רש"י/גיטין/כז/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע חתם סופר רש"ש תפארת יעקב |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
איכא דאמרי. הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה:
בשלמא דרבה. דשני לעיל שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב"מ:
מתני' אלימא ליה לאקשויי. דקא ס"ד דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר מברייתא:
אלא ר' זירא. דרמי מתניתין אברייתא מאי טעמא לא אמר שינויא דידיה אתרתי מתני' כרבה:
אמר לך. ר' זירא מתניתין לא קשיין אהדדי:
מי קתני. בבבא מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה:
דלמא אם אמר תנו נותנין ולעולם כדקי"ל. כלומר ודאי על כרחין הא אמר תנו נותנין דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא דייקת דילמא לעולם כדקי"ל בהכשירא דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר לאשה ואי לאלתר והבעל מודה פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני' לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין ואצטריך למתנייה משום היא גופא לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר כו':
ר' ירמיה אמר. לא מתניתין קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דאמרינן יחזיר לזמן מרובה:
כגון דקאמרי עדים. החתומים בו:
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה. ואותו חתמנו לאיש זה התובעו:
כגון דקאמר. האי שליח שאבדו נקב יש בצד אות פלונית:
ודווקא. נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו:
מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן. הא דאמרי' באלו מציאות (ב"מ דף כז.) שמחזירין אבדה בסימנין ואיבעיא לן התם דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש לא סמכינן אסימנין בעלמא דלמא סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו רבנן להפקיע דהפקר ב"ד היה הפקר וטעמא דתקנתא התם מפרש אבל למישרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מן התורה והאי דלא אמר קסבר סימנין דרבנן משום דהתם מיבעיא לן ומהכא לא מצינן למיפשט דהא אי נמי מספקא ליה קאסר מספיקא:
אירכס ליה. שליח היה:
אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה. אי סימנא בעיתו דאיתיהב לכו אית לי בגויה סימנא ואי בטביעות עינא בעיתו להדורי ניהלי אית לי טביעות עינא בגויה שנתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה בלא שום סימן:
סימנים דאורייתא. שלא נתן בו סימן מובהק אלא סימנא בעלמא ומדאסמכו אסימנא באיסורא קסברי סימנין לאהדורי אבדתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרינן באלו מציאות (שם):
לצורבא מדרבנן. דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה[1]:
כדי שתעבור שיירא ותשרה. שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:
כדי שיהא אדם כו'. כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט:
כדי שיכתוב את הגט. שיעורא בעלמא נתנו בו:
ואפילו שהה ויש בו סימנים. מובהקים:
מעידים עליו. סימנים אלו להכשירו:
על סימני גופו. של גט כגון ארוך או גוץ שאין אלו כלום שיש כאלה הרבה:
מצאו קשור בכיס או בארנקי. ומכיר את הכיס ואת הארנקי:
- ↑ עי' חתם סופר שמשמע מדברי רש"י שצורבא מרבנן יש בו שתי מעלות שמכחן אפשר לסמוך על טביעות עינו. א' דידע בטביעות עינא, משא"כ עם הארץ לא ידע בטביעות עינא. ב' ולא משנה בדיבורו, משא"כ עם הארץ משנה בדיבורו. וכ"כ בתפארת יעקב. ועי' תוספות (ד"ה ודוקא) שהביאו דעת רבינו תם שעם הארץ גם כן ידע בטביעות עינא, והטעם שאין מחזירים לו את הגט הוא משום 'דלא מהימן', דהיינו כמו החלק השני בדברי רש"י שצורבא מרבנן לא משנה בדיבורו ולכן נאמן משא"כ עם הארץ שמשנה בדיבורו אי אפשר להאמינו. ובתוספות הרא"ש העמיד דברי רש"י ותוספות כחולקים זה עם זה, והביא רק תחילת דברי רש"י שצורבא מרבנן 'אית ליה טביעות עינא', ועל זה הביא 'ורבינו תם פירש דעם הארץ נמי ידע... והא דלא מהדרינן ליה... משום דלא מהמנינן ליה', ע"כ. ובביאור דברי רש"י שחילק בין צורבא מרבנן לעם הארץ שרק לצורבא מרבנן 'יש טביעות עין', כתב הרמב"ן (לעיל כז.) וזה לשונו: אבל רש"י ז"ל פירש... בטביעות עינא לא סמכינן אלא אצורבא מרבנן, וטעמא משום דשאר אינשי לא דייקי טפי, דהא ודאי לענין הימוני באיסורים ליתא לאפלוגי בין צורבא מרבנן לאיניש אחריני כו', ע"כ. דהיינו שהרמב"ן מכריח שאין טעם החילוק בין צורבא מרבנן לעם הארץ במה שאינו נאמן, שהרי כלפי עניינים איסוריים כהחזרת הגט - אין מקום לחלק בין צורבא מרבנן לשאר כל אדם. וע"כ שטעם החילוק הוא משום שרק לצורבא מרבנן יש טביעות עינא כיון שהוא דק.
גדר נוסף בביאור דברי רש"י, בחילוק שבין צורבא מרבנן לעם הארץ, כתב התפארת יעקב. והוא שהעם הארץ "אינו יודע עד כמה הוא השיעור של טביעות עין שיכול לומר בו דבר ברור", כלומר שבודאי יש טביעות עין גמור שיכול לסמוך עליה, ובכל טביעות עין יש לדון אם הוא בשיעור הכרה כזה שראוי לומר עליו ש'דבר ברור הוא זה', וזה אין העם הארץ יודע הגדר המדוייק, ואילו התלמיד חכם יודע מהו הגדר שבו טביעות העין מפסקת להיות ברורה. והחזון איש (אה"ע סימן קד סק"ז) כתב שאין לדון בטביעות עין אלא לענין טביעות עין שאינו גמור, אבל טביעות עין גמור ודאי שסומכים עליה, שהרי אם לא כן בטלה לה תורת עדות, שהרי בכל עדות צריכים להכיר את הלוה והמלוה והחפץ הנמכר או הנגזל, והכרת החתימות בקיום שטר.
ואמנם על אף ביאור הרמב"ן בדברי רש"י, הרי שהרמב"ן עצמו חולק על דברי רש"י ומעלה כיוון חדש בסוגיא. לדבריו, כל החילוק בין צורבא מרבנן לשאר כל אדם אינו אלא בהשבת אבידה, ואילו לענין החזרת הגט 'מה לי רבנן מה לי שאר אינשי'. וכתב שכן דעת הרמב"ם (גירושין פ"ג ה"ט).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |