פני יהושע/גיטין/ו/ב

פני יהושע גיטין ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דמכאן מוכח להדיא דאף שהבעל טוען ברי שהוא מזוייף אפ"ה לא משגחינן ביה כיון שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ולפ"ז ודאי קשיא טובא על שיטת הסוברים דכל היכא דאיכא טענת ברי במזוייף לא אמרינן קיום שטרות מדרבנן הוא אלא מדאורייתא נמי צריך קיום והוא שיטת ר' אביגדור כהן בהגהות מרדכי דקידושין הובא במהרי"ק שורש ע"ד והש"ך ח"מ סי' מ"ו והבית שמואל א"ע סימן קמ"א וקמ"ב וכתב שהוא שיטת רוב הפוסקים וא"כ אמאי לא משגחינן הכא בערעור הבעל אי משום דהשליח אמר בפני נכתב הא לעיל אמרינן להדיא דהא דמהימן השליח כבי תרי היינו משום דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו משא"כ היכא דצריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמינו כבי תרי מיהו מצינן למימר דהא דקאמר לעיל דהיינו משום דהאמינוהו רבנן בדרבנן דוקא היינו מקמי דהוי ס"ד טעמא דמעיקרא מידק דייק והוי סבר דלא הימנוהו לשליח אלא במקום שאין עוררים והיינו דקשיא ליה האי קולא חומרא היא אבל לבתר דמסיק טעמא דמידק דייק אפשר דאפילו בדאיכא עוררים דצריך קיום מדאורייתא אפ"ה ראו חכמים להאמין לשליח לבד היכא דמידק דייק והיינו משום תקנת עגונות סמכו אסברא זו אף במקום איסור דאורייתא כדאשכחן גבי ע"א בעגונא שמת בעלה וכמ"ש התוספות שם ביבמות ועוי"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טפי דהא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא איירי כלל לענין שיטעון מזויף דהוא מילתא דלא שכיחא אלא שיטעון שנתנו לידו על תנאי ולא נתקיים או שלא הגיע לידו בתורת שליחות אלא שנפל ומצאו אע"ג דבכה"ג במקויים לא מהימן כמ"ש לעיל מ"מ יהא נאמן במגו דמזוייף אבל כיון שאמר השליח בפ"נ תו לא מהימן בשום ענין דהו"ל כמו מיגו במקום ע"א דלא אמרינן כל זה כתבתי ליישב שיטת ר' אביגדור כהן והב"ש כתב ליישב בדרך אחר ולקמן בעז"ה גבי ערעור דבעל דף ט' נבאר עוד בזה דכל הפוסקים לא ס"ל כר' אביגדור כהן אלא בכל ענין א"צ קיום מדאורייתא אף בטוען מזוייף וא"כ א"ש דלא מהימן הבעל דהימנוהו רבנן לשליח בדרבנן משום דמידק דייק:

גמרא אמר לו ר' והלא כפר סיסאי כו' ותנן ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל. נראה דהאי ותנן ר' מאיר אומר לאו מדברי ר' אילעאי הם שאמר לפני ר' ישמעאל דהא ר' מאיר תלמידו של ר' ישמעאל הוי כדאיתא בפ"ק דערובין אלא דהכא סתמא דתלמודא אפסיק בדברי ר' אילעאי לפרש דבריו דהא דמתמה ר' אילעאי אר' ישמעאל היינו משום דאפי' רבנן דפליגי אר' מאיר לא מצינו אלא בעכו וכן הוא להדיא בתוספתא דגיטין:

שם א"ר יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שירטוט וכו'. ויש לדקדק דמאי סלקא דעתיה דרב יוסף משום דכתב האי קרא בלא שירטוט אין לסמוך על הוראתו בשום דבר ועוד קשה יותר בהא דקאמר ליה אביי בסמוך אטו כל מאן דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא כו' ומ"ש דנקט הא דר' יצחק הא ברייתא נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתניתא קתני דאין כותבין ואע"ג דמצינן כמה פעמים שלא היו בקיאים בברייתות מ"מ מ"ש דנקט דר"י טפי מברייתא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא מאי קשיא ליה לרב יוסף מאן לימא דר"א בר סמכא הוא הא טעמא קאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי אע"כ משום דקשיא ליה קושיא דר' ירמיה דלעיל דהא מתני' קתני דלא פליגי אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא טפי צריך לומר במביא משם לא"י וע"כ היינו משום דאע"ג דסלקי ונחתי חשיב אין מצויין לקיימו דבגרסייהו טרידי אלא דאיכא למידחי שמא בימי חכמי המשנה לא הוי שכיח דסלקי ונחתי דאע"ג שגם בימיהם היו ישיבות קבועות בבבל ובא"י כמ"ש אפ"ה לא שכיח דסלקי ונחתי משום דלאו שפיר עבדי לעגן נשותיהם וכפשטא דמימרא דר' אביתר דבני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו את הילד בזונה ולפרש"י ותוספות משמע בפשיטות דלאו שפיר עבדי מדדריש עלייהו האי קרא דאיירי בגנות אלא דבימי ר' אביתר עברי רבנן אהא מלתא וסלקי ונחתי ומש"ה אפשר דשפיר קאמר ר' אביתר דעכשיו דשכיחי א"צ לומר בפ"נ אבל מדקאמר ר' יוסף דחזי ליה לר' אביתר דכתב האי קרא בלא שירטוט א"כ משמע ליה דמלתא דפשיטא היא דלא טעי בהכי לכתוב פסוק שלם בלא שירטוט אע"כ דלאו לדרשא גמורה כתבי' אלא אדרבא ר' אביתר קאמר דבני אדם העולים משם לכאן שפיר עבדי שאינן חשים על בניהם ובנותיהם וכדמצינו בדרב אדא בר מתנא בפ' עושין פסין דקאמרה ליה איתתא ינוקא מאי איעבד להו ואמר לה מי שלימו קורמי באגמא וא"כ י"ל דר' אביתר נמי בשבחן מדבר אלא הא דמייתי קרא דויתנו את הילד בזונה היינו לצחות הל' בעלמא ולא לדרשא דהתם לגנות והכא לשבח וכדמצינן זה הל' גופא להיפוך בפ' אעפ"י דאמר רבא לברי' זוגתך נזכרת דאין לו לחוש לעיגון אשתו כשהולך ללמוד כדאיתא שם להדיא ומהירושלמי שהביאו תוס' כאן נמי משמע דהיינו לשבח. וא"כ דלשבח הוא ודאי בימי חכמי המשנה נמי היו עושין כן דהוי שכיחי נמי מתיבתא הכא והתם כמ"ש לעיל דהתם שבט והכא מחוקק ואפ"ה משמע דמבבל לארץ ישראל דצריך מדלא פליגי אלא במביא מעכו וע"כ היינו משום דהני דסלקי ונחתי בגרסייהו טרידי וא"כ קשיא לר' אביתר ממ"נ וע"ז שני ליה אביי דלעולם ר' אביתר קאמר דלאו שפיר עבדי וא"כ לא קשיא מתני' דבימיהם לא סלקי ונחתי ומה"ט והא דכתב בלא שירטוט היינו משום דאף דמדמי להו להאי קרא דויתנו את הילד בזונה מ"מ לאו דרשא גמורה הוא דזונה דקרא היינו זונה ממש והכא בין לפרש"י ובין לפי' תוס' אין זה ענין לזונה ממש אלא דרך דוגמא וצחות הל' וכ"ש סיפא דקרא דהילדה מכרו ביין נמי דרך דוגמא בעלמא דאם נפרש שתיית היין אדברי תורה שנמשל ליין א"כ אין זה גנות אלא שבח וקרא לגנות איירי ור' אביתר נמי בגנותן מדבר ולדידיה צ"ל דסיפא דקרא לצחות הל' הוא וא"כ בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונים דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כברייתא דשלש כותבין וא"כ א"ש הא דקאמר אטו מאן דלא ידע הא דר' יצחק כן נראה לי ואף שהוא קצת דרך דרש לא מנעתי לפרש כן שהוא ענין קרוב לפשוטו ודו"ק ועי' מה שאכתוב בסמוך בשם הגאון מוהר"ר נפתלי:

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

שם בגמרא ועוד הא ר' אביתר דאסכים מרי' על ידיה דכתיב ותזנה כו'. שמעתי בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין דמדמצינו דהסכים הקב"ה לדברי ר' אביתר שיש לדרוש לשון ותזנה מענין מזונות כפי' התוס' אע"ג דפשטא דקרא משמע ענין זנות א"כ שפיר מצינן לפרש נמי דרשא דויתנו את הילד בזונה דר' אביתר היינו מענין מזונות וכמ"ש התוספות ופשטיה דקרא מיהו זונה ממש וא"כ כתבו לצחות הל' ומש"ה כתב בלא שירטוט עכ"ל דברי פי חכם חן:

שם ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה. נלע"ד משום דפשטא דקרא אתא לאשמעינן שלא יטיל אדם אימה יתירה על אשתו וא"כ זה שהקפיד לפי פשטא דקרא היינו משום שמצא בה ערות דבר ומצוה לשנאותה ולגרשה כדאיתא סוף מכילתין ואף שאין עדים בדבר והיינו כעין דכתיב ותזנה עליו לשון עליו משמע שהוא לבדו ידע בדבר או דלאו זנות ממש היא אלא דבר מכוער והיינו לשון עליו כדאמרינן כשם שיש דיעות במאכל כך דיעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל בכוסו וזורק המאכל זו מדת פפוס כו' כדאיתא סוף מכילתין וא"כ ה"נ לר' אביתר אפילו דבר מכוער לא מצא בה דא"כ שפיר עביד שהקפיד אלא שהיה נועל הדלת עליה כפפוס והיינו דקאמר זבוב מצא על צד הדמיון או דבאמת כשם שיש דעתו במאכל כך דעתו באשתו להקפיד בדבר שאין דרכו להקפיד או נאמר דזבוב היינו זבוב ממש וסבר דשרי להקפיד בכה"ג דהא לב"ה שרי לגרשה בהקדיחה תבשילו ולר' יונתן אי הקדיחה תבשילו שפיר עביד דקי"ל כב"ה אלא שנימא מצא לה וסבר דכה"ג נמי שרי להקפיד כיון דלר"ע מותר לגרש במצא אחרת נאה הימנה וזו שמצא נימא מאיסות' כדאמרי' בעלמא ויצא לך שם בגוים ביופיך שאין להם שיער בית ערוה ומש"ה הקפיד ובאמת לכתחלה אין לגרש ולהקפיד כה"ג כנ"ל דרך רמז וק"ל:

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.