תפארת יעקב/גיטין/כז/ב

תפארת יעקב גיטין כז ב

דף כ"ז ע"ב

בגמרא הא בזמן שהבעל מודה הלשון קשה מאוד דלכאורה לאו מדיוקא דייקינן ל רק בהדיא קתני בזמן שהבעל מודה יחזיר, ונראה לי דעיקר הקושיא מסיפא דרישא יש לומר לאלתר אבל בסיפא באינו מודה לא שייך לאלתר דהא לא ראינו שנפל ממנה לאלתר וגם הוא אינו מודה שנפל ממנה לאלתר א"כ ש"מ דוקא באינו מודה, אבל במודה כה"ג מחזירין אפי' לזמן מרובה. עוד דמשמע דוקא באינו מודה אבל כל שמודה מחזירין דאל"כ לפליג וליתני בדידי' במודה דלזמן מרובה לא, וזה ברור, ולפיה שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה אין ג"כ ניחא דדייק רק מסיפא כנ"ל:. שם בשלמא דרבה לא אמר כר"ז מתניתין אלימא' לאקשויי. נראה לי דאין הכוונה להקשות למה ר לא פריך מברייתא דאפי' אי לא אלימא לי' מתניתין מהיכי תיתי יקשה עליו שהי' לו להקשות מברייתא כר"ז, ועוד דהוי' לומר רבה לא פריך כר"ז, אלא עיקר הקושיא להך לישנא דאמר דר"ז פליג על רבה דש"מ בלבד מספיק שלא להחזיר ינו דקאמר בשלמא דרבה לא אמר כר"ז משום דהך קושיא ממתניתין אלים לי' דע"כ דבא להורות דתנו מחזירין דאל"כ לולי נמלך, והשתא ממילא אי אפשר לומר דרק באין ש"לא הוחזקו מחזירין אכתי מאי קמ"ל הא משנה שלימה בתר ה דכל מעשה ב"ד יחזיר לפי דלא חיישינן דנמלך ולא חיישינן דשל אחר הוא ששמו כך, וע"כ דבא להורות אפי' ש"מ מחזירין, אבל ר"ז מ"ט לא אמר כרבה דאפי' ש"מ מחזירין כל שלא הוחזקו, ועל זה אמר דלר"ז לא קשיא ממתניתין דתנו נותנין לאלתר ולא להורות דוקא דתנו נותנין ונמלך אורחי' דמילתא קתני א"כ לא קשיא לי' רק מברייתא, ובהא שפיר יש לומר דאפי' ש"מ ולא הוחזקו אין מחזירין וברייתא באין ש"מ דוקא, והיינו דקאמר בשלמא דרבה והיינו מה דמוכח מרבה דאפי' ש"מ כל שלא הוחזקו מחזירין, ודוק:

ותדע דאי ס"ד דהקושי' רבה למה לא פריך כר"ז א"כ אפי' לא אלימא לי' מתניתין טפי מבריית' ניחא לי' טפי להקשות ממתניתין דבהא מוכח דבעינן דוקא ש"מ והוחזקו דאי ס"ד בש"מ בלבד לא מהדרינן ונמלך אתי להורות דבלי ש"מ ולא הוחזקו מהדרינן הא מסיפא דוכל מעשה ב"ד דמחזירין עכ"פ בלי ש"מ ובלי הוחזקו, וע"כ דזהו באמת קושית הש"ס דמ"ט לא ס"ל לרבה כר"ז דבש"מ בלבד לא מהדרינן ומשני משום דאלים לי' הקושי' ממתניתין ולר"ז לא קשיא לי', כנ"ל:

שם דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש. תמוה לי כיון דכתוב זמן. בגט א"כ מה צורך שיאמרו מעולם לא חתמנו תיפוק לי' כל שלא חתמו באותו יום רק ליב"ש אחד כבר יצאנו מחשש דשל אחר הוא דודאי פשיטא דליכא למיחש דחתמו על מוקדם ולדעת הפוסקים דמאוחר כשר אפשר ליישב קצת דהכא מיירי דעדים אמרו ביום שנפל ממנו קודם שנמצא דלא חתמו העולם רק על זה לאיש זה כמו שפירש"י דאי דאמרו אחר שנמצא הרי רואין חתימתם כמו שהקשו התוס' בד"ה לעולם דמאי למימרא וע"כ דאמרו קודם שנמצא דאותו שאבדו העמיד העדים כדי שאם ימצאנו יוכל לגרש בו, והשתא שפיר קאמרי מעולם לא חתמנו דאי חתמו מעולם שמא מאוחר הי' ונתאחר על זמן זה, אבל לדעת הרמב"ם הפוסל גט מאוחר כמו מוקדם בודאי קשי', ובודאי ליכא למימר דהואיל דגט זה נפל ונמצא ניחוש דנחתם בפסול ולכך נפל והוי מוקדם או מאוחר דהיאך ס"ד לחוש על עדים שחתמו על גט פסול בפרט כאן דעדים עצמן אומרים שלא חתמו בפסול ואי באנו לחוש כן בכל גט שנמצא אפילו ידעינן דשל זה הוא ניחוש לפי שנפל דגט פסול ממינים הפוסלים בגט, וע"כ דהא ליתא, וצע"ג לפע"ד, ואולי יש לומר דאינן נאמנין רק כשמעידין שלא חתמו לעולם רק על גט אחד ורק בשם זה דאל"כ כל שחתמו מעולם עוד גיטין וכ"ש אי חתמו על כמה יב"ש שוב הוי מילתא דלא רמיא עלייהו ויש לחוש שמא באותו יום חתמו ליב"ש אחר ואינן זוכרין, ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה לעולם:

שם נקב יש בו בצד אות פלוני. עמ"ש לקמן בברייתא מה שיש לדקדק בזה ושם העליתי דרב אשי דוקא מספקא לי' אי סי' דרבנן ואין צורך למה שפירש"י בד"ה מספקא ליה, ע"ש:

שם רבב"ח אירכס לי' גיטא וכו' לא ידענא וכו'. הנה אי אפשר לומר דרבב"ח מעיקרא נמי ידע דט"ע מהני רק בסי' בלבד הוא דמספקא לי' אי מהני, א"כ לא נתחדש לו לרבב"ח מכח מעשה זו שום דבר ונשאר הספק כבתחילה, ומה נ"מ בסיפור ענין זה שהיה לו ספק ונשאר בספק, אלא נראה דרבב"ח בט"ע נמי נסתפק דאפי' בצ"מ יש מקום לחוש בכה"ג לבדדמי לפי שנראה לו מצד עצמו שזה הגט בודאי שלו מכח השמות ואין נראה לו לחוש שגם יב"ש אחר אבד גט כמו בעל דלא חיישינן לי' דמשקר ומ"מ אינו נאמן בט"ע כמ"ש התוס' בד"ה לעולם והיינו דקאמר שנתברר לו שהחזירו לו הגט בכאן ע"י סי' וט"ע רק אינו יודע אי סימנים הועילו דסי' דאוריית' אבל ט"ע לא, או להיפך ט"ע הועיל ועכ"פ סי' וט"ע מהני במה נפשך, ולפי זה ט"ע בלבד אפשר דאפי' לצ"מ אין מחזירין, ועמ"ש בתוס' בד"ה מצאו קשור:

בתוס' בד"ה בזמן, וא"ת כיון וכו' ויחזיר דקתני וכו' דברי התוס' הללו קשין להולמן, חדא דמה ס"ד דתוס' הא מפורש ביש נוחלין דלמפרע לא, ועוד תיקשי עכ"פ נאמן מכאן ולהבא אפי' בלי גט כלל, א"כ כ"ש כאן שיהא נאמן עכ"פ שתהא מגורשת ליתן לה הגט לראי', ומה בכך שלא ניתן עכשיו זה הגט בתורת גירושין הא שם לא אמר רק גרשתי למפרע ואין כאן גט כלל, ומ"מ נאמן שתוכל להנשא בלי גט כלל מכאן ואילך ומ"ש כאן דצריך לגרשה מחדש עכשיו, וכי גרע גט זה הנמצא מאי היה אומר גרשתי למפרע בלי גט לפנינו כלל, שאף שאינו נאמן למפרע אין צריך לגרש מחדש עכ"פ, גם יש לדקדק שלא זכרו בקושי' כלל מפרק יש נוחלין רק בתירוץ זכרו מקומו ביש נוחלין, גם יש לדקדק דמשמע מדבריהם דהם מפרשים יחזיר דבריית' אפי' לפי האמת דלא חיישינן דשל אחר הוא דצריך לגרשה מחדש, ומנא להו הא. כמו שהקשיתי לעיל לפירש"י בד"ה מודה ע"ש:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' בפשיטות הוא כך, דודאי מה שאמרו פרק יש נוחלין דפלגינן דיבורי' ונאמן להבא היינו דוקא כשאומר גרשתי למפרע בלי שום גט כלל וכשאנו מאמינים להבא לא נמסר בידה שום דבר המורה גירושין למפרע, אבל אם מחמת שנאמין לו מכאן ולהבא יגיע תועלת למפרע פשיטא דאפי' מכאן ולהבא אינו נאמן דלא שייך בידו לגרשה כיון דכוונתו שיגיע תועלת למפרע מה שלא יועיל בגירושין עכשיו:

ואהא קשי' להו לתוס' דס"ד יחזיר בתורת חזרה א"כ ע"כ דהבעל נאמן שגירש דאל"כ אפי' לא נחוש דשל אחר הוא למה נאמין לו שגירש שלא יצטרך לגרש מחדש. א"כ כיון דנאמן שגירש אפי' חיישינן דשל אחר הוא ס"ס נאמן שגירש כבר ומחזירין לה לראי' אפי' אינו שלה, וזה שלא הביאו מפרק יש נוחלין דמהכא גופא מוכח דנאמן גרשתי דאל"כ למה יחזיר בתורת חזרה בלי גירושין מחדש:

ועל זה תירצו דלא מהימן רק היכי שאין מוסרין בידה שום דבר רק שתוכל להנשא מכאן ולהבא אז נאמן דבידו לגרשה, אבל כאן דמוסרין בידה גט מזמן למפרע ממילא אינו נאמן אפי' מכאן ולהבא דלא שייך בידו לגרשה דאז לא יהא לה גט בזמן למפרע ואי נימא דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' ואין נ"מ למפרע כלל, הא ליתא כיון דאין מחזירין הגט לגרש בו עכשיו דחיישינן של אחר הוא א"כ לא יאמרו הלקוחות אייתי ראיה כיון שהוחזר לה בתורת גירושין מכבר ע"כ האמינוהו שגירש אז כיון דעכשיו לא גירש, ועל זה כתבו דיחזור דקתני אפילו למסקנ' דאין חוששין דשל אחר הוא ע"כ בתורת גירושין דבתורת חזרה לא יאמרו אייתי ראי'. דאי גם בתורת חזרה יאמרו אייתי ראיה, אפילו ניחוש דשל אחר הוא נאמן להחזיר לה, כיון דאין נ"מ למפרע דלעולם יאמרו אייתי ראיה, ודוק היטב:

איברא שיש לדקדק אכתי מאי פריך דילמא ביום שנכתב מיירי ושפיר נאמן לומר גרשתי כמבואר פרק יש נוחלין להדיא ע"ש ברשב"ם ומ"ש התוס' לעיל דאי לזמן מרובה מיירי ממילא אפי' אחר כמה ימים מ"מ נוקמא לאלתר ובו ביום, ולא קשי' פשיטא דקמ"ל יחזיר בתורת חזרה לא לגירושין דנאמן גרשתי, וצ"ל דאי דקמש"ל דנאמן גרשתי בלי גט כלל נאמן גרשתי היום ומה ענין זה לכאן בגט הנמצא, ולכן לא הבנתי כלל דברי התוס' לעיל דכתבו דלכך פריך בב"מ וליחוש ולא מוקי בו ביום דלזמן מרובה משמע אפי' אחר כמה ימים דהא בלא"ה לא מצי לאוקמי בו ביום דא"כ אפי' לזמן מרובה קשי' פשיטא כמו בלאלתר דס"ס נאמן גרשתי אפי' תימא דחיישינן של אחר הוא כיון שהוא בו ביום ולא הוי רק מכאן ולהבא, וצ"ע ובעיקר קושית התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דהא ר"י ור"ל פליגי אי יש לבעל פירות משעת חתימה עד נתינה או לא ולכ"ע פליגי ר"ש ורבנן בהא א"כ כמו דפריך פ"ק דב"מ הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' כמו כן מקשה הכא להיפך עכ"פ לר"ל אפי' לרבנן ולר"י לר"ש דאבד הבעל פירות משעת חתימה א"כ לדידי' פשיטא דלא יאמרו לקוחות אייתי ראי' דהא כדין טרפה אפי' נתגרשה אח"כ והשתא אי חיישינן של אחר הוא היאך נחזיר לה הגט הא כה"ג פשיטא דאינו נאמן לומר גרשתי שתטרוף לקוחות למפרע והם לא יוכלו לומר אייתי ראי' דהא מזמן הגט מגיע לה פירות ושמא באמת אין זה הגט שלו, תדע דהתוס' גופא כתבו לעיל דלכך פריך לקמן מאי למימרא משום דבא ליישב למ"ד משעת חתימה אבד הפירות א"כ פשיטא דמהאי טעמא ליכא למימר דיחזיר מכח דנאמן גרשתי דתינח אי לא חיישינן של אחר הוא דאז לכ"ע אין לחוש לטריפא שלא כדין, דלמ"ד יש לבעל פירות עד נתינה יאמרו אייתי ראי' כדאמרינן התם ולמ"ד שאבד משעת חתימה כדין תטרוף אבל אי יש לחוש דאחר הוא פשיטא דלמ"ד דאבד משעת חתימה דאינו נאמן כלל דגירש אפי' לענין מכאן ולהבא דהא תטרוף שלא כדין למפרע, וליכא למימר דלענין טריפא שלא כדין לא חיישינן דשל אחר הוא ורק לענין איסור אשת איש חיישינן, הא ליתא, דאפי' לענין איסור אשת איש אין להחזיר לה דבשביל שאומר גרשתי אין להאמין אפי' להבא כיון שיש נ"מ בדבריו למפרע לא שייך בידו לגרשה, אבל כל היכי דלקוחות יאמרו אייתי ראי' שפיר יש לומר דנאמן גרשתי בכה"ג דהכא, ומעתה לא מבעי' לפי האמת דלא חיישינן לשל אחר דמחזירין לה בתורת חזרה לא לגירושין דנאמן גרשתי להבא ואין צריך לגרש מחדש כמו בלי גט כלל, ואף דאומר למפרע לא איכפת לן כיון דלקוחות יאמרו אייתי ראיה, אלא אפילו לס"ד דחיישינן של אחר ג"כ יחזיר לה מכח מאמרו שגירשה לראיה שתנשא מכאן ולהבא, ואף דמחזירין לה גט כתוב למפרע מ"מ אין נ"מ למפרע דיאמרו אייתי ראיה, ולא האמינוהו רק משום דפלגינן דיבורי', ועיקר הקושיא הכא למ"ד דאבד בעל פירות משעת חתימה דבהא לא יוכלו לומר אייתי ראיה, ואי חיישינן של אחר ודאי אין להחזיר, כמ"ש, וזה ברור לפע"ד [ועיין מה שכתבתי לקמן בתוס' בד"ה לעולם מה שיש לתמוה גם כן לפי הנ"ל]:

והנה התוס' בב"ב דף קל"ד בד"ה למפרע כתבו תימא דמאי קמש"ל פשיטא דאינו נאמן למפרע גרשתי אשתי שאם הי' נאמן מאי הועילו בתקנת זמן בגיטין דלעולם יחפה שיאמר גרשתי קודם הזנות ע"ש:

ומעתה יש לתמוה לפי מה שכתבו כאן דאפי' כאן שנמצא גט מסייע לדבריו שגירש אינו נאמן גרשתי למפרע, א"כ בכה"ג לא שייך שמא יחפה כלל ומ"מ אינו נאמן, ומאי קשיא להו שם, וצ"ל דדוקא הכא בגט שנפל דאיתרע אמרינן דאינו נאמן למפרע, דלקוחות יטעו ולא יאמרו אייתי ראי' ואנן חיישינן דלא גירש ביומו. אבל אי אמר גרשתי למפרע ונודע ע"פ עדים שכתב לגרש באותו יום רק לא נודע שגירש, ודאי נאמן אפילו למפרע דמסתמא גירש דלא מקדים אינש פורענות לנפשי', והא ליכא למימר דקמ"ל התם בכה"ג דהכא בנפל, הא פשיטא דכל שנפל אינו נאמן נגד לקוחות:

אך אכתי יש לדקדק במה שכתבו התוס' שם דלמ"ד לא פלגינן אתי שפיר, דקמ"ל אפילו להבא אינו נאמן ויש להבין הא למ"ד פלגינן ג"כ בכה"ג דבא לחפות אינו נאמן למפרע אפי' שתתגרש מכאן ולהבא דהא לא שייך בידו לגרשה כיון שבא לחפות למפרע א"כ שפיר קמ"ל דאינו נאמן אפילו להבא וצריך לומר דס"ל לתוס' דע"כ אפי' אומר על צד שיש נ"מ למפרע, מ"מ כיון שאין מאמינים אותו בזה פלגינן שתתגרש מכאן ולהבא כיון דלענין זה בידו לגרשה, וכיון שאין מאמינים לו למפרע והוא עומד בדבריו, אי באמת לא גירש כלל לא הי' מניחה להנשא מכאן ולהבא והי' מגרשה דלא חשיד לקלקלה, דאל"כ אלא כל שלפי דבריו יש נ"מ למפרע שוב אינו נאמן להבא ג"כ, א"כ למ"ד פלגינן דנאמן להבא היינו בגוונא שאין שום נ"מ למפרע, א"כ מה נ"מ במה שאינו נאמן למפרע, וע"כ שיש נ"מ למפרע ומ"מ נאמן להבא כיון שאין אנו מאמינים על למפרע נשארה מגורשת עכ"פ להבא, כנ"ל בכוונת התוס' שם:

ומעתה לפי זה נראה לי דה"ה הכא יחזיר בתורת חזרה ואין צורך לגרש מחדש, דאף דאומר למפרע מ"מ כיון שאין מאמינים אותו בזה ולקוחות יאמרו אייתי ראיה ממילא פלגינן דנאמן על להבא ואין צורך לגרש מחדש כמו בלי גט כלל רק התוס' ס"ל דלקוחות יטעו בזה כיון שניתן בתורת חזרה כמו בשט"ח דאמרינן דטעו ולא יאמרו אייתי ראי' א"כ ממילא אינו נאמן אפילו להבא רק צריך לגרש מחדש, ואי יש לחוש דשל אחר הוא אפי' גירושין מחדש בגט זה לא מהני אבל לפי מה שכתבתי דבלא"ה לק"מ אין צורך לזה. ודוקא בשט"ח אמרינן דטעו אבל בגט לא טעו כלל כמו דאמרינן התם דבגט יאמרו משום עיגון הוחזר לה שתנשא ולא לענין טריפת לקוחות, ועוד דאפילו תימא אי יש לחוש של אחר הוא, ומ"מ נחזיר לה טעו לקוחות דע"כ רק על מאמר הבעל סמכו והוא אומר כבר גירשה באותו יום דאל"כ היאך הוחזר. אבל לפי האמת דלא חיישינן של אחר הוא ממילא ידעו לקוחות דרק על הגט סמכו משום עיגון שכבר גירש אבל לא אימת גירש דמן הגט אין ראי' אימת גירש. ודוק היטב בכל הנ"ל:. בד"ה מעולם לא חתמנו על גט אחד וכו' ותימא וכו'. עיין מהרש"א מה שכתב ליישב קושית מהרש"ל, והנה תירוץ ראשון הוא תמוה מאד דמ"מ הוי מצי ליפרושי בידעינן שממנו נפל, וע"כ לא כתבו התוס' לעיל דוקא באין ש"מ רק לתירוץ רבה אבל לר' ירמי' דמוקי לה בעדים אומרים לא חתמנו מה בכך דש"מ בלא"ה לא חיישינן לאחר ג"כ דהא לא חתמו רק לאחד, גם תירוץ השני תמוה דמ"מ מה הועילו התוס' לעיל בתירוצם דמ"מ תיקשי ברייתא, אבל כוונת התו' פשוט ומבואר דלעיל לא מצי ליישב משום דאינו חשוד לקלקלה דהא במתניתין לאו באומר תנו מיירי דהא קתני שמא כתובין ונמלך וכיון דלא אמר תנו מה צורך לנמלך הא בלא"ה מנא ידעינן דשל זה והוצרכו לומר דידעינן דממנו נפל אבל הכא בברייתא לא שייך לאוקמא דידעינן דממנו נפל דהא קתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וע"כ דלא נפל ממנו והוצרכו לומר דנאמן דאינו חשוד לקלקלה, ותירוצם לעיל שייך על המשנה ותירוצם כאן שייך על הברייתא ולק"מ:

איברא יש לתמוה בגוף דברי התוס', דלעיל סוף ד"ה הא אמר תנו כתבו דלכך פריך כאן מאי למימרא ולא קאמר דקמש"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן דעדיפא משני אפי' למ"ד דמשעת חתימה אבד הבעל פירות, והשתא הרי דבריהם סותרין זה את זה כיון דעיקר תירוצו של ר' ירמי' הוא משום דנאמן הבעל דעל שלו חתמו משום דנאמן לומר גרשתי והרי לכ"ע למפרע אינו נאמן, וכיון דאבד בעל פירות משעת חתימה שוב לא יאמרו לקוחות אייתי ראי' והיאך נאמין לבעל שנתגרשה למפרע והיא תטרוף לקוחות שלא כדין, וממילא כיון שיש נ"מ בדבריו לענין למפרע שוב אינו נאמן אפי' להבא דאין בידו שתתגרש למפרע וממילא אינו נאמן גרשתי כלל והוא תמוה לפע"ד וע"כ דכל תירוצו של ר' ירמי' רק למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואכתי מה פריך מאי למימרא הא קמש"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן משום דלקוחות ידעי להזהר לומר אייתי ראיה:

אבל לדעתי עיקר קושית התוס' יש ליישב בפשיטות דמיירי שראו גט ביד הבעל בשמות אלו ואז לא ראו להכיר החתימות אם דומות לאותן החתימות שבגט זה הנמצא וכיון שהעדים אומרים שלא חתמו רק על אחד ע"כ זהו שראוהו ביד הבעל, ולעיל הוצרכו התוס' לומר דידעינן דממנו נפל דבראי' בלבד אין ראיה שאבד גיטו כלל ושמא לא אבד כלל וזה הנמצא אחר אבדו אבל כאן דעדים מעידין שלא חתמו רק אחד בראיית גט ביד הבעל סגי בכך ולא ראו אי נתנו או לא ובעל מודה שנתנו מחזירין דלא חיישינן לאחר כיון דעדים מעידין דרק על אחד חתמו ולא חיישינן דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים:

בד"ה כגון, פי' בקונטרס וכו' ושליח לא מהימן וכו'. ובעל נמי לא מהימן דיש לומר דלפי שהוא סבור שהוא שלו ואינו חושש ליב"ש אחר אומר דיודע דשלו היה בו נקב זה כמש"ל, אך קצת יש לדקדק לפי דעתם דבשליח לא חיישינן לנמלך א"כ בלא"ה לא מצי ליפרושי דקאמר השליח דהא רב אשי משני על המשנה דקתני כתובים ונמלך א"כ ע"כ לא מיירי בשליח:

אמנם גם על פירש"י יש לדקדק מה שפירש האי שליח וכיון דשליח נאמן כ"ש בעל, והוי לי' ליפרושי דאומר הבעל וכ"ש בברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה ושליח מאן דכר שמי', ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דלעיל גבי כתובים ונמלך כיון דלא מיירי באמר תנו א"כ ממילא אין הבעל נותן סימן, דאי הוא לפנינו ונותן סימן הרי ידענו אי נמלך אי לא וא"כ תיקשי תיפוק לי' דיש לחוש דשל אחר הוא, לזה הוצרך לפרש דשליח אבדו ונותן סימן ומ"מ חיישינן לנמלך לולא דאין הבעל אומר תנו, וכמו כן בברייתא קשיא לי' אי ס"ד דבעל נותן סימן א"כ תיקשי סיפא דקתני אין הבעל מודה תיפוק לי' דאינו נותן סי' ואפי' מודה אין מחזירין ובודאי לא הוצרך להשמיענו דאי נותן סימן מ"מ כיון שאינו מודה אין מחזירין דפשיטא כיון שאין להחזיר רק ע"י ואמירתו שנותן סי' א"כ פשיטא שאין להחזיר כשאומר שלא גירשה במיגו דשתק ולא הי' נותן סימן, דליכא למימר דנותן סימן כדי שנחזיר לו דמזה אין ראי' דלא גירש דאפי' גירש יודע הסימן לזה הוכרח לפרש דברייתא מיירי דשליח אבדו ונותן סי' ואומר שגירשה רק דחיישינן שמא משקר ובעל נמלך קמש"ל דבמודה מחזירין אבל הכל בשליח מיירי ובאמת יש לתמוה על התוס' לעיל דבשליח לא חיישינן לנמלך דא"כ הך משנה דב"מ במאי מיירי אי שליח אבדו הרי לא חיישינן לנמלך ואי בעל אבדו תיפוק לי' דאינו נותן סימן דהא אינו לפנינו כלל ויש ליישב קצת דברי התוס' על פי פירושם לעיל בד"ה הא אמר תנו קמא ודוק אבל רש"י לטעמי' בודאי יפה פירש בשליח דוקא:

איברא גוף דברי התוס' הללו צריכין ביאור, חדא דמה קשי' להו להך ספרים דגרסי דאמרי עדים עד שכתבו ויש לומר גם מה ס"ד דעדים לא מהימני וביותר אני תמה שכתבו אפי' ראוהו כבר דמה בקשו בהך תיבת כבר הא ברואין הנקב באות פלוני לפנינו מהני כיון דמעידין דגט הנאבד היה לו נקב כזה באות פלוני כמו זה הנמצא גם אני תמה היאך אפשר לפרש דקאמרי עדים דהיאך שייך לומר דאמרי עדים נקב יש בו דהא הכל רואין נקב לפנינו העדים והב"ד רק עיקר עדותם דהגט הנאבד ידעו שהי' בו נקב באות פלוני כמו בזה, ובשליח שייך שפיר שאומר שיש בו שאין לו לראות הגט כלל ואומר שיש בו נקב ואנו רואין בגט שכדבריו כן הוא, אבל בעדים אין דנין על הגט הנמצא רק על הנאבד והיאך שייך לומר דקאמרי עדים נקב יש בו, ועכ"פ הוי לי' לומר כגון שיש בו נקב וכו' וקאמרי עדים דגט הנאבד ג"כ היה בו נקב כזה ונאמנין בתורת עדות, אבל השתא דקאמר דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית בודאי קשה כנ"ל:

לכן נ"ל ברור בכוונת התו' דלכ"ע אפי' להך גירס' דקאמרי עדים, דברי רב אשי כפשטא, דעדים נותנין בו סימן ואומרים דגט זה יש בו נקב, ולא שהם רואין לפנינו נקב בגט זה רק דמעידין על גט הנאבד שיודעין שהי' בו נקב כזה, דבכה"ג לא מהימני כלל דכיון דאז בשעת שראו הגט קודם שנאבד הוי מילתא דלא רמיא עלייהו דמה איכפת להם או באיזה אות יש בו נקב, הלכך כשרואין עכשיו נקב בגט הנמצא הם חושבין דגט הנאבד ג"כ הי' לו נקב באות זה ובאמת אפשר שטעו ולא הי' אז אצל אות זה כלל, וכה"ג אמרינן בשבועות פרק הדיינין באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתי ואמרו להד"ם דמילתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתי' ולא הוחזק כפרן, וליכא למימר דשאני התם דבשעה שאמר שפרע בפניהם לא רמי' עליה גם כן דהא אין צריך לפרעו בעדים אבל כאן עכשיו רמי' עלייהו לזכור יפה וכן פי' רש"י פרק הדיינין להדיא:

אבל באמת ע"כ הא ליתא דהא מהך סוגי' יליף המרדכי פ"ק דחולין דמי שאינו יודע ה"ש ששחט ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי' לא מהני משום דאז לא רמי' עליה, ש"מ אף דעכשיו רמי' עליה דהא כבר ידע ה"ש מ"מ לא מהני ומדמה לה המרדכי להך דהתם, וצ"ל או דס"ל להמרדכי דלא כפירש"י פרק הדיינים רק כפי' הרמב"ם שם דהא דקאמר רבא מילתא דלא רמי' עלי' על העדים איתמר הן אמת דבחבורי להלכות שחיטה כתבתי לחלק בין הך דשבועות להך דחולין אפי' לדעת הרמב"ם, אבל ע"כ אין זה דעת כל הפוסקים דאיפסקא הילכתא כדברי המרדכי הנ"ל וכ"כ כל הראשונים. ומוכח מהתם דאפי' תרי נמי לא מהימני בכה"ג, דלא אישתמיט שום פוסק לומר דאי ראהו חד אחרינא ג"כ דלא גמיר ואומר שלא שהה ולא דרס מהני, תדע דע"כ עיקר דינם הוא בהך גווני דאיכא תרי דאי בחד בלא"ה שחיטה איתחזק איסורא ואין ע"א נאמן כל שאינו מכלל רוב מצויין כגון זה דלא גמיר ודאי, וע"כ דקמש"ל דמהאי טעמא אפי' תרי לא מהימני, ובהכי ניחא טפי מה שיש לתמוה על המרדכי הנ"ל דאמאי לא קאמר פ"ק דחולין דקמ"ל אפי' למד הלכות שחיטה ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי והרשב"א ז"ל כתב ליישב שם דהא נמי פשיטא דלאו אדעתי' והוא תמוה לפע"ד, כיון דהך דינא למדו מהך דשבועות והרי התם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן, וא"כ היאך ס"ד להקשות פשיטא מה דר"ש הוי ס"ל להיפך, אבל להנ"ל ניחא דהתם מיירי בחד א"כ בלא"ה לא מהימן דשחיטה איתחזק איסור', לכך הוצרך לומר דקאמר אפילו שחט ד' וה' פעמים שפיר, אבל לדינא באמת מהאי טעמא אינו נאמן ונ"מ דאפי' תרי לא מהימני כנ"ל, וכ"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל ודאי תרי נמי לא מהימני:

והיינו דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דצריכין ליתן סימן ממש כמו כל נותן סי' שאינו רואה הדבר ונותן סימן מובהק, ואהא קשי' להו לתוס' כיון דע"כ אף הם אינם נאמנים רק במה שנותנים סימן, א"כ מאי אורי' עדים בהא שליח ובעל דבר נמי מהימני ועל זה כתבו דיש לומר דעדים מהימני אפי' ראוהו כבר היינו אחר שנמצא קודם שנותנין סימן ראוהו לגט כבר ומ"מ נאמנין לומר שלא ראו הסי', והסימן הזה שנותנין בו מדעת עצמם אומרים כן לא בשביל שראו הסי' כשראו הגט אבל שליח אינו נאמן אלא קודם שראהו דאי ראהו פעם אחת חוששין דראה הסי' ולא מלבו אומר הסי' משא"כ עדים לא משקרי, כנ"ל ברור, דלהך גירס' אפי' עדים שראו הגט עם הסי' לפנינו רק אומרים שהנאבד הי' לו ג"כ סימן כזה לא מהימני מהאי טעמא דאמרן וכ"ש כאן דיש לחוש לבדדמי לפי שנראה להם שזה הוא ואין חוששין ליב"ש אחר והוי כמו עדים שמת במלחמה דאיכא מ"ד דאפילו בשני עדים יש לחוש לבדדמי וה"ה הכא, ואפשר דאפילו למ"ד התם דבתרי לא חיישינן לבדדמי, אבל הכא דהוי מילתא דלא רמי' עלייהו ג"כ נ"ל דלכ"ע לא מהימני, כנ"ל. בד"ה סימנין, הא דמהדרינן וכו' היינו בעדים וכו' וא"ת וכו'. עמהרש"א ובאמת כוונת התוס' פשוט דע"כ דבעדים מהדרינן דאי ס"ד דוקא בסימן מובהק היכי אמרינן בב"מ אף השמלה היתה בכלל וכו' מה שמלה יש לה סי' ויש לה תובעין והשתא אי עדים לא מהני רק סימן מובהק מאיזה צד שמלה מיוחדת שיש לה סי' מובהק ואפי' למאי דמסיק דסי' כדי נסבה רק תובעין איצטריך לי', מ"מ כיון דבעי סימן מובהק דוקא מאיזה צד שמלה מיוחדת טפי משאר דברים דלא מייאש מינה, וע"כ דודאי עדים מהימני להכיר בט"ע הלכך שמלה מיוחדת שיש לה בעלים ולא מייאשי משום דיוכל להכיר בט"ע ע"י עדים לאפוקי דבר שנתייאשו הבעלים אבל אי לא מהני רק סימן מובהק למה יצאת שמלה:

אלא שיש לדקדק קצת לפי מה שתירצו התוס' דע"י סי' מכיר בט"ע לכך יש חילוק בין יש בו סי' לאין בו סי' א"כ למה קאמר סי' כדי נסבה הא מצי למימר דהכוונה שיש לה סי' ויש לה תובעין דע"י הסי' יש לה תובעין לפי שיכולין להכיר ע"י ט"ע, ויש ליישב ג"כ ואדרבא לפי' רש"י התם דקרא אסמכתא בעלמא כך הוי לי' לומר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ומדקאמר כדי נסבה הכוונה דהעיקר הוא תובעין וסי' לא איצטריך רק דאורחא דמילתא דע"י סי' יכול לחזור אחר עדים שיכירו בט"ע וצ"ע:

בד"ה ודוקא צורבא מרבנן אומר ר"ת וכו'. ראיה זו מהך דקידושין איני מכיר דפשיטא דמי שרואה אדם ומביט בו יפה כדי שלא יחליפהו בודאי מכירו יפה משא"כ להכיר חפץ שזה הוא מה דאז בשעה שראהו לא הוי רמי' עלי' כ"כ להביט בו יפה להכירו אח"כ, ועוד דאין דומה צורת אדם לחפץ דהא בט"ע דקלא הכל מכירין כדמוכח לעיל סוף פרק המביא תניינא, וע"כ דיש דבר שהשינוי מזה לזה ניכר הוא לכל בקל וכן הוא בצורות בני אדם משא"כ בחפץ, ועוד דהתם אם יחליפוה יוכל להכיר בטוב שאינה זו והם ג"כ יחושו להחליף ולא יסמכו שלא יכירה ויחשוב שזו היא, אבל לסמוך עליו להכיר שהוא זה אין סומכין ודוק:

והנה רש"י פירש דידע בט"ע ולא משני בדיבורי' ונראה שהוא סובר לחלק בתרתי דלא ידע וגם משקר, ולדעתי נראה דעיקר החשש בע"ה שאינו יודע עד כמה הוא השיעור של ט"ע שיוכל לומר דבר ברור, דודאי יש ט"ע גמור ויש שהוא דומה ואינו ידע ערך שיעור ההכרה עד שראוי לומר על זה דבר ברור כי הוא זה משא"כ ת"ח יודע אימת לומר דבר ברור על הכרתו:

אמנם בגוף הדבר יש לתמוה דהיאך אפשר דצ"מ נאמן באיתחזק איסורא ודבר שבערוה וליכא למימר דשאני הכא שאנו מאמינים שזהו לגרש בו ולא שכבר נתגרשה לכך לא הוי דבר שבערוה. דהא ליתא, דמבואר לעיל ריש פרקין דעדות שנכתב לשמה הוי דבר שבערוה ולולא דרוב בקיאין לא הי' אחד נאמן ובודאי דאפי' צ"מ לא מהימן בדבר שבערוה, ונראה לי דודאי אי לא נודע כלל שכתב גט לאשתו הוי דבר שבערוה ולא מהימן, אבל בנודע שהי' לו גט לשמה ואינו מעיד רק שזה הוא הא לא הוי דבר שבערוה ונאמן ע"א באיסור ומ"מ ע"ה לא מהימן אף דבעלמא באיסור נאמן הכא שאני דאומר בדדמי ובצורבא מרבנן לא חיישינן להכי ועיין מה שכתבתי בחידושי לא"הע סי' קל"ב ולקמן בתוס' בד"ה מצאו קשור ובד"ה מצאו בחפיסה:

בגמרא ת"ר איזהו שלא לאלתר. כבר ביארנו בחידושי לא"הע סימן קל"ב באריכות ביאור סוגיא זו ודברי הפוסקים בזה ואכתוב כאן בקיצור מה שנוגע לביאור הברייתא בלבד, והוא דהא ודאי דלכ"ע כל שנמצא לאלתר אפי' שיירות מצויות והוחזקו ג"כ מהדרינן, והשתא למ"ד דתרתי לריעותא בעינן הכא הכי פירושא דר"נ סובר דהואיל דידעינן שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה מיקרי לאלתר, הלכך אפי' שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן ורשב"א סובר דהוחזקו בלבד חיישינן ולא מהדרינן רק בלאלתר וס"ל דלא נפיק מכלל לזמן מרובה רק בידעינן שלא עבר אדם דבמה דידעינן שלא שהתה שיירא לא הוי רק כאין ש"מ וכיון דהוחזקו חיישינן, ולא מיקרי לאלתר רק בלא עבר אדם, ויש אומרים סברי בידעינן שלא שהה סגי דבהא עדיף מאין ש"מ כיון דידעינן שלא שהה משא"כ באין ש"מ יכול להיות ששהה אדם, ולמ"ד לעיל בחד מהני סגי דלא ליהדר או בש"מ או הוחזקו הכוונה פשוט דר"נ סובר דבכה"ג אפי' ש"מ והוחזקו מהדרינן דבמה שנודע בבירור שלא שרתה שיירא עדיף מאין ש"מ והוחזקו דהתם יכול להיות שעברה ושרתה אבל השתא דידעינן שלא עברה הוי לאלתר ורשב"א סובר דבהא לא הוי לאלתר ובעינן דוקא שלא עבר אדם ואף דאפי' עבר אדם לא הוי ש"מ בזה מ"מ בהוחזקו בלבד לא מהדרינן רק בלאלתר ולאלתר לא הוי רק בהא. ויש אומרים דכל שלא שהה הוי לאלתר ואפי' ש"מ והוחזקו מהדרינן דהוי בהא לאלתר:

ולפי זה אפי' אי נימא דהלכה כמ"ד שלא עבר היינו דוקא בהוחזקו עכ"פ דאז לזמן מרובה אפילו אין ש"מ לא מהדרינן וכל שלא ראה שלא עבר אדם הוי לזמן מרובה,, אבל בלי הוחזקו אפי' ש"מ לא שייך לומר דבשביל שעבר אדם לא מהדרינן, דכל שלא עברה שיירא בודאי הוי כאין ש"מ ולא הוחזקו א"כ מה בכך דהוי לזמן מרובה הא אין ש"מ ולא הוחזקו [וליכא למימר דחיישינן לשיירות שעברו כבר א"כ בטל כלהו שיעורי דכלהו דמה בכך שלא שרתה עכשיו ולא עברה הא יש לחוש לאותן שעברו כבר וע"כ דיותר נוח לומר שזה שנאבד כבר נרמס ואיננו וזה שנאבד עכשיו נמצא, משנאמר להיפך שזה שנאבד עכשיו נרמס ואיננו והנאבד כבר נמצא שלם], הלכך בהא לכ"ע השיעור שלא שהה אדם דאז אף דבש"מ אפילו לא הוחזקו לא מהדרינן, אבל זה דידעינן שלא שהה אדם הוי כאין ש"מ ולא הוחזקו, דעיקר חשש שיירות דשהה אחד מן השיירא ואבד ואפי' רשב"א יודה בהא רק הוא מיירי בהוחזקו לא סגי במה דהוי כאין ש"מ רק בעינן לאלתר ולא מיקרי לאלתר רק בלא עבר:

ומעתה באו דברי הרי"ף ורמב"ם לנכון, דאף דפסק כמ"ד שלא עבר כתב דוקא בהוחזקו דאי לא הוחזקו אפי' עבר אדם כל שלא שהה נהי דלאלתר לא הוי אבל כאין ש"מ הוי וכל שלא הוחזקו ואין ש"מ אפי' לזמן מרובה מחזירין, וכן הרמב"ם פסק בהדי' בש"מ בלא הוחזקו אז השיעור שלא שהה אדם דבהא נפיק מחשש ש"מ והוי כמו אין ש"מ עכ"פ ואי לא היה ש"מ כלל לא הוי בעינן שיראה שלא שהה רק לפי שש"מ בעינן שיראה שלא שהה אבל בהוחזקו פסק שלא עבר אדם דאז בעינן שיהא לאלתר ולא מהני אין ש"מ, ודוק, ויתר הדברים מבוארים אצלי בא"הע סי' קל"ב באריכות ע"ש:

שם כדי שיהא עומד ורואה. נראה לי דהכוונה דהי' זמן כ"כ מן הנפילה עד המציאה עד שיוכל אדם לראות מארבע רוחות דלא עבר אדם דאי עבר הי' רואה אותו עדיין בזמן מועט כזה אבל אם הי' זמן רב עד שלא יוכל אדם לראות אם עבר דכבר נכסה מן העין הוי לזמן מרובה, ויש אומרים ס"ל זמן יותר עבר ושהה ואם עבר אדם ושהה היה רואהו בזמן מועט כזה אבל אי עבר בלבד לא יוכל לראותו דכבר חלף ונכסה מן העין וכן נראה מלשון הטור סימן קל"ב, ופירש"י דחוק לפע"ד, ומ"מ פשוט הוא דתרווייהו אמת או ברואה ממש או שיעור רואה כנ"ל הוי כראה דלא עבר:

שם כדי לכתוב את הגט גם בזה פירש"י שיעורא בעלמא והוא תמוה, דאיזה סברא יש בשיעור זה ואטו מן שיעורין דהל"מ הוא, ונראה דס"ל כמו שאמרו דעדים החותמים יעשו סימן בגט שלא יחליפוהו ולכך צריכין לקרות הגט קודם נתינה ואחר נתינה אולי הוחלף כמו כן באבד חששו דכיון שאבד הגט כתבו גט אחר להטעות השליח שיתן לה ונעשה בערמת האשה או אחר ולכך צריך שיעור כדי לכתוב הגט דאז חיישינן דהוחלף כנ"ל, ור"י אומר כדי לקרות דיש לומר דהי' גט מוכן רק לקרותו אם ראוי לאשה זו ואחרים ס"ל תרווייהו לכתוב ולקרות דאז חיישינן דהוחלף כנ"ל:

שם דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית וכו', דאמרי ארוך וגוץ. לכאורה הנך תרי בבי קשיין אהדדי דברישא משמע דוקא סימן מובהק בעינן כהך דרב אשי אבל נקב בעלמא לא דסי' דרבנן ואולם בסיפא מבואר דוקא ארוך וגוץ דאפילו סימן שאינו מובהק לא הוי אבל סימן שאינו מובהק מהני דהא ביבמות דבעי לידחוי דלא יהא מוכח ממתניתין דסימנים דרבנן וקאמר דארוך וגוץ דהא אפי' סי' שאינו מובהק לא הוי כמו שפירש"י שיש כאלה רבים, ואפי' נדחוק דארוך וגוץ דגט הכוונה יותר מי"ב שיטין או פחות דכה"ג אפשר דהוי סי' שאינו מובהק עכ"פ, אבל עכ"פ למה לא פשיט מהך רישא דהכא דסי' דרבנן כיון דבעינן סימן מובהק עכ"פ ואדרבא מהך סיפא דמצאו קשור בכיס בעי למידק דסי' דאורייתא, והשתא תיקשי ברייתא גופא רישא לסיפא ונראה לי דהך דאמרי לאו לישנא דברייתא הוא רק הש"ס מפרש לה הכי לפי שאמרו לעיל דרב אשי מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן לכך פירשו ברישא נקב בצד אות פלונית דלא נידוק סי' דאורייתא ובסיפא פירשו דארוך וגוץ דלא נידוק דסימנים דרבנן ובכל חדא דחויי מדחינן לה:

ואפשר לי לומר עוד דהא דקאמר נקב בצד אות פלונית אין הכוונה כהך דרב אשי דלעיל דהתם הכוונה במצמצם המקום כגון באות ב' של דיתיצביין והיינו דקאמר רב אשי אבל נקב בעלמא אף במצמצם מקום הנקב בנייר לא מהני רק בעינן נקב באות פלוני של תיבה זו אבל אי הי' הכוונה נקב באות פלוני כגון באות צ' יהי' איך שיהי' ממילא הוי סגי נקב בעלמא במקום הנייר בראשו או בסופו אבל בברייתא הכוונה באות פלוני באות א' או ב' יהא באיזה מקום שהוא, ומסתייע פי' זה ממה דקאמר בסיפא ארוך וגוץ דהוי סי' גרוע ש"מ ברישא בסי' אמצעי, ומ"מ לא מצי להוכיח מינה דסי' דאוריי' דאיכא למימר שאני גט דנכתב בו יב"ש ואין ראוי לחוש ליב"ש אחר רק משום חומר עריות, וכשיש סימן אמצעי ג"כ סגי בהכי, והיינו דקאמר לעיל דרב אשי מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן ולא קאמר דפשיטא לי' דרבנן, משום דאי פשיטא לי' סימנים דרבנן היינו משום דכ"ע סימנים דרבנן כלישנא בתרא דרבא ביבמות א"כ תיקשי הך ברייתא וע"כ משום דשאני גט מכח יב"ש א"כ הכא נמי סגי בנקב בעלמא בסימן אמצעי וע"כ משום דמספק' לי', והיינו דפליגי תנאי בהא, והשתא מבריית' ליכא למיפשט דיש לומר דסבר סי' דאוריית' לכך מהני אבל אי סי' דרבנן אפילו בגט לא מהני ואנן חיישינן להך מ"ד דסי' דרבנן, אבל אי הוי פשיטא לן סימנים דרבנן דכ"ע דרבנן הוי מוכח מבריית' דבגט לכ"ע סגי בסי' אמצעי מדקאמר ארוך וגוץ דוקא, כנ"ל:

בפירש"י מעידים עליו, סימנים אלו להכשירו. פי' דקשי' לי' אי הכוונה עדים מעידין עליו כיון דהם ג"כ אם רואין הסי' לפנינו אין נאמנין להעיד דאותו הגט הנאבד היה בו סימנים אלו דמילת' דלא רמי' עלייהו הוא בפרט כאן דאמרי בדדמי לפי שלא נראה להם לחוש לשיב"ש אחר כמו שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה כגון ואי אין רואין הסי' רק הם אומרים הסימן מה צורך לעדים להעיד כל מי שנותן סימן סגי בכך, לזה פי' דהכוונה דהסי' בעצמותן מעידין על הכשר הגט אבל לא ידעתי היאך יפרש סיפא ואין מעידין על סי' הגוף דבהא אין לפרש דאין הסי' מעידין דהוי לי' לומר ואין מעידין סי' הגוף, גם לישנא דאמרי נקב יש בו משמע דעל עדים קאי, לכן נראה לי דהכוונה דעדים מעידין על גט הנאבד שהיה בו סימנים הללו ויפה כח העדים אפי' ראו הגט הנמצא כבר, נאמנין לומר שהסי' הזה שנותנין לא ראו אותו בשעה שראו הגט רק מלבם, וכמו שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה כגון בתוס' בד"ה מצאו קשור בכיס:

בפרק בתרא דיבמות וכו' ותימא וכו' ואומר ר"י וכו' עד סוף הדיבור הנה דברי ר"י תמוהין לפע"ד דאי במצאו בעצמו נאמן שלא השאיל והיאך דייק מינה דחיישינן לשאלה ועיין מהרש"א פרק א"מ שם מה שדחק בזה ויותר נראה לומר דאף דס"ד במצאו בעצמו מ"מ יש לומר שאינו יודע אם השאיל, תדע דלקמן הקשו התוס' דרך קושיא ניחוש לשאלה במצאו בחפיסה אף דע"כ מיירי במצאו בעצמו ונהי דהש"ס הוי מצי לתרץ כמו שתירצו התוס' לקמן דיודע שלא השאיל ניחא לי' להש"ס לתרץ משום דכיס וארנקי לא מושלי דבהכי ניחא טפי דנקט בבריית' כיס וארנקי וטבעת ואי ביודע שלא השאיל למה לי דנקט הני דוקא, וע"כ דנקט הני דלא מושלי אינשי אבל בלאו הכי קשה דאי במצאו בעצמו לא הוי מקשה ביבמות אמתניתין מהך ברייתא ועכ"פ הוי לי' להש"ס התם ליישב הך קושי' להך לישנא דסימנין דרבנן כמו דמיישב התם מתניתין דאע"פ שיש סי' בגופו להך לישנא דסימנין דאוריית' אשר על כן נראה לי דרך אחר בענין זה ליישב קושית התוס' כאן וגם קושייתם ביבמות שם ויתיישבו ג"כ הרבה קושיות מה שיש לדייק בסוגיא דפרק א"מ כמו שאבאר לקמן והוא בשום לב בהך סוגיא דפ' א"מ דדייק רבא התם דסי' דאוריית' מהך דתכריך של שטרות דבהא לא שייך לומר דתקנת חכמים הוא דניחא לי' ללוה ומסיק רבא מכח זה דסי' דאוריי' ומיד בתר הכי קאמר רבא את"ל סי' דאוריית' ופריך והא מיפשט פשיטא לי' וקאמר משום דאיכא למימר כדשנינן והיינו דהך דרשהו אם הוא רמאי היינו בעדים ויש לתמוה ס"ס הא מהך דתכריך של שטרות דייק רבא דסימנים דאוריית' ובהא ליכא למידחי כלום, וביותר תימא דבפרק בתרא דיבמות מסיק רבא דכ"ע סי' דרבנן היפך מה שהוכיח שם בפשיטות דבי' דסי' דאוריית':

לכן נראה ברור בישוב כל הנ"ל דודאי יש לחקור בהך בעי' דפרק א"מ מה היה הספק אי הספק דיש לחוש דמשקר אפי' אומר סי' ולא אבד חפץ זה כלל רק מאחר נפל אבל אי הוי ידעינן דהוא אבד חפץ זה בסימנים אלו שוב לא היינו חוששין דגם אחר אבד חפץ כזה בסימנים הללו, א"כ תיקשי היאך פשיט מהך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם הא התם ליכא למיחש לשקר כלל דהא עדים נאמנין דבעלה של זו היה לו סימנים הללו ומ"מ אין מעידין א"כ אפי' תימא דרבנן קשי', ואי נימא להיפך דהא פשיטא לן כל שאומר סי' ודאי נפל ממנו חפץ כזה בסימנים אלו, רק הספק שמא גם אחר אבד חפץ כזה, א"כ תיקשי היאך דייק בתר הכי מתכריך של שטרות ודייק סימנין דאוריית' והא התם אין לחוש רק או מלוה או ממלוה, וכל שנאמין שנפל ממלוה שוב ליכא למיחוש למידי, וע"כ צריך לומר דהספק היה בכולה אי חיישינן דמשקר ואי חיישינן דמאחר ג"כ נפל, וזה שפירש"י דנ"מ בשליח שאבד גט דיש בו תרתי חששות דמשקר וגם אחר אבד גט, אבל להחזיר גט לאשה בסי' אין כאן רק ספק אחד דמשקרת דאי לא משקרת כבר נתגרשה עכ"פ והיינו דלא נקט נ"מ בעיגונא דליכא רק חשש דאחר ג"כ הי' לו סי' הללו ונהרג, והיינו דפשיט מעיקרא מאבידה גופא דאיכא בה תרתי והיו מחזירין ודחי לה והדר פשיט מיבמות דאין מעידין על סי', א"כ מוכח עכ"פ דחיישינן דאחר ג"כ אבד גט ואין מחזירין גט לשליח כמו דחיישינן התם דאחר הי' לו סי' הללו ג"כ ודחי לה והשתא מהך דמצאו קשור בכיס ליכא למיפשט מידי דיש לומר דמחזירין לבעל הגט דהוא נאמן שאבד גט עכ"פ דאינו משקר דבידו לגרשה ולהא באמת לא חיישינן דאחר ג"כ אבד גט אבל להחזיר גט לשליח שאבד ליכא למיפשט מינה דנהי דאין לחוש דאחר ג"כ אבד גט אבל הוא משקר ולא נפל מידו גט כלל וכן באבידה סי' דרבנן מחשש דמשקר, ודוקא מהך דיבמות דקתני אין מעידין נפשט עכ"פ דגם לשליח אין מחזירין, אבל ממצאו קשור דקתני מחזירין אין לדייק להחזיר לשליח שאבד גט אבל חשש שאלה שפיר מוכח מינה דאינו נאמן שלא השאיל כל שלא מצאו בעצמו דאומר כן לפי שנראה לו שזה הוא ואינו חושש ליב"ש אחר כמ"ש התוס' לעיל אבל ביבמות דפריך אהדדי משנה דאין מעידין אהך ברייתא דמצאו קשור בכיס א"כ תרווייהו שוין ממש דהתם בהרוג אין חשש רק אחר ג"כ היה לו סי' הללו וכן במצאו קשור בכיס יש לחוש דאחר ג"כ אבד גט בסימנים הללו ולמה שם אין מעידין וכאן כשר, אמנם בתר הכי דחקר רבא את"ל סי' לאו דאוריית' למה תיקנו חכמים להחזיר בסימנין ומסיק מהך דתכריך של שטרות שאין בזה שום טעם רק ע"כ סי' דאוריית' א"כ פשיטא דלא מוכח מזה רק דלא חיישינן מדאוריית' לכל מי שנותן סי' דמשקר ולא נפל ממנו כלל אבל הא לא מוכח דלא חיישינן דגם אחר אבד חפץ כזה, ותכריך של שטרות שאני דאין לחוש רק או מלוה או ממלוה רק רבא הביא מהך דרשא דעד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי, ואם נחשוב זה לדרשא גמורה יהא מוכח בכל אופן סימנים דאורייתא רק באמת אין זה מוכרח דאיכא למימר בעדים כדמשנינן לעיל, והיינו דקאמר רבא בתר הכי את"ל סימנין דאוריית' והיינו בהך דאין לחוש דאחר ג"כ אבד דאל"כ פשיטא דעדים עדיפי דאין הסי' מכחישין לעדים כלל ולכך קאמר את"ל דבהא לא ברירא לי' דאיכא למימר כדשנינן רק את"ל סי' דאוריית' מ"מ עדים עדיפי, אבל הא דדייק רבא מתכריך של שטרות דסי' דאוריי' קאי להלכה דבהא מהני סי' מדאו' דלא נימא דזה משקר לגמרי ולא אבד כלל חפץ כזה ומלבו הוציא סי' מה שלא ידע כלל ובהכי ניחא דהביא הרמב"ם כולה סוגי' דהתם דהיא אומרת סי' הגט נקב בצד אות פלוני ולכאורה בלא"ה כיון דסי' דרבנן לא מהני רק בהכי כרב אשי דהכא, ולהנ"ל ניחא דלא מצריך רב אשי רק לענין לחוש לאחר ולא לענין חשש שקר, וגבי אשה דהתם דליכא רק חשש שקר לולא דיש לומר דראתה לא הוי בעינן סי' מובהק ובזה ישבתי בחידושי כמה לשונות הרמב"ם התמוהין לכאורה ע"ש:

והשתא ניחא הא דקאמר רבא ביבמות דכ"ע סי' דרבנן אף דמסיק בפרק א"מ מתכריך של שטרות דסי' דאוריי' דהתם לאו לענין שקר משתעי רק לחוש לאחר ג"כ בסי' הללו בהא סי' דרבנן אבל לענין לחוש דמשקר ומלבו הוציא סי' מה שלא ידע רק במקרה אומר הסי' בהא סי' דאוריית' כגון הך דשטרות דלא חיישינן רק דמשקר ומחמת הסי' ידעינן שפיר דהמלוה אבד אותם, ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' שם דרבא היאך יפרש הך דמצאו קשור בכיס כיון דסי' דרבנן, ולהנ"ל ניחא דמיירי בלא הוחזקו שני יב"ש ולדידיה בלא הוחזקו לא חיישינן ליב"ש כלל ומה דאיצטריך סי' היינו להאמינו שזה שליח של זה הגט ונפל מידו ואי לא"ה לא מהימן ובסי' מהימן דלענין שקר סי' דאורייתא אבל לאביי שפיר מקשה מהתם דס"ל בלא הוחזקו ג"כ חיישינן לשיב"ש ולדידיה מה שלא הוחזקו גרע מסי' דהא בסי' יש ספק ובלא הוחזקו חייש אביי בודאי ולא מהני כמה סימנים כדמוכח במתניתין דקתני אף שיש סימנים בגופו ובכליו א"כ הך יב"ש וסי' הכיס הוי ממש כהך דמתניתין סי' בגופו ובכליו והוצרך אביי לשנויי הא ר"א הא רבנן, אבל לרבא לא קשי' כלל, ולכך כדמוקי רבא דכ"ע סי' דרבנן לא איצטריך לשנויי כלל ברייתא דמצאו קשור בכיס, ויש לומר עוד בפשיטות טפי דמיירי בהוחזקו רק אין ש"מ ולאביי גם בהא חיישינן כמו שכתב הרא"ש דה"ה להיפך נחלקו אבל לרבא לא חיישינן רק כיון דהוחזקו מנא ידעינן דמזה נפל כמ"ש התוס' לעיל לזה צריך סי' שהוא אבד ובהא סי' דאוריית' וכל שידענו שהוא אבד שוב לא חיישינן לרבא דגם אחר אבד אפי' הוחזקו כיון דאין ש"מ ולפי זה אתי שפיר טפי מה דקתני בבריית' אפי' לזמן מרובה, ודוק:

ולפי זה יש לומר בפשיטות ג"כ הא דלא פשיט בב"מ מהך דמצאו קשור בכיס דיש לומר ג"כ דמיירי בלא הוחזקו ולא מוכח רק דמחשש שקר סימנין דאורייתא אבל לא מוכח בנאבד משליח בהוחזקו דיש לחוש דמאחר נפל דבהא יש לומר סי' דרבנן רק בלא"ה לא קשה מידי כמש"ל דהתם ליכא למיפשט דיש לומר דבעל בעצמו תבעו, דליכא למיחש לשקר כלל רק לאחר, בהא דאוריית', אבל היכא דאיכא למיחש לשקר לא הוי רק דרבנן, ועכ"פ מיושבין כל הקושיות הנ"ל בפשיטות:

בא"ד שמצאו אחר וכו' לא ידעתי מי דחקם לזה ואדרבא לפי מה שכתבו לקמן דמצאו בין כליו היינו בביתו א"כ במצאו בעצמו איירי ומ"ש רישא דס"ד דוקא במצאו אחר ובפשיטות הוי להו לומר דמעיקרא הוי משמע דמצאו בעצמו רק אינו מכיר בט"ע רק בסי' ובתר הכי ס"ל דמכיר בט"ע, ועיין מ"ש בסמוך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף