תפארת יעקב/גיטין/ה/א

תפארת יעקב גיטין ה א

דף ה' ע"א

בגמרא אי הכי יכול כו' כבר נתחבטו בזה כל בעלי תריסין ולא העלו דבר מחוור המתקבל על הדעת, ולפע"ד נראה דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא והפי' פשוט בסוגיא כמו שאבאר, והוא דפשיטא דלרבא עיקר מה דקמש"ל מתניתין דס"ד כיון דאינו יכול כדמוקמינן לה בפקח ונתחרש, לא בעי קיום כלל. דבכה"ג לא תיקנו רבנן כיון דנתנו כדין רק שנתחרש עד שלא הספיק לומר, ודוקא במביא גט ונתן ולא אמר אמרינן בפ"ב דפסול דלא היה לו ליתן הגט בלי שיאמר בפני נחתם אבל זה מאי הוי ליה למיעבד בפרט דהוא מלתא דלא שכיח קמש"ל דלא סגי בלי שיתקיים בחותמיו. דפשיטא דליכא למימר דקמש"ל דוקא באינו יכול צריך קיום אבל ביכול סגי שיאמר בפ"נ ובפ"נ דהא משנתינו הוא זו המביא גט צ"ל וסגי בהכי גם ליכא למימר ביכול לא סגי בקיום רק שיאמר בפ"נ דוקא דהא אפילו אתי' בי תרי דדמי למקוים אצ"ל כדאמרינן לעיל כ"ש בקיום ממש, וע"כ אין ספק דקמש"ל דאין מקילין באינו יכול שלא להצריך קיום חותמיו:

ומעתה תימו לרבא. אבל לרבה דסובר משום לשמה רק מתניתין דאינו יכול לאחר שלמדו א"כ אי ס"ד דהכוונה לאשמועינן דאין מקילין בתקנה מחמת שאינו יכול מאי אריא אחר שלמדו הא מתניתין קמייתא דקתני בה צריך שיאמר מפרשה רבה משום לשמה וקודם שלמדו א"כ אי בא התנא להשמיענו בתר הכי דאפילו באי"ל אין מקילין בתקנה, הוי ליה לאשמועינן לענין לשמה קודם שלמדו כמתניתין קמייתא דבאינו יכול לומר לא תנשא עד שתברר שנכתב לשמה ואפילו קיום חותמיו לא מהני. ומ"ש דמיירי במתניתין בתר הכי אחר שלמדו לאשמועינן הא מילתא לענין קיום דבהך גופא דמיירי במתניתין הקודמת איכא לאשמועינן טפי דבאינו יכול לא מהני אפילו קיום עד שתברר שנכתב לשמה, וליכא למימר דבאמת באינו יכול לומר לא החמירו בלשמה א"כ אין כאן קושיא לרבה כלל דאי"ל לא החמירו וע"כ כיון דלרבא בעינן קיום דוקא כמו כן לרבה בעינן לשמה דרבה ורבא שוין בזה א"כ הא גופא קשיא למה נקט אחר שלמדו לענין קיום, ובהכרח דלרבה דמיירי אחר שלמדו דוקא קמש"ל הא גופא דלאחר שלמדו בטלה התקנה וסגי בקיום חותמיו והיינו דפריך יכול נמי ליסגי בקיום חותמיו כיון דלמדו ומשני ביכול לא בטלה משום גזירה רק באי"ל קמש"ל דבטלה משום דלא גזרינן במילתא דלא שכיחא, ופי' זה נכון וברור ומסולק כל מה שעמעמו בסוגיא זו, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה אי הכי יכול:

ובהכי ניחא מה דיש לתמוה לכאורה דמאי קושיא אי הכי יכול נמי, הא איכא למימר דוקא באינו יכול מהני קיום בכה"ג להכשיר נתינה קמייתא למפרע כיון שנתנו כדין כשהוא פקח רק לא הספיק לומר עד שנתחרש אבל ביכול ולא אמר לא מהני קיום להכשיר נתינה שנתן שלא כדין רק צריך שיטלנה הימנה ויחזור ויתן לה, וכ"ש לפי מה שהוכחתי לעיל דבאמת לא מהני האי נתינה כל שניתן שלא כדין, וכן נראה ממתניתין דרפ"ב להדיא דלא קתני יתקיים בחותמיו כדקתני הכא באינו יכול לומר וע"כ דאינו י"ל שאני דניתן כדין, משא"כ יכול א"כ לא קשה מידי. ולפי הנ"ל ניחא דכל זה יש לומר לרבא דקמש"ל הכי, אבל לרבה אי אפשר לומר כן דא"כ מ"ש דנקט התנא דין זה בלאחר שלמדו הוי ליה לומר כמו במתניתין קמייתא קודם שלמדו ולהשמיענו דדוקא באי"ל מהני שתברר שנכתב לשמה והוא מקוים ומכשירין נתינה זו שנתן לה מעיקרא, אבל ביכול כל שלא נתנו כפי תקנת חכמים לא מהני אפילו תברר שנכתב לשמה ותקיימנו עד שיחזור ויתן לה כי נתינה קמייתא שלא כתקנת חכמים לא מהני ומ"ש דנקט לה אחר שלמדו ולענין קיום דוקא, וע"כ דלרבה אחר שלמדו מילתא אחריתי קמש"ל דאחר שלמדו בטלה התקנה וסגי בקיום חותמיו, ואהא מקשה יכול נמי נימא דבטלה כיון דלמדו, וכל זה ברור לפע"ד:

שם והא אשה דלא שכיחא. תמיהא מלתא טובא שלא אמרו רק בדבר שאין צריך רק משום גזירה אז במילתא דלא שכיח לא גזרו אבל אשה הצריכה מדינא מה בכך דלא שכיח דהא חזינן דקודם שלמדו אפי' אינו יכול דלא שכיח לא מהני ואפי' אי נימא דמוקמינן הך דאשה ג"כ אחר שלמדו אבל עכ"פ משום קיום צריכה מדינא ולא מהני לא שכיח כמו קודם שלמדו לענין לשמה והרי רבה אית לי' דרבא וצריכה משום קיום. ועוד דמנא לי' דמיירי אחר שלמדו דילמא קודם שלמדו ואפי' משום לשמה צריכה מדינא ולא מהני לא שכיח:

ומה שנראה לי פשוט וברור בפי' סוגי' זו והוא דמילתא דפשיטא הוא דמה שהצריכו לאשה המביאה גט לומר בפ"נ ובפ"נ היינו משום גזירה דשליח דעלמא. לא מבעי לרבא דהטעם משום קיום דלא שייך כלל באשה המביאה בעצמה כיון דאי אומרת שנתגרשה בח"ל לגמרי נאמנת ואינה צריכה לומר כלום כמו שפירש"י להדיא לקמן דכ"ד ע"א וכן דעת הרמב"ם ז"ל והשתא פשיטא דלא חיישינן דמשקרת ואינה שליח הבעל כלל דהא בידה לומר נתגרשתי שם וכיון דבעלה מכר לה הגט הרי אינו מזויף הוא ועוד דבאשה פשיטא דלא שייך לומר דאי אמרה בפני מידק דייקא דפשיטא דכל שבאה להתגרש בגט שבידה דדייקא דהא אי יבוא ויערער תצא מזה ומזה. וכמו כן לרבה משום לשמה מ"מ כמו דשמעינן לרבא דאפי' בלא שכיח גזרו בה אטו שליח דעלמא ה"ה לרבה באי"ל דבהא לא פליגי רבה ורבא אי גזרו בלא שכיח ועוד דלרבה גופה ג"כ אי אפשר לפרש משום לשמה התם דא"כ תיקשי מאי קמ"ל דצריכה לומר בפ"נ מי עדיפא לענין לשמה משליח דעלמא ומה זה שאמרו ובלבד שצריכה לומר מאיזה טעם לא תהא צריכה וע"כ דקמ"ל אפילו היכי דלא שייך לשמה רק משום קיום ס"ד דנאמנת בלא"ה כיון דאי אמרה נתגרשתי שם נאמנת קמ"ל דצריכה לומר עכ"פ מוכח דגזרו בלא שכיח. ועוד דאפילו נפרש משום לשמה עכ"פ הוי סגי שתאמר ידעתי כיון דלא שייך בה מידק דייק טפי באומרת בפני מאם אומרת ידעתי דהא תצא מזה ומזה כנ"ל ומדצריכה לומר בפ"נ דוקא ש"מ משום גזירה דשליח דעלמא:

ואהא משני שלא תחלוק בשליחות דדוקא לעיל דגזרינן השתא אחר שלמדו אטו שמא יחזור לקלקולו לא גזרו בלא שכיח כיון דעכשיו למדו. אבל כאן הרי השליח האחר ג"כ נוהג עכשיו ואשה זו ג"כ שליח היא לא חילקו בינה לשליח אחר. ויש לפרש כאן עוד הך שלא תחלוק באופן אחר דבשלמא באשה אמרינן שלא תחלוק צריכה לומר כמו שליח אחר אבל באינו יכול לא שייך שלא תחלוק להשוותו ליכול רק לפסלו זה לא אמרינן רק לקמן בתרי דמייתי גיטא ג"כ קאמר שלא תחלוק והתם אין לפרש רק כמו שכתבתי דאם שניהם לפנינו נוהגין בזמן אחד אמרינן שלא תחלוק אבל היכי דליכא רק לגזור שמא יחזור לא גזרינן בלא שכיח. ועמ"ש בתוס' בד"ה שלא תחלוק:

שם אי הכי בעל נמי. גם בזה יש לתמוה לכאורה דמה ענין זה לרבה ורבא תיקשי ליה הך משנה דאשה וברייתא דבעל, ואי משום דשאני בעל שאינו שליח כלל ולא שייך שלא תחלוק א"כ השתא נמי לק"מ ועוד דלמה לא הקשו בפשיטות לרבה מהך ברייתא דמבואר בה דרק משום קיום הוא דמשום לשמה מ"ש בעל או אחר ואי דהוי מוקי לה אחר שלמדו א"כ השתא נמי לוקמא בהכי:

ומה שנראה לי פשוט דוודאי בעל שכיח דרק אשה לא שכיח, כמו שפירש"י דלמה לא תתגרש שם ומה צורך שתהא שליח אבל בעל שכיח והך אי הכי קאי אמה דמשני מעיקרא דיכול צריך משום גזירה אף דבהא לא שייך שלא תחלוק דהא בלא שכיח לא גזרינן ומ"מ בשכיח גזרינן א"כ בעל נמי אפילו תימא לאחר שלמדו מ"מ נגזור שמא יחזור לקלקולו אף דלא שייך בי' שלא תחלוק רק מעיקרא הפסיק לפרש ההפרש בין יכול לא"י ולמה אשה נאמנת ובתר הכי חוזר להקשות על גוף הדבר שחידש דביכול גזרינן שמא יחזור דבבעל נמי נגזור ועוד דמעיקרא לא הי' באפשר להקשות מהך ברייתא דלכ"ע תיקשי דהא חזינן דאשה צריכה לומר אף דמדינא אינה צריכה גזירה שליח אחר ולמה בעל אינו צריך רק השתא דע"כ הטעם באשה שלא תחלוק בשליחות דאל"כ הא לא שכיח א"כ האי טעמא לא שייך בבעל, ולרבא לא קשיא כלל דמחלק בין אשה לבעל דבאשה דהיא שליח אמרינן שלא תחלוק משא"כ בעל שאינו שליח לא שייך שלא תחלוק בשליחות אבל לרבה דגזר אחר שלמדו שמא יחזור לקלקולו א"כ. הך שייך בבעל ג"כ ובעל שכיח ולמה לא יצטרך לומר והיינו דלא מקשה בפשיטות לרבה מעיקרא מהך ברייתא דמבואר בה שאין צריך לשמה משום דלרבא נמי תיקשי נהי דטעמו משום קיום וגבי בעל לא שייך זה מ"מ הא באשה ג"כ לא צריך מדינא ומ"מ צריכה לומר רק בתר דמשני דיכול צריך משום גזירה דקודם שלמדו ובאשה הטעם שלא תחלוק שפיר מקשה לרבה ולא לרבא, כנ"ל:

שם השתא מינקט נקיט ליה בידי'. לכאורה משמע מכאן דלמ"ד משום לשמה ג"כ אין החשש רק מכח ערעור הבעל וכל היכי דלא חיישינן לערעור אפילו קודם שלמדו אין צריך לומר דאל"כ אכתי מאי הועיל הא אחר שלמדו פשיטא דליכא דלמיחוש למידי רק דגזרינן שמא יחזור א"כ אז לא שייך האי טעמא וע"כ דאפילו קודם שלמדו לא תקנו בבעל דביה לא שייך לחוש לערעור לעולם. ובאמת דבר תימה הוא דהא לעיל פירש"י בד"ה ורבנן דרבנן חששו באמת שמא לא נכתב לשמה, וכן מוכח בש"ס לקמן דמוקמינן אחר שלמדו ומוקי לה בניסת ונתנו טעם בניסת דלא תצא השתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער א"כ אי הטעם בלשמה רק משום חשש ערעור הבעל יהא הדין לרבה לעולם בניסת דלא תצא בלי שיאמר כלום ואמת שהתוס' לקמן ע"ב פירשו כך, אבל רש"י מפרש אחר שלמדו, מבואר דקודם שלמדו לא, א"כ אכתי אפילו אחר שלמדו נגזור כמו ביכול דגזרינן דפשיטא דלאחר שלמדו לעולם ליכא למיחוש לערעור:

לכן נראה לי ברור בדעת רש"י ז"ל דמה דאמרינן גזירה שמא יחזור לקלקולו, אין הכוונה דחיישינן אטו בפעם אחרת בגט אחר דהא ליתא כיון דמדינא סתם ספרי גמירי ורוב בקיאין ואינו רק חשש בעלמא היאך שייך לגזור בהא אטו פעם אחרת, ועוד דהא ע"כ בלא"ה יראה כתיבת הגט דהא יצטרך להעיד משום קיום דהא רבה אית ליה דרבא ובי תרי לא שכיח דמייתי, א"כ מה יש לנו לחוש שמא יחזור לקלקולו רק הכוונה דבאמת באותו גט גופא יש חשש דיחזור הדבר לקלקולו ויבוא בעל ויערער ואז נאמין אותו כיון שחזר הדבר לקלקול ובאמת גט זה כשר הוא דעכשיו בקיאין רק מחמת שיחזור לקלקולו יבוא ויערער ויוציא לעז ושפיר משני דהכא דהבעל עצמו מביאו ליכא למיחוש למידי שיערער בשקר, ולקמן נמי משני שפיר כיון דאחר שלמדו אינו רק גזירה דיבוא ויערער וכיון דניסת לא מפקינן לה כל כמה דלא מערער. ולקמן ע"ב אבאר עוד דהעיקר כפירש"י, ועמ"ש בתוס' בד"ה אי הכי בעל:

שם אי הכי חד. גם בזה הענין תמוה לכאורה ונראה לי פשוט דהכוונה דע"כ חד צריך לומר כדמוכח מהך משנה דלעיל דרק אינו יכול סגי בקיום אבל ביכול לא סגי בקיום משום גזירה שמא יחזור לקלקולו וכמו שכתבתי לעיל דהכרח זה רק לרבה בלבד ולרבא הכוונה באינו יכול ג"כ צריך קיום ע"ש] א"כ אי אמרת השתא דלאחר שלמדו אינו צריך לומר חד נמי וממשנה דלעיל מוכח דחד צריך לומר, וזה ברור ופשוט:

ועוד יש לפרש בפשיטות דעיקר האיבעי' ודאי אי משום קיום או משום לשמה דאי ידע משום קיום אין מקום להסתפק ופשיט לי' משום קיום וקשיא לרבה ומשני דמיירי אחר שלמדו ומספקא לי' אי התקנה במקומה עומדת או לא ואהא מקשה ליבעי בחד אי בעי לשמה אחר שלמדו או לא ומ"ש דבעי בתרי ונ"מ במקוים ומשני חד פשיטא לי' משום גזירה דשמא יחזור תרי דלא שכיח מספקא לי' ופשיט לי' דלא חיישינן:

בתוס' בד"ה אלימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם או שלא ראה כתיבת הגט דא"כ הוי לי' למיתני ולא אמר ע"כ. הרב ב"י בא"הע סי' קמ"ב הוכיח מדברי התוס' הללו דכתיבה לא מהני מדלא תירצו דאלם יכול לכתוב, וכ"כ מהרש"א רק שכתב דלמ"ד משום לשמה מהני כתיבה והוא תמוה דלמה לא קאמר לעיל נ"מ בין רבה לרבא בכתיבה, גם אני תמה מאד בלא"ה היאך יפרשו גוף דברי התוס' דמה זה שתירצו דהוי לי' לומר ולא אמר דזה לא שייך רק על הקושיא דלוקמא שלא ראה כתיבת הגט אבל באלם מאיזה צד שייך טפי לישנא דאינו יכול בחרש מבאלם דהא תרווייהו פומייהו כאיב להו ואינן יכולין לומר. גם תיקשי באמת למה לי' למיתני בחרש ואי"ל ליתני ולא אמר ולאיזה צורך נקט לה בחרש דוקא בפקח ונתחרש ליתני באלם דג"כ אינו יכול לומר כיון דכתיבה לא מהני וכשר להבאה דבר דעת הוא:

לכן נראה לי ברור דזהו באמת כוונת התוס' בתירוצם דכיון דאלם יכול להגיד על ידי כתיבה או רמיזה ואינו כותב ואינו מרמז וכמו כן מי שלא ראה כתיבת הגט א"כ הוי ליה למיתני ולא אמר בשלמא השתא דמיירי בחרש שפיר קמש"ל אף דמעיקרא ראה כתיבת הגט רק שנאנס עכשיו ומ"מ בעי קיום חותמיו או דקמש"ל דבהא מהני קיום חותמיו להכשיר נתינה שלא כדין כיון דבעת נתינה ניתן כדין אבל בלא ראה לא מהני רק שיחזור ויטלנו הימנה אחר הקיום ויתן לה והיינו לפי אוקימתא דר"י] אבל אי מיירי באלם הרי לא נאנס כלל דהא גם עכשיו יכול לומר ע"י כתב או רמיזה וע"כ שאינו יודע לומר כלל או שאינו רוצה לומר וכן מי שלא ראה אינו יודע לומר ולא נאנס כלל, א"כ הוי לי' לומר בפשיטות ולא אמר, וע"כ דמיירי שאינו יכול לומר מצד אונסו וקמש"ל דמ"מ בעי קיום חותמיו ואהא קשיא לי' אי חרש הרי פסול להבאה ומשני דנתנו כשהוא פקח. ועמ"ש לעיל דאין שואלין השליח כלל כשבא עם הגט רק צריך שיאמר מעצמו ואח"כ ס"ל לרש"י דשיילינן לי' ולתוס' סתמא לשמה קא מסהיד, אבל לכ"ע מעיקרא לא שיילינן לי' כלל ע"ש מילתא בטעמא, וזה שכתבו לא בעי למימר כגון אלם ובא לפנינו ואי"ל ואינו אומר כלום וכן מי שלא ראה כתיבת הגט היינו שאומר לפנינו שאינו יודע אם נכתב לשמה שלא ראה, ועל זה תירצו דאי כך כוונת התנא למה לי' למיתני ואי"ל ליתני ולא אמר, ויהא איך שיהי' ס"ס אינו אומר ובעי קיום חותמיו, ולמה לי' לתנא לומר באיזה אופן אינו אומר לפי שאי"ל כגון אלם או שלא ראה אפילו ראה ואינו רוצה לומר כל שאינו אומר בעי קיום חותמיו והוי לי' לומר ולא אמר, ולפי זה לישנא דואי"ל אתיא להו שפיר אפילו בלא ראה דולא אמר היינו אפילו ראה ויודע רק שאינו אומר ואי"ל משמע שאין ביכלתו לומר לפי שלא ראה או מחמת אלמותו רק דקשיא למה לי' לתנא למיתני בכה"ג ומה נפקא מינה ס"ס אינו אומר ובעי קיום חותמיו, וע"כ דקמש"ל אפילו נאנס ואינו אומר מחמת אונסו בעי קיום חותמיו וע"כ בחרש ודוק בד"ה אי הכי יכול וכו' אבל יכול סגי באומר בפ"נ וכו' דבריהם תמוהין דפשיטא דיכול סגי בפ"נ דמשנה שלמה היא בריש מכילתין וכל המסכת מלאה מזה וכך הוי להו לומר דקתני אינו יכול להורות דאפ"ה בעי קיום חותמיו אף דאירע לו סיבה במקרה דנתן כשהוא פקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש וכיון דרבה אית לי' דרבא נימא כן לרבה ג"כ, וכבר כתבתי בגמרא ליישב הסוגי' בפשיטות:

בא"ד לא פליג בין למדו וכו' גזירה. נראה לי דכוונתם דמשמע להו דאבעיא דשמואל אי לא פלוג בין בא יחידי לבא בחבורת אנשים אפילו בשניהם שלוחים או לא ואהא מקשה חד נמי ליבעי לי' אי לא פלוג בין למדו ללא למדו דאחר שלמדו משמע להו דאין הכוונה דכל מדה"י למדו דבמאי פליגי רבה ורבא האידנא רק דמוקמינן הך בעי' במקום דלמדו א"כ הוי לי' למיבעי בחד אי לא פלוג בין למדו ללא למדו היכי דמקוים, ומשני בחד פשיטא לי' דצריך משום גזירה דאותו מקום בעצמו שיחזור לקלקולו ובתרי דלא שכיח לא שייך לגזור, ומבעי לי' מכח לא פלוג דחד לענין קיום ודוק:

בא"ד ובענין זה יש לפרש וכו'. גם זה דחוק דכי בשביל דשמואל אחר שלמדו כלהו משניות בהכי מיירי, ויותר הוי להו לומר דהכוונה דחד פשיטא לי' דצריך כיון דשמואל אחר שלמדו כ"ש דבימי רבה כבר למדו ומ"מ סובר דבעינן לשמה דאל"כ ליכא בינייהו, האידנא כלל:

בא"ד ומתחילה כתב רש"י בפי' כתב ידו וכו'. יש לתמוה הא יתקיים בחותמיו קתני, ועמ"ש בספרי ת"י סימן מ"ו דכוונת רש"י יתקיים כשהבעל מערער ולרבא ניחא ולרבה קשיא ע"ש באריכות ועוד היה נראה לי לפרש בדרך אחר אבל אין להאריך כי כבר כתבתי מה שנראה לי עיקר בא"ד דידענו לא מהני. לא הבנתי דברים אלו, דדוקא משום לשמה שייך לומר דידענו לא מהני אבל אחר, שלמדו דליכא רק קיום היאך ס"ד דלא מהני ידענו דזהו קיום גמור וצ"ע. ולפי מה שכתבתי לעיל דלפי המסקנא דרבה אית לי' דרבא ממילא מהני ידענו דלא קשיא כלל מ"ט לא אמר כרבא עד שנצטרך לחדש דנחלקו בידענו א"כ בלא"ה אי אפשר לפרש כן:

בד"ה שלא תחלוק פי' בשליחות דיכול. ולדעתי אין צריך לזה דפשיטא דהכא לא שייך לגזור אטו יכול משום לא תחלוק בשליחות בין יכול לאינו יכול דזהו דוקא באשה דשליח אחר צריך מדינא לא חילקו בין אשה לאחר אבל הכא יכול גופא גזירה היא ואנן לא נחלק אפילו באינו יכול ולא שייך שלא תחלוק במקום דהתם נמי לא צריך רק מכח גזירה ולא שייך לומר רק לגזור אינו יכול לאו משום יכול רק בהא גופא שמא יחזור לקלקולו בזה אמרינן כיון דלא שכיח לא גזרו, ושלא תחלוק וגזירה שמא יחזור תרי מילי נינהו, דשלא תחלוק הכוונה כיון דבאותו הזמן צריך שליח אחר לומר לא חילקו בין שליח לשליח אבל אחר שלמדו משום לשמה כלהו שלוחים אינם צריכין וליכא שלא תחלוק רק גזירה אטו זמן אחר שאז יצטרכו כלהו אבל אין אנו מחלקין בין שליח לשליח ובהא אמרינן בשכיח גזרו ובלא שכיח לא גזרו:

בד"ה אי הכי בעל נמי וכו' עמהרש"א. וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי בענין זה בפשיטות ולק"מ ומה שפירשו התוס' בהך מינקט נקט לי' בידי' הוא דחוק ויש לפרש ענין זה ברוויחא טפי אלא שאין להאריך, כי כבר הוכחתי בגמרא ועוד אבאר לקמן בד"ה טעמא מאי עיקר הכוונה בענין זה שלא נאמרו דברים הללו רק אחר שלמדו ומשום גזירה אבל קודם שלמדו אנן הוא דחיישינן, ע"ש שהארכתי:

בד"ה שלא תחלוק פי' בשליחות דחד. גם בזה דבריהם דחוקין ועיקר הכוונה כמו שפירשתי לעיל בהך שלא תחלוק בשליחות דלעיל ע"ש וכמו כן הכוונה כאן:

בד"ה בי תרי דמייתי גיטא וכו' ולמאי דחשיב לי' וכו'. דבריהם צ"ע דאי יוצא מתחת ידי ע"ח אין צריך לומר כלל אחר שלמדו וביוצא מתחת יד עד כתיבה צריכין לומר בפנינו משום גזירה דלא מיקרי בי תרי דמייתי גיטא דלאו אינהו הביאו רק עד כתיבה, והתם הכוונה דלאו דוקא ביוצא מתחת יד עד כתיבה דחשיב כשנים על זה ועל זה רק אפילו מתחת ידי ע"ח כשר משום דבי תרי אין צריכין לומר. ובאמת אין צריך אמירה כלל רק אמירה דנקט משום יוצא מתחת יד עד כתיבה דבהא ודאי צריך ולאפוקי דלא נימא דביוצא מתחת ידי ע"ח דליכא שנים על זה ועל זה אפילו אומרים לא מהני קמש"ל דבהא פשיטא דכשר אפי' בלי אמירה כלל:

בד"ה כשניסת והא דתניא וכו'. הא דלא פירשו כן בגוף הברייתא דקתני אם נתקיים בחותמיו כשר ואי לאו פסול ולקמן קתני הולד ממזר וע"כ דהתם בלא נתקיים ואי משום דהתם ר"מ והכא רבנן א"כ השתא לק"מ ג"כ, וצ"ל דבברייתא גופא בלא"ה לא קשיא דלרבא דמפרש משום קיום פשיטא דקיום עדיף מבפני נכתב ונחתם א"כ פשיטא דהך ברייתא דלקמן בלא נתקיים דקיום עדיף מבפני נכתב ונחתם, אבל לרבה בפני נכתב עדיף משום לשמה רק דמקילין בניסת קשיא להו טפי דהוי להו לפרש לקמן בלא נתקיים דוקא ואהא כתבו דע"כ צריך לומר אפילו לרבה דהתם בלא נתקיים דוקא, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת וכו' לכאורה קשה הא יש לומר הך דהתם ר"מ והתם הוולד כשר הכא הוולד ממזר, ונראה דמשום זה הקדימו לומר דהך דלקמן דס"ל ר"מ ממזר בלא נתקיים דוקא אבל אי נתקיים הוולד כשר אבל לא ידעתי תנא להו הא דילמא לר"מ אפילו לא נתקיים הוי ממזר והך ברייתא דהכא רבנן, וצ"ל דכוונתם דע"כ לא פליגי רבנן אר"מ רק דממזר לא הוי אבל מודו דתצא אם לא שיחזור ויתן לה ויאמר, וכיון דהכא לא תצא בלי שיחזור ויתן ע"כ דלר"מ לא הוי ממזר אבל מ"מ יש לומר דלר"מ עכ"פ תצא אפילו לא נתקיים והתם ר"מ ולא תצא לכך לא חשיב הך, והשתא לא קשיא לר"י ג"כ:

בא"ד ואומר ר"י וכו'. דבריהם דחוקין דמ"מ קשה לקמן דקאמר והא מדריב"ל וכו' הא מר"י גופא מוכח דסובר לפי שאין מצוין לקיימו דאי לפי שאין בקיאין לשמה תיקשי לי' ברייתא זו ובניסת לא מיירי דא"כ ליחשבי בהדי ג' גיטין דאיהו סובר לא תצא, והעיקר נראה דבין לר"י בין לרבה לא קשיא דמוקמי לה כר"מ וכמ"ש מקודם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף