אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כז

יום שני כ"ג סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כז

'טביעות עין' ב'צורבא מרבנן'

כפל סברות רש"י בהכשר צורבא מרבנן 'דידע בטביעות עינא' ו'לא משני בדיבורו'

בגמרא בגיטין (כז:) איתא: רבה בר בר חנה אירכס [- אבד] ליה גיטא בי מדרשא. אמר, אי סימנא אית ליה בגויה, אי טביעות עינא אית ליה בגויה. אהדרוה ניהליה. אמר, לא ידענא אי משום סימנא אדרוה - וקסברי סימנים דאורייתא, אי משום טביעות עינא - ודוקא צורבא מרבנן אבל אינש בעלמא לא, ע"כ. וכך מצאנו גם לגבי השבת אבידה, שצורבא מרבנן שמכיר כליו בטביעות העין מחזירים לו (ב"מ כג:).

בטעם שרק צורבא מרבנן נאמן 'בטביעות עין', כתב רש"י: דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה. וכבר דקדק החתם סופר שמשמע מדברי רש"י שצורבא מרבנן יש בו שתי מעלות שמכחן אפשר לסמוך על טביעות עינו. א' דידע בטביעות עינא, משא"כ עם הארץ לא ידע בטביעות עינא. ב' ולא משנה בדיבורו, משא"כ עם הארץ משנה בדיבורו. וכ"כ בתפארת יעקב.

אמנם התוספות (ד"ה ודוקא) הביאו דעת רבינו תם שעם הארץ גם כן ידע בטביעות עינא, והטעם שאין מחזירים לו את הגט הוא משום 'דלא מהימן', דהיינו כמו החלק השני בדברי רש"י שצורבא מרבנן לא משנה בדיבורו ולכן נאמן משא"כ עם הארץ שמשנה בדיבורו אי אפשר להאמינו. ובתוספות הרא"ש העמיד דברי רש"י ותוספות כחולקים זה עם זה, והביא רק תחילת דברי רש"י שצורבא מרבנן 'אית ליה טביעות עינא', ועל זה הביא 'ורבינו תם פירש דעם הארץ נמי ידע... והא דלא מהדרינן ליה... משום דלא מהמנינן ליה', ע"כ.

ראיות התוספות שגם עם הארץ מכיר בטביעות עין אלא שאינו נאמן מחשש משקר

והתוספות מביאים שתי ראיות לשיטתם שעם הארץ מכיר בטביעות עין. הראשונה - מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קסח.): אמר אביי, האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא, נידבר עם הארץ [- שמסתכל ומכיר בנשים. רשב"ם] בהדיה, דילמא מחלפו לה מיניה, ע"כ. הרי מבואר שאף לעם הארץ יש טביעות עין. ראיה זו כתב לדחותה בספר תפארת יעקב בשלשה דרכים: א' פשוט שהרואה אדם ומביט בו יפה, שוב לא יחליפנו באחר, ואינו דומה להכרת חפץ שבשעה שהשתמש בו לא היה מוטל עליו להביט בו יפה כדי להכירו אחר כך. ב' אינו דומה צורת אדם לחפץ, וכמו שטביעות עין דקלא יש אף לעם הארץ כיון שהשינוי מאחד לשני ניכר, כך גם השינוי בצורת אדם גדולה והטביעות עין שייכת אף בעם הארץ, ואינו דומה לטביעות עין בחפצים. ג' כאן רוצים אנו לסמוך על טביעות עין כדי להחזיר לו את הגט, ובזה אמרינן שיש לחוש שמא לא דק. משא"כ בקידושי אשה הרי רוצים אנו למנוע חשש החלפת האשה, ולזה די במה שמביא עמו עם הארץ, שהרי כיון שיראו שהוא מסתכל בנשים הרי יחששו להחליף, שכן הם אינם יכולים לסמוך על כך שאין לו טביעות עין.

והראיה השניה מביאים התוספות מדברי הגמרא בחולין (צו.) שם מבואר שטביעות עין עדיפה על סימנים, "דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו, ובני אדם היאך מותרים בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא - הכא נמי בטביעות עינא", ודין זה אינו רק בצורבא מרבנן אלא בכל אדם, הרי מוכח שלכל אדם יש טביעות עינא, ומה שאין מחזירים לעם הארץ על כרחך הוא משום חשש משקר הוא. וכדברי התוספות בגיטין כן מבואר בדבריהם בבבא מציעא (יט. ד"ה אבל איניש), שהביאו דעת ר"ת והוכיחו כדבריו מהגמרא בבבא בתרא.

וכך כתב רש"י עצמו בחולין שם: ומאבידה [- שאין מחזירים לעם הארץ בטביעות עין] לא ילפינן, דהתם משום חימוד הממון חיישינן דילמא משקר, דאמר מר 'גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן', ע"כ.

ואמנם בעיקר המבואר ברש"י שם צריך ביאור, שהרי מפורש ברש"י שאין להביא ראיה מהשבת אבידה כיון ש'גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן', ואם כן צריך ביאור, מדוע לענין 'אשתו בלילה' נאמן - הלא דין עריות כדין גזל שנפשו של אדם מתאוה לו ומחמדתו.

גם עם הארץ נאמן בטביעות עין על דברי הנוגעים לעצמו

וכתב החתם סופר (גיטין שם) לחלק בדבר, שכן אף לגבי עריות 'אדם נאמן לעצמו', ואין הכי נמי שליח שמצא גיטו שאבד לו והוא מכירו בטביעות עין - יכול להביאו ואינו צריך לחוש שמא אין לו טביעות עין ושמא טועה הוא. וכל מה שנתבאר שאין עם הארץ נאמן בטביעות עין - עניינו שאנחנו חושדים בו שמא מחמת הפסד ממון או תאוות עריות ישקר או יאמר מה שנראה לו אף שאינו יודעו בודאו, וזה שייך רק לגבינו שאין אנו מאמינים לו ואין אנו מחזירים לו, אך הוא יכול לסמוך על עצמו.

והדברים מפורשים בדברי הריטב"א (ב"מ יט. ובשטמ"ק שם) שהביא הבית יוסף (אה"ע סוס"י קנג בבדה"ב, וכבר ציין לדבריו החתם סופר גופיה) על הדין שאין מחזירים את הגט לעם הארץ, וזה לשונו: אע"ג דבאיסורים כל אחד נאמן על עצמו בטביעות עינא, ובזה כל אדם מותר באשתו בלילה... זהו בדבר שלו וברשותו, אבל במה שבידינו אין לנו להאמין אלא לצורבא מרבנן דוקא וכו', ע"כ. הרי לנו ככלל הזה שצורבא מרבנן נאמן לעולם, וכן עם הארץ נאמן אם לא בעריות וגזל שנפשו מחמדתן, שאזי אינו נאמן אלא אם כן זהו דבר שבידו וברשותו. ועדיין מלשון רש"י שכתב 'לצורבא מרבנן, דידע בטביעות עינא' - משמע להדיא שאין כאן רק חשש משקר, אלא שעם הארץ אין לו כלל טביעות עין, וזה נסתר לכאורה מהסוגיות הנ"ל וכמו שהקשו התוספות.

והנה בגמרא בבבא מציעא (כג:) מבואר שצורבא מרבנן מחזירים לו אבידתו בטביעות עין. ואמרינן שם: אמר רב יהודה אמר שמואל, בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנן במלייהו, במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. ומבררת הגמרא: מאי נפקא מינה. ומשני: אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני [- בדיבורו] אלא בהני תלת מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה.

'משנה בדיבורו' ו'מקפיד על חלוקו' כסברות בטביעות עין

ובאילת השחר (ב"מ יט.) הקשה מדוע לא הוכיחו התוספות כדבריהם שאף לעם הארץ יש נאמנות והחשש הוא רק משום 'משקר', ממה שמבואר בגמרא שמחזירים אבידה רק למי שלא משנה בדיבורו, ומזה מוכח לכאורה שהטעם שלא להחזיר על פי טביעות עין הוא משום חשש 'משקר', כי אם הטעם הוא משום שיש לו טביעות עין יותר - מדוע יהיה תלוי פרט זה במה שהוא משנה מדיבורו. וכתב הגראי"ל: ואפשר לדחות, דכיון דלא משני, לכן שם לב יותר לדייק, משא"כ עם הארץ אינו מדייק.

מאידך, בגמרא בשבת (קיד.) אמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להופכו. דהיינו שכיון שהוא מקפיד ומדקדק כל כך יש לו טביעות עין גדול. והעיר המהר"ם שיף (ב"מ יט.) שמסוגיא זו משמע כפירוש רש"י שהמעלה בתלמיד חכם אינה רק במה שאין בו חשש משקר אלא שעצם הטביעות עין בצורבא מרבנן עדיפא על עם הארץ.

ביאור דברי רש"י שרק לצורבא מרבנן יש טביעות עין

ובביאור דברי רש"י שחילק בין צורבא מרבנן לעם הארץ שרק לצורבא מרבנן 'יש טביעות עין', כתב הרמב"ן (גיטין כז.) וזה לשונו: אבל רש"י ז"ל פירש... בטביעות עינא לא סמכינן אלא אצורבא מרבנן, וטעמא משום דשאר אינשי לא דייקי טפי, דהא ודאי לענין הימוני באיסורים ליתא לאפלוגי בין צורבא מרבנן לאיניש אחריני כו', ע"כ. דהיינו שהרמב"ן מכריח שאין טעם החילוק בין צורבא מרבנן לעם הארץ במה שאינו נאמן, שהרי כלפי עניינים איסוריים כהחזרת הגט - אין מקום לחלק בין צורבא מרבנן לשאר כל אדם. וע"כ שטעם החילוק הוא משום שרק לצורבא מרבנן יש טביעות עינא כיון שהוא דק.

גדר נוסף בביאור דברי רש"י, בחילוק שבין צורבא מרבנן לעם הארץ, כתב התפארת יעקב. והוא שהעם הארץ "אינו יודע עד כמה הוא השיעור של טביעות עין שיכול לומר בו דבר ברור", כלומר שבודאי יש טביעות עין גמור שיכול לסמוך עליה, ובכל טביעות עין יש לדון אם הוא בשיעור הכרה כזה שראוי לומר עליו ש'דבר ברור הוא זה', וזה אין העם הארץ יודע הגדר המדוייק, ואילו התלמיד חכם יודע מהו הגדר שבו טביעות העין מפסקת להיות ברורה.

והחזון איש (אה"ע סימן קד סק"ז) כתב שאין לדון בטביעות עין אלא לענין טביעות עין שאינו גמור, אבל טביעות עין גמור ודאי שסומכים עליה, שהרי אם לא כן בטלה לה תורת עדות, שהרי בכל עדות צריכים להכיר את הלוה והמלוה והחפץ הנמכר או הנגזל, והכרת החתימות בקיום שטר.

דעת הרמב"ן שבהחזרת הגט אין חילוק בין צורבא מרבנן לשאר כל אדם

ואמנם על אף ביאור הרמב"ן בדברי רש"י, הרי שהרמב"ן עצמו חולק על דברי רש"י ומעלה כיוון חדש בסוגיא. לדבריו, כל החילוק בין צורבא מרבנן לשאר כל אדם אינו אלא בהשבת אבידה, ואילו לענין החזרת הגט 'מה לי רבנן מה לי שאר אינשי'. וכתב שכן דעת הרמב"ם (גירושין פ"ג ה"ט).

ביאור הגרא"ו כיצד מועילה נאמנות צורבא מרבנן בדבר שבערוה

ובעיקר נאמנות צורבא מרבנן להחזיר אליו את הגט, תמהו האחרונים, שהרי הוא דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכיצד יהיה נאמן הצורבא מרבנן בדבר זה. ונאמרו בזה כמה דרכים, ונציע הדברים כפי שהעמידם רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ הערות (סימן עז אותיות ג-ה).

תחילה מכריח הגרא"ו שבודאי מה שמחזירים את הגט על פי צורבא מרבנן הוא משום שדי בעד אחד לכך, כי אילו היו צריכים לכך שני עדים כשרים, לא היה מועיל כלל 'צורבא מרבנן' שהרי אפילו משה ואהרן אינם נאמנים. ועל כרחך שבאמת לא צריך לזה כלל לדיני עדות, ומה שהעם הארץ אינו נאמן הוא משום חשש משקר [היינו כדברי התוספות, ולדעת רש"י אינו נאמן כיון שאין לו טביעות עין, וכמו שנתבאר בארוכה]. וכך גם בהשבת אבידה אין מוציאים ממון מיד הבעלים ואין צריך דיני עדות, וכל שאומר הצורבא מרבנן שהוא שלו - הרי הוא נאמן.

אלא שבאמת עיקר הדבר צריך ביאור, למה יועיל עד אחד בגט אשה, הרי הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואף אין לומר שכיון שאין הנידון על האשה אם היא מגורשת או לא אלא רק על הגט אם הוא כשר או לא, שהרי מבואר בגמרא בגיטין (ב:) שעד אחד אינו נאמן לומר על הגט שנכתב לשמה, הרי שגם כשהנדון הוא על כשרות הגט חשובה הדבר ל'דבר שבערוה'.

וכתב לבאר על פי דברי הר"ן בקידושין (כז. מדפה"ר) שאם אמר אחד קידשתי את בתי ואיני יודע למי. ואחר כך בא אחד ואמר שהוא קידשה - נאמן לתת לה גט, וביאר הר"ן שהרי אינו מוציאה מחזקתה. וביאור דבריו שכיון שאנו יודעים בודאי שאחד קידשה ואיננו יודעים מיהו, אזי אם בא אחד ואומר 'אני הוא' הרי הוא נאמן. ועפ"ז יש לבאר גם בנידון דידן שכיון שאנו יודעים שהבעל כתב גט כשר, רק שאינו ידוע אם זהו הגט אם לא, באופן זה גם עד אחד נאמן ולכן מהני גם צורבא מרבנן.