תפארת יעקב/גיטין/ב/א

תפארת יעקב גיטין ב א

בעזה"י

במשנה המביא גט וכו' ובפני נחתם. בגמרא מוקמינן מתניתן כר"א וכי לא בעי ר"א חתימה היכי דליכא עדים כלל אבל היכי דאיכא עדים בעי לשמה דמודה ר"א במזויף מתוכו. ולפי זה יש לומר דהיכי דהביא גט בלי עדים חתומים כלל רק למסרו בפני ע"מ סגי שיעיד השליח בפני נכתב לבד וכן משמע לכאורה מלשון המשנה לקמן ד"ט ע"א דקתני אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו משמע דפעמים שאין עליו עדים כלל. אבל באמת ברור שלא האמינו לשליח רק בגט שחתומים בו עדים אבל כל שאין עליו עדים גט זה חספא בעלמא הוא ואף דר"א לא מצריך חתימה כלל היינו בגט הנכתב לפנינו אבל אם לא נכתב לפנינו ולא ידעינן מה טיבו פשיטא שאין ע"א נאמן כלל וכלל והא דקתני לקמן אם יש עליו עדים היינו עדים המכירין החתימות והא דפריך לקמן אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי הא בגט זה לכ"ע בעי חתימה ואי חתמו שלא לשמה והיינו שלא חתמו שזה גירש לזו הרי כאילו אין בו עדים כלל. לק"מ דמ"מ כיון שאנו סומכין על מאמר השליח הזה משום דעדים החתומים בו מורין מצד עצמו שנעשה בהכשר רק דחיישינן למיעוט וסומכין בזה על השליח א"כ כל שאתה מאמינו שנכתב לשמה סגי בכך ואי אין אתה מאמינו מה יתן ומה יוסיף במה שיעיד על החתימה כיון דלאו מפיו אנו חיין אבל באין שם עדים כלל אין לנו שום הוכחה מצד עצמותו שהוא כשר פשיטא שאין ע"א נאמן ותדע עוד שהרי לרבא דמפרש משום קיום פשיטא דע"כ בעי עדים חתומים בו דזהו עיקר עדותו של שליח על החתימה א"כ אי לרבה הוי סגי בלי ע"ח הוי קאמר נ"מ בין רבה לרבא בהא וע"כ דלכ"ע בלי ע"ח אין השליח נאמן כלל ולענין מה שיש לדקדק בכאן בענין מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יתבאר במקום אחר ואין כאן מקומו:

שם מן הרקם ומן החגר. הא דלא קתני מרקם ומחגר כמו דנקט ר"א מכפר לודים וכן כל הכתמים הבאים מרקם ולא נקט מהרקם ואין ה' הידוע נופל בשם עצם פרטי כלל. ומזה נראה לי דודאי רקם גופא מא"י הוא כמו שפירש"י שהוא קדש וברד ושם ישב יצחק ולא יצא לעולם לח"ל ובאמת בש"ס מוכח להדיא דלאו בא"י פליג ר"ג רק בסמוכות ומובלעות פליג. והיינו דנקט מן הרקם והיינו כלפי שאמר הת"ק שהביא מח"ל ממקום רחוק ממה"י קאמר הוא אפי' הביא מגבול הרקם כי רקם א"י וגבולו ח"ל שהוא עומד על הגבול ממש וכאשר תדקדק בפירש"י תראה שלא פי' רק רקם וחגר לא כנזכר במשנה הרקם ומן החגר משום דר"ג לא זכר כלל שם המקום שהביא משם הגט רק מן גבול הרקם והסמוך לו ורש"י מפרש רקם גופא וחגר גופא מאין נינהו ומפרש דהם קדש וברד דהם מא"י ומגבולם וסביבותיהם הביא הגט וזה ברור:

ולפי זה נראה לי דר"י דלקמן באמת פליג על ר"ג וס"ל דאפי' רקם עצמה הוי כח"ל לפי שהיא רחוקה מישוב א"י אבל אין זה דעת ר"ג דמוכח להדיא בש"ס דרק בסמוכות חולק ואפי' במובלעות מודה כ"ש בא"י גופא ועמ"ש בתוס' בד"ה מכפר לודים:

שם והמביא ממדינה למדינה במה"י. לא נתבאר לי מה ביקש לאשמועינן בזה כיון דמוליך צ"ל כ"ש ממדינה למדינה במה"י דבין משום לשמה בין משום לקיימו איכא בהא ורחוק בעיני לומר דלא בא התנא רק להשמיענו דיוקא דאותה מדינה ומדינה למדינה בא"י שאין צ"ל:

ומלבד זה יש להקשות לס"ד דלרבא במדינה למדינה בא"י צ"ל א"כ אין שום הפרש לדידי' בין מה"י לא"י בשום דבר והרי משנתינו מפורשת היא מראש ועד סוף דמה"י חלוק מא"י לענין זה ור"י ציין גבולות א"י כדי לידע ההפרש ביניהם ולרבא אין שום הפרש כלל:

לכן נראה לי דעיקר כוונת זה התנא לומר במה שנחלקו ר"ג ור"א דאפי' סמוכות ומובלעות ג"כ צריך לומר שלא תחלוק במה"י ואהא פליג עלייהו דסמוכות ומובלעות לאו בכלל התקנה הן ולא אמרינן בהא שלא תחלוק במה"י רק כל שאנו רואין דשכיחי וגמירי אין צריך לומר רק המביא ממה"י והמוליך וכן ממדינה למדינה במה"י בהא וודאי אפי' שכיחי וגמירי צ"ל שלא תחלוק במה"י ומודה בהא לר"ג ור"א דלא פלוג רבנן בהו ואפי' שכיחי וגמירי וכן מוכח לקמן בהך פלוגתא דמביא גט בספינה דפליגו אי הוי כא"י או כח"ל וקשה נחזי אי שכיחי וגמירי או לא וע"כ דכל שהוא בכלל התקנה לא פלוג בהו רבנן אפי' שכיחי וגמירי ועיין מה שכתבתי בפירש"י בד"ה המביא ובתוס' לקמן דף ו' בד"ה מכי אתא:

שם ואם יש עליו עוררין. הרשב"א ז"ל נסתפק במה"י ויש עליו עוררין אי בעי קיום ואף דאמרינן לקמן אי עבדית אהנית היינו בא"י שאם אמר ואינו צריך לומר מעלינן לי' חד דרגא משא"כ בח"ל ע"כ. ויש לתמוה על דבריו דבש"ס לקמן ספ"ב מבואר להדיא דבח"ל לא מהני עירער דבעל ע"ש וכבר תמה עליו הרב ב"י בא"ה סי' קמ"ב אבל לדעתי דברי הרב ז"ל נכונים דמילתא דפשיטא הוא שלא נסתפק הרב ז"ל אליבא דרבה ג"כ דנימא ביש עליו עוררין דאפי' קיום חותמיו לא מהני רק שיתברר שנכתב לשמה. דפשיטא כיון דסתם ספרי גמירי ורוב בקיאין רק רבנן אצריך וסמכו על השליח הלכך כל שאומר השליח מה שהוצרך לומר כבר יצאנו מודי חשש זה ונעשה כא"י ממש ולא גרע ח"ל כשאמר בפני נכתב מא"י ולא אמר כלום רק דמספקא לי' להרב ז"ל דח"ל עדיף מא"י דאפי' קיום חותמיו לא בעי אף דבא"י בעי כיון שלא אמר אבל כשאמר בפני נכתב עדיף מא"י ולא אמר דאפי' עירער לא מהני והיינו דלא נסתפק אלא לענין קיום בלבד אי בעי קיום או לא אבל לכ"ע בקיום סגי דלא גרע מא"י ולא אמר כלל:

והשתא התם הכוונה בפשיטות דר"י קאמר בארץ דלאו על דיבור דידה סמכינן מהימנא ואיהו וודאי ס"ל טעמא משום לשמה כרבה תדע דאי ס"ל כרבא הרי כללא הוא הלכתא כרבה לגבי ר' יוסף ואנן כרבא דהכא קי"ל ועוד דמוקי ר"י למתניתן דהכל כשרין להביא הגט בח"ל ומכח בפני נכתב ואי משום קיום יהא סומא דהתם חלוק מאינך דמתניתן דבי' מהני קיום ובאינך לא וע"כ מכח לשמה כרבה ובכלהו לא מהני קיום. ואהא פריך לי' אביי דנהפוך הוא דבארץ דע"כ מכח קיום אתינן עלה א"כ ע"כ בגט שאינו מקוים א"כ אי אתי מערער משגחינן בי' ומתכוונת לקלקל אבל בח"ל דמשום לשמה אתינן עלה שפיר קתני דנאמנת להביא. דבהא אי יערער לא מהימן ומצי מיירי בגט מקוים רק בא"י במקוים לא מצי מיירי דשוב אין כאן מה להאמין ובאינו מקוים יש חשש קילקול אבל בח"ל שפיר שייך להאמינה וקילקול ליכא אבל היכי דאינו מקוים בהא שפיר נסתפק הרב ז"ל אי מהני עירער דבעל בין לרבה בין לרבא:

ועוד יש לומר שלא נסתפק הרשב"א ז"ל דמהני עירער דאפי' דיעבד כשניסת תצא דא"כ מאי מהני בפני נכתב כיון דמהני עירער גם הראי' שהביא מהא דקאמר אתי בעל מערער ופסול לי' וממה דמסיק לא אתי לאורועי נפשי' לא מוכח רק שלא תנשא אבל לא שתצא כשניסת ולא נסתפק רק שתנשא לכתחילה ושפיר קאמר האי חומרא היא דאי מצרכת לה תרי לא יוכל לבוא לערער לעכב הנישואין אבל בחד יבוא ויערער ויעכב הנישואין והשתא ממילא אין ראיה מהך דפ"ב דלקלקל ודאי אי אפשר רק בניסת ואז לא מהני עירער דבעל:

ובהכי ניחא מה דמסיק הרשב"א ראי' מדלא תנן ברישא ואם יש עליו עוררין כמו בסיפא וקשה הא כתבו התוס' באמת דקאי ארישא ג"כ למאי דס"ד ולהנ"ל ניחא כיון דפשיטא לי' דאי ניסת לא תצא רק לכתחילה מספקא לי' א"כ אי אפשר דקאי ארישא דסיפא אפי' נישאת תצא ומזה דייק דברישא אפי' לכתחילה תנשא מדלא תנן ברישא לענין לכתחילה כדקתני סיפא לענין דיעבד ומ"מ הראשון עיקר:

ודע דיש להסתפק בעירער זה אי דוקא בעירער שהוא מזויף אי אפי' בשאר פסולים כגון לשמה ומחובר וכדומה כמו בשטר דקי"ל צריך לקיימו ואף כאן נאמן בשאר פסולים במיגו דמזויף ומ"מ נראה לי דלא דמי דדוקא בשטר דבלי טענתו טענינן מזויף אמרינן הפה שאסר וכו' אבל בגט דלא טענינן מזויף שלא בפניו אין כאן רק מיגו דמזויף והוי לי' כמיגו במקום עדים דכל שהחתימות אמת אנן סהדי דבהכשר נעשה דבא"י בקיאין לשמה וכן מחובר וכדומה ועמ"ש בספרי ת"י סי' מ"ו בזה:

בפירש"י בד"ה המביא כל ח"ל קרי מדה"י לבר מבבל. ואף דפליגי לקמן אי בבל כא"י או כח"ל משמע לי' להרב ז"ל דלכ"ע אין בבל בכלל מדה"י דמתניתן שאי היתה בכלל לא הוי מהני מה דשכיחי מתיבתא שלא תחלוק במדה"י כמ"ש לעיל דדוקא בסמוכות ומובלעות פליגי אבל בשאר מדה"י לכ"ע לא מהני שכיחי וגמירי ומדפליגי רב ושמואל בבבל אי שכיחי וגמירי או לא ש"מ דלכ"ע לאו בכלל מדה"י הוא ובזה מיושב קושית התוס' לקמן ד"ו ע"א בד"ה מכי אתא רב לבבל ויתבאר לקמן בס"ד בד"ה צריך וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. הנה לא ביאר הרב ז"ל דין שליח קבלה אם אפי' יאמר בפני נכתב לא מהני או להיפך דאין צריך שיאמר כלל ולקמן ספ"ב באשה עצמה שהביאה גיטה פליגי בה ודעת רש"י התם דנאמנת בלי בפ"נ כלל אך אין לדון מזה לשליח קבלה לפי טעמו של הר"ן שם ע"ש:

ונראה לי ברור דשליח קבלה אינו צריך לומר כלל בפ"נ וכל כמה דלא אתי בעל ומערער מותרת להנשא ואי בא הבעל וערער לא מהני אפי' אמר ואף דבא"י אי עביד מהני שאני היכי דהוא שליח לגרש דהימניהו רבנן אבל שליח קבלה הרי הוא כע"א דעלמא. ומ"מ בלי ערעור מותרת להנשא לא מבעי' לטעמא דרבה דלא שייך בשליח קבלה כלל דאם באנו לחוש לגטין שנתנו במדה"י אף אתה פוסל כל אנשי מדה"י דכולם בספק ממזרים דלא בקיאי לשמה וע"כ דסתם גט הניתן שם ניתן בפני ב"ד וב"ד בקיאין בכל דיני גטין ואפי' יגרש שלא בפניהם הקול יוצא שנתגרשה וב"ד חוקרין אי נעשה כדין ומהאי טעמא בחלה שליח ראשון שני אומר שליח ב"ד אני ומשמע דחלה בח"ל וע"כ לא חיישינן רק לגט שלא ניתן שם רק נכתב ונשלח לכאן והמון עם אין בקיאין אבל כל שנתגרשה בח"ל הוי כמו גרושה דעלמא מח"ל דפשיטא דמותרת להנשא בא"י וכמו כן לרבא לא תקנו חכמים להוציא אשה מחזקתה ולעשותה ספק מגורשת רק שתיקנו שלא לגרש בגט בלי קיום או בפ"נ אבל כל שנתגרשה בח"ל לא גרעו כחה מגט בא"י שאם יערער תקיים וכל כמה שאינו מערער מותרת להנשא בלי אמירתו של זה שלא יועיל אמירתו לסלק ערעור הבעל כיון שאינו שליח לגרש והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא בשליח קבלה וע"כ דלכולי עלמא שליח קבלה דינו כמביא בא"י ממש:

בתוס' בד"ה המביא גט וכו' לא הוצרך לפרש וכו'. פי' הרב מהרש"א דבגמרא הוי להו לפרושי הכי כמו בפרק התקבל ולא על התנא קשיא להו והוא תמוה דמבואר בגמרא כאן כמעט בכל דבור דבגט אשה מיירי דקאמר איתחזיק איסורא ודבר שבערוה ולשמה ועגונא וחילוף שטרות ועוד דשם לא הוצרכו לפרש כלל אי הוי מיירי בגט אשה דהא לר"ח התם הוי מפרשינן בפשיטות גט אשה דהא פריך מינה לר"ה והוצרך ליפנו' גיטי ממון אבל גט אשה לא הוצרך לפרש כלל התם. וברור דכוונת התוס' כיון דס"ס כוונת התנא התם באמרו גט סתם גיטי ממון א"כ הי' לו לתנא לפרש כאן גט אשה כיון דלשטרות נמי קרי להו גט ועל זה תרצו דברוב המקומות במסכת גיטין היכי דקתני גט סתם איירי בגיטי נשים מה שהוא מוכרח במקומו לפי הענין דבגט מיירי לכך לא הוצרך לפרש כאן ג"כ אבל היכי דלא מיירי מענין גיטין כלל כהך ברייתא דמייתי פרק התקבל דבב"מ נישנית בוודאי יכלו לומר גט סתם על גיטי ממון אבל בגיטין כיון דברוב המקומות מיירי בגט אשה במקום דמיירי בשטר הי' לו לפרש ומדלא פי' ממילא מוכח דבגט אשה מיירי ומ"ש עוד בענין י"ב שיטין עמ"ש בחידושי בא"ה:

בד"ה ממה"י הא דלא נקט וכו' לאפוקי רקם וחגר. ולפיר"י בתוס' סד"ה ואשקלון דרקם וחגר מא"י צריך לומר דבא לאפוקי כפר לודים ואף דאי הוי נקט ח"ל והוי ממעטינן רקם ותגר ממילא אימעט כפר לודים דהא חזינן דפליג ר"ג ברקם וחגר ומחיה בכפר לודים מ"מ חש התנא דלא נטעי דלא ממעט רק רקם וחגר דהן מא"י אבל לא כפר לודים שלא תחלוק בח"ל לכך נקט מדה"י למעט כפר לודים ג"כ:

בד"ה אף המביא מרקם. משמע דברקם דרין בה ישראל וכו'. לכאורה נראה דכוונתם דאי אין דרין בה ישראל רק שאירע שאחד בא לשם ושלח גט משם לאשתו שבא"י לא הוי תקנו בלא שכיח דלא גזרו רבנן בלא שכיח אך בש"ס לקמן משמע דרק אחר שלמדו דאינו רק גזירה שמא יחזור לקילקולו לא גזרו בלא שכיח אבל לא היכי דבעי מדינא אפי' בלא שכיח תקנו לומר. ואולי סמכו על מה שכתבו לקמן ד"ה ע"א בד"ה אי הכי יכול דלמאי דמוקמינן אחר שלמדו כלהו מתניתן מוקמינן אחר שלמדו וא"כ ע"כ שדרין בה ישראל דאי לא שכיח שם ישראל לא הוי גזרו בהא למ"ד משום לשמה:

בא"ד דאותן שנוהגין וכו'. כוונתם דאי דר' יהודא פליג דהישראלים שם היו גרים וטועין א"כ תקשי לר"י דמתניתן דקאמר ורקם כמזרח ששם אין דרין ישראל לפי דעתו לזה כתבו דר"י מודה דדרין ישראלים גמורים רק הנכרים הדרין שם ס"ל דהיו גרים וטועין וזה שסיימו ולעולם ישראל נמי דרין בה והיינו להורות דלכ"ע ישראל דרין בה אפי' לר"י ולחנם האריך מהרש"א בזה:

בד"ה מכפר לודים ללוד. אומר ר"י שהזכיר לוד. ולפי דעתי הכוונה במתניתין לא שהביא גט ללוד רק כפר לודים מובלע מקצתו בתוך גבול לוד כמין רצועה וקאמר אפילו הביא מאותה הרצועה הנכנסת לתוך לוד צריך לומר בפני נכתב וכן משמע בש"ס לקמן ד"ד דקאמר לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי כמבי' כובי לפומבדיתא ורש"י ז"ל פי' שם רחוק כמבי' כובי כו' ולא יכולתי לכוון דבריו הלא דברי ר"א לא נאמרו ברחוק וקרוב רק בסמוך ומובלע. ולהנ"ל ניחא דהכוונה כמו שנכנס מבי' כובי לפומבדיתא כן נכנס מכפר לודים ללוד והיינו דאמר אביי לקמן בפשיטות בעיירות הסמוכות ומובלעות נחלקו דמה שאמר ר"ג מן הרקם נתכוין לסמוכות כי לא תפול ה' הידועה בשם עצם פרטי. וע"כ דעל סמוכות וסביבות רקם נתכוון ור"א שזכר ללוד נתכוין למובלעות דלאיזה צורך יזכיר המקום שהביא לשם הגט:

בא"ד על שם בני לודים המצוין בה תמיד. הקשה מהרש"א דה"ל לפרושי פלוגתיי' בהא ואין זו קו' דמובלעו' וסמוכות הוזכרו בדברי ת"ק למעט אותם דת"ק קאמר מדה"י דוקא רחוק ולא קרוב ובא ר"ג וחולק אפי' סמוך ואימעט מובלע דקרוב טפי ופליג ר"א אפי' מובלע אבל אי ר"א לא מיירי מענין קרוב טפי רק מצוין אין זה מענין ת"ק ור"ג דלא אתו למעוטי מענין זה כלל:

בד"ה ואשקלון כדרום וכו' ואותו רקם וחגר במערבה וכו'. לעיל גבי אשקלון ג"כ יש להוכיח לכאורה דתרי הוי דהא אשקלון ג"כ מארץ פלשתים הוא כדמוכח קרא להדיא דהיא אחת מחמשת סרני פלשתים ופלשתים במערב והכא קאמר ואשקלון כדרום. ואפשר דמדרום למערב יש לומר שהיה נמשך מארץ פלשתים עד דרום אבל ממזרח למערב לא שייך לומר כן:

בא"ד וגבי רקם וחגר וכו'. תמוה לי מאד דבש"ס מוכח להדיא דמח"ל הן ופליגי בסמוכות ומובלעות ואי רקם וחגר מא"י ור"ג מוסיף אפי' מא"י מחמת שרחוק מן הישוב מנין דפליג במובלעות דר"א וצ"ע:

בד"ה ואם יש עליו עוררין וכו' דמשום עיגונא אקילו בה רבנן וכו'. יש לדקדק דלעיל גבי מדה"י דקתני מתניתין דסגי בקיום חד שלא בפניו הוי להו לומר דדוקא משום עיגונא אבל בעלמא אפי' שלא בפניו לא מהני קיום חד רק תרי דוקא. וצ"ל דלעיל פשיטא להו דע"כ בגט דוקא משום עיגון דהא מהני אפי' בא וערער דבעלמא במערער פשיטא דבעי תרי רק כאן בא"י דחזינן דליכא בזה משום עיגון דא"כ הוי מתקנו שיאמר בפני נכתב כדי שלא יוכל לערער כמו בח"ל וע"כ כיון דמצוי לקיים ליכא בזה משום עיגון א"כ יש ללמוד לכאורה מזה לשטרות ג"כ דשלא בפניו לא טענינן מזויף ולזה כתבו דמ"מ דוקא בגט משום עיגון אף דלא שייך בא"י עיגון כ"כ להחמיר עלי' להצריך בפ"נ כמו בח"ל אבל עיגון הוא שלא להצריך קיום בלי מערער משא"כ שטרות דליכא עיגון כלל:

איברא יש לתמוה אי ס"ד דטענינן מזויף שלא בפניו בעלמא א"כ מה זה ששאלו לקמן ולרבא ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא דהא חזינן בא"י אין צריך לומר משום עיגון א"כ למה יגרע ח"ל שיקשה עלינו ליבעי תרי והא בח"ל שייך טפי עיגון מא"י וע"כ דבא"י מדינא אין צריך לומר דלא טענינן מזויף שלא בפניו אך אכתי קשיא כיון דבעלמא נמי לא טענינן מזויף מ"ש בח"ל שיקשה עלינו דנטעון מזויף טפי משאר שטרות וגטין בא"י. ויתבאר בזה לקמן במקומו בס"ד ע"ש:

בא"ד אבל בממון טענינן וכו' ומיהו מזה אין להוכיח וכו'. הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא ראי' דטענינן מזויף בעלמא מן הירושלמי דקאמר עלה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם. ויש לתמוה באמת על התוס' דלקמן ד"ט ע"א בד"ה אלא עירער דבעל הביאו הירושלמי הזה בפשיטות ולמה טרחו בכאן ולא זכרו ראי' מפורשת מן הירושלמי כיון דבגט טוענין מזויף לגבי כתובה כ"ש בשטרות דעלמא אמנם המעיין בתוס' שם יראה שאין ענין הירושלמי הזה לכאן כלל דודאי יש לתמוה מה זה שכתבו התוס' דה"ה עירעור לקוחות שבאה אשה לטרוף מהן דמשמע דכמו דמוקי בעירעור דבעל כן הוי מצי לאוקמא בערעור לקוחות. ובאמת הוא תמוה דהא לכ"ע לא טענינן מזויף לעכב הנשואין דהא קתני ואם יש עליו עוררין אבל בלי עוררין אפילו ערעור חד דעלמא אין משגיחין בו ומשנתינו לענין היתר ואיסור נישואין מיירי דבח"ל צ"ל בפ"נ ובא"י אין צריך ומה ענין לקוחות לכאן וע"כ רק בערעור דבעל מיירי וע"כ דס"ל לתוס' דכל שהלקוחות מערערין בברי שהוא מזויף והם בעלי דברים לענין כתובה מהני נמי ערעור זה לגבי נשואין כמו ערעור הבעל. ולפי זה מוכח לכאורה להיפך דבשמא לא טענינן מזויף אפילו לגבי כתובה רק דעכ"פ אין להוכיח מן הירושלמי הזה דודאי לאסרה להנשא בעינן ערעור בברי אבל לענין כתובה בלבד אפי' בשמא לא גבי' ואין מירושלמי שום ראי' כלל:

ולענין מה שנתקשו המפרשים בפי' דברי התוס' אין להאריך כי מבואר הוא דראייתם משטר מכר להוכיח דטענינן מזויף וממילא אפי' היכא דלא שייך לא שבקת חיי כגון בכתובה דהכא טענינן מזויף והא לא שייך לטעון פרוע במגו דהגט מזויף דיתחייב בשאר כסות רק דטענינן מזויף בעצמותו וזה ברור ומשום דלא סגי להו הך הוכחה דלא שבקת חיי דאיכא למימר דלאו הכרח הוא דלא חשידי לשקר כמו שדחה הרשב"א באמת. לזה כתבו עוד ראי' מהך דגט פשוט וכיון דלרב מוכח דטוענין מזויף ממילא לדידן נמי. ואי נימא דרב לפי דעתו סובר כן מכח לא שבקת חיי א"כ אין צריך לראי' והדבר מוכרח לדידן ממכר ומתנה כיון שאתה תופס במושלם הך סברא דלא שבקת חיי רק כוונת התוס' להוכיח אפי' נניח הך סברא אכתי מוכח מהך דרב כיון דהך סברא ליתא מאיזה צד נחלוק על רב בדין אי טוענין מזויף. וזה ברור בכוונת התוס':

בא"ד ומוקי לה שמואל באין חייב מודה. והיינו דטוען מזויף דאי פרוע הא שמואל לא חייש לפרעון ועוד דניהדר לי' ללוה לצור על פי צליחותו וכ"כ התוס' להדיא בב"מ בקושיתם. ולפי זה צ"ע במה שכתבו ליישב דאפילו מקיים לי' חיישינן דזייף דהא חזינן בעלמא דטפי חיישינן בשטר לפרעון ממזויף דהא לכ"ע יכול לטעון אישתבע לי דלא פרעתיך וכשהוא מקוים אינו יכול לומר אישתבע לי דאינו מזויף וא"כ בשטר זה דלא חייש שמואל לפרעון כ"ש דאין לחוש שזייף היכי דמקיים לי' ומה שהכריחו התוס' פי' זה דאל"כ אכתי נטעון פרוע הוא אינו מוכרח כלל דנ"מ כשיוציאו היורשין שטר יאמר להם אילו הייתי חייב לך כיצד לוה ממני ולא יועיל מה שנטעון על שטרו פרוע דס"ס האיך לוה:

בא"ד אפי' ימצא עדי קיום וכו'. ומפירש"י ז"ל בב"מ נראה לי דס"ל דהחשש הוא אף דהלוה טוען מזויף היינו לפי שיודע שלא לוה ומילתא דלא רמיא עלי' הוא אבל יכול להיות שכתבו לו עדים שטר ללוה בלי מלוה ונאבד ממנו או שפרעו וקיבל השטר מיד המלוה ולא השגיח אז לראות אם החזיר לו או השטר האמתי או מזויף א"כ זה של עכשיו באמת פרוע והוא חושב שהוא מזויף ואף דלא חייש שמואל לפרעון היינו דפרעו והניחו בידו אבל להך פרעון ודאי חייש כיון דקיבל שטרו. ובהכי ניחא טפי מה דס"ד דניהדר לי' ללוה והיינו כיון דלרבנן חיישינן דפרוע הוא כנ"ל או שנפל מן הלוה א"כ ניהדר ליה ללוה ואהא משני דמ"מ כיון דהוא טוען שאינו שלו כלל אין להחזיר לו אבל אין מחזירין לו למלוה שמא יגבה שלא כדין ע"י קיום ובאמת מלוה נפל. ומ"ש עוד אבל אי ליכא וכו' כוונתם ליישב מה שהקשו על זה פ"ק דמציעא ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף