תפארת יעקב/גיטין/לב/א
תפארת יעקב גיטין לב א
במשנה השולח גט וכו' נראה לי דלא בא התנא להשמיענו בכאן שיכול לבטל שליחות הגט דפשיטא שכל אדם יכול לבטל שליחותו קודם שנעשה מעשה, ועוד דהוי לי' לאשמועינן במגרש בעצמו למ"ד דסופר צריך להיות שליח הבעל שאם אמר לסופר כתוב גט יכול לבטלו כל שלא כתבו דלאחר כתיבה אפילו ביטלו חוזר ומגרש בו, ועוד דאי לעולם אינו חוזר ומגרש בו כל שביטל גוף הגט, א"כ הוי לי' לאשמועינן במגרש בעצמו כשביטל את הגט ואפי' למ"ד שאין צריך להיות שליח הבעל, גם למה לא נקט בשליח קידושין שיכול לבטלו וע"כ דהא מילתא דפשיטא הוא שיכול אדם לבטל שליחותו קודם שנעשה מעשה השליחות, רק דקמש"ל כל הני רבותא דאיתמר בגמרא דלא שייך רק במגרש על ידי שליח ותקנת ר"ג שלא יבטל שלא בפניו דלא שייך רק במגרש על ידי שליח ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה השולח:
שם או ששלח אחריו שליח וכו' יש להסתפק אי חל הביטול תיכף כששלח שליח לבטל ואפי' הגיעו אחר שהגיע גט לידה כיון שכבר נתבטל קודם שהגיע לידה ואף דאסור לבטל שלא בפניו ואיכא מ"ד דאפי' ביטלו אינו מבוטל היינו לבטלו כאן בלי שיודיע לשליח ואשה, אבל כששולח שליח לבטל ועכ"פ בודאי יודיע לה קודם שתנשא אין לחוש כלל, ובלא"ה אסורה לינשא שלשה חדשים משום הבחנה, וליכא לא משום ממזרות ולא משום עיגון כלל, הלכך שליחות זה הוי ביטול מעכשיו:
ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה שראיתי להמרדכי והג"א בשם ריב"א שכתב וז"ל, מפרש ריב"א כגון שיש לשליח השני עדים ששמו הבעל שליח קודם שהגיע הגט ליד האשה שאם לא כן חיישינן לקנוניא דאפי' אם יאמר אחר שהגיע הגט לידה אני שלחתיו לבטלו לא נאמינו עכ"ל, ואי ס"ד דלא מהני ביטול הב' רק כשיגיד לשליח השני קודם שנתן הגט לאשה לא ידעתי להלום דבריהם כלל, דהא הכל קודם שהגיע לידה משתעי ואיזה קנוניא שייך, וכל שיש לו עדים שהוא שליח הבעל הרי ע"כ קודם שהגיע לידה נעשה, וגם למה לו עדים כל שבא אצלו ואמר לו שהבעל ביטלו שוב אין לו ליתן הגט ואם לא יאמינו ישאלו פי הבעל ואז ודאי ליכא קנוניא, ותנא דמתניתין עיקר דינא אתי לאשמועינן דשליח יכול לבטל לשליח ומה צורך לו לריב"א לאוקמא כגון שיש לו עדים וע"כ דס"ל לריב"א כמש"ל דעיקר הביטול חל בעת ששלחו ובכה"ג לא הוי ביטול שלא בפניו כיון ששולח שליח להודיעו ואפי' הגיע גט לידה קודם מבוטל הוא מעיקרא, והיינו דקאמר כגון שיש עדים שעשאו הבעל שליח דאל"כ חיישינן לקנוניא ואפי' הבעל מודה לו אינו נאמן, ועמ"ש בגמרא עוד סעד לדברי ריב"א הללו, גם לשון המשנה אם משהגיע גט לידה משמע כדברי ריב"א דהוי ליה לומר הגיע גט לידה ולשון אם משהגיע אין לו שחר כלל, ולהנ"ל ניחא דהכוונה אם אחר שהגיע לידה שלח שליח לבטלו לא מהני ואינו יכול לבטלו מאחר שכבר ניתן, כנ"ל, ועיין בסמוך:
שם אם משהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו. מספקא לי אי נימא דלא כמש"ל בשם ריב"א רק כפי הנראה מכל הפוסקים דלא מהני ביטול ע"י שליח רק קודם שהגיע הגט לידה אף ששלחו קודם אי מהני עכ"פ בכאן ביטול תכ"ד לנתינה, ואף דבמגרש בעצמו אינו יכול לחזור בו תכ"ד דבמקדש ומגרש תכ"ד לאו כדיבור דמו, אבל במגרש ע"י שליח שאני, והוא לפי מה שכתב הר"ן בטעם הדבר דבמקדש ומגרש לא מהני חזרה תכ"ד דהואיל דהוא דבר חמור גמר בדעתו תיכף, א"כ במגרש ע"י שליח ושלח אחריו שליח לבטלו שאילו הי' משיגו רגע קודם לא היתה מגורשת ובשביל ששהה שליח זה בדרך רגע נימא דכבר גמר בדעתו, שהרי הבעל בודאי לא גמר בדעתו שהרי שלח שליח לבטלו ואז כששלח לגרש עדיין לא נתגרשה ואין ידוע לו זמן הגירושין, והשליח כשגירש לא שייך גמר בדעתו דלאו בדעתו תלוי הלכך יש מקום גדול לומר דמהני ביטול תכ"ד לנתינה כמו דמהני תכ"ד בכל מקום, ועכ"פ לא הוי להו להקשות בגמ' על זה פשיטא דקמ"ל דאפי' תכ"ד לא מהני אפי' שלח לבטל, ומזה מוכח לכאורה דבאמת מהני תכ"ד ועמ"ש בסמוך:
בגמרא ולא אמרינן לצעורא קא מכוון וכו'. תמוה לי דמשמע דאי היה כוונתו לצערה אי נהן לה הגט מגורשת ולקמן פרק מי שאחזו מבואר להדיא גבי איצטלית דאפי' נתכוון לצערה קפידתו קפידא וכל שלא צערה אינו גט, וא"כ כאן ג"כ מה בכך דלא נתכוון רק לצערה ממילא אין לו ליתן הגט דאי יתננו לה הרי לא צערה כלל:
לכן נראה לי ברור דודאי כל שביטל השליחות שוב אין לו לגרש בלי שיתוודע דעתו שמתרצה לגרשה, ועיקר הכוונה הכא לא מבעי' למ"ד דאינו חוזר ומגרש בו דס"ד דלא נתכוין רק לצערה ולעכבה עד שיאמר לצערה די ויתרצה לגרשה אבל גוף הגט לא ביטל, אלא אפי' למ"ד דבלא"ה גוף הגט לא בטל אבל עכ"פ שליחות השליח נתבטל לגמרי וצריך מינוי מחדש לפני עדים למ"ד דשליח הולכה צריך עדים] כמו כל שליח הולכה מתחילתו והיינו דקאמר דס"ד שלא ביטל שליחות השליח רק לעכב הגירושין לצערה זמן מה עד שירצה ותיכף כשרוצה לגרש יכול השליח ליתנו לה כי לא נתבטל שליחותו קמ"ל דכבר נתבטל והוי ככותב גט מחדש לגרש שאין כל אדם יכול ליתנו לאשה מבלי שימנה אותו שליח גמור כמו כן צריך למנות שליח זה כי נתבטל מינוי הראשון לגמרי, וז"ב, ונראה לי שלזה כיוון רש"י ז"ל בד"ה ולא אמרינן, דאל"כ אין פי' לדבריו כלל, ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה ולא אמרינן דבזה מיושב מה שהקשו שם:. שם לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא וכו'. לא נתבאר הכוונה מה ס"ד דלא מהני ביטול ע"י שליח כיון שהוא עצמו יכול לבטל מ"ש הוא או שלוחו, והוי לי' לאשמועינן בעלמא בכל מילי דשליחות שיכול לבטל שליחות ע"י שליח, ומכ"ש דקשה לשיטת ריב"א שכתבתי לעיל דהביטול הוא תיכף בעת ששולח השליח ואומר לו שהוא בטל, א"כ הרי מבטלו בעצמו:
ונראה דאדרבא מכאן ראיה לריב"א הנ"ל, ולפי שיטתו כך הכוונה דס"ד דשליחות דבתרא לא עדיף מקמא וכמו דיכול לבטל שליחות דקמא כן יכול לבטל דבתרא קמ"ל דתיכף ששלחו לבטל כבר מבוטל הוא ואפי' יבטל הב' לא מהני עד שימנה הראשון מחדש, גם אי נימא דלא כריב"א הנ"ל ובאמת אינו מבוטל עד שיגיע את השליח ויודיע לו מן הביטול, יש לפרש דהכוונה כך דס"ד דלא הוי ביטול גמור דכמו דחזינן דביטל שליחות הראשון כן יש לחוש שביטל גם את השני וביטול זה מהני שלא בפניו דליכא למיחש לא לממזרות ולא לעגונות קמש"ל דראשון דחזינן דבטלי' מבוטל, והשני כל כמה דלא ידענו דחזר בו בחזקתו קאי ולא חיישינן שביטלו כמו שביטל לראשון כנ"ל:
שם משהגיע גט לידה. כבר כתבתי שיש להקשות בזה דהוי לי' לומר דקמ"ל דאפי' תכ"ד לא מהני ביטול אף שיש סברא לומר דבזה מהני תכ"ד לפי סברת הר"ן, אמנם נראה לי דע"י שליח אפי' היה הדין דגם בגט מהני תכ"ד או בד"מ דמהני תכ"ד בעלמא אבל כה"ג לא שלא אמרו לחזור תכ"ד רק תכ"ד של זה החוזר בו אבל לא שיחזור המשלח תכ"ד של השליח דשליח זה לאחר שעשה שליחותו מסתלק והולך והוא כבר עשאו לשליח מכבר וכל שלא חזר משליחותו קודם שנעשה השליחות שוב אי אפשר שיחזור בו אחר שנעשה השליחות מצד תכ"ד, דאף דשלוחו כמותו אבל הוא אינו השליח שיחזור בו תכ"ד של דיבור השליח רק השליח כמות משלחו לעשות השליחות לא שיעשה המשלח מה שהשליח צריך לעשות ושליח נמי נראה שאינו יכול לחזור תכ"ד אחר שעשה השליחות כי תיכף מסתלק והולך ולא מהני בי' תכ"ד] כנ"ל:
שם לא צריכי דמיהדר עלי' מעיקרא לבטולי'. אם נפרש דהכוונה לפי שראינו מהדר לבטל אמרינן דודאי בטלי' מעיקרא שלא בפניו קמש"ל דלא חיישינן שביטל שלא בפניו הוי אתי שפיר דלא קאמר בפשיטות דקמ"ל בשלח שליח לבטל דחזינן בפירוש דמהדר לבטולי' דכיון דשלח שליח לבטל ממילא אין לחוש שביטלו שלא בפניו והוצרך לומר דחזינן דמהדר לבטל שרדף אחריו ולא השיגו ושפיר ס"ד לחוש שביטלו שלא בפניו קמש"ל דלא חיישינן אבל אי נפרש כפשטא דמה שראינו רודף ומהדר לבטל ובסוף ביטלו בפניו חשבינן ההידור בעצמו מעיקרא לביטול גמור דהא בפי' אמר שרוצה לבטלו ומחזר אחריו לבטל קמש"ל דהא לא חשיב ביטול רק מה שביטל בפניו ואז הוי אחר שהגיע לידה ולפי זה בודאי קשיא דהוי לי' לומר בפשיטות דקמ"ל בשלח שליח לבטל דס"ד כיון ששלחו קודם לבטל מהני אף שהגיע לידה קמ"ל דלא, וע"כ יש ראי' מזה לדברי המרדכי והג"א בשם ריב"א הנ"ל דבשלח שליח לבטל מהני הבטול אפי' אחר שהגיע הגט לידה, ועמ"ש בתוס' בד"ה לא צריכא:
בפירש"י בד"ה בראשונה וכו', הי' מבטלו בפני שלשה וכו' והיא ניסת בו לכאורה תמוה דבש"ס מוכח דלמ"ד בשלשה משום עיגונות הוא גם למה נקט כר"ש ובש"ס פסיק להדיא הלכתא כנחמן ופירש"י לקמן דביטול בפני שנים:
ומה שנראה לי פשוט דיש להבין בלשון הרי"ף והרא"ש דכתבו דהלכה כר"נ דר"י קאי כוותי' והדבר תמוה למה להם ליתן טעם למה הלכה כר"נ מאחר דבפי' אמרו בש"ס הלכתא כנחמן לכן ברור דהם ס"ל דהלכה כר"נ ולאו מטעמי' דאיהו סובר שנים שדנו דיניהם דין וב"ד הוי שנים אבל אנן קי"ל אין דיניהם דין ולא איפסקא הלכתא כר"נ רק משום דר"י קאי כוותי' ואיהו לאו מהאי טעמא אתי עלה רק דס"ל דמה שאמרו במשנה ב"ד משום דמעצמו הי' רגיל לעשות כן שהי' חושש על ממזרות ובג' יודע הדבר אך מ"מ פעמים שלא הי' מוצא ב"ד הי' מבטלו בפני ב' כיון שהי' רוצה לבטלו והוצרך ר"ג לתקן שלא יבטלו כלל בפני ב' משום חשש ממזרות וממילא תיקן דאפי' בג' לא יעשו משום עיגינות כמ"ש התוס' לקמן אבל משום עיגינות לא הי' מתקן איסור לבטל ולמ"ד משום עיגינות משום הא גופא תיקן שלא יעשו ואתי שפיר פירש"י כהלכה אליבא דר"י, ועמ"ש עוד לקמן בש"ס:
בתוס' בד"ה השולח לרבי דאמר בטלו מבוטל וכו' היא גופא אתי לאשמועינן וכו' ר"ל דמשמע להו דתנא דמתני' עיקר דין ביטול הגט ע"י שליח אתי לאשמועינן ותני כל אופני הביטול ע"י עצמו וע"י שליחו והא דקאמר בש"ס דלא אמרינן לצעורא קא מכוין, לאו למימרא דתנא הא גופא קמש"ל רק הש"ס דייק להקשות כיון דקתני הגיע ולא הגיעו ולא אמרינן לצעורא כ"ש שלח אחריו שליח ואהא תרצו בסוף דתנא דמתניתין לא בא להשמיענו כלל אופני ביטול הגט רק הני רבותא דאיתמר בש"ס ושלא בפניו דליכא רבותא לא קתני וכבר כתבתי במשנה ג"כ דע"כ לא הי' כוונת התנא לאשמועינן דין ביטול גט רק תקנת ר"ג והני רבותא דבש"ס:
ודע דלפי מה דפירש"י בקדושין ד"יב דרב מינגד למאן דמבטל גיטא אפי' בפניו וביבמות סוף פרק האשה שלום פירש דהנך דרב מינגד איסורא הוא מימי המשנה וכן מוכח התם בש"ס, א"כ לא שייך תירוץ האמצעי דלא נקט לפי שאסור לעשות כן דגם הנך דנקט במשנה אסור, אבל יש לתמוה דמשמע לכאורה במשנה להדיא דבהא ליכא איסורא כלל ולא תיקן ר"ג רק שלא בפניו ונראה לי דהא דרב מינגד היינו במבטל בפניו שלא בעדים דיש לחוש שמא ימסרנו לה השליח והבעל לא יאומן לומר שביטלו בפניו כמו שאינו נאמן לומר שמסר לו לפקדון הלכך מנגדינן לי', אבל במבטל בפני עדים ליכא איסורא כלל שאין לחוש לכלום ואין לחוש שימותו העדים, ועמ"ש בדיבור שאח"ז:
בד"ה ולא אמרינן, וא"ת וכו' כיון שאינו מביא עדים על כך וכו'. לשיטתם אזלי שכתבו בקידושין דף י"ב דביטול בפניו ליכא איסורא ולא חיישינן שהשליח ימסור לאשה אחר הביטול, אבל לפירש"י שם ע"כ הכא בדאיכא עדים דבלי עדים איכא איסור לבטל ומתניתין באיסור לא מיירי ובעיקר קושית התוס' כבר כתבתי בש"ס דלק"מ דעיקר הכוונה דס"ד דחוזר ומגרש בו לר"ש, ולר"נ עכ"פ אין צריך מינוי שליחות מחדש אבל פשיטא דאפי' אי נימא לצערה אין לגרש רק כשמתרצה לגרש ע"ש, וכן הוא כוונת רש"י:
בא"ד אי נמי הוי חיישינן להחמיר. דבריהם צ"ע, דמ"מ היאך אפשר דהוא נתכווין שיגרש רק לצערה ביטל דהיאך עלה על דעתו שנכשיר הגט לגמרי מאחר שביטל בפירוש ועכ"פ נדון אותו לספק א"כ לא תהא מגורשת וא"כ לא נתכוין לצערה דהא באמת לא תתגרש, ועוד לפי מה שכתבו לעיל ריש מכילתין דלר"א בעינן שידעו ע"מ שהוא שליח הבעל א"כ כאן דשליח עצמו אינו יודע אם הוא שליח דשמא נתבטל א"כ אפי' נתכוין לצערה אינו גט כיון דשליח אינו יודע כ"ש דע"מ אינן יודעין, והעיקר כמש"ל:
בד"ה איהו וכו' ותימא וכו'. ולפע"ד לק"מ דדוקא גבי שליח הוי ממילא רבותא טפי ממה שרץ אחריו, אבל באשתו הוי קידם רבותא טפי דאי הי' דעתו רק לבטל למה לו לקדם השליח למהר לבוא אצלה או לשלוח לה שליח שימהר לבוא קודם ביאת השליח הי' לו לבטל לשליח דהא קודם בואו לא תתגרש וע"כ שכיון לצערה והיינו דקאמר וודאי לצעורא קא מכוון רק דאמרינן דנתכוין נמי לבטל והקדים לבוא אצלה לצערה בביטול זה קודם וזה ברור:
בא"ד נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו וכו' פי' מהרש"א דהכוונה דהוי לי' למיתני נזדמן בו או בשלוחו ע"ש, ולא ידעתי מאי ענין סברא דנזדמן בשליח דכי בשביל דשליח נזדמן נתכוון הבעל בשליחותו לצעורא. גם מה שכתב דתרתי נזדמן לא איצטרך ג"כ לא הבנתי, דהשתא נמי תיקשי כיון דכבר קתני נזדמן ברישא למה לי תו נזדמן באשתו דלענין נזדמן אין חילוק בין בשליח בין בה מיהו בהא יש לומר דמ"מ איצטרך נזדמן בה דס"ד דוקא בשליח לא אמרינן לצערה אבל בה אמרינן אבל הנ"ל קשיא, ולכאורה הי' נראה לפרש דכוונת התוס' דהוי לי' למיתני נזדמן אצל אשתו או שלח אצלה שליח. אבל לא הי' הכוונה בשליח בנזדמן אך קשה על זה דאי הוי קתני הכי לא הוי שייך איהו לא טרח וכו' דהא לא טרח כלל לכן העיקר כפי' מהרש"א, והכוונה דשליח זה הי' דרכו בלא"ה לשם ונזדמן לבעל ושלחו לבעל אצלה והוי רבותא טפי דשליח לא טרח:
בד"ה מהו דתימא, ורבא דקאמר לקמן וכו'. ולפע"ד לק"מ שאין ענין הך דהכא להך דאביי ורבא דהכא אמרינן דמה דמהדר לבטל אין זה ביטול כיון שאחר כך ביטל באמת א"כ לא הי' דעתו לבטל רק כשישיגנו ושלא בפניו לא רצה לבטל כלל, אבל התם בוודאי רצונו הי' אז בביטול רק לפי שלא ביאר בפי' לא מהני ולרבא מהני דגילוי דעת מהני והתם הי' בפניו ולא הי' שום ביטול אח"כ אבל הכא אמרינן דאף שאמר שרוצה לבטל בפי' אין זה ביטול רק נתכוין לבטל אח"כ בפניו והביטול הוא אח"כ וזה ברור:
בא"ד וסבור שליח דהא דרהיט וכו'. כתבו כן לפי האמת דאפי' רהיט לא הוי גילוי דעת, אבל לס"ד דאביי דרהיט הוי גילוי דעת מיירי הכא דלא ידע שליח כלל דמה שהוא רץ הי' אחריו רק אח"כ כשבא וביטל נתגלה למפרע והוי דברים שבלב והיינו דלא מקשה אביי לרבא מהכא ודוק:
בא"ד ואין להקשות וכו' ועדיפא מינה וכו'. ר"ל דעיקר הקושיא דכיון דמקשה לקמן לרשב"ג מי איכא מידי משמע דבלא"ה ניחא, והשתא הרי בלא"ה אנו צריכין לומר כל המקדש במשנה גופא ועל זה תרצו דכהך דהכא דיש לדמות לדברים שבלב ידעו דבהא יש כח לעקור דבר תורה משום כל המקדש רק ארשב"ג קשיא לי' להש"ס ולזה הביאו ראי' דביטול שלא בפני ב"ד לכ"ע לא מהני ומ"מ לא שאלו. ש"מ דבהא יש סברא נכונה לחוש לממזרות ידעו דיש כח בחכמים לעקור וה"ה בהא שיש סברא דדברים שבלב ודוק:
בא"ד וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד וכו' לדבריהם יש .. להקשות לקמן דפריך על רשב"ג מי איכא מידי מאי קושיא דלמא כלפי שאמר רבי בטלו מבוטל אפי' להקל קאמר הוא דלהקל אינו מבוטל אבל להחמיר מודה ולק"מ מי איכא מידי, ויתבאר עוד בזה לקמן:
בגמרא למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע וכו'. הא דלא מקשה הכי במתניתין דקתני בטל הוא הרי זה בטל משום דאיכא למימר דלאו משום דלישנא דליבטל הוא רק אפי' הוי לישנא דלשעבר כל שגילה דעתו שחפץ בביטולו מהני גילוי דעתי' כי האי אפי' בלשון גרוע אבל בברייתא קשיא להו שפיר דמחלקה בין בטל לפסול ש"מ משום דלישנא דלהבא דוקא מהני ולפי זה יש להוכיח דאי אמר בפירוש פסול יהא ג"כ מהני כמו בטל כיון דלהבא הוא, דליכא למימר דלישנא דפסול בעצמו גרוע כ"כ דלא מהני אפי' בלהבא א"כ ממילא לא קשיא מברייתא ג"כ כמו במתניתין דאיכא למימר דלישנא מעליא מהני אפי' אינו להבא ולישנא גרוע לא מהני כלל, וע"כ דפסול נמי כל שפירש להבא מהני כמו בטל רק לשון פסול הוא אינו משמע להבא ולשון בטל הוא משמע להבא:
ואף דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל בד"ה פסול שפי' לא משמע דאיהו מבטל לי' אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא, משמע לכאורה דעיקר טעמא הוא דלשון פסול לא מהני לבטולי גיטא אבל אי אפשר לומר כן כמו שהוכחתי, אלא נראה לי דעיקר טעמו דודאי לישנא דבטל הוא ופסול הוא לכאורה חדא מילתא הוא, ואם נפרש בטל יהא, גם בפסול נפרש כן לזה רצה לבאר ענין זה דודאי לשון בטל הוא ופסול הוא לישנא דהוה משמע, הלכך בלשון בטל יש לפרש הכוונה שהוא מבטלו עכשיו בדיבורו וממילא יהא בטל, אבל לא שייך לומר שהוא פוסלו עכשיו בדיבורו, וממילא הכוונה שהוא מוציא עליו שם פסול שהוא פסול מכבר הלכך ממילא לישנא דבטל הוא להבא ולישנא דפסול הוא לשעבר, כי מאיזה צד פוסלו עכשיו מכח פסול שיש בו מכבר והא ליכא אבל באומר יהא פסול שפיר משמע דהוא מבטלו עכשיו וממילא יפסל אח"כ דמכח ביטולו הוא נפסל אחר שביטל ולפי זה יש לדון אם שלח שליח לבטל ואמר בהנהו לישנא דלשעבר כגון פסול הוא, אי נימא כפי הנראה מדברי המרדכי דעיקר הביטול הוא בשעה ששולח לבטל רק השליח מודיע הביטול א"כ שפיר שייך לשון לשעבר דכבר נפסל בביטול הבעל, ואי נימא דהשליח הוא המבטל לא הבעל א"כ בעינן בשליח ג"כ לישנא דלהבא ועוד אבאר לקמן בגמרא בענין זה:
בפירש"י בד"ה לא אמר כלום, ואם יש לו ב"ח וכו', ובד"ה בטילה היא וכו' הודאת בעל דין כמאה עדים. הנה לא ביאר הרב ז"ל הטעם למה מהני הודאתו לחוב לאחרים כיון דאיכא ב"ח וקי"ל האומר שטר אמנה אינו נאמן לחוב לאחרים, ונראה לי דמיירי במלוה ע"פ בלי אחריות נכסים דאינו יכול לגבות רק מיני' הלכך מעיקרא פי' דב"ח גובה דקשיא לי' מה נפקא מינה דמי יכריחנו להחזיק במתנתו בע"כ לזה פי' דאי יש ב"ח גובה אותה ולא מהני לשון זה להפקיע ממנו המתנה ובתר הכי דמהני הודאתו מהני נמי נגד ב"ח דבידו למכרה וליתן לזה במתנה ויהא מופקע מב"ח ובכה"ג לא הוי חב לאחרים כנ"ל:
בתוס' בד"ה מבוטלת וכו' תימא דבפרק בתרא דכריתות וכו'. הנה כל הישובים דחוקים מאוד כמבואר למעיין, ולדעתי הם שני מימרות ולא ראי זה כראי זה דהתם מיירי בקרקע והוא מסר לו שטר מתנה שדי נתונה לך הלכך בלשון להבא הוי לשון הפקר ובלשון לשעבר אינו כלום דכיון שמסר לו שטר מתנה והוא קיבל השטר היאך יאמר שאינה מתנה ולא שייך בזה הודאה ודוקא באומר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן שייך לומר שהודה שלא נתן לו מעולם, אבל כאן שאומר שנתן לו וקיבל השטר רק שאינה מתנה אין בדברים אלו כלום דע"כ מתנה הוא, אבל להבא הוי שפיר לשון הפקר שהוא מפקיר שלו ולס"ד דהדר למרא, הכוונה דס"ד שאומר שלא יהא מתנה רק כמו שהיתה קודם שנתנה לו א"כ ממילא אין שום אדם יכול לזכות רק בעלים הראשונים ומסיק דכל הקודם כו' אבל הכא מיירי במטלטלין והוי ממש להיפוך דכיון שנתן לו החפץ לידו והוא אומר אח"כ אלה הלשונות אי להבא קאמר אינו כלום כי אין זה לשון הפקר כלל דהיאך מפקיר מה שהוא מונח ברשותו ובידו ותיכף זוכה בה וצריך להוציאם מרשותו וכיון שאומר והם ת"י אינו מפקיר, אבל לשעבר שפיר הוי לשון הודאה שמודה שקיבל החפץ לפקדון לא לשם מתנה לכך מהני מטעם הודאה והשתא אתי שפיר הכל והוי מצי נמי להקשות הכא מהך מימרא דהתם דס"ס מוכח מהתם ג"כ דלשעבר הוא דמהאי טעמא בקרקע לא מהני הודאה כנ"ל אך גם בזה יצדק תירץ אביי דוודאי דעתו של זה לבטל המתנה לגמרי אבל לא להפקיר הלכך עד שיהא כמו הפקר נוח לו שיהא שלו דאז יוכל ליתנה לנותן במתנה משא"כ אי יהא כמו הפקר הלכך הוי לשון לשעבר לשון דמהני בי' לרצונו, ועמ"ש בסמוך בביאור דברי ר"י:
בא"ד משום שפשוט לו וכו' דהוי לשון הפקר. לכאורה יש לתמוה דהא מקשה כאן מבטילה דהוי לשעבר ש"מ דאינו לשון הפקר והיאך אפשר דקתני אי אפשי ובטילה בחד דבריו קיימים והם מחולקים בדינם דאי אפשי לשון הפקר ובטילה של מרא קמא ונראה לי דכוונתם דע"כ בטילה אינה לשון הפקר דאי הוי לשון הפקר ולהבא א"כ תבטל ודאי הוי לשון הפקר ולמה לא אמר כלום, וע"כ דביטול אינו לשון הפקר כלל רק מטעם הודאה מהני ומ"מ הוי כמו הפקר כיון שהנותן סילק עצמו ממתנה זו שהרי מודה שנתנה לו וזה הודה שאינו שלו ממילא הוי כמו הפקר, וכיוצא בזה כתבו התו' לקמן לפירש"י כמו שאבאר בסמוך:
בא"ד דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי כמו הפקר וכו'. עמהרש"א דלכך נקטו התוס' דהוי כמו הפקר ולא דהדרא למרא כס"ד בכריתות דאל"כ תיקשי הכא מאי אפשי אאי אפשי כמש"ל עכ"ל ודבריו תמוהין, דפשיטא דלס"ד בכריתות דהוי למרא קמא ע"כ ג"כ להבא הוא דאי משום דהוי לשעבר תיקשי למה בתיבטל דבריו קיימים דהא ודאי להבא הוא, וע"כ דאפי' להבא שייך לומר דהוי למרא קמא לס"ד כמש"ל, דס"ד דכך נתכוון שלא תהא מתנתו כלום ותחזור כמות שהיתה ולא יזכה בה רק בעלים הראשונים, והשתא ממילא לא קשיא מאי אפשי אאי אפשי דהוי שפיר להבא, רק דהתו' נקטי קושטא דמילתא כמסקנא דכריתות דהוי כמו הפקר, וכ"ש לפי מה שאפרש לקמן אתי שפיר טפי תירוץ אביי אי נימא דהוי כמו הפקר מדנימא דהוי למרא קמא דבהא יש לומר טפי דהוי עילוי במה שמתבטלה המתנה כמו בגט כיון דחזינן שהוא חפץ בביטולה:
בא"ד הרי הוא כאומר כל מתנות. דבריהם דחוקין וטפי הוי להו לומר דלישנא דמעיקרא לא מהני דלא שייך הודאה בכה"ג דהוי דברים שבלב כיון דמעיקרא נתן לו מתנה והוא קיבל אף שאומר שהי' בלבו שלא לשם מתנה לא מהני ולא דמי לאומר כתבתי ונתתי והוא מודה שלא כתב דהודה שלא קיבל מתנה כלל, אבל כאן דאומר שנתן לו מתנה וקיבל רק בלבו לא היה כך, אף אי האמת כדבריו הוי דברים שבלב:
בא"ד וטוב לו שלא יתבטל המתנה. גם בזה צל"ע דהא בסמוך הקשו מהך דריש האומר ותירצו דהתם דרוצה לגרשה הוי הגט טובה לו וכאן שחפץ לבטל הוי הביטול טובה לו. א"כ מתנה נמי כיון שחפץ לבטל למה לא יהא הביטול טובה לו ואולי כוונתם דודאי שתתבטל ותחזור למרא קמא טוב לו יותר מקיום המתנה, אבל כאן שאם יתקיימו דבריו הוי כמו הפקר כמ"ש קודם ובזה ודאי ניחא לי' טפי שלא תתבטל משתהא כמו הפקר, דאי תהא שלו יוכל ליתנה בחזרה למי שנתנה משא"כ אי תהא הפקר, לכך הוי קיומה עילוי למקבל המתנה כנ"ל, ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל:
בא"ד ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא למרא. הקשה מהרש"א דמה מקשה כאן מבטלה הוי לי' לומר דהוי כמו הפקר כדמשני התם בכריתות וכמו דלא מקשה מאי אפשי כמ"ש התוס' לעיל והניח בצ"ע, ודבריו תמוהין למעיין היטב בכוונת התו' דפשיטא דאי אפשר לפרש בטלה דהוי הפקר מכח לישנא דלהבא דא"כ תבטל למה לא הוי כמו הפקר הא ודאי להבא הוא וע"כ דביטול אינו לשון הפקר כלל או כמו שכ' התוס' דשדה שלא באה לידו לא הוי כמו הפקר רק במטלטלין דאתי לידי' דמהאי טעמא לא הוי אי אפשי כמו הפקר ומה דמשני התם דלא הדרא למרא היינו מטעם הודאה דזה הודה שנתן וזה הודה שלא קיבל ולא ס"ד לחלק דהנותן לא נתן רק אדעתא דלקבלי' מיני' וזה שכתבו דהוי מצי לתרץ דשאני בטלה דלא הוי כמו הפקר מכח הודאה דהנותן לא נתן רק אדעתא דלקבלי' מיני' אבל פשיטא דבטלה, לאו מכח הפקר הוא מכח לישנא דלהבא, וכל זה מבואר בתוס' להדיא ולא ידעתי מאיזה צד נתקשה הרב ז"ל בזה הא פשיטא דלק"מ כמ"ש:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |