אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/ה

יום ראשון א' סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף ה

הוראת חכם להיתר אחר שהורה אחר לאיסור

כיצד התירו רבי אמי ורבי אסי את איסורו של רב אחי

בגמרא בגיטין (ה:): בר הדיא בעי לאתויי גיטא [- להביא גט ממדינת הים], אתא לקמיה דרב אחי דהוה ממונה אגיטי [ופרש"י: דקיימא לן כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן, והוו ממנו גברא רבה לאוריי היכי נעביד], אמר ליה צריך אתה לעמוד על כל אות ואות [- שתוכל להעיד כראוי שבפניך נכתב לשמה]. אתא לקמיה דרבי אמי ורבי אסי, אמרי ליה לא צריכת. וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים [- שלא נעשו באופן זה ויאמרו שפסולים הם], ע"כ.

ובגרש ירחים הקשה מכח מה שאמרו בכמה מקומות בש"ס (ע"ז ז.; חולין מד. ועוד): תנו רבנן, הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר. ואם כן כיצד הורו רבי אמי ורבי אסי לבר הדיא להיתר נגד הוראת רב אחי שהיה ממונה אגיטי.

ואחרוני זמנינו הוסיפו עוד להעיר שאף אם ננקוט שרבי אמי ורבי אסי כלל לא ידעו מהוראתו של רבי אחי, הרי שהקושיא תהיה על בר הדיא, מה ראה לשאול לחכם אחר ששאל לחכם אחר, וכהוראת הגמרא הנשאל לחכם... לא ישאל... זאת ועוד, מלשונם של רבי אמי ורבי אסי 'לא צריכת' יש לדייק שידעו מהוראתו הקודמת של רב אחי, ועליה השיבו כי אינך צריך להחמיר כדבריו ולעמוד על כל אות ואות.

ובפרט שהרי למסקנת הגמרא אין זה רק פטור ש'אינו צריך' לעשות כן, אלא אף איסור יש בדבר שהרי אם יקפידו על עשייה זו יש לחשוש להוצאת לעז על דורות הקודמים, ואם כן מדוע נקט רבי אמי ורבי אסי בלשון 'לא צריכת', אלא משמע בפשטות שבר הדיא בא לפניהם עם הוראת רב אחי, ועל הוראתו השיבו כי אינו צריך לנהוג כהוראתו.

כאן אסור להחמיר כהוראת הראשון שמוציא לעז על הראשונים

המהרא"ל צינץ מיישב שכל הדין שאסור לילך אצל חכם ויתיר לו, הוא דוקא באופן שיכול להחמיר, אבל כאן דאין למיעבד חומרא, שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים יכול להתיר. אמנם יש להעיר, שהרי לכאורה בר הדיא לא ידע מלעז זה, וכיצד הותר לו ללכת ולשאול הוראה מחכם אחר שכבר שאל מחכם ואסר לו. אא"כ נאמר שבר הדיא עצמו חכך בדעתו שלכאורה יש לאסור הדבר משום הוצאת לעז, ולכן שאל לרבי אמי ורבי אסי והסכימו עמו.

והגרש ירחים בסוף דבריו ציין לעיין ב"יורה דעה סימן רמ"ב סעיף ל"א בהגהת רמ"א ובש"ך", ולא פירש לנו באיזה דבר מדבריהם נעיין.

וברמ"א שם מבואר שאף שחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול דעת אלא אם כן קבלה בידו שטעה זה בדבר משנה, מכל מקום יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. ומוסיף הרמ"א: ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור, ע"כ. והנה בזה תתיישב הערתו כיצד בר הדיא עצמו שאל שאלה זו את רבי אמי ורבי אסי, אחר שכבר קיבל הוראה לאיסור. כי יש לומר שאמר להם להדיא שכך הורה לו רב אחי, וכפי שדייקנו לעיל ממשמעות דבריהם לו. וכל הקושיא אינה אלא על הוראתם שלהם שהורו נגד הוראת רב אחי אף שאינו טועה בדבר משנה ואף לא נשאו ונתנו עמו בדין.

אמנם המהרא"ל שציין גם לדברי הש"ך, לא נראה שלכך היתה כוונתו, כי אם להמשך דברי הרמ"א שם, וכמו שיבואר. וזה לשון הרמ"א בהמשך הסעיף: ואפילו אם התיר הראשון, וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שיקול הדעת, ע"כ. דהיינו שדעת הרמ"א שכשם שבאסר הראשון אין לשני להתיר, כך להיפך, בהתיר הראשון אין לשני לאסור.

מחלוקת הראשונים אם מותר לחכם לאסור אחר היתר חכם אחר

והש"ך (ס"ק נט) הביא מקור דין זה מהדרכי משה (סימן רמה אות ז) שהביא כן מהרא"ש (ע"ז פ"א ס"ג) בשם הירושלמי (שבת פי"ט ה"א).

והש"ך השיג על פסקו, וזה לשונו: אבל לא שת לבו דהתוספות שם (ע"ז ז.) והסמ"ג (עשין קיא) והגהות מיימוניות (ממרים סופ"א) חולקים, דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול, אבל יכול לאסור מה שהתיר אף שכבר חלה הוראתו, ופירשו כן הירושלמי. וכ"כ מהרש"ל (יש"ש חולין פ"ג סימן ח) משם מהר"ם מרוטנבורג בפסקיו שם.

והש"ך מוסיף ותולה נידון זה בבירור עיקרו של דין זה שהנשאל לחכם ואסר לו אל ישאל לחכם ויתיר לו. דהנה יש לחקור מהו שורש האיסור לשאול לחכם אחד אחר שנשאל לאחר, האם גדרו הוא 'משום כבוד חכם נגעו בה', היינו שכששאל לחכם והורה לו הוראה אחת, והוא הולך לחכם אחר ואפשר שיורה לו הוראה אחרת, אין זה מכבוד החכם הראשון שיורה חכם אחר שלא כדבריו.

או שגדרו הוא משום שויה חתיכה דאיסורא, דהיינו שבהוראת החכם לזה שבא לשאול לפניו, נעשה הדבר חתיכה דאיסורא, ושוב אין כח ביד החכם השני להתיר חתיכה דאיסורא.

ודעת הראב"ד (בפי' לע"ז ז. ד"ה ת"ר), הרשב"א (שם) והר"ן (א: מדפה"ר) שבשיקול הדעת אי אפשר לחזור ולשנות הדין, "מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא". ולמד הש"ך בדבריהם שאין טעם האיסור משום כבוד חכם אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא. ותלה את דין הרמ"א במחלוקת זו, שכן בשלמא אם טעם האיסור משום כבוד חכם, בזה יש לומר דכשם שאין זה מכבוד חכם שיתירו איסורו, כך אין זה מכבוד חכם שיאסרו התירו. אך אם לא משום כבודו של חכם נגעו בה, אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא, אם כן טעם זה שייך באופן שבא להתיר הוראת איסור, אך באופן שהורה חכם אחד להתיר וזה בא לאסור - בכה"ג אין מקום לאיסור.

ומשום כך תמה הש"ך על הרמ"א שנקט כדעת הרא"ש בשם הירושלמי, שאסור לחכם לאסור מה שהתיר חכם אחר, והניח דעת התוספות, הראב"ד, הרשב"א, הר"ן, הסמ"ג, ההגה"מ, המהר"ם מרוטנבורג והמהרש"ל, שנקטו שיכול לאסור מה שהתיר חבירו.

ביאור רבי ישעיה באסאן שיש שני טעמים לאיסור 'שויא' ו'כבוד חכם'

ובהגהות רעק"א הביא תשובת רבי ישעיה באסאן זצ"ל (לחמי תודה סימן ג) שהעלה יישוב בדברי הרמ"א בדקדוק לשונו, שכן לגבי הוראת היתר אחר הוראת איסור כתב: חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. ואילו לגבי הוראת איסור אחר הוראת היתר כתב: אין לשני לאסור, ולא כתב אין השני רשאי לאסור.

וביאר, שדינו הראשון של הרמ"א הוא כדעת הראשונים משום שויה חתיכה דאיסורא, ובזה באמת אין השני רשאי להתיר, היינו שאין כח בידו להתיר ואפילו בדיעבד כיון שכבר נעשה חתיכה דאיסורא. משא"כ בדין ההפוך שאוסר מה שהתיר חבירו, בזה לא נקט הרמ"א לשון 'אין רשאי' שכן אילו יעשה כן ודאי תועיל הוראתו ולא שאינו יכול לעשות כן, אלא שמכל מקום אין מהראוי לעשות כן מפני כבודו של הראשון. ונמצא שלדעת הרמ"א שני הטעמים אמת, אלא שהטעם משום חתיכה דאיסורא הוא טעם מעיקר הדין ואפילו בדיעבד, ואילו הטעם של כבוד החכם הוא לכתחילה ואין גדרו 'אין רשאי' אלא 'אין ראוי'.

ביאור הבית אהרן שא"א להיזהר בכבוד חכם במקום הוצאת לעז על החכמים הקודמים

ובבית אהרן (גיטין שם) עמד אף הוא על הערת המפרשים שחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, ואיך התירו רבי אמי ורבי אסי את מה שאסר רב אחי. וכתב שמכח זה היה נראה לו להוכיח כשיטת הראשונים שטעם האיסור הוא מפני כבודו של חכם, ולכן לא שייך זה בעובדא דהכא, שהרי על ידי מה שירצו להזהר בכבודו של רב אחי, בזה גופא יבואו לפגום בכבודן של החכמים מסדרי הגיטין הקודמים, שלא היו זהירים בזה, וכמו שאמרו בגמרא 'נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים'. וכיון שבלאו הכי אינם יכולים להיזהר בכבוד כל החכמים, הרי שמותר להם להורות להיתר נגד דעתו.

משא"כ לדעת הראשונים שטעם האיסור הוא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, לכאורה קשה איך היו רשאים רבי אמי ורבי אסי להתיר את שאסר רב אחי. אלא שדוחה הבית אהרן את ראייתו זו, שכן יש לומר שגם להצד שטעם האיסור הוא משום חתיכה דאיסורא, אפילו הכי היו רשאים להתיר כאן את איסור של רב אחי, וזאת משום שכלל לא שייך לדון כאן משום 'חתיכה דאיסורא'. שכן כל טעם זה שייך רק בבעל דין עצמו שבא להישאל תחילה אצל החכם ואסר לו, שכיון שקיבל על עצמו לסמוך על הוראתו במה שבא לשאלו, בזה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, כשאסרו החכם, ואזי אינו יכול עוד לבוא לחכם אחר ולקבל ממנו הוראת היתר.

אכן, בנידון דידן, הרי השליח הוא שבא לשאול את אשר עליו לעשות כדי שיהיה הגט כשר - אך החתיכה דאיסורא, אם תהיה, היא ביחס לאשה המתגרשת. כלום יכול השליח לעשות חתיכה דאיסורא על האשה המתגרשת?!

חקירה בטעם 'שויא' מי משווה איסורא השואל או החכם

ואמנם יש לחקור בטעמם של הראשונים שאיסור השאלה לחכם אחר היא משום 'שויא חתיכה דאיסורא', מי הוא העושה את החתיכה לאיסור. מחד, יש לומר שהשואל הוא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, במה שבא לשאול אצל חכם זה וקיבל עליו את הוראתו, ובאופן זה כשמורה לו החכם שהדבר אסור, הרי השואל מקבל על עצמו איסורו ומשווה הדבר על עצמו כאיסור.

אכן מאידך יש לפרש ענין 'שויא' באופן אחר, שהחכם בהוראתו הוא שעושה דבר זה לחתיכה דאיסורא כלפי כל העולם. ומצאנו שנחלקו בדבר רבותינו האחרונים. בהגהות יד שאול (יו"ד רמב) נקט בפשטות שהשואל הוא שעושה החתיכה דאיסורא. ואילו בתשובת משיב דבר (יו"ד סימן ט) הוכיח מדברי הר"ן שם שהחכם בהוראתו הוא שעושה החתיכה לחתיכת איסור.

ומעתה, בשלמא אם ננקוט כדעת היד שאול שהשואל הוא שעושה את החתיכה דאיסורא, אם כן יש ליישב כנ"ל שכאן אין האשה עצמה באה לשאול כי אם השליח, אינו יכול לשוות חתיכה דאיסורא על האשה. אבל להבנת המשיב דבר שהחכם הוא שעושה החתיכה דאיסורא, אם כן גם כאן שייך לומר כן.

מלבד זאת מעיר הבית אהרן שגם אם ננקוט שהשואל הוא העושה את החתיכה דאיסורא, עדיין יש לטעון שיוכל לעשות חתיכה דאיסורא גם כלפי האשה, שכן בשלמא כשבא לשאול מחכם פרטי שאינו ממונה מטעם הציבור, בזה יש לומר שרק השואל הוא שבא לישאל מעמו, והוא שקיבל הוראתו שוויא חתיכה דאיסורא ולא שאר כל אדם. אך כאן הלא בא השליח לשאול את שאלתו מרב אחי שהיה ממונה אגיטי, וכיון שהתמנה מכל הציבור על זה, הרי כולם קיבלו עליהם עוד מתחילה בשעת ההתמנות לעשות כהוראתו. אלא על כרחך יש להכריח ממה שהתירו רבי אמי ורבי אסי את איסורו של רב אחי, שעיקר האיסור אינו אלא משום כבודו של חכם, ובאופן שזהירות מכבודות תגרום לפגם ואי כבוד לחכמים הקודמים, שוב אין שייך טעם האיסור ומותר לחכם אחר להורות לאיסור.

מדוע הוצרכה הגמרא להאריך ולספר שרב אחי היה ממונה אגיטי

על פי זה מבאר הבית אהרן באופן נפלא את מה שהוצרכה הגמרא להאריך בסיפור הדברים ולפרש שבר הדיא בא תחילה לפני רב אחי ממונה אגיטי, ולכאורה איזה נפקא מינה לדינא הוא אם היה ממונה אגיטי או לא. אמנם לפי מה שנתבאר הרי יומתקו הדברים מאד, כי הש"ס רצה אגב אורחא להשמיענו שהטעם שאין חכם רשאי להתיר איסור חבירו הוא משום 'כבודו של חכם' ולא משום 'חתיכה דאיסורא', ואילו לא היה מזכיר שהיה ממונה אגיטי, היה אפשר לומר שבאמת טעם האיסור משום חתיכה דאיסורא, ומה שלא חשו לזה רבי אמי ורבי אסי הוא כיון שהשליח הוא שנשאל אצל רב אחי ולא האשה.

אך כיון שמזכיר הש"ס שרב אחי היה ממונה אגיטי, אם כן ממילא היה יכול בהוראתו לשוות חתיכה דאיסורא גם על האשה, ואם כן יקשה כיצד התירו רבי אמי ורבי אסי את הוראתו, ועל כרחך צריך לומר שכל האיסור הוא משום כבודו של חכם, וטעם זה אינו שייך כאן שיצא שכרו בהפסדו, שאם יזהר בכבודו של החכם האוסר, יפגום בכבוד מסדרי הגיטין הראשונים.

רק 'חבירו' אין רשאי להתיר ולא 'חביריו'

עוד מוסיף הבית אהרן, שאין לדחות שטעם היתרם של רבי אמי ורבי אסי היה מפני שהיו רבים כלפי רב אחי שהיה יחיד, וכמו שכתבו האחרונים שכל האיסור הוא שחכם שאסר אין 'חבירו' רשאי להתיר, אך כשמורים שנים כנגד יחיד, בזה אין כלל איסור. אמנם טעם זה אף שהוא טעם נוסף בהיתרם של רבי אמי ורבי אסי, אך אינו דחייה לראייה שגדר האיסור הוא משום 'כבוד חכם' ולא משום 'חתיכה דאיסורא'. שכן גם אם בכך תסור הראיה הנזכרת, הרי עצם דין זה שרבים כנגד יחיד מותרים להורות להיתר כנגד הוראת איסורו, הוא ראיה מוכרחת שטעם האיסור הוא משום כבוד החכם, שבזה שייך לומר שבשנים כנגד יחיד אין חוששים לכבודו או שאין כבודו נפגם במה שדעתו נדחית מפני רבים. משא"כ אם הטעם הוא משום חתיכה דאיסורא, אם כן מה אכפת לן שהם שנים כנגד יחיד, סוף סוף כיון שהורה חכם וקיבל הוראתו זה השואל - שוויה חתיכה דאיסורא, ולא יועילו שנים להתיר איסורו, כשם שעדים אינם מועלים כנגד 'שוייא' בכל מקום.

נראה שלדברי הרמ"א והש"ך הללו, העומדים על נידון זה אם טעם האיסור משום 'שוויא' או משום 'כבוד חכם', נתכוון המהרא"ל צינץ, וכוונתו לדון בנידון דבריו על דרך שדן הבית אהרן וכפי שנתבאר.