חתם סופר/גיטין/כז/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"סאילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ופליגא אדרבה. ז"ל ש"ע סי' קל"ב ס"ד ואם ראה שעבר אדם שם אפי' לא שכיחי ואפי' היה גוי העובר שם חיישי'. וב"ח וב"ש כ' או או קאמר ומיירי שכיחי ולא הוחזקו ולא שכיחי אבל בתרתי לטיבות' מנ"ל להחמיר בשראה. אלא לפ"ז קשה א"כ בלא ראה רק שיעור כדי שיעבר אדם שם נמי ע"ש ולדידי נלע"ד בשכיחי שייר' אלא הוחזקה לא הוה חיישי' לכוותי'. והנה לכאורה דברי ש"ע שהוא מהטור מוכרחים דהרי כ' רמב"ן בדעת הרי"ף דס"ל דמ"ד לא עבר אדם היינו בהוחזקו ולא שכיחי אבל בלא הוחזקו ושכיחי שייר' מה יועיל לנו שעבר אדם שם ואי משייר' נפרד ובא לכאן זה לא חיישי' כמוכח מאתרא דתרו כתני. אע"כ להך מ"ד נמי מודה היכי דלא הוחזקו ושכיחי לא חיישי' בשיעור שעבר אדם שם ע"ש בביאור. וצ"ל אע"ג דכ' רשב"א די"ל משייר' שעברה נפל והעובר הזה דחפו ברגל. הא חזר רשב"א ודחה זה מהירושלמי דמספקא לי' בגוי העובר ואי משום דחיפת רגלים מה לי גוי מה לי ישראל ע"כ הטעם משום שמזה העובר נפל. וא"כ אי לא הוחזקו ורק משום שכיחי מחמרי' ע"כ לא ניחוש בעבר אדם א' שם. הנה זהו ביאור דעת הרמב"ן אליבא דהרי"ף. ורוב ממש כל הפוסקים מחולקים וס"ל גם בלא הוחזקו ושכיחי נמי חיישי' בעבר או שהה אדם א'. וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בלא הוחזק נמי לאדם א' דהרי אפי' שכיחי שיירי הרי לא עבר שייר' ולנפרד משייר' לא חיישי' ולדחיפת רגל נמי לא חיישי' ע"כ חיישי' נמי לכל אדם א'. אלא אי לא שכיח שייר' לא חיישי' שמא עבר אדם א' שם. מה"ת לחוש שעבר הלא שכיחי עוברי אורח במקום זה בשלמא אי הוה הוחזקו. היה לן לחוש למקרה שמא מ"מ עבר אדם כאן אע"ג דלא שכיחי שייר' אבל לא הוחזק ושיירא נמי לא שכיחי לא ניחוש לתרי מיקרי דעבר א' שם והיה לו גט של יב"ש זה לא נחוש. אא"כ שכיחי שיירא אז הוה מקרה א' דעבר א' שכיחי וקרה מקרה שהיה בידו גט של יב"ש. אך אי ראינו באמת שעבר שם אדם א"כ אפי' לא שכיחי ולא הוחזקו חיישי' והדין דין אמת. אלא לפ"ז ע"כ לא ס"ל טעם דדחיפת רגלים וא"כ מה"ת לחוש לנכרי מיהו בירושלמי אפשר דקאי ממסקנא דילי' דחייש לגט פסול וכדרך שפירשתי לעיל דיש לחוש הגוי היה ג"כ במקום כתיבת הגט ולקח לו הגוי הפסול והשליח לקח הכשר ושניהם איבדו שלהם כאן וזה שייך גם בגוי ומשו"ה מספקא לי' לירושלמי ומסיק לאיסור. אבל ש"ס דילן לא חייש לכך כמ"ש לעיל א"כ מה"ת לחוש לגוי. עכנלע"ד לפמ"ש בש"ע סי' קמ"א סעי' ל"ה דיכול לשלוח גט ע"י גוי כמעשה קוף ע"ש והוא ברא"ש לעיל ספ"ב ע"ש א"כ ק' מה בין גוי לישראל. עכנלע"ד דעכ"פ לא שכיח כלל שישלח כהאי גווני ע"י ישראל וכמ"ש רמ"א שם שלא ראה נוהגין כן כיון דאפשר בשליח ישראל אך היינו במקום שהשיירות מצויות ומצויים לו שלוחי ישראל לא שכיח שישלח ע"י ישראל גוי ובירושלמי מיירי בהדי' בשיירו' מצויו' ולא הוחזקו כמ"ש בפני משה שם א"כ שפיר מספקא לי' דגוי רק משום טעם גט פסול. אבל במקום שאין שיירות מצויות ולא מצא הבעל שיירא הולכת דרך שם הוכרח לשלוח ע"י גוי כמעשה קוף א"כ אפי' עבר גוי שם חיישי'. והשתא לפ"ז שביארתי לעיל דש"ע לאו או או קאמר אלא מיירי בלא שכיחי שיירו' ולא הוחזקו תרתי לטיבותא ואפ"ה חיישי' בעבר אדם שם כ' אפי' העובר הוא גוי דכיון דלא שכיח שיירא הוצרך לשלוח גוי. אבל היכי דשכיח שיירי ולא הוחזקו אזי אם שהה בכדי שיעבר אדם שם חיישי' שמא ישראל עבר ולא מהדרי' אבל היכא דראה עבר גוי הרי ראה של עבר ישראל ולגוי לא חיישי' כיון דשכיחי שיירא אין ישראל שולח ע"י גוי ומהדרי' כנלע"ד המשך לשון ש"ע:
רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני כך גרס רש"י ולא דקאמרי לשון עדים כתוס' אלא דקאמר ופי' דקאי אהשליח דס"ל דאי אאשה לא שייך דיהבה סימן מובהק א"כ זה הוא ולא שייך בזמן שאין הבעל מודה לא יחזיר וכדאמרי' ב"מ כ"ח ע"א לדידה יהבי' ליה. ואי מיירי הבעל יהיב סימן מובהק מאי שייך לומר שמא נמלך ולמה לא נחזיר לו אע"ג דאם הוא עומדת וטוענת שלא נחזיר לו כי ממנה נפל ועדיין לא נפרע כתובתה כברייתא ז"א דהא מתני' מטעם נמלך אתאינן עלה אע"כ השליח מבקש הגט ויהיב ביה סימן מובהק דודאי לא שייך ליב"ש אחר ואפ"ה לא מחזרינן לשליח משום נמלך. והנה התוס' תמהו על זה איך שייך בגט שביד שליח נמלך הא אין מבטלין גט שלא בפני השליח. ובלאה"נ קשה מהיכי תיתי לחוש לנמלך וע"כ צ"ל דמדאיתרע בנפילה אמרינן אילו הי' הגט כראוי לא איבדו השליח אע"כ הבעל ביטלו ולקחו מידו ועתה נפל מיד הבעל ומצאנו והשליח הזה ידע סימני' ורוצה שיחזור לו הגט להוציא להאשה. אע"ג דכתבנו לעיל והוכחנו כן דאין אדם נחשד שאם לא אבד גט מעולם שיאמר אני שליח להביא גט זה לאשה דאע"ג דכ' רשב"א במתני' דאפשר דהשליח אומר שקר שלא להפסיד שכרו או שלא יהי' להבעל תרעומות עליו היינו מי שהי' באמת שליח ואבד גט יש לחוש שיאמר על גט של יב"ש אחר שהוא שלו כדי שלא יפסיד. אבל מי שלא הי' שליח מעולם וישמע שנמצא גט אינו נחשד שיאמר שהוא שליח גט זה לא נימא. מכל מקום הכא שכבר הי' משולח מהבעל ואפשר נמי שהאשה עשאו שליח להבאה וקיבל גט מיד הבעל להוליכו לאשה ושוב נתחרט הבעל ונמלך ונטלו מידו ואבדו ועתה רוצה השליח לגמור שליחותו ויהיב ביה סימן מובהק שהוא יודעו ע"כ אין מחזירין משום שמא נמלך. והנה לקמן ל"ב ע"ב לשיטת תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור וכו' ס"ל בעל שביטל הגט אינו יכול לחזור ולגרש בו א"כ בבעל עצמו שייך חששא זו ונאמר מדנאבד ממנו ש"מ כבר ביטלו ועתה חוזר ורוצה לגרש בו ואפילו אמר תנו לא יתנו דאע"ג דלא חשוד לקלקלה משום פשיטי דספרי הכא שכבר כתב הוא הגט הלז חס עליו ורוצה לחזור ולגרש בו אך רש"י פליג התם אהתוס' וס"ל חוזר ומגרש בו כי אינו יכול לבטל גט שכבר נכתב לשמה ע"ש:
ובסמוך בדרבה בר ב"ח אירכס ליה גיטא פירש"י ג"כ דשליח הוה. וכתב מהר"ם שיף דאילו רבב"ח לא הי' מגרש אשתו דקשי' גירושין והוא דוחק דלמא קידש אשה ליומא כדמכריז רב מאן הוה ליומא. ויותר הי' נ"ל דרבב"ח הי' נכדו של חנא ושם אביו לא נזכר עיין ספר יוחסין וא"כ הגט שלו הי' כתוב שמו ושם אביו וגם שם אבי אביו שהורגלו בו והוה משולש ותו ליכא למיחש ליב"ש אחר ע"כ פירש"י שהוא לא הי' בעל דבר אלא שליח ובגט כתוב שם הבעלים. ולקמן פי' רש"י ד"ה כדי שיהי' אדם וכו' משעה שעבר השליח הזה שם וכו' ע"ש פירש"י או השליח היינו משום דהברייתא איזהו לאלתר קאי אלאלתר וזמן מרובה דמשנתינו והתם תנן המביא גט ומיירי בשליח המביא ע"כ פירש"י משעה שעבר השליח וא"ש. אך בב"מ כ"ז ע"ב נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים פירש"י ג"כ אשליח שם צריך יישוב מ"ט לא הניח הדבר בסתמא ומה הי' לו לפרש בשליח שאבד גט והנלע"ד דודאי היכי דשכיח שיירות וגם הוחזקו ב' יב"ש אז הכרת השמות אפילו סימן גרוע לא הוה אך היכי דלא הוחזקו והמבקש הגט אומר סימן כך וכך כתוב בגט ונחוש שמא איתרמי עוד יב"ש אע"ג דלא הוחזקו וכן בהוחזקו ושיירה לא שכיחי ניחוש איתרמי שעבר כאן אותו יב"ש האחר אע"ג דלא שכיחי עוברים ושבים כאן. א"כ מי שמכיר ויודע טרם שרואה ויודע שום דבר מה שכתב בגט ואומר אלו שמות כתובים בו הרי זה ככל סי' אמצעי דאי סימן לאו דאורייתא לא מהדרינן משום דילמא איתרמי סימן כסימן וה"נ דלמא איתרמי שמא כשמא אבל סימן אמצעי מיהא הוה. אע"ג דאפילו אי סמנין דאורייתא מ"מ לא מהדרינן גט בחדא למעליותא היינו משום לעז כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ אבל מדינא ה"ל כמו סימן אמצעי. והנה הסכמת האחרונים בשו"ע א"ע סימן י"ז ובשו"ת הרבה דצירוף ב' סימנין אמצעים הוה סימן מובהק דאורייתא. והשתא לפ"ז בעל העומד לפנינו אפי' כבר ראה השמות שבגט מ"מ הרי אנו מכירים אותו מעיקרא ששמו כמ"ש בגט רק חיישינן דלמא עוד אחד כמותו ומכיון דיהיב עוד סימן אמצעי טרם שראה הגט א"כ ה"ל סימן מובהק ולא נפקא מיני' מידי לאהדורי גט אשה בסי' משו"ה פירש"י דמיירי דהשליח תובעו וכבר יודע שמות הכתובים בגט ואין לו בו אלא סימן אמצעי אחר והא מיבעי לי' אי מהדרינן ע"י סימן אחד אמצעי או לא. ולפ"ז רב אשי דאמר נקב יש בצד אות פלוני לא היה צריך לזה אלא אפילו סימן אמצעי והשליח הגיד שמות הבעלים טרם שראה מה שכתוב בגט דהוה נמי סימן מובהק אלא שלא רצה להאריך רק להודיע דסימן מובהק מהני. והנה תוס' ספ"ק דב"מ היכי פשיט מר איסורא ממונא הקשו ממון חמיר דאין הולכין בו אחר הרוב ותי' גם בחומר א"א אין הולכין אחר הרוב. ודבריהם צ"ע עכ"פ לא עדיף מממון ויהיו איסור וממון שוים ואכתי מאי פריך היכי פשיט מר איסורא ממונא. וי"ל דלפי הנ"ל שיירות ולא הוחזקו הוה סימן אמצעי א"כ לא מקשו תוס' מידי דנהי ממון חמיר מדינא מ"מ משום הפקר ב"ד מהדרינן אבידה בסי' אמצעי משא"כ באיסור לא שייך הפקר ב"ד שפיר פריך ולא מקשו תוס' מידי וצ"ע לכאורה. וצ"ל דקושי' תוס' הי' ע"ד הדרגה אי אמרת בשלמא באיסור דאזלינן בתר רוב לא חיישינן לאיתרמי משום דרובא לאו הכי הוא א"כ נהי בממון דחמיר דלא אזלינן בתר רובא וה"ל למיחש לאיתרמי מ"מ הפקר ב"ד הפקר ועשו ממון כאיסור אך אי נימא באיסור אע"ג דאזלינן בתר רובא מ"מ חיישינן לאיתרמי א"כ לא הוו להו לרבנן להקל כל כך בממון דהרי אפילו בתר רובא לא אזלינן אע"כ גם באיסור מהדרינן בשיירות ולא הוחזקו ושפיר פשיט איסורא מממונא זו היא כוונת קושי' תוס'. וע"ז יפה תי' באשת איש נמי לא אזלינן בתר רובא וא"כ אין לפשוט איסורא דלא שייך בי' הפקר ב"ד מממונא דשייך בי' הפקר ב"ד וק"ל:
סימנים דאורייתא או דרבנן. כ' תוס' והא דמהדרינן אבידה מה"ת היינו בעדים עכ"ל. נקטו לישנא דש"ס ב"מ כ"ז ע"ב וכתבו שם הראשונים בשיטה מקובצת דלא בעי למימר סימן מובהק ביותר דפשיטא דעדיף טפי טובא מעדים ונ"ל משום דעדים היינו שמכירים בט"ע וקמ"ל דתרי לא אמרי בדדמי. ומהרש"א נתקשה בזה ע"ש:
או דרבנן. פירש"י דהפקר ב"ד הפקר וטעמא דתקנתא מפרש התם עכ"ל. הנה התם כ"ח ע"א פריך ש"ס אטעמא דתקנתא מתכריך של שטרות וכ' שם הרא"ש בחד לישנא דע"כ טעמא דתקנה לא ידענו ולפי תי' זה גם בשטרות מהדרינן בסימן אמצעי. אך עוד פירש"י דלעולם משום טעמא דבעל אבידה גופא ניחא לי' ובשטרות לא מהדרינן ותכריך של שטרות מיירי בעדים או ט"ע ע"ש וזה נראה דעת רש"י דשמעתין שכ' טעמא מפרש התם. והנה תוס' בשמעתין ד"ה מצאו וכו' כתבו בחפיסה ודלוסקמא התם מיירי שנותן סי' וכו' ולא חיישי' לשאלה לענין ממון עכ"ל ובספ"ק דב"מ ביארו יותר דכמו שתיקנו להחזיר אבידה ה"נ תיקנו דלא לחוש לשאלה והקשני בשו"ת הגאון מו"ה הירש העללער זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק אובן ישן הא בשטרות לא תקנו באבידה ובעי סימן מובהק ביותר וא"כ ניחוש לשאלה. והשבתיו במציאת שטרות איכא ב' חששות חדא דלמא מאחר נפל וזה התובע איננו המלוה ואפי' הלוה מודה לו דלמא קנוניא עשו על המלוה האמת ואמנם לזה מועיל סימן אמצעי מתקנתא דרבנן דבעל אבידה גופא ניחא לי'. אך חשש אחר דילמא מהלוה נפל ואי יהיב המלוה סימן אמצעי וללוה אין סימן מהדרינן למלוה לגבות מהלוה ע"ז פריך ש"ס וכי ניחא ללוה למיהדר למלוה שלו ובהא מסקינן דבכי האי גונא ליכא תקנתא אלא בעי מלוה סימן מובהק באתר או עדים וכל זה פשוט. ועתה נחזי אנן מה שהקשו תוס' ביהיב סימן בחפיסא ניחוש לשאלה לא הוה קשו' להו בטענת המלוה עם לוה שלו ניחוש שהמלוה השאיל החפיסה להלוה שלו והלוה הזה נתן שטר פרוע שפרע להמלוה שמהו בחפיסה שהשאיל מאותו המלוה ואבדו והמלוה יודע סימן החפיסה של עצמו דמנ"ל לתוס' דחיישינן לשאלה דיחיד כזה ולשטות כזה שהלוה יתן שטרותיו הפרועין בחפיסה של מלוה אע"כ קושי' תוס' ניחוש לשאלה נגד חששא מעלמא נפל ולא מזה המלוה ובזה שפיר כ' תוס' דעבדו רבנן תקנתא כי היכי דעבדי תקנתא להחזיר אבידתו וק"ל:
אמר אי סימנא אית לי בגוי' וכו' קשה לי וכי רבב"ח הי' מסופק אם יאמינו לו בט"ע כצורבא מרבנן ולמה להזכיר סימנא כלל וא"נ מחמת עניוה יתירה אמר כן למה לי' לתלמודא לקבוע זה בתלמוד. ע"כ היה נראה לע"ד דרבב"ח היה מסופק דלמא מי שיש לו סימן עם הט"ע מיגרע גרע דאולי ע"י הסימן מדמה בדמיונו שיש לו ט"ע וטועה בדמיונו ואפי' צורבא מרבנן לא יהיה נאמן ע"כ הזכיר בבהמ"ד שיש לו בו תרווייהו ואהדרוהו ניהלי' ולא ידע אי ט"ע ליכא בטועה ע"י הסימן אלא סימנים דאורייתא ובסימן לחוד סגי' או סימנים לאו דאורייתא ובט"ע סגי אפי' היכי דאיכא סימן בהדי' אך בתוס' יבמות קט"ו ע"ב סוף ד"ה קאמר סימן לא משמע כן וכן ברמב"ם:
ודוקא צורבא מרבנן. פירש"י דידע בט"ע ולא משנה בדיבורו עכ"ל משמע דע"ה לא ידע בט"ע וגם משקרי והקשו הראשונים[1] מפרק ג"ה (חולין צו.) דכולי עלמא אית להו ט"ע דא"כ איך ב"א מותרין בנשותיהם בלילה. וע"ש פירש"י הא דלא מהדרינן אבידה בט"ע לכ"ע משום דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ע"ש וא"כ צ"ל הא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה אע"ג דעריות הוא ז"א דאדם לעצמו נאמן והה"נ הכא שליח המוציא גטו שאבד ומכירו בט"ע ואינו שואל אותנו כלל אינו צריך לחוש דלמא לית לי' ט"ע ומדמה שקר נפשו זה אינו צריך לחוש אך אנחנו לא נהדיר לי' ע"י ט"ע אפי' אינו חשוד לשקר ממש חוששין מחמת חמדת הפסד ממון או עריות אומר בדדמי ולזה נתכוון תשו' הריטב"א דמייתי ב"י בא"ע סוף סי' קנ"ג בבד"ה שלו ע"ש:
דאמרי נקב יש בצד אות פלוני וכו' דאמרי ארוך וגוץ וכו' אין זה מלשון הברייתא דא"כ קשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דוקא נקב שהוא סימן מובהק אבל סימן אמצעי לא ובסיפא משמע דוקא ארוך וגוץ שהוא סימן גרוע אבל סימן אמצעי מעידין. אך הוא תוספת מלשון אמוראי שהוסיפו על הברייתא דלא תפשט מיני' לא סימנים דאורייתא ולא סימנים דרבנן:
מצאו קשור וכו' ביבמות מירמא הא ברייתא אמתני' דאפי' יש בו סימן בגופו ובכליו ולא משני מידי אלא משקלא וטריא בש"ס ממילא מצינו פירוקא לרומי' ובב"מ באיבעי דסימנים דאורייתא לא מייתי כלל הך ברייתא כמו שנתעוררו בתוס'. והי' נלע"ד דעיקור איבעי אי מהדרינן גט אשה בסי' אמצעי נבנה על משנתינו אי כרבה ול"ק דר"ז דמתני' בתרתי לריעותא אבל בשוירי ולא הוחזקו וכן להפוך מהדרינן בלי שום סימן אחר ולא חיישינן לאיתרמי א"כ מהדרינן גם אסימן אמצעי ולא חיישינן לאיתרמי סימן כסימן וסי' דאורייתא. ואי אמרינן כלישנא בתרא דר"ז דלא מהדרינן בחדא למעליותא משום דחיישינן לאיתרמי לא מהדרינן גט אשה בסימן אמצעי משום דחיישינן לאיתרמי והא דמהדרינן בלא שכיחי ולא הוחזקו משום תרי איתרמי לא אמרינן וה"ל סימן מובהק ביותר. ומשו"ה לא הו"מ למיפשט מהך ברייתא דהך ברייתא גופא מיבעי לי' דהא הברייתא קאי אמשנתינו. אך ביבמות רמי מתני' דהתם אהך ברייתא דעכ"פ תיקשי למ"ד מתני' בתרתי לריעותא אבל בחדא לריעותא מחזירין וא"כ סימן דברייתא אמצעים הם וקשה אמתני' דהתם. ומשני התם למ"ד סימנים דאוריי' מתני' חיישינן לשאלה תו לא צריך לפרש יותר דאי סימנים דרבנן ומתני' בחדא למעליותא לא מהדרינן לזמן מרובה עד דאיכא סימן ידעי' דהיינו סימנים מובהקים דעדיפא מחדא למעליותא הקצרתי. וראיתי דבר נכון בס' תורת גיטין שכ' עפ"י מ"ש רמב"ן בחולין ע"ט דאי סימנים לאו דאורייתא חשדינן גם למשקר ואומר הסימן בסומא בארובא או מיחזי חזי ע"ש וא"כ ביבמות אין מעידין אפי' יש סימן בגופו ובכליו דהתם ליכא למיחש למשקר אלא משום איתרמי רמי שפיר מברייתא דהכא דלא חיישינן לאיתרמי אבל האיבעי בגיטין אי מהדרינן גט אשה בסימנים י"ל אאשה קאי דחיישינן למשקרת וליכא למיפשט מברייתא דמצא קשור י"ל הכא בשליח או בעל השואל גט דלא חשוד למשקר רק משום איתרמי משו"ה מהדרינן אבל אשה במשקרת לא מצי למיפשט מהברייתא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |