אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נד

יום ראשון כ' תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נד

'מוחק' בכתב על גבי כתב

המעשה שאירע בבריסק בגט שחתמו בו עדים בכתב ע"ג כתב

בספר הזכרון ברית אברהם (עמ' שסד) הובא מעשה שאירע בק"ק בריסק דליטא, בעדים שחתמו על הגט לשמה, ושוב חזרו וחתמו על הגט פעם שניה ב'כתב על גבי כתב' שלא לשמה. ונתעורר השאלה אם הגט כשר או לא.

ושורש הספק הוא סוגית הגמרא בגיטין (יט.) שם איתמר, המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק. דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, פטור [- שהרי הוא כבתחילה, לא כתב ולא מחק. רש"י]. סיקרא על גבי דיו, אמרי לה חייב ואמרי לה פטור, אמרי לה חייב - מוחק הוא, אמרי לה פטור - מקלקל הוא.

ועוד שם: בעא מיניה ריש לקיש מרב יוחנן, עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו, כתב עליון כתב או אינו כתב. אמר ליה, אינו כתב. אמר ליה, והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת [וכפי שאמרו בגמרא שם המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק]. אמר ליה, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופירש רש"י: וכי מפני שאנו מדמין, שאו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר. נעשה מעשה, להקל, אפילו לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה, ע"כ.

הרי מבואר בגמרא ש'כתב על גבי כתב' לענין גט הוא ספק, ואם כן באופן זה שהעדים כתבו תחילה לשמה ואחר כך כתבו שלא לשמה, לכאורה הוא תלוי ועומד באותו הספק להיפך. דהיינו שאם כתב על גבי כתב לא הוה כתב, אם כן עדיין הכתב הראשון בתוקפו והרי חתמו לשמה, ואם כתב על גבי כתב הוה כתב אם כן הכתב הראשון אינו עוד והכתב השני הא לא נחתם לשמה, והגט יהיה פסול.

הצעת רבי שמחה זליג ריגר להעביר קולמוס פעם שלישית ופלוגתת הגר"ח

מעשה זה מובא בשינוי פרטים משמיה דמרן הגרא"מ שך זצ"ל (אהל יצחק, גנזי האהל נד:): ובבריסק היה מעשה בגט שנכתב לשמה, ושיחק בו אדם והעביר קולמוס על אחת מן האותיות שלא בכוונה, דהיינו שלא לשמה. ופסק הדיין דבריסק [ה"ה רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל] דיכולים להעביר עליו קולמוס פעם שלישית לשמה, ויכשר הגט ממה נפשך. דאי כתב ע"ג כתב חשיב כתב, אם כן הכתב השלישי שפיר כתוב כשר הוא, ואם כתב על גבי כתב אינו כתב, הרי גם הכתב השני לא פסל מידי, והכתב הראשון במקומו עומד.

אמנם הגר"ח מבריסק סבר שהגט פסול, וביאר, שהן אמת שמסתפקת הגמרא אם כתב על גבי כתב הוי כתב או לא, אבל עכ"פ אף אם אין מחשיבים אותו כתב, סוף סוף הרי הכתב השני הוא 'מחיקה' של הכתב התחתון, שהרי כדי להיחשב 'מחיקה' אין דין שיהיה לכתב העליון שם 'כתב', וכיון שהכתב העליון מחק את הכתב התחתון, ואילו כלפי הכתב השלישי, יש לחשוש שמא כתב על גבי כתב אינו כתב, ונמצא שבכתיבה השניה מחק את הכתב התחתון,] ובכתיבה השלישית שחזרו וחתמו לשמה, רק מספק תקנו את החתימה [על הצד שכתב על גבי כתב הוי כתב], ולכן הכריע הגר"ח לפסול את הגט.

תליית הגמרא בגיטין לדין 'מוחק' בדין 'כותב' בכתב על גבי כתב

על הכרעת הגר"ח העירו העומדים לפניו מסוגיית הגמרא בגיטין שם, שם מדמה הגמרא דין כתב על גבי כתב בגט לדין כתב על גבי כתב בשבת, והרי בשבת מבואר בגמרא שכשם שהנידון הוא לגבי 'כותב', אם כתב על גבי כתב חשוב כתיבה, כן הוא נידון גם לגב 'מוחק', ומבואר דאם כתב על גבי כתב הוי כתב, אז חייב אף משום מוחק על כתב התחתון, ואם כתב על גבי כתב אינו כתב, אזי גם אינו חייב משום מוחק – הרי מבואר להדיא שלא כסברת הגר"ח. שהרי שורש סברת הגר"ח הוא שאין לדמות דין ה'כותב' בכתב על גבי כתב לדין ה'מוחק'. שאף אם אינו 'כותב' – סוף סוף הרי הוא מוחק. ואילו בגמרא בגיטין מבואר להדיא שהוא תלוי זה בזה – שאם הוא פטור על הכתיבה, פטור גם על המחיקה, ואם חייב על הכתיבה, חייב גם על המחיקה.

אלא שהגר"ח דחה ראיה זו, שכן בדין מחיקה בשבת בעינן כדי שיתחייב שתהיה המחיקה 'מוחק על מנת לכתוב', והנה עד כמה שכתב על גבי כתב אינו חשוב כתב אם כן אי אפשר לעולם לחייבו משום 'מוחק' על כתיבה זו, שכן כל כמה שכתב על גבי כתב אינו כתב הרי לעולם לא תהיה המחיקה מחיקה על מנת לכתוב, כי לעולם כתיבה על גבי הכתב לא תהיה כתיבה. ורק אם כתב ע"ג כתב הוי כתב, אז יש לומר גם שהמחיקה היא מחיקה על מנת לכתוב.

ונמצא שאכן מבואר בגמרא בגיטין שנידון החיוב בכתב על גבי כתב אם הוא 'מוחק' או לא, תלוי בנידון הגמרא אם כתב על גבי כתב חשוב 'כותב' או לא. אך אין הטעם כפי שרצו השואלים להוכיח, ששם מחיקה תלוי בשם הכתב העליון אם חשוב כתב או לא. אלא טעם התלייה הוא מדיני שבת שצריך שתהיה המחיקה 'מוחק על מנת לכתוב', וזה שייך רק באופן שהכתב העליון הוי כתב. אבל בנידון המעשה שארע לענין גט, הרי גם אם ינהגו כעצת הדיין דבריסק להעביר קולמוס בפעם השלישית על הכתב, סוף סוף לא תועיל כתיבה זו אלא אם 'כתב על גבי כתב הוי כתב', ואילו המחיקה – בדיני גט – נעשית מיד עם החתימה השניה, אף אם 'כתב על גבי כתב לא הוי כתב'.

ראיית הגרא"מ שך דלא כהגר"ח ממה שהוצרך הרשב"א שיגרר הסופר את האזכרות

ובברייתא המובאת בגמרא בגיטין (נד:) איתא: תנו רבנן, היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו, טהרות שעשיתי עמך נטמאו. היה עושה עמו בזבחים, ואמר לו, זבחים שעשיתי עמך נתפגלו – נאמן. אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו – אינו נאמן. ובביאור החילוק בין הרישא לסיפא, נחלקו אביי ורבא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר אביי, כל שבידו נאמן. ופירש רש"י: ורישא, כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן. וגבי קרבנות, בכהן העובד קמיירי, כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה בשחיטה, שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות. אבל 'ביום פלוני' שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר, כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה. ופירש רש"י: רבא אמר, אע"פ שאין בידו נאמן, וסיפא כגון דאשכחיה מקמי הכי ולא אמר ליה והשתא אמר ליה [דהיינו שיש ריעותא במה שעד עכשיו לא אמר כן אף שפגשו קודם לכן].

שוב מביאה הגמרא מעשה באחד שבא לפני רבי אמי ואמר לו, ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמן. אמר ליה, ספר תורה ביד מי. אמר ליה, ביד לוקח. אמר ליה, נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

וברשב"א הביא פסקו של ר"ח שפסק כרבא, וראייתו ממה ששאל רבי אמי את הסופר 'ספר תורה ביד מי', ולכאורה לדעת אביי שכל נאמנותו רק באופן שהוא 'בידו', אם כן מה היה מועיל אילו היה ספר התורה בידו של הסופר, הלא סוף סוף כיון שכבר כתב את האזכרות הרי אינו בידו עוד לכותבם שלא לשמן, והרי זה כזבחים אחר גמר עבודתם שאינו בידו לפגל. אין זאת אלא משום שרבי אמי נקט כרבא, והרי שנפסקה ההלכה כדעת רבא. ואילו הרשב"א דחה הראיה, שכן אפשר שהוא 'בידו' שהרי יכול לגרור את האזכרות ולשוב ולכותבן.

מעיקר ראייתו של הר"ח הוכיח הגרא"מ שך זצ"ל דלא כסברת הגר"ח, שהרי לכאורה מדוע נקט רבינו חננאל שאין זה 'בידו' של הסופר כיון שכבר כתב האזכרות לשמן, והרי סוף סוף יכול לכתוב שוב את האזכרות שלא לשמן, ואף אם כתב על גבי כתב אינו כתב, הרי נתבאר בדברי הגר"ח שכל זה לענין להחשיב הכתב העליון כ'כתב', אך לגבי 'מחיקת' הכתב התחתון ודאי חשוב מוחק כיון שכתב על גבו כתב אחר. אם כן, הרי הוא בידו לעשות האזכרות שלא לשמן, אם יעבור וימחקם על ידי כתב על גבי כתב. ואף הרשב"א לא יישב אלא שיכול לגרר את הכתב התחתון, אך בכתיבה על גביו אינו מבטל את ה'לשמה' שבכתב התחתון, ועל כרחך מבואר מדבריו שעצם הכתיבה אינו חשובה מחיקה, אם אין לכתב העליון שם כתב.

כתב התחתון ישנו תחת העליון ויש לו 'שם כתב' אף שאין לו 'דין כתב'

על עיקר סברת הגר"ח העיר המעתיק (א.צ.ס כפי הרשום בתחילת הרשימות שם) שלכאורה היה מקום לומר שאף שכתב התחתון אינו חשוב כתב, כיון שהוא מכוסה בכתב העליון, אך סוף סוף גם מוחק אין כאן, שהרי סוף סוף כתב העדים ישנו תחת הכתב העליון, ורק דין כתב אין לו משום שהוא מכוסה [ויש להעיר שהרי אם כן מה בכך שלכתב העליון יש דין כתב, עדיין יש לומר שלא יהיה חייב משום מוחק כיון שסוף סוף כתב העדים ישנו תחת כתב העליון. אלא ודאי שעד כמה שכתב העליון מכסה את הכתב התחתון, לא רק 'דין כתב' אין לו כי אם גם 'שם כתב' אין לו וכמוהו כמוחק, ואם כן גם לולי שיהיה 'שם כתב' לעליון, סוף סוף כיון שמכסהו חסר בעיקר ה'שם כתב' של הכתב התחתון. ואף שאפשר לחלק ולומר ש'שם כתב' בטל מכתב התחתון המכוסה רק כשניתן לכתב העליון, אך למה לנו לחלק בדבר זה].

שלשה מהלכים בביאור התלות שבין דין 'כותב' ל'מוחק' ב'כתב ע"ג כתב'

ועיקר הנידון העולה מדברי הגמרא בגיטין (יט.) בדבר התלות שבין דין 'כותב' בכתב העליון לדין 'מוחק' בכתב התחתון, הובא בירחון המתיבתא (אלול תש"ג שנה א חוברת ח, והודפס גם בחידושי הגר"ח סטנסיל) שלשה צדדים בזה, והם שני הצדדים המובאים לעיל בתוספת צד שלישי. דהנה מבואר בסוגיא שאם כתב העליון הוי כתב אזי חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, ואם אינו כתב אזי פטור לגמרי, הן מכותב והן ממוחק. ולכאורה נראה מוכח מכאן, שאם כתב העליון אינו כתב אזי גם הכתב התחתון אינו חשוב למחוק. ולכאורה צ"ע מה שייכת המחיקה של כתב התחתון לדין הכתב העליון אם הוא כתב או לא, וכי מחיקה צריכה להיות על ידי כתב דוקא, הלא עיקר המחיקה נעשית על ידי שמתכסה האות בדיו ואינה ניכרת עוד, וזה אינו שייך כלל לדין כתב שבכתב העליון.

אמנם אפשר לומר שלא המחיקה תלויה בכתב העליון אלא אדרבה לאידך גיסא, שהכל תלוי במחיקת הכתב התחתון, שאם התחתון חשוב כנמחק אזי שפיר יש להחשיב הכתב העליון לכתב, משא"כ אם התחתון אינו חשוב כנמחק אם כן ע"כ שכתב העליון אינו כתב כיון שעדיין הכתב התחתון הוא כתב ומה הוסיף בכתב העליון שעל גביו. ולפי זה יהיה עיקר הנידון בהגדרת כתב התחתון אם הוא 'מחוק' או לא, וכתוצאה מכך יהיה הנידון אם כתב העליון הוא 'כתב' או לא.

אכן בדרך שלישית יש לומר שבאמת לא תלוי כלל דין כותב ומוחק זה בזה כלל, ועיקר הנידון הוא האם כתב העליון נחשב כתב או לא, ומה שמבואר בגמרא שדין 'מוחק' תלוי בדין 'כותב' בכתב על גבי כתב, הוא משום שלענין שבת הרי אינו חייב כי אם במוחק על מנת לכתוב, דהיינו שכל חיובו הוא משום שמתקן את הנייר שיהיה ראוי לכתוב עליו, ואם כן בכתב על גבי כתב הרי לא תיקן דבר, שכן על ידי כתיבתו לא נעשה הנייר ראוי לכתיבה יותר מקודם לכן. אבל אם הכתב העליון הוי כתב, אם כן שפיר חשיב 'מוחק על מנת לכתוב' שהרי מחיקת הכתב התחתון היא שהביאה את כתיבת הכתב העליון. והנפקא מינה היא האם הגדרת הכתב התחתון כמחוק תלויה בהגדרת הכתב העליון ככותב, שכן לשני הצדדים הראשונים אם הכתיבה אינה כתיבה אף המחיקה אינה מחיקה, ואילו לצד בתרא הרי אף שהכתיבה אינה כתיבה חשוב הכתב התחתון למחוק, ורק לענין מלאכת שבת אינו חשוב 'מוחק על מנת לכתוב'.