תפארת יעקב/גיטין/ו/ב
תפארת יעקב גיטין ו ב
בגמרא ויתנו את הילד וגו' והילדה מכרו ביין וישתו. עפירש"י ותוס' והוא דחוק ויש לפרש בפשיטות דבניהם נמכרו שם לעבדים שלא הי' מי שיספיק פרנסתם, והקונים נתנום ביין ממש, ולפי שהם גרמו להם בהליכתם חשב עליהם כאלו הם מכרום ביין, וכן לפי' התוס' מן הירושלמי יש לומר שאותו הלוקח מכרה ביין ממש:
ובזה נראה לפע"ד ליישב מה דמקשה מברייתא וקאמר דלא ידע דר"י הא לא ידע ברייתא, גם היאך יחלוק ר"י על הברייתא, והוא דוודאי בהך רישא דקרא ויתנו את הילד בזונה אף דנתכוון לכוונת הכתוב לא עשה כלל שלא כדין דהוסיף תיבת את וסיפא דקרא לא נתכוון לכוונת הכתוב רק ששתו יינה של תורה ונהנו מהמכירה ובכהאי גוונא אפשר דמותר, רק לפי דר"י וברייתא פליגי מר נקט שלשה ומר ארבעה, ע"כ דברייתא אפי' אינו מכוון לכוונת הכתוב אסור בארבעה, ושפיר עביד ר' אביתר שלא כדין אבל אי לא ידע דר"י הוי מצי לומר דהיכא דאינו מכוון לכוונת הכתוב אפי' טובא מותר, והך וישתו דקאמר אין כוונתו על היין ממש דהא הם לא שתו עכ"פ רק ששתו יינה של תורה שלמדו ע"י זה:
בתוס' בד"ה אי עבדית אהנית. משמע דבפני נכתב מועיל בא"י אף דהכא מפורש להדיא דמועיל בפני נכתב מ"מ כתבו דמשמע דמועיל בא"י דאין לחלק בין בבל לא"י ממש:
איברא הא קשיא לכאורה דתינח לר"י ספ"ב דמוקי הך דאינה נאמנת בח"ל א"כ שפיר קאמר דבח"ל לעולם אינה נאמנת ובא"י נאמנת בלא אמרה ואפילו אמרה נאמנת עכ"פ כאחרת שלא אמרה רק שאין סומכין עליה), אבל לאביי דמוקי להיפך הך דאינה נאמנת בא"י, א"כ אי באמרה סמכינן עלה כמו בח"ל היאך קתני אינה נאמנת הא באמרה בפ"נ נאמנת כמו בח"ל ובברייתא אמרו כשם שאינה נאמנת מת בעלי כך אינה נאמנת להביא את גיטה, והיאך שייך אינה נאמנת מה שתאומן באומרת בפני נכתב:
לכן נראה לי דלאביי לא קשיא להו לתוס' כלל דאפי' אמרה בא"י אינה נאמנת דכיון דבהו חיישינן לקלקול ליכא למיסמך עלה כלל דלא שייך בה לא אתי לארועי נפשה דמשום כוונת קלקול מרעי נפשה דאל"כ לא הוי חיישינן לקלקולא כלל רק בח"ל נאמנת, דכיון שלא האמינו לשום שליח רק באופן שיסלק ערעור הבעל א"כ אף היא שאומרת בפ"נ מה דעתה אי חושבת שהבעל לא יאומן א"כ ליכא קלקול, ואי חושבת שיוכל לערער א"כ היאך תהא היא נאמנת עכשיו דהא בח"ל אין מוסרין גט שהביא שליח עד שמסלקין ערעור הבעל משא"כ בא"י דהאמינו אף בלי סילוק ערעור הבעל א"כ היא חושבת שתאומן להנשא ולא לסלק ערעור הבעל ומתכוונת לקלקל, וכעין זה כתב הרשב"א שם ספ"ב רק מר"י קשיא להו שפיר דהא בא"י ג"כ אדיבורה סמכינן והוצרכו לתרץ דהתם משום דלא אמרה, ולקמן ספ"ב נדבר עוד מזה בס"ד:
בד"ה אמר ר"י שתים כותבין וכו' ואומר ר"ת וכו'. נראה לי המשך דבריהם דלולא דברי בה"ג הוי אמרינן דלכך הלכה כר"י דלא פליג אברייתא רק ברייתא באיגרת שלומים ור"י לאו באיגרת שלומים אבל השתא דפסק בה"ג כר"י אף דפליג אברייתא דיודע הי' שאינו עיקר א"כ ממילא באיגרת שלומים אפי' הרבה מותר:
בא"ד מיהו בירושלמי, ולפענד"נ דוודאי מי שרצה לכתוב לחבירו דבר אפי' איגרת שלומים רק שכותב לו כוונת כותב הפסוק ממש כגון הך דירושלמי ראשיתך מצער שנתכוון לאותו המכוון של האומר באיוב ממש או שכותב לחבירו איגרת שלומים שיבטח בד' כגון גול על ד' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה שהוא נתכוין להמכוון ממש שבתהילם אבל מי שרוצה לכתוב לחבירו סיפור איזה ענין וכותב איש הי' בארץ הודו אף שכותב שלשה תיבות איש הי' בארץ כמו באיוב מ"מ לא נתכוון זה לאותו המכוון בשם וכן כל כיוצא בזה כנ"ל בא"ד וא"ת דאמר בהקומץ וכו', לכאורה אין מקום לקושייתם דוודאי יש לומר בכתב בעלמא שאין קדושה האחרת בו הקפידו לשרטט שיהא ניכר שהוא כותב מקרא לחלוק כבוד למאמרי התורה אבל בתפילין שמניחים בבתים והן מקודשין ועומדין מצד המצוה שבהם אולי אין צריך שירטוט כלל, ונראה לי דעיקר הקושיא שמא יפסלו בתוך הכתיבה וישארו כתב בעלמא לזה הי' מהראוי להצריך שירטוט ועל זה תרצו דבאמת שיטה אחת צריכה שירטוט וצ"ל דבזה סגי לכל כתב ולא בעי רק שיטה ראשונה להיכר שהוא כתב מקרא:
בא"ד משמע דאין רגילות לשרטט לפי מה שכתבו דאם אינו יכול לכתוב יפה יכול לשרטט א"כ אכתי קשה לוקמא במשורטטין ולדעתי נראה דבכל מקום הצריך שירטוט מחמת הל"מ לא מהני רק במשרטט למצוה זו וכמו שצריך כתיבה לשמה ולשם מצוה כמו כן השירטוט אבל מה שמשרטט לרשות אינו מועיל לו אם רוצה אח"כ לכתוב בו מצוה:
בא"ד ואמאי לא יליף מאמיתה של תורה, אין זה הכרח דוודאי מודה רש"י דאין הכרח בקרא שלום ואמת לס"ת דוקא ואיכא לפרושי ג"כ מזוזה רק לפי האמת דלא בעי דוכסוסטוס הכריח רש"י דעל ס"ת קאי אבל לפי' התוס' קשה כיון דבאמת הכוונה מזוזה מ"ש שירטוט דילפינן ולא דוכסוסטוס ולפירש"י ניחא דדוכסוסטוס ליכא למילף דס"ת נמי אמיתה של תורה מיקרי ולדופתרא ושלא בדיו אצטריך לימוד אחר דלא נימא דקאי שלום ואמת אמזוזה ודוק:
בד"ה זבוב וכו' כדכתיב בוא אל פלגשי אביך וכו'. דבריהם תמוהין דפשיטא דע"כ מהנך פלגשים אין ראי' כלל דהא באונס היו ואפילו נשים גמורות מותרות היו והטעם שהיו צרורות מפורש בירושלמי סנהדרין פרק כהן גדול ואיכא מ"ד שהי' מקלען ומקשטן ואומר ליצרו הרע תאבת לך דבר האסור לך אני מתעב לך דבר המותר לך אבל עכ"פ אין להוכיח מהנך פלגשים שלא הי' דרכן להחזיר פלגש, אמנם קושית התוס' אינה קושיא כי לשון ותזנה עליו משמע רק עליו סרחה, ובזנות ממש הוי לי' למיכתב ותזנה פלגשו:
בד"ה שלש עבירות בסדר עולם וכו' אבר מן החי. ביאור דבריהם דלפי הסדר עולם היו השלש בפעם אחת ואתי שפיר טפי דלא חשיב אבר מן החי כי אין זה בפעם אחת אבל לר"ת חילול השם הי' אח"כ לא באותו יום הוקשה להו דליחשוב אבר מן החי ולזה כתבו דלא חשיב רק מה שהי' בפילגש בגבעה:
בד"ה עירבתם וכו' ואין נראה וכו', ובאמת לק"מ דפשיטא דע"כ עירבתם כולל עירובי חצירות ג"כ דאל"כ אכתי איכא טפי מג' דברים שצריך לומר בע"ש רק לפי שבמאמר הזה כולל כל העירובין צריך לאמרו עם חשיכה ולא בספק חשיכה לכך שם במקומו פירש"י חצירות ותחומין וכאן חדא מנייהו נקט, אמנם בעיקר הסוגי' פרק במה מדליקין צ"ע, ואין כאן מקומו להאריך:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |