תפארת יעקב/גיטין/לא/ב

תפארת יעקב גיטין לא ב

דף ל"א ע"ב

בגמרא חלוקין עליו חביריו דתנן מקוה שנמדד. נראה לי דהיינו דוקא להך מ"ד מעת לעת של בדיקה והיינו דקשי' לי' דהתם מטמאין למפרע לעולם אבל למ"ד מעת לעת של הנחה נראה לי דלא קשיא כלל דשאני מקוה דוודאי יש לחוש שנחסר תיכף אחר הבדיקה, אבל כאן כל שהניח פירות יפין ומצאן שהרקיבו עד שאינן ראוין כלל ואפי' מן הרעה על היפה לא הוי בכה"ג אי אפשר שיקלקלו כ"כ תוך מעת לעת של הנחה, תדע דגבי יין כה"ג אמרינן בריש נדה דשיעורו ג' ימים מהנחה ולא פריך עלה ממקוה רק דבמקוה וודאי והתם מכאן ואילך ספק, אבל על מה דהתם מחזיקין בג' ימים הראשונים ליין ובמקוה מטמאין משעת בדיקה ראשונה ואילך לא פריך כלל דשאני יין שאין ראוי שיחמיץ לגמרי עד אחר ג' ימים ומתחיל להתקלקל מעט מעט עד שנעשה חומץ גמור, וה"ה הכא רק להך מ"ד מעת לעת של בדיקה חוששין ולמעלה מזה אין חוששין קשיא לי' שפיר דהתם מטמאין למפרע, וליכא למימר דהכא נמי על מה דקתני חוששין קשיא לי' והתם וודאי, א"כ לא הוי לי' לישנוי' מאי למפרע מעת לעת דאכתי למה שם מטמאין וודאי והכא ספק והוי לי' לומר דס"ד דמטמאין מספק ואי קשיא מאי פריך פשיטא דילמא קמש"ל דר"א משעת בדיקה קאמר, דכיון דאיתותב הך מ"ד לעיל לא שייך לומר דקמש"ל דלא כוותי' כיון דלא קתני עד מעת לעת ממילא שמעינן מעת לעת של בדיקה:

אלא דאכתי יש לדקדק מה דמשני מאי למפרע מעת לעת דאכתי חלוקין דהתם ודאי מטמאין והכא ספק דהא חושש מעת לעת קתני כדפריך התם בריש נדה מקוה אחבית:

לכן נראה לי דהא דמקשינן התם חבית אמקוה היינו לס"ד דכל ספק טומאה בר"ה טהור הלכך ע"כ כיון דטמא בר"ה ודאי הוא ולמה בחבית ספק, והוצרך לאוקמא כר"ש, אבל לפי מה דמסיק דטעמא דר"ש דגמר סוף טומאה מתחילת טומאה ורבנן ס"ל דוקא תחילת טומאה ספיקה ברשות הרבים טהור דמספיקא לא מחתינן לי' לטומאה אבל להיפך בסוף טומאה מספיקא לא מסלקינן לי' מטומאתו לטהרו, ולפי זה גבי מקוה נמי לרבנן אינו ודאי טמא רק מספק רק לא הותר ספק טומאה בר"ה רק בתחילת טומאה ולא בסוף טומאה ספיקו טמא וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות מקואות שכתב שם דה"מ דטמאות למפרע בר"ה רק בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן ספיקו טהור, והשתא אי ס"ד דודאי הוא מ"ש בדרבנן דמטהרין וע"כ דרק להחמיר משוינן לי' כודאי לטמא אם הוא דאורייתא אבל להקל פשיטא דלא חשבינן לי' כוודאי רק ספק ולכך בדרבנן מקילין כמו כל ספק דבריהם, וזה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי חבית פ"ה מהלכות תרומות דהוי ספק אף דפסק כרבנן במקוה משום דלפי המסקנא אין זה ודאי רק ספק ולק"מ מה שהקשה הכ"מ שם, וכן הכא פסק בפשיטות שאינו מעשר ודאי רק ספק דלהקל לא חשבינן לי' כודאי כלל, וכל זה ברור לפע"ד, וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות דאפי' ספק טומאה ברה"י שספיקה טמא רק להחמיר הוא כמ"ש שם ומפני מה החמירו בספק רה"י וכו', עכ"פ כיון דכל מה שאמרו גבי חבית ספק וכן גבי מעשר דהכא הכל להחמיר הוא ממילא לא קשי' כלל ממקוה וז"ב:

שם תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה. הרמב"ם ז"ל השמיט ברייתא זו ולא זכר רק דברי ר"י דמתניתין וכתב הכ"מ שם דאינו יודע למה השמיטו, ולדעתי נראה פשוט כיון דפסק בהלכות קידוש החודש דמעברין על תקופת ניסן אם מאחרת עד ט"ז בו, וכבר כתבו התוס' סנהדרין דאם תקופת ניסן נופלת בט"ז אז לא ימלט דתקופת תשרי נופלת בכ"א או כ"ב, וא"כ ממילא אם תקופת ניסן נפלה בט"ו ע"כ לא נתאחר תקופת תשרי עד כ"ב א"כ לעולם הוי מוצאי החג של תקופה, שאי נופלת אחר החג ע"כ היתה תקופת ניסן אחר ט"ו בו ואז מעברין ונמצא החג הרבה אחר התקופה, ועיין מה שכתבתי שם בתוס':

בתוס' בד"ה בקידום וכו' וא"ת כו'. ולולא דבריהם הי' נראה לי לפרש לפי דמתניתין אמרה מוצאי החג ולא זכרה איזה אי מוצאי יו"ט הראשון של חג או אחרון ובאה ברייתא לפרש דמוצאי חג של תקופה אי נפלה תקופה קודם יו"ט ראשון הוי מוצאי החג של יו"ט ראשון מוצאי חג של תקופה ואי נפלה באמצע הוי מוצאי יו"ט אחרון של תקופה, אך הא קשיא דטפי הוי להו להקשות דר"י גופי' ס"ל כולי' חג בתקופה בעינן ולעולם תקופה קודם לחג לגמרי, ומ"מ אפשר דברייתא פליגא בהא על ר"י וס"ל מקצת חג בתקופה לכך הוצרכה לומר של תקופה, ור"י דס"ל כולי' חג בתקופה לא הוצרך להזכיר תקופה כלל:

בד"ה לפני הזרע וכו' תימא. ולדעתי לק"מ דלפני הזרע דרך התבואה להתייקר דרבים קונים תבואה לזריעה ובשעת הזרע דכבר קנו הכל מ"מ עובדי האדמה טרודים בזריעה ומי שיש לו תבואה אינה מוליכה אז לעיירות למכור והתבואה מתייקרת לכך אז העת למכור תבואה מי שיש לו:

בד"ה אי הכי כו' אהאי קרא קאמר כו' ומ"מ אמת הוא כו' ולדעתי הכוונה פשוט כיון דכתיב ותך השמש על ראש יונה ש"מ שלא הי' רוח חזק או דאי הי' רוח לא הי' שולט בו החמימות כ"כ כי הרוח מנשב ומקרר, גם מה שהביאו ראי' מקרא ברוח קדים יש לדחות, דהיינו דקמ"ל דאפי' ברוח קדים משבר, כי אם רוצה הוא עז וקשה:

בד"ה אנא לא צריכנא להו פי' בקונ' וכו'. ובאמת בלא"ה דברי רש"י צ"ע דלשון לא צריכנא להו מורה שאינו צריך להם אבל לא להיפך ואי הי' חתני' דבי נשיאה היו הכל צריכים לו והכל בידו:

בד"ה שדיא נשיב ארוח מזרחית קאמר וכו' והיינו ממימרא דרבה בתר הכי, ואינו מוכרח, דבאמת הי' אז רוח דרומי שולט ולפי שהוא קשה ומחריב העולם, שולט רוח מזרחי כנגדו להשקיטו מעט, ולפי שהי' לו חמימות גלי' לדרעי' והרגיש ברוח דרומי ואמר שדיא נשיב, ולפי שהוצרך לגלות זרועו מחמת החום קאמר לי' הכי אמר רב וכו':

סליק בס"ד פרק כל הגט

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף