חתם סופר/גיטין/נד/ב

חתם סופר גיטין נד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נפלו ונתפצעו. כ' תוס' בירושלמי רבי מתיר אפי' במזיד דקנסו בידו יש לפרש דטעם אין מבטלין א"כ כל א' יעשה כן ויבטל איסורו כמ"ש תוס' פסחים ל' ע"א ד"ה להשהינהו וכו' ע"ש והכא ליכא למגזר שבמזיד ישליך אגוז פרך ערלה בתוך מאתים לבטל דאם כן יצטרך לפצוע כולם ורב הפסדו. ור"מ ס"ל אה"נ ליכא למגזר שיבטל לכתחלה אבל אחר שכבר נתערב לו אגוז במאתים יש לגזור שיפצע לכתחלה. מיהו במשנה שלפנינו גם ר' יהודה גזר כן ואפילו שוגג אטו מזיד:

דאתי לאיערומי. לכאורה קשה א"כ בכל איסור דרבנן לגזור שוגג אטו מזיד אלא צ"ל ע"י מעשיו ניכר מחשבתו אם במזיד אם בשוגג אבל הכא יבטל במזיד ורצון ויערים לומר לא לבטל נתכוונתי אלא לצורך דבר אחר כדאי' בירושלמי מי שנדמע לו תרומה בפחות ממאה חולין ואם טוחנן יתרבה החולין יכול לטוחנן כי אינו טוחן לבטל כ"א לאכול שהרי סופו של כהן לטחון לאכול וכן בש"ע יו"ד בדבר שיש בו רגלי דבורי' וא"כ הכא אתי לאיערומי לומר לא נתכוונתי לבטל וכן מדוקדק בלשון רש"י ולזה נתכוון מהר"ם שי"ף ע"ש. וצריך לבאר אם נאסר גם בשוגג כל שנתכוון לבטל ושוב מאמינים לו כשאומר שאינו מתכוון לבטל דבדרבנן לא חיישי' כולי האי אבל אי יהיה בשוגג מותר אפי' נתכוון לבטל יבינו ההדיוטים שהדבר בעצמו מותר רק כשיזיד אוסרים מחמת קנס אז יערים וק"ל:

והנה בזבחים ע"ד ע"א ד"ה ונפלה וכו' ס"ל להתוס' מדלא אמר רב והפיל אחד מהם לים ש"מ דוקא נפלה אבל הפיל אפי' בשוגג גזרי' אטו מזיד וכר"מ ור"י דלא כר"י ור"ש וכן פסק טור יו"ד סי' ק"י אך בסי' צ"ט השיג על הסמ"ג וכ' הרי קי"ל בשוגג יעלה ובמזיד לא יעלה והקשה ב"י ועי' ט"ז סק"ח ופר"ח ופלתי שם. ונראה מדברי האחרונים כמ"ש האו"ה דסמ"ג וטור מיירי בשהוסיף מים קודם שנודע התערובות ע"ש ודוחק בעיני שיאסור הסמ"ג בזה. אבל לפע"ד מיירי אחר שנודע התערובות מוסיף מים לא כדי לבטל אלא שלא יקדיח תבשילו וכדומה וס"ל לסמ"ג אפ"ה אסור דחיישי' להערמה והטור ס"ל מותר בכי האי גוני. ולעולם בכל דוכתי קי"ל ריבה בשוגג אסור כמוכח בנפל א' מהם לים. מיהו מלשון ב"י משמע דהעיקור בשוגג יעלה ונפל א' מהם לים שאני אלא שלא ידע הסברא מ"ט להחמיר התם טפי. ועי' טה"ק זבחים ע"ד ע"א הנ"ל ונ"ל סברא להחמיר בהפיל א' מהם לים טפי משום דבפירש העיקור אצלינו איסורא ברובא אשתייר וכל דפריש מרובא פריש והוא הנפרש הוא ההיתר אלא דכיון דפירש לפנינו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ כשנפל לים גופא קולא גדולה הוא לומר איסורא נפל ולא פירש מרובא ועמ"ש ש"ך סי' צ"ט סקמ"ב בזה ודי לן בקולא זו כשפירש ממילא ונפל לים אבל אם ע"י הגרמתו אפילו לא נטלו בידו ממש רק בהגרמתו הפילו לים הוא קולא גדולה לומר איסורא נפל כשפירש מרובא ע"כ יש לגזור טפי אפי' בשוגג דחיישי' שיהי' הענין קל בעיניו ויעשה כן גם במזיד אבל בשארי עניני בטול י"ל בשוגג יעלה כר"ש ור"י:

חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. אינו מובן לי הא גזרינן שיעשה כן במזיד ויטע נטיעה ילדה בתוך הזקנים בלי סימן ואח"כ ילקטם לכתחלה ע"י ביטול ואיך אוסר כרמו הרי מרויח להתיר לו פירות ערלה. ודוחק לומר שיחוש שמא לא ירבו פירות של היתר מאתים בשל איסור זהו דוחק כי אם יש לו פרדס גדול מכמה מאות אילנות ומוסיף בכל שנה ושנה נטיעות חדשות ויודע בודאי שההיתר רב יותר ממאתים כאשר הוא באמת מעשים בכל יום ולפנינו היה מעשה כזה וא"כ איך יוצדק לומר אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. והר"ש פ"ק דערלה מייתי בשם ירושלמי טעם אחר להתיר דאדם עשוי להיות מדל בגפנים ופי' המפרש והרואה יתלה שאין דעתו לבטל אלא להיות מדל ותמיה נשגבה וכי משום מראית העין אוסרים שיתלה הרואה בהנ"ל הלא הוא מבטל איסור לכתחלה. ותו צע"ג הלא במחובר אין ביטול אלא בפירות שנתלשו ונתערבו. והמדל היינו שעוקר נטיעות הרצופים ומזיקים זא"ז עוקר ביניהם היתירים והוא טרם הוצאת פירות ועיין פי' המדל בפירש"י מס' מ"ק ד' ריש ע"א ד"ה שלופי וכו' ע"ש וצ"ע בכל זה:

והנה בירושלמי לעיל מיני' קאמר ברמוני בדן וודאן שנתערבו אסור להוסיף עליהן אבל ספיקן מותר ושוב שקיל וטרי אי גם בקרקע היינו בנטיעה שנתערבה אומרי' לחלק בין ספיקן לוודאן ע"כ י"ל דתלמודא ודירושלמ' אהדדי איתמר. דודאי אסור ללקט לכתחלה. אא"כ אירע שהי' מדיל ותלש הנטיעות הרצופות. נמצא אחר שתלש מהם שוב לא נודע לו אם אותן של איסור תלש או של היתר ונעשה ספק ואח"כ מותר ללקוט לכתחילה ולבטל במאתים וקאמר בירושלמי הטעם דמותר לעשות ספק בידים משום דאינו עושה כדי לבטל ולעשות ספק אלא שכן דרך להיות מדיל בגפנים ואינו עושה כדי לעשותו ספק וממילא ה"ל ספק ומותר שוב ללקוט לכתחלה. וקאמר ש"ס דילן מ"ט מותר ללקוט לכתחלה משום דלא התרת לו אלא א"כ הי' צריך להיות מדל שהיו הנטיעות רצופים ביותר ואם לא יצטרך להיות מדל הרי נאסר כרמו ואין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה א' פי' בשביל א' ממאתים:

הכהנים שפגלו. בב"ק ה' ע"א פירש"י חטאת לשם שלמים והיינו פגול ממש כפשוטו לאכול הנאכל ליום ולילה שוחטו או זורק לאכול לשני ימים ולילה אחת. וכן פירש"י אמשנתינו לעיל י"ג ע"א ששחטום חוץ לזמנם והיינו כנ"ל והוא סתם פגול בכל מקום. אלא שפי' עוד בד"ה חייבין ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו וכו' ע"ש משמע דמיירי בשלמים לשם חטאת לא בא בנדבה. וע"כ שלמים היה ושחטו לשם חטאת והקרבן כשר ונאכל אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. והנה שלהי פסחים אמרינן שגזרו טומאה על פגול משום חשד כהונה פירש"י שהכהנים נחשדים לשחוט שלמים לשם חטאת להנאת עצמן שיהיה כל הבשר שלהם ע"ש. ולפ"ז י"ל בשלמא לחזקי' דס"ל היזק שאינו ניכר מדינא שמי' היזק וכן התם בב"ק קאי אברייתא דר' חייא דחשיב אבות נזיקין ומשמע דס"ל כחזקי' ברי' ע"ש בתוס' א"כ ניחא לי' לפרש פגול כפשוטו חיץ לזמנו חטאת לשם שלמים חוץ לזמנו. אבל למאי דקיי"ל לא שמי' היזק רק מדרבנן שלא יהא כל אחד הולך ומפגל ומה לו לכהן לפגל אם לא שלמים לשם חטאת שיהי' הבשר כלו שלו דאהא נחשדו אלא צריך להתיישב קצת לדעת הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דלא תיקנו אלא מפני המשחיתים אבל כל שעושה להנאת עצמו לא תיקנו עיין מ"ש לעיל שם ויש לחלק. אך הרשב"ם שם שלהי פסחים פליג וס"ל חשדי כהונה שנחשדים לצעורי לבעלים ולשחוט חטאת לשם שלמים שיהיה הקרבן פסול ופגול לגמרי ולדעתו צ"ל דבשוחט שלמים לשם חטאת אעפ"י שנחשדו להנאת עצמן מ"מ לא גזרו טומאה לפסול קדשים כשרים שהרי הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה אלא לא גזרו אלא על המתכוון לצעורי ושוחט חטאת לשם שלמים שפסול בלא"ה וגזרו עליו טומאה והכהנים נזהרין בטומאה ביותר דפרצה טהרה בישראל כ"כ תוס' בטעם זה פסחים פ"ה ע"א ע"ש. והנה גם לפ"ז י"ל דמיירי הכא בשלמים נדבה לשם חטאת. דאלו חטאת לשם שלמים ליכא למיחש שלא יהא כל אחד הולך שהרי כבר נגדרה פרצה זו ע"י שגזרו טומאה משום חשדי כהונה אך בשלמים לשם חטאת לא רצו לגזור טומאה אקדשים כשרים החמירו לשלם שלא יהא כל אחד הולך:

מזידין חייבין. ובברייתא תני עלה שוגגין פטורין ובמנחות מ"ט ע"א לא מיתוקם אלא באומר מותר דבשוגג שסבור שלו הוא כמו שוגגין דמטמא ומדמע לא שייך בכהנים דשלוחי נינהו. ושוגג שטעה וסבור שלמים הוא ה"ל עקירה בטעות ע"כ לא מיתוקם שוגג אלא באומר מותר וממילא מזידין שידע שאסור וכן דקדק רש"י לעיל נ"ג ע"א ד"ה מזידין שידעו שפסולין בכך עכ"ל ונ"ל משו"ה לא תני שוגג פטור בהדי' במתני' משום דלא דמי לדעיל. ובריטב"א הקשה מ"ש מטבח אומן שקלקל בשחיטה בשהי' ודרוסה שאינו ניכר ומ"מ חייב דה"ל ניזק ניכר השחיטה שלפנינו וה"נ נימא הכי ותי' הכא השחיטה עצמה כשרה ומחשבתו גרמה לפסול. שוב הקשה א"כ אפי' היזק שאינו ניכר לא הוה כיון דע"י מחשבתו באה כדלעיל נ"ג ע"ב שתינוק ותידוש. ותי' הכא עכ"פ איכא מחשבה עם צירוף מעשה השחיטה. פי' ולעיל הוה המעשה ההכנסה לרבקה ע"מ שתיניק ולא שתידוש אלא מחשבתו היה שתידוש. ונ"ל משו"ה לא דמי הך כהנים שפגלו למתני' דלעיל ומשו"ה חלקו לתרי בבי:

אמר אביי כל שבידו נאמן. לפי הנראה מפשטות הסוגי' אביי מחמיר ואינו מאמין לע"א טפי מרבא ואמנם בקדושין באשתך זינתה מחמיר רבא טפי מאביי. וי"ל היינו הך אביי ס"ל ע"א אינו נאמן בלי מגו והא דמהימן בשותק משום דחשבי' שתיקה כהודאה ממש א"כ אפי' באשתך זנתה נמי דהודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש שם תוס'. אך רבא ס"ל ע"א מהימן מדינא ושתיקה לא כהודאה אלא כרגלים לדבר בעלמא ומהימן מטעם ע"א וא"כ בדבר שבערוה לא מהימן אפי' בשתיקת הבע"ד. ודעת הכ"מ בכוונת הרמב"ם דלא פליגי אביי ורבא דרבא קאי אפי' היכי דבידו ואית לי' מגו מ"מ אי אשכחי' ולא א"ל בפעם א' תו לא מהימן. ודעת הר"ן כר"ת שבתוס' אלא שכתב דהתם בקידושין דבשותק מהימן אפי' שותק מחמת שאינו יודע כל שלא אמר בפיו איננו יודע נאמן העד מגזירת הכתוב ע"ש פרק האומר ומפני שלפ"ז הוקשה לו בשמעתין ס"ת ביד מי וכו' עכ"פ היה צריך להודיע להלוקח שהסופר אומר כך אולי לא יאמר הלוקח בפי' איני מאמינך שאע"פ שא"א לו לידע מ"מ נפסל ס"ת ומ"ט לא שאל ר' אמי את הלוקח ע"כ הוכרח הר"ן לומר בשמעתין דפועל שאני הואיל שחזקתו אינו מקלקל ומשו"ה אינו נאמן שקלקל ולא כתב לשמן. ואמנם קשה כיון דע"כ הוצרך לומר פועל מיגרע גרע לאיזה ענין הוצרך לומר דברייתא דטהרות שעשיתי עמך נטמאו מיירי באומר איני יודע תיפוק לי' דפועל הוא. ועיין מהר"ם טוקטי"ן בגליון הרי"ף שלשונו מגומגם אולי כיון להנ"ל. ונ"ל ע"כ לא אמרינן פועל מגרע גרע אלא דאם אמר שהוא קלקל פעולתו בידים כלבלר שכתב שלא לשמה או גוילין שלא לשמה זהו נגד החזקה אבל אומר נטמאו והוא פשע בשמירה וכן כהן שמסרו הבעלים זבח לידו והוא מסרו לאחיו הכהנים זה ישחוט וזה יזרוק ונתפגלו על ידם ופשע השומר בשמירתו שלא מסרו ליד כהנים נאמנים זה איננו נגד החזקה כי פשיעה בשמירה שכיחא דמשו"ה רמי רחמנא שבועה שלא פשע והיא עיקר השבועה ומגלגלין אגב שאינו ברשותו שלא שלח בה יד כמ"ש טור בהל' ש"ש א"כ איננו נגד חזקה ע"כ הוצרך לאוקמא באיני יודע. כנ"ל ליישב הר"ן ומ"מ הראב"ד ס"ל אפי' שומר כי האי מיגרע גרע מע"א דעלמא ועיין בפוסקים בזה:

דחזינין לי' בפשפש. פירש"י צריכין נמי לול אחורי כפרת ונ"ל מרא דברייתא הוא ר' יוסי ס"ל פרוכת א' היה ופרופה. עיין מתני' דיומא נ"א ע"ב ומתני' נ"ב ע"ב א"כ לר' יוסי סגי בפשפש לראות גם בק"ק דרך פריפת הפרוכת. ורש"י פי' להלכתא דשתי פרוכת היו ולא היה פריפתן מכוונת זה נגד זה נמצא לא היה יכול להסתכל דרך פשפוש אל ק"ק ע"כ הוצרך לפרש דעביד לול. ועוד נ"ל דלמסקנא היכי דאיהו פסיד מהימן מתוך שנאמן להפסיד עצמו נאמן להפסיד לאחרים תו לא מוכח מידי מכה"ג ביה"כ חדא דאם ישקר ויביא קרבנות אחרים יחלל יוה"כ ועוד כיון דאין מפגלין בחצי מתיר וכיון דע"כ צריכין למצוא פגול בעבודת יוה"כ וא"כ יפגל בגמר זריקת הדם על מזבח הזהב דאל"ה ה"ל חצי מתיר ואז כבר נתערב דם פר עם דם השעיר דאפי' למ"ד אין מערבין לקרנות מ"מ על גגו של מזבח מערבין לכ"ע נמצא בפגולו מפסיד גם פרו ומתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן גם להפסיד אחרים ולא מוכח כלל מכה"ג ביוה"כ. אלא מ"מ מוכח מכה"ג בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דהתם ליכא חלול יו"ט וגם אין כאן תערובות פרו של עצמו. והש"ס דקאמר כה"ג ביוה"כ משום דשכיחא וקבוע בכל שנה משא"כ פרים ושעירים הנשרפים אבל מ"מ למסקנא דקיי"ל מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לאחרים תו לא מוכח מיוה"כ אלא מפרים ושעירים הנשרפים ושם לא היה עבודה לפני ולפנים בין הבדים רק על הפרוכת ולא צריך לול וסגי בפשפש:

שכר דס"ת כולי' מי הפסיד. כתב מהרש"ל דהוה ס"ל שראוי ללמוד לתינוקות. וא"ל שאינו שוה כלום שצריך גניזה ורשב"א כתב דהוה ס"ל דסגי' בהעברת קולמוס א"ל דפסול. נ"ל דתרווייהו צריכי אהדדי דודאי ידע ס"ת שפסול בעצמותו כגון גוילין שלא לשמה או אזכרות שלא לשמן צריך גניזה דוקא יהי' מאיזה טעם מ"מ כך הדין יגנז. אך ר' ירמי' הוה ס"ל אפשר להעביר קולמוס ושוב איננו פסול אלא משום דמוחזי כמנומר וזה אינו פסול אלא דלא הוה זה אלי ואנוהו וה"א היינו לקרות בציבור אבל לתינוקות מותר וא"ל ר' אבוהו דליתא גם זה צריך גניזה. מיהו במרדכי משמע אה"נ הי' כשר ללמוד מתוכו ולא הצריכו לשלם אלא מה דביני ביני דיותר ביוקר ס"ת שראוי לקרות בציבור מזה שאינו ראוי אלא ללמוד ע"ש:

דמחזי כמנומר. במנחות כ"ט סוף ע"ב אמרינן נמי מיחזי כמנומר ושם דף א' שלימה מציל על כולן והכא לא אמרינן הכי דף א' בלא שם כגון תוכחה שבחוקותי היה להציל על כולן די"ל דהכא יכול לעשות שלא יהיה מנומר כגון שיעביר הקולמוס על הס"ת כולו ויהי' הכל שוה ומ"מ הסופר מפסיד כל שכרו שהרי צריך לחזור ולכתוב כל הספר כלו. ולמדן אחד אמר התם במנחות חסו חז"ל שלא יבואו שמות הקדושים לגניזה ע"כ הקילו אבל הכא שהשמות לא נתקדשו לא הקילו. וגם זה א"ש. ומלשון רמב"ם משמע דהתם במנחות דבעי' רובא דספרי לא רוב אותיות אלא רוב הדפין בכשרות והכא רוב הדפין בפסול ומשו"ה לא מהני דף א' להציל:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דכהנים שפגלו:

הכהנים שפגלו במקדש. יל"ד הכהנים לשון רבים ועוד מ"ש כהנים אפי' ישראל שפיגל בשחיטה נמי ועוד מ"ט נקיט במקדש פשיטא ואלא היכן יפגל ובריש ב"ק תני סתם המפגל. ונ"ל זה קצת סיוע לגירסא דמייתי רש"י ותוס' לעיל נ"ג ע"א דגרסי' במתני' שוגגי' פטורין. ובש"ס נדרים ל"ו ע"א משמע הא דבשוגג פיגולן פיגול אע"ג דשינה בשליחות היינו משום דכהני שלוחא דרחמנא נינהו ע"ש ובפי' הר"ן אע"ג דש"ס דחי לי' התם. דחי' בעלמא הוא אבל למסקנא קיי"ל שלוחא דרחמנא נינהו ונימא דוקא כהנים שפגלו בעבודתם שהם באותן עבודות שלוחא דרחמנא אבל שחיטה שבזר כשרה שלוחא דידן וכן דוקא במקדש אבל בבמה אפי' בזריקה והקטרה הרי קיי"ל אין כיהון בבמה א"כ שלוחא דידן נינהו ואין פיגולן בשוגג פיגול כלל ולא שייך למיתני שוגגי' פטורי' הא אין כאן פגול כלל. ונהי שאין דקדוק זה הכרח כל כך דהרי הש"ס התם בנדרים לא פשיט מהא. מ"מ למסקנא דקיי"ל מסברא כהני שלוחא דרחמנא א"ש. וכיון דתני במתני' שוגגים פטורים ואין כאן חיוב תשלומין א"כ ממילא ע"א אינו נאמן לומר פגלתי כיון דלא מפסיד מידי ולא יאומן אלא כמ"ש בש"ס כל שבידו ע"כ נקיט במתני' כהנים תרי המעידי' זע"ז שפגלו. ולעיל נ"ג ע"א דאמר חזקי' כדי שיודיעו והקשה רשב"א לשיטת ר"ת הא אי מודיעו ואומר אינו יודע אינו נאמן. ולפע"ד י"ל כמ"ש רשב"א בעצמו גבי פועל עליו רמי' להודיעו אבל אדם אחר לא רמי' עליו ע"ש ה"נ נימא אותו המטמא ומדמע בשוגג ואירע תקלה לחברו על ידו עליו מוטל להודיע אבל אחרים שראו המעשה לאו עליהו רמי' וא"כ כדי שיודיעו ר"ל אם היה גם אחרים באותו מעמד אלא לא רמי' עליו ע"כ פטרו חז"ל את זה המטמא ומדמע כדי שיודיעו לבעלים ואם לא יאמינו יביא עידיו אותם שהיו באותו מעמד ולק"מ קושי' רשב"א. אלא לפ"ז ה"ל למיתני גם שם במתני' המטמאים ומדמעים לשון רבים. וי"ל. והנה לעיל שם קשי' להתוס' אי ס"ד גרסי' במתני' שוגגי' פטורים ואפ"ה הוה פריך לעיל אחזקי' משום דהוה ס"ל משום תיקון העולם אמזידין קאי א"כ ה"נ הו"מ למיפרך ממתני' המטמא ומדמע ע"ש. ולפע"ד י"ל דלכאורה ק' מאי פריך הרי אי נמי נימא מפני תיקון אמזיד קאי לימא הכי קאמר אין בזה מפני תיקון העולם דה"א גם במזיד שייך למפטר מפני תיקון העולם שיודיעו קמ"ל אין בזה מפני תיקון העולם דלצעורי קמכוון אודיע לא מודע לי' ע"כ אין בזה מפני תיקון העולם. דהרי כהאי גווני מיתפרש מתני' לעיל מ"ו ע"ב לשינוי' דרבינא ע"ש וי"ל דרמב"ן הקשה הא הקדש פטור מן התורה רק מדרבנן שלא יזלזלו בהקדשות א"כ היינו תיקון העולם ומאי פריך ותי' דהאי תיקון העולם אין לו שייכות בפיגול דוקא ומ"ט תני לי' גבי פיגול אע"כ משום היזק שאינו ניכר תני לי' ומשו"ה פריך מיני' וכ"כ פנ"י ואם כן מיושב קושייתנו דלא הומ"ל אין בזה מפני תיקון העולם דהא כל התשלומי' בהקדש אינו אלא מפני תיקון ואיך שייך לומר אין בזה מפני תיקון העולם ופריך שפיר. ולפ"ז מיושב דלא הו"מ למיפרך אלא מכהנים שפגלו שהוא הקדש אבל ממתני' דמטמא ומדמע לא הוה ק' מידי דהוה מצינן למימר אין בזה מפני תיקון העולם:

ת"ר טהרות שעשיתי עמך וכו'. הוא תוספתא פ"ב דתרומות ומסיים בה פסח ששחטתי לך שחטתי שלא לשמה אינו נאמן ור' יהודה מחלק בין קודם שהתחיל נאמן ולא אחר כן ופסקה רמב"ם ריש פ"ד מהל' ק"פ כתנא קמא ולא מחלק לא בתוספתא ולא ברמב"ם בין אומר יום פלוני או אומר מיד וק' מ"ש מבבא קמיתא דטהרות וזבחי' דמחלק בין יום פלוני. הנה דברי הר"ן בשמעתין צ"ע דכ' האי דס"ת ביד מי משו"ה לא מהימן דפועל מגרע גרע מאדם אחר וזו היא שיטת הראב"ד ורשב"א דשמעתין ובקידושין פ' האומר העלה כר"ת דשמעתין מיירי באינו יודע אלא סבירא לי' אפי' לא א"ל ואתה ידעת ואנחנו כולנו יודעים שאינו יודע מ"מ גזה"כ כך הוא שאם אינו אומר בפירוש אינינו יודע מהימן העד ע"ש. ופשוט דמשו"ה הוצרך לומר בשמעתין בההיא דס"ת דפועל מגרע גרע דאל"ה ה"ל לשואלו לבעה"ב אולי ישתוק ויפסול מן התורה אעפ"י שאינו יודע אע"כ מגרע גרע כצ"ל. אלא לפ"ז ק' כיון שע"כ הוכרח לומר פועל שאני. א"כ מאי דוחקי' לאוקמי' שמעתא באינו יודע. לימא אפי' בשותק ופועל שאני וכהראב"ד. ועיין בגליון הרי"ף הגה' מהר"מ שדבריו מגומגמים אולי כיון למ"ש. גם מ"ש שכ' הראב"ד דהך דס"ת פשטי' כאביי רהיט ואנן קיי"ל הילכתא כרבא לגבי אביי. ליישב כל זה אקדים דתוס' בקידושין כ' דשמעתין מיירי גם במכחיש העד וכ' מהרש"א דבמרדכי מוכיח דא"א דמיירי בהכחשה ועי' במרדכי שם מוכיח כן דבנתפגלה לא שייך הכחשה דפגול במחשבה או לכל הפחות בדיבור קל אשר לא ישמיע לאוזן חברו וא"א להכחישו. ולפע"ד משום הא אין ראי' דהא כללא כייל רמב"ן מקבלת רבותיו כל האומר מפי עד אחר והראשון מכחישו אין השני נאמן ומוכח כן מפ' המדיר פלוני החכם תיקן לי הכרי ע"ש. ועמ"ש רא"ש פ' שבועת העדות. והנה בשמעתין לא תני פגלתי אלא נתפגלו. ונהי שהיה זה הכהן השומר שמסרו הבעלים הזבח לידו להקריבו מ"מ הוא מחלק לאחיו הכהנים לסייעו שהרי שחיטה וקבלה א"א בחד חוץ ביוה"כ מירק אחר שחיטה על ידו ועמ"ש תוס' חדשים בגליון משניות ספ"ב דיומא והשתא אומר זה הכהן שנמסרו הזבחים על ידו. אני לא פגלתים אבל נתפגלו מפלוני חברי ששמעתיו מפגל. והשתא שייך הכחשה דהבעלים טוענים שאלנו את הכהן שאתה אומר משמו והוא מכחש ומהימן הראשון. ובודאי אי היה הראשון בפנינו ומכחיש זה השני הוה עדים בהכחשה ולאו כלום הוא. אך הוא אינו בפנינו וזה אומר שמעתיו מפגל וידעתי שלא יכחיש האמת. והבעלים אומרים שאלנו פיו והכחיש נמצא שייך הכחשה בנתפגלו ולק"מ אתוס' דקידושין. ואחר הנחה זו אומר אני הלא ר"ת וראב"ד פליגי בסברות הפוכות לר"ת פועל נאמן טפי ולראב"ד מיגרע גרע. ולפע"ד לפי התוספתא הנ"ל אני אכריע. פועל שהוא שומר רק שאומר נטמאו או נתפגלו ע"י אחר. והוא פשע בשמירתו שלא אמר ולא השגיח כראוי. בזה לא שייך פועל מיגרע דחזקה עושה שליחתו. דאין חזקה על שומר שלא יפשע שהרי הטילה תורה שבועה עליו הטור בח"מ פסק גבי שומר שכר עיקור שבועה היא שלא פשע ואינך רק ע"י גלגול וא"כ אין כאן נגד החזקה ובזה צדקו דברי ר"ת. אך פועל שאמר שהוא קלקל בידיו כגון הוא שחט שלא לשמה או כתב האזכרות שלא לשמן זהו נגד החזקה ומיגרע גרע ע"כ בנטמאו טהרותיך או נתפגלו זבחיך ע"י כהן אחר לא איתרע חזקת השומר כלל אדרבא עדיף ומהימן אפי' אמר אינו יודע אם לא שאמר נטמאו ביום פלוני לכל מר כדאית לי'. אבל באומר אני זבחתי פסח שלך שלא לשמה הרי אומר שקלקל בידים. לא מהימן כלל אפי' בידו. וגבי סופר נמי אי לאו שנאמן להפסיד שכרו לא הוה מהימן אפי' אם היה בידו ואמר בפ"א דאשכחי' ונ"ל אע"ג דבתוספתא לא תני אלא שאינו נאמן אבל לא הוזכר שם אי מפסיד שכרו מהימן מ"מ הדין מרומז שם דצריך להבין דברי ר' יהודה דפליג את"ק ומחלק בין התחיל בה או לא התחיל וגם צריך ביאור מה לשון שלא התחיל א"כ איך פיגל קודם שהתחיל. וגם את"ק קשה מ"ש דשביק זבחים ונקיט פסח. נ"ל משום דכל שמפסיד וצריך לשלם נאמן מתוך שמפסיד ממונו אלא ס"ל לת"ק רעהו ולא של הקדש ואין תשלומין בשל הקדש. אך ר' יהודה ס"ל כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים כל זמן שהם חיים וכתב פני יהושע בב"ק וי"ו ע"א דהיינו בתחלת שחיטה עדיין ממון בעלים ועיין היטב פירש"י ב"ק ע"ו ע"א. וע"כ אמר ר' יהודה שאם קודם שהתחיל בתחלת שחיטה פיגל ואז עדיין ה"ל קדשים קלים בחיים וחייב לשלם ומתוך שנאמן להפסיד ממונו נאמן לפסול הפסח אבל לא אח"כ זהו נ"ל כוונת ר' יהודה. ומשו"ה נקיט פסח משום דס"ל פיגול ממש חייב מלקות וקים לי' בדרבה מיני' ופטור מתשלומין. ושלא לשם בעלים כשר אעפ"י שלא עלה לבעלי' לשם חובה אפשר דפטור מלשלם דלא כרש"י ורק חטאת שלא לשמה אך חטאת הוא קודש קדשים ואיננו ממון בעלים. ולא נשאר רק פסח שהוא קדשים קלים ופסול שלא לשמה ובהא הא דפליג ר' יהודה כן נ"ל. ועכ"פ נחזור להר"ן דשפיר הוצרך לומר דשמעתין מיירי שאיני יודע דשומר דלא שמר לא מיגרע גרע דע"י אחר נתפגלו. משא"כ הך דסופר דהוא עצמו מקלקל. ולפ"ז צ"ל הא דמייתי מכה"ג ביוה"כ מכח כש"כ מייתי דאפי' כה"ג דהוא עצמו מפגל ואפ"ה מהימן מכ"ש שומר ולמסקנא לא קיי"ל ראי' מכה"ג משום דקשה דילמא חזיני' בפשפוש. ועיין עוד לקמן אי"ה:

אמר אביי כל שבידו נאמן. הכ"מ כ' סוף הל' פהמ"ק בדעת הרמב"ם דאביי ורבא לא פליגי לדינא אלא באוקימתא דברייתא וכן בפהמ"ק מייתי כאביי ובסוף הל' משכב ומושב מייתי כרבא. ויש להסביר ולומר אע"ג דלדינא לא פליג לא הו"מ אביי לאוקמי בריתא כרבא שאעפ"י שהוא עתה בידו אלא דאשכחי' ואמר מיד מהימן וכשלא אומרו מיד לא מהימן ולא מהני מגו כיון שלא אמרו מיד. ז"א דהא אביי במנחות מ"ט ע"א מוקי להך דפגול בשוגג באומר מותר וא"כ כיון שטעה בדין מאי ראי' הואיל ולא אמרו מיד דלמא לא נודע לו טעותו עד שעסק לפני חכמים והורוהו דאין לומר דמיירי במזיד ז"א דא"כ חייב לשלם ומהימן בכל אופן אע"כ בשוגג ואומר מותר וא"כ מאי שלא אמרו בפ"א ע"כ מוקי לי' אביי שאינו בידו כלל. אע"ג דהו"מ לאוקמי בזבחים שהם נדבה ובמזיד שאיננו צריך לשלם לבעלים. מ"מ דוחק דמשמע מיירי מכל מיני זבחים ע"כ לא מוקי אביי כרבא. ורבא אפשר ס"ל כר"ח עקירה בטעות הוה עקירה ומיירי בשוגג דטעה לפי שעה שאין זה בעליו או שאין שלמי' וכדומה. וטעות כזה מיד נודע לו ומדלא אמרו לו פעם ראשון לא מהימן. והרמב"ם פסק כרבה לגבי ר"ח עקירה בטעות לא שמה עקירה אע"ג לפי הנ"ל רבא בתרא ס"ל כר"ח כבר כתבו הפוסקים דבמקום רבה רבי' דרבא אין הלכה כמותו. ע"כ בהל' פהמ"ק דהוא עיקור דין קדשים ומיירי ברוב קדשים כ' כאביי דהרי בשוגג באומר מותר לא שייך לומר דהל"ל זימנא קמא. אך בהל' משכב ומושב לענין טהרות כ' שפיר כרבא אע"ג דמייתי שם דרך אגב גם זבחים. דהרי מ"מ משכחת בזבחים של נדבה שאין הבעלים צריכין להביא אחר. אך לפמ"ש לעיל דנתפגלו ר"ל שכהן אחר פיגלו ורק הוא פשע בשמירתו שפיר הומ"ל כרבא. דמדלא אמרו בפ"א דהרי הוא השומר לא היה אומר מותר רק המפגל. והוא ידע מיד וה"ל לאומרו בפ"א ולא אמרו לא מהימן וליתי' להנ"ל:

רבא אמר וכו'. מפשטיות לשון רש"י משמע דלאביי נוטה סברתו שורת הדין ע"א אינו נאמן וקשי' לי' רישא דנאמן ומוקי לי' משום דעדיין בידו. ורבא ס"ל בהיפוך שורת הדין דנאמן וקשי' לי' סיפא דאינו נאמן ומוקי לי' בדלא א"ל זימנא קמיתא. ואמנם בקידושין בע"א ושתיקת בעלי' מאמינו אביי אפי' בדבר שבערוה. ורבא אינו מאמינו והוה קצת כסברת הפוכות. והנה הרי"ף בקידושין מייתי הך דנטמאו טהרותיך ושורך נרבע אע"ג דלא נהיג בזה"ז מ"מ מייתי לישנא דש"ס למילף מיני' דיני נאמנו' באי' והיתר כיוצא בזה כצ"ל וא"כ ק' מ"ט לא מייתי נמי אכלת חלב. הנה שיטת החולקים על ר"ת וס"ל דאפי' באינו יודע ע"א מהימן כתבו ראשונים דסוגי' ר"פ האשה רבה דאמרי' משום הודאה אזלא להך לישנא דטעמא דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אבל להך לישנא דטעמי' משום דמתרצינן דיבורי' מזיד הייתי זה שייך במכחיש אבל לא בשתק. א"כ מיירי ע"א באינו יודע ולא בשותק בלבד. ועיין בכריתות ר"פ אמרו לו מוכיחים תוס' בראי' ברורה ע"כ הא דממעט הודיעוהו אחרים היינו אינו יודע דאי במכחיש תיפוק לי' לא יקום ע"א באיש אע"כ באינו יודע אינו נאמן. וזה ק' עצומה על שיטת הראב"ד הנ"ל וצ"ל דקרא לא מיירי מכופין אותו להביא קרבן דבזה שייך לא יקום ע"א באיש אלא מיירי אם ירצה להביא קרבן דלא הוה חולין בעזרה ולעולם מיירי ממכחיש וה"א אעפ"י שמכחיש אם רוצה להחמיר יביא קרבן וכמ"ש רמב"ם להדי' רפ"ד דק"פ אם רוצה להחמיר יביא פסח שני ה"נ ה"א יביא חטאת קמ"ל ולא שיודיעוהו אחרים. ולפ"ז בהס"ד דר"פ האשה רבה הוה בעי למילף מאו הודע דע"א נאמן להתיר חזקת איסור דהיינו איך נקריב חולין בעזרה אע"כ ע"א נאמן להתיר האיסור. ודחי ש"ס משום שתיקה כהודאה וקרא מיירי מכפי' שכופי' אותו להביא חטאת. ואז מוכח מקרא דע"א נאמן לאסור את של חברו דהיינו שנאמן להכחישו להביא חטאת ע"י שתיקתו כעין הודאה. ולאותו לשון מודה ראב"ד דמוכרח דמיירי משתיקה ולא מאינו יודע דאלת"ה א"כ קרא דלא שיודיעוהו אחרי' במכחיש וק' תיפוק לי' לא יקום ע"א ואיך נכוף עפ"י ע"א. אבל להך לישנא דקרא לא מיירי מכפי' אלא להתיר חולין בעזרה והיינו ללישנא משום מזיד הייתי. והראשונים ס"ל דהילכתא כך. לאותו לשון לא מוכח מאו הודע דע"א נאמן לאסור של חברו אלא להתיר חולין בעזרה. ולהך לישנא אפי' באינו יודע נאמן לאסור חברו ונפקא לי' מכה"ג ביה"כ. והשתא בהא פליגי אביי ורבא אביי ס"ל כלישנא דשתיקה כהודאה וקרא איירי מכפי' להביא חטאת ומוכח מזה ע"א נאמן לאסור אבל דוקא בשתיקות חברו אבל לא באינו יודע. ובגיטין לא מיירי באתה ידעת ע"כ פשיטא לאביי דלא מהימן אע"כ בידו ומכה"ג לא יליף אביי דס"ל כי קושי' אימא בפשפוש. ומשו"ה כיון דגילה רחמנא דהך שתיקה הוה הודאה ממילא נאמן נמי בדבר שבערוה. אך רבא ס"ל כהילכתא דקרא לא מיירי מכופי' להביא אלא להתיר חולין בעזרה. ומיירי אפי' בא"י. ודנאמן לאסור של חברו נפקא מכה"ג ביוה"כ ולא מאו הודע. וי"ל אפי' שתיקת הבעלים לא הודאה גמורה ע"כ ס"ל לרבא במס' קידושין דבדבר שבערוה לא מהני שתיקה כזו שאינה הודאה גמורה. ולמאי דקיי"ל כרבא לא מייתי רי"ף הך דאכלת חלב דהתם לא מיירי מזה כלל אלא להתיר חולין בעזרה לא לאסור המותר לו וק"ל:

כה"ג ביוה"כ יוכיח. לשון יוכיח אינו מדוקדק ונ"ל דש"ס דחי דחזי בפשפוש ופי' ריצב"א בתוס' זבחים נ"ה ע"ב ד"ה שני וכו' דה"ק דה"ל למיעבד פשפש והקשו תוס' הא הכל בכתב השכיל. ודבריהם צ"ע היינו כתב השכיל כיון שא"א פגול ביוה"כ אלא ע"י פשפש וא"כ מוכח דצריך פשפש וכ"כ תוס' להדי' זבחים ל"ג ע"א ד"ה ולעביד וכו' ומיהו קשה וכו' עיין שם. א"כ צדקו דברי ריצב"א. אלא דהיא גופי' קשי' כיון דבוני' בהמ"ק לא עשו פשפש ולא חשו לכה"ג ביוה"כ ש"מ היה פשיטא להם דע"א נאמן. אלא דקשי' מנא פשיטא להו מן התורה וי"ל דש"ס היה מסופק בדרשא דאו הודע או מוכח ממנו דע"א נאמן אפי' באינו יודע או דוקא בשתיקה. וקאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח לנו דאו הודע אפי' באינו יודע דמדלא בנו פשפש ש"מ היה פשיטא להו דאו הודע קאי אאינו יודע. לפ"ז מוכח שפיר מכה"ג ביוה"כ וכרב אסי דלא כר' אמי. מיהו לשון סוגי' לא משמע כן:

דלמא חזו ליה בפשפש. פירש"י ואחורי כפרת ע"י לול. הנה הש"ס לא הוה צריך לזה דר' יוסי הא ס"ל פרוכת א' היה ופרופה וא"כ דרך פשפש הו"מ למיחזי עד כותל מערבי. אך רש"י כ' לדינא ב' פרוכת היה וא"א לראות כותל מערבי דרך פשפש. ע"כ כ' דרך לול. ומ"מ קשה מ"ט לא קאמר דרך לול. והנה מאז הקשיתי הא קיי"ל אין מפגלין בחצי מתיר וא"כ כיון דביה"כ מתנה א' מהן מעכבת ה"ל הכל חצי מתיר עד גמר כל הזריקות וכיון שעל גגי מזבח צריך לערב דם הפר עם השעיר אפי' למ"ד אין מערבי' לקרנות אבל על גגי של מזבח לכ"ע מערבין א"כ כיון שצריך לקבוע פיגולו גם אז וכשמערב דם פרו פוסל גם פרו מתוך שנאמן להפסיד ממונו יאומן גם על השעיר. ועוד יש להקשות כיון שמחלל שבת ויוה"כ מתוך שנאמן על עצמו יאומן גם לאחרים: עכנלע"ד כה"ג ביה"כ לאו דוקא אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים והם אינם לכה"ג שום חלק בהם וש"ס לרווחא דמילתא נקיט יוה"כ משום דאיכא חד ס"ד לחד מ"ד בנזיר כ"ט דמותר לשחוט חולין בעזרה לכן מייתי מיוה"כ דאי מהימן איכא חילול יוה"כ אבל למסקנ' דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן נמי על האחרי' וי"ל עיקור ראי' מפרי' הנשרפי' ומשו"ה לא הקשה מלול דשם ליכא הזיה בין הבדים אלא הפרכת וצריך לראות בפשפש וא"ש. עי' תוס' ריש גיטין שהקשו למה לי וספרה לה להך לישנא דאפי' היכא דאיתחזק איסורא ע"א מהימן ותירצו דה"א דהוה דבר שבערוה. ולפע"ד יש ליישב בפשיטות עוד דה"א כמבואר בקידושין דאמר אי מהימן לך דלא גזלנא הא מוכח דגזלנא דפסול עדות בעלמא לא מהימן היכי דאיתחזק איסור. או איתחזק היתירא. אבל היכי דלא איתחזק לא איסור ולא היתירא וע"א מעיד שהוא כך או שהוא בידו דהוה כי לא איתחזק כמו טבל דכל שבידו לעשות ולשנות החזקה הוה כי לא הוחזק וכן נדה וספרה לה כיון שבידה לטבול וזמן ממילא עבר הוה כלא הוחזק. בזה מהימן אפי' גזלן רק שלא יהיה חשוד לאותו דבר ושרי כל אשה אפי' גזלנית מהימנת לבעלה אספירת נקיים א"כ איצטריך וספרה לה וא"ש:

אך יש לי תימא אהרמב"ם דכ' בפ' ט"ו מאיסורי ביאה דמדכתיב לא תחלל בתך להזנותה ומלאה הארץ זימה שלבסוף אח נושא אחותו כ' שמזה מוכח שכל הספיקות מותרים מן התורה דאל"ה איך יקח אח אחותו הא יהי' אסור ליקח שום אשה עד שיברר ספיקא מי משפחתה וצ"ל דס"ל דהוה קבוע ולא שייך מרובא פריש. ואע"כ ספיקא דאורי' מותר מה"ת היינו היכא דלא איקבע איסורא. הנה כי כן מוכח להרמב"ם אפי' בדבר שבערוה ספיקא לקולא היכי דליכא חזקה. והשתא כיון דנדה לא אתחזק כיון שבידה לטבול ה"ל כלא איקבע איסורא ומכיון שאמרה שטבלה אפי' לא יהי' ע"א נאמן מ"מ כיון שבידה לטבול ספיקא הוה אפי' תהי' גזלנית ואפי' הוה דבר שבערוה א"כ קשה קושי' תוס' הנ"ל למה לי וספרה לה. ונ"ל מזה ראיה ברורה לדינו של רמב"ם פט"ו מסנהדרין ובשאר מקומות ע"א שאומר כלאים פירות אלו והאמין לו והוחזקו לו בכלאים או זונה אשה זו והוחזקה לו בזונה ואח"כ אכל או בעל בשני עדים לוקה אעפ"י שהאי' הוחזק בע"א. וא"כ ה"נ משכחת לה אם נאמין לה ספירתה וטבילתה ויציאתה מזיבתה ואח"כ תראה דם והוא דם נדה. ותטבול אחר ז'. ותחזור ותראה והיא זיבה וצריכה נקיים והיא לא ספרה וטבלה לז' בנדה ובא עלי' לוקה כבועל זיבה ודאי. שהרי הוחזקה עפ"י עצמה לפי חשבונה שהיא עתה בימי זיבה וצריכה נקיים. אבל לא הוה כתי' וספרה לה נהי דמותרת לבעלה מספיקא דאורי'. מ"מ גם אח"כ כל ספירת נדה וזיבה שעפ"י חשבונה הכל מספק ולא הי' לוקה הבא עליה:

אמנם ברשב"א חי' חולין דף י' בסופו משמע נהי דפשוט דכל שבידו לא מיקרי איתחזיק ומשו"ה אוכלים בשר מכל אדם אע"ג דאיתחזק איסור מ"מ כיון שבידו לתקן הסכין ולשחוט וכן היינו טעמא דטבל. וזה נפקא לן ממעשים בכל יום. מ"מ איצטריך בנדה קרא וספרה לה דה"א הואיל ותלוי בזמן ז' ימים וזה אין בידה קמ"ל אפ"ה מהימנת משום דזמן ממילא עבר כמ"ש תוס' ומהרש"א בגיטין מוספרה ילפי' זה ועי' תוס' יבמות ס"ח ע"א סוף ד"ה רישא וכו' ועיין ירושלמי ר"פ א"ל הממונה ע"ש:

והנה בתמורה כ"ח ע"א מפיק מקרא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע בע"א וקשה כקושי' תוס' למה לי קרא כיון דבכל איסור ע"א בשתיקה או אפי' בא"י לראב"ד מהימן ובהכחשת בעל דבר אפי' ברובע אינו נאמן א"כ הך קרא למה לי. ומיהו לרבא דס"ל בקידושין בדבר שבערוה אין ע"א נאמן א"כ צ"ל כמ"ש תוס' לעיל גבי וספרה לה דה"א שורך נרבע הוה דבר שבערוה כדאי' בתמורה שם ממשחתם בהם. קמ"ל לענין זה לא הוה דבר שבערוה ולאביי דס"ל אפי' בדבר שבערוה מהימן ע"א צ"ל דמהכא יליף וס"ל נרבע הוה דבר שבערוה והימני' רחמנא משום דשתיקתו כהודאה גמורה וה"ה בכל דבר שבערוה וזה מדוקדק בלישנא דאביי אמר היא היא היינו נרבע ממש. וצ"ל עפ"י בעלים איצטריך קרא דאסור להקרבה:

והנה יש לדקדק דאמר אביי אשתך זינתה בע"א ולא אמר ע"א אמר אשתך זינתה נ"ל רמז לן דין חדש לפמ"ש תוס' בכתובות ט' ע"א דהוה סד"א אפי' זינתה אם לא הי' בפני ב' עדים לא מיתסרא קמ"ל התם דפתח פתוח הוה ברור גמור כמו ב' עדים וכעין קינוי וסתירה דאז הוה בפני ע"א טומאה כמו בפני ב' עדים. ולפ"ז י"ל האמת כן הוא כל שלא זינתה ובשעת זנות לא היה מבורר כמו ב' עדים לא מיתסרה ואם כן אם זינתה בפני ע"א אי לא הוה מהימן כבי תרי לא מיתסרא ומלבד שאינו נאמן להבעל. אלא אפילו האשה בעצמה שיודעת שזינתה מותרת להבעל כיון שלא הי' הזנות מבורר כמו בפני ב' עדים קמ"ל אביי אשתך זינתה בע"א היינו בפני אותו העד שמעיד עכשיו והבעל שותק ה"ל כזינתה בפני ב' עדים ומיתסרה על בעלה. ובזה נקל ליישב קושי' ר"ן סוף נדרים למשנה אחרונה ע"ש וק"ל:

עיין תוס' ב"מ ג' ע"ב דפשיטא להו אם שנים אומרים לא אכלת חלב כי שומן הי' והוא אומר אכלתי דחייב חטאת ע"ש וצ"ל הוא חייב ונפקא מיני' אם הוא כהן יקרבנו בידו או יעשה תשובה כמי שנתחייב חטאת בזה"ז כמבואר בש"ע בהל' שבת ובהל' נדה. אבל הכהנים אינם רשאים לקבל ממנו נגד ב' עדים ולזה נתכוונו תוס' כריתות י"ב ריש ע"ב ע"ש והוא סותר לתוס' דב"מ הנ"ל. אבל מ"מ לדינא הוא כמ"ש:

ואמנם בב"י יו"ד סי' קכ"ז מייתי מצא כתוב כל ע"א שבא לאסור המותר והבעלים מכחישים נהי לא מהימן לאסור על הבעלים מ"מ לעלמא מהימן ואסור הדבר ע"ש. ולפ"ז הא דאמר אביי שורך נרבע ושותק מיירי שהיא עצמו כהן ורוצה להקריבו דאי הי' מכחיש היה מותר להקריבו בעצמו ועכשיו ששותק אסור להקריבו אלא לפ"ז מאי מייתי ותנא תונא דילמא מיירי במכחיש ואסור לעלמא ונתערב עתה בזבחים אחרים. וקשי' זו רמוזה בקיצור בס' תפארת שמואל על הטור יו"ד וקושי' גדולה היא ולא ידעתי פתר אלא לומר דהמ"כ לא אמר אלא משום דבעלים הוו נוגעים בדבר ומשו"ה לא אלימי הכחשתן דבעלים לבטל דברי העד אבל בנרבע דשוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא מחשבי' נוגעים בדבר ומודה המ"כ דאי מכחשי בעלים שרי לכ"ע וא"כ מתני' דשורך נרבע ע"כ בשתיקת הבעלים מיירי וק"ל:

בכריתות דאמר ר' יהודה אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. בתוספתא ובתורת כהנים פ' ויקרא מוסיף ר' יהודה דכתיב והתודה וא"א להתודות כשאומר לא חטאתי ובקרבן אהרן הסביר דהיינו הך דאדם נאמן על עצמו. ובמקום אחר כתבתי דר' יהודה לטעמי' דס"ל במס' שבועות י"ג ע"א דיה"כ אינו מכפר על שאינו שב ומתודה ומתחרט א"כ ק"ו חטאת שאינו מכפר על מזיד כשוגג כש"כ שוידוי מעכב ע"ש ותבין קושי' הלז. ע"כ שפיר קאמר ר' יהודה אי מכחיש העדים אפי' נאמר שהעדים נאמנים אצלינו מ"מ הוא א"א לו להביא חטאה שהוידוי מעכב אלא לפ"ז אפי' להראב"ד דפליג אר"ת וס"ל או הודע מיירי בא"י מ"מ לר' יהודה מודה דע"כ ולא שיודיעוהו אחרים אתי למעט אינו יודע דאי במכחיש תיפוק לי' דאפי' בשנים א"א לו להביא חטאת בלא וידוי אע"כ באינו יודע. וא"כ הא מרבי' מאליו שיודיעוהו אחרים היינו בשתק אבל בא"י אין ע"א נאמן לר' יהודה כמו לר"ת:

עיין תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מידי דהוה וכו' ואור"י וכו' ע"ש נ"ל אפי' להך ס"ד מ"מ יש הפרש בין איסורא דעלמא להיתר דבר שבועה. דבעלמא ע"א מהימן כבי תרי ואי אתי אח"כ אחר להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים משא"כ בדבר שבערוה אע"פ שנאמן לומר מת בעלה מ"מ אי אתי אח"כ עד א' ומכחישו הרי הוא מוכחש אע"ג דלמסקנא נהפוך הוא כמ"ש נימוק"י בשם הריטב"א ועי' ש"ך סי' קכ"ז ד"ה העולה מזה. מ"מ לפי הך ס"ד דמן התורה ע"א נאמן בא"י וגם בערוה לא בעי תרי אלא לאסור ולא להתיר מ"מ חמור ע"א להתיר בערוה משארי דינים של תורה. ובזה יתישבו דברי תוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה הוי דבר שבערוה אור"י וכו' שנראה דברי ר"י סותרים ולהנ"ל ניחא דבגיטין מיירי שיבוא הבעל ויערער ויכחיש השליח. ולהס"ד ה"א דערעור והכחשה גמורה היא ולא כמסקנא דהוה רק לעז. ע"כ כ' תוס' דלאותו ס"ד אע"ג דבאתחזק איסורא נאמן ע"א אפי' בא אח"כ אחר להכחישו מ"מ בדבר שבערוה לא מקילינן כולי האי:

בש"ע סי' קכ"ז פסק א' אומר נתנסך וא' אומר לא נתנסך והבעלים שותקים אסור והקשה ש"ך מ"ש מא' אמר אכלת חלב ואחד אומר לא אכלת דאינו מביא חטאת רק אשם תלוי משום דלבו נוקפו אבל הודאה לא הוה. ולפע"ד לק"מ דהא ש"ע פוסק כר"ת דצ"ל אתה ידעת וא"כ בשלמא אכלת ולא אכלת שניהם אומרים אתה ידעת זה אומר חלב וזה אומר ידעת שהי' ברור שומן ולא ספק חלב כלל והוא שותק לשניהם הוה הודאה לזה כמו לזה ואינו מביא חטאת. אבל נתנסך יין זה שאומר נתנסך יכול לומר אתה ידעת בפניך נתנסך. אבל האומר לא נתנסך ה"ל כמו לא ראינו אינו ראי' ואיך מצי למימר אתה ידעת שלא נתנסך ע"כ שתיקת הבעל הודאה לאותו שאמר נתנסך ולא לאידך ונאסר היין בשתיקתו וסברא נכונה היא לע"ד:

ומ"ש ש"ך שם סק"א עיין בס' אור הגנוז למהר"מ א"ש ומה שכ' עליו חכם צבי סי' ע"ח. ולפע"ד מ"ש ש"ך מתוס' קידושין היינו מ"ש לאביי הא אין בידו להאכילו חלב ולהרביע בהמתו ע"ש ש"מ גבי נטמאו טהרותיך הטעם שבידו לטמאן ממש ומשום מגו. וי"ל דרבא נמי ס"ל כאביי דכל שבידו נאמן ואין חילוק בין אשכחי' וכו' אלא באין בידו אבל כל שהוא בידו אפי' לא אמרו בפ"א מהימן. והנה דעת הרא"ש דלאו מגו ממש אלא כל שביד אדם לשנות שוב איננו מוחזק לא לאיסור ולא להיתר. ומאי דהקשה מהר"מ א"ש הנ"ל גבי סופר פסק אי הוא ביד הבעלים מתוך שנאמן להפסיד וכו' משמע הא בידו מהימן בלא טעם הפסד שכר אע"ג דתו אין בידו להפסיד השמות באמת הרשב"א הרגיש בזה בחי' גיטין וכ' דבידו להעביר קולמוס ולפוסלם וכ"כ ח"צ הנ"ל. אבל הוא דוחק ונ"ל לפי הנ"ל כיון כל עצמו דבידו הוא מטעם שאז אין הדבר מוחזק לא לאיסור ולא להתיר. והנה ס"ת שביד הסופר אין לו שום חזקה כי לא ידענו מה הי' לו אם קידשו או פסלו אך משמוציאו מת"י וניתנו לבעלים אז אתחזק בהכשר וכשרוצה לומר אח"כ פסול הוא אז אומר נגד החזקה וצריך מתוך שנאמן להפסיד שכרו:

עיין בש"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף ט"ז וסעיף י"ז וראיתי הגאון חות דעת סי' קכ"ז פ' שהם דברי תמוהין. בא ואודיעך כי כל בהמה נשחטה הותרה מטעם חזקה דאתי' מכח רובא. ואם היא חיה כבר יותר מיב"ח יש לה עוד חזקת חי אעפ"י שאינה חזקה טובה כל כך כיון שלא נתבררה מ"מ חזי לאיצטרופי לרובא והוה חזקה אלימתא דלא כמו דמסיק הגאון הנ"ל. אך בריאה לבדה החמירו חז"ל מטעם שכ' רשב"א או כמ"ש ר"ן פ"ק דחולין. ועשו כמי שלא הוחזקה בהיתר או אפי' כמוחזק באי' מטעם מיעוט המצוי להר"ן ע"ש. ואמנם הם אמרו עד שתבדק ומכיון שנעשה כתיקון חכמים ונבדקה עפ"י א' הרי הם מסרוהו לנאמנותו של בודק בין להיתר בין לאיסור. ואולי גם ט"ז סי' ל"ט סקי"ט נתכוון לזה. אם לא שא' מכחישו וה"ל ב' בודקי' המכחישים זא"ז וכיון שנעשה כתיקון חז"ל שנבדקה הריאה שוב הדרי' לדינא מעמידים בחזקת היתר. והא דסעיף י"ז תמהתי על הגאון חות דעת דהמוכר אחר שמכר הריאה תו לא הוה בעלים כמ"ש רמב"ם סוף פ' י"ב מהל' מעשר והכא גם הקונה אינו בעליו נהי שקנה הריאה אבל הבהמה לא קנה והיא ביד אחרים. נמצא שניהם אין להם דין בעלים וכשמכחישים זא"ז הראשון נאמן כתרי ואם באו בבת א' ה"ל ע"א בהכחשה. ואמנם מי שמצא נקב בבני מעים שקנה ונמכר הבשר שאנו מאמינים לו נגד חזקת היתר דבהמה כיון שאין שום א' מהקונים רוצים להכחישו כי לא נחשד בעיניהם דעביד לצעורי ומכש"כ לפמ"ש הגאון ז"ל דאינו נאמן להוציא ממון מהמוכר ע"י ע"א א"כ הרי הפסיד הקונה מה שקנה ואין המוכר מחזיר לו מעותיו אם כן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד הבהמה. וברמב"ם סוף פרק י"ב ממעשר הנ"ל מיירי שהמוכר רוצה שיחזירו לו הבשר והפירות והלוקחים אינם רוצים להחזיר כי צריכים לבשר ופירות ואין כאן מתוך שנאמן וכו':

הכהנים שפגלו וכו'. עיין שלהי פסחים והנראה למסקנת הרשב"ם התם מיירי בחטאת לשם שלמים דהוה פיגול ממש ואהא גזרו טומאה משום חשדי כהונה וכמ"ש תוס' שם פ"ה ע"א שנזהרו ביותר שלא לטמאות משלא לפגל. אבל לא רצה לפרש בשלמים לשם חטאת וכדי להרויח שיהיה כולו שלו דא"כ לא עלו לבעלי' לשם חובה אבל הקרבן כשר ומהיכי תיתי יגזרו טומאה מדרבנן על קרבן כשר אע"כ חטאת לשם שלמים הנאכלי' לב' לילות ונפסל ונפגל מן התורה וגזרו עליו טומאה. אבל בשמעתא קמיתא דב"ק ה' ע"א המפגל הגיה פני יהושע בפירש"י שלמים לשם חטאת דלא עלה לבעלים לשם חובה ולא גזרו עליו טומאה והוצרך לגזור תשלומי' שלא יהיה כל א' וא' הולך ומפגל ויאמר פטור אני. כיון שא"א לגזור טומאה משום שהקדשים כשרים וכנ"ל. ואמנם בשמעתין פי' רש"י ששחט שלמים חוץ לזמנו באופן שנפגלו ונפסלו ממש וכתב משנה למלך שכ' כן כדי לכלול גם נדבה שאין בו הפסד לבעלים אי לאו דנפסל לגמרי ע"כ פירש"י חוץ לזמנו. ונראה דלחזקי' דהיזק שאינו ניכר דאורי' הא דמפרש כן לרווחא דמילתא דמיתוקם גם בקרבן נדבה. אבל להילכתא דהיזק שאינו ניכר רק מדרבנן שלא יהי' כל אחד הולך וכו' וזה לא שייך בפיגול ממש שהרי מטמא ידים ובלא"ה לא יהא כל א' הולך ומפגל ואע"כ לא מיירי אלא בשלמים לשם חטאת ומשום פסידא דבעלים שחייבי' באחריות אבל בנדבה דלא חייבי באחריות לא שייך הא דאי יפגלו ופסלוהו ממש הרי מטמא ידים ואי לא פסלוהו הרי כשר. ומאי איכפת לבעלים או להקדש. וכתב משנה למלך אע"ג דבעלים טוענים בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועל כרחנו לנדב עוד קרבן אחר. מפני זה לא יתחייב המזיק לשלם ומייתי ראי' מב"ק ע"ח ע"ב ובפ"ז מחובל ומזיק וכן בתשו' ח"צ משיג על תשו' מהרמ"מ סי' קי"ג דלמד מזה לאתרוג דמי שהפסיד אתרוג מהודר של חברו סגי לי' לשלם אתרוג הכשר בי"ט דוקא. וצווחו עליו בשלמא גבי גונב עולתו א"ש דהרי לא היה שוה להבעלים כלום דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כדאי' בפסחים פ' האשה. ורק מה שגורם לו ממון לפטרו מחיובו וכיון שנפטר בכבש נפטר אבל אתרוג הרי יכול למוכרו לאחר בדמי שויו וצריך לשלם לו אתרוג מהודר. ולפע"ד משום הא לא ארי' דס"ל למהרמ"מ מכיון שקנה אתרוג מהודר לכבד בוראו מהונו נדר גדול נדר לאלקי ישראל ואסור למוכרו וכן משמע מראב"ד ורשב"א שבשיטה מקובצת ב"ק שם ומרמב"ם פי"ו ממעה"ק דחידושא הוא דפטר נפשי' בכבש דהוה סד"א כיון שכבר הפריש שור ה"ל כאלו נדר לכבד בוראו בשור דוקא קמ"ל כיון שנגנב שוב יי"ח בכה"ג משמע הא כל זמן שהמצוה מהודרת קיימת הרי נדר גדול נדר לכבד בוראו בזה דוקא ודוחק לומר דבכל יום ויום אחר שיצא בו כבר יכול למכור ע"מ להחזיר לו. אבל ה"ל להקשות על הרמ"מ מרגניתא דהא התם בב"ק קאי לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון וכו' אבל מצד עצם הגניבה לא הי' חייב לשלם כלל דמבית איש ולא מבית הקדש א"כ י"ל כיון שנתן לו כבש מטעם הידור המצוה לא הוה גורם לממון. אך אנן הא קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ומ"מ באתרוג חייב דאתרוג אינו קדוש וממון בעלים ממש הוא א"כ פשיטא שצריך לשלם כעין שגנב אתרוג מהודר וצ"ע לכאורה:

והנה במל"מ ציין דדברי ש"ג פ"ק דב"ב צע"ג ועיינתי שם וראיתי שצ"ע אבל לא מטעמי' דמל"מ דכ' שם דרש"י פי' לר"ש קאי אבל אנן קיי"ל כרבנן דר"ש חייב להעמיד לו שור ממש וזה היה צ"ע למל"מ ולפע"ד דבריו מוכרחי' דפ' השואל איתא דמזיק הקדש חייב קרן מדרבנן וכ"כ תוס' ריש פ' הניזקין ופ"י ב"ק ה' ע"א כתב לרש"י אפי' מדאורייתא חייב בקרן רק הכפל אינו חייב להקדש ועי' שיטה מקובצת ב"ק הנ"ל. וא"כ צ"ע מ"ט פירש"י בב"ק דלר"ש קאי ולא גם לרבנן ולענין קרן מדרבנן מיהת ואפשר אפי' מן התורה. אע"כ מוכח מזה דודאי לרבנן לא קאמבעי לי' דצריך ליתן לו שור כעין שגנב ואעפ"י שאם יתן לו שה יכולים הבעלים לפטור עצמם מנדרם בו. מ"מ מה ענין שה לשור וכיון שהקרן חייב לשלם כמו כל גנב וצריך לשלם כעין שגנב. וזה הגורם לממון לאו כמשלם ממון דמי נמצא אינו משלם מה שגנב. ולא קאמיבעי' לי' אלא לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ושה הלז גורם לממון לפוטרו מנדרו הוה כממון ממש ומה לי שה או שור וה"ל כעין שגנב וצדקו דברי ש"ג בזה. ולפ"ז מוכח מדר"ש דאע"ג דעכ"פ לא הוה כעין שגנב לענין הידור מצוה ומצוה מן המובחר מ"מ כיון דבעיקור קיום המצוה הוה כעין שגנב שוב ה"ל חזרה מעלי' ולא איכפת לן במה שאינו מקיים מצוה מן המובחר. וא"כ צדקו גם דברי תשו' מהרמינ"ץ דמדר"ש נשמע לרבנן בהפסיד אתרוגו ומשלם לו אתרוג הגדול וראוי' לאכילה כמו זה כמ"ש מהרמ"מ שם. וגם הוא כשר לצאת בו רק שאינו מהודר כמו הראשון מ"מ כבר הוה כעין שגזל ויי"ח השבה. ואי משום שאינו שוה למכור כל כך. וכבר כתבתי דאסור למכור אתרוג מהודר שלו. ועיין ס"פ לולב הגזול מייתי רי"ף שם ש"ס דב"ב לענין אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית עמ"ש מהר"מ טיקטין בגליון בכוונת הר"ן ותמצא סעד וראי' לדינו של מהרמינ"ץ הנ"ל. ואמנם דברי ש"ג פ' שותפי' הנ"ל צע"ג מטעם אחר שכ' מי שהפסיד כלי שאול של חברו והשואל התפשר עם המשאיל בדבר מועט. אזי גם הגנב המפסיד פוטר עצמו בדבר מועט כמו שנתפשר השואל עם המשאיל. וזה לא נ"ל דכל הגנבים משלמים כשעת הגזילה ואז היה שוה כך ואם הוזל אח"כ מ"מ צריך לשלם כשעת הגזילה וה"נ מה שהתפשר גרע מהוזל ומה לו לגנוב לפשרה של זה. ולא דמי לגנב שור עולה שמיד בשעה שגנב ומשכו מביתו של זה לא גנב ממנו אלא כבש דאותו שעה ממש היה הדין דפטר נפשי' בכבש. אבל הכא גנב ממנו כלי יקר ואח"כ נתפשר והוזל מה לו לגנוב בפשרתו של זה ע"כ לא נ"ל דין זה וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף