תורה תמימה/שמות/יא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
שמות יא
ב[עריכה]
דבר נא. אמרי דבי ר׳ ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם (פ׳ לך) קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם) לא קיים בהם [א]. (ברכות ט׳ ב׳).
ד[עריכה]
כחצות הלילה. כאי כחצות, איליבא דאמר ליה הקב"ה בחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא [ב], אמר רב אשי, בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר הוי קאי [ג], והכי קאמר להו משה לישראל, אמר הקב"ה, למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים [ד]. (ברכות ג׳ ב׳).
אני יוצא בתוך מצרים. מדלא אמר אני נכנס בתוך מצרים שמע מינה הכנסה קרויה הוצאה [ה] [רוקח סי' צ"ג].
ז[עריכה]
ולכל בני ישראל וגו׳. ת"ר, הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו קודם שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ״ו:י״א) והכלבים עזי נפש [ו]. (ברכות נ"ו ב׳).
לא יחרץ כלב לשונו. לפיכך אמרה תורה בטריפה (פ׳ משפטים) לכלב תשליכון אותו, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה [ז] [מכילתא פ׳ משפטים].
ח[עריכה]
וירדו כל עבדיך. א"ר ינאי, לעולם תהא אימת מלכות עליך, דכתיב ירדו כל עבדיך אלה אלי, ואלו לדידיה לא קאמר ליה [ח] (זבחים ק"ב א'). בחרי אף. כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם [ט], ואף בזה דויצא מעם פרעה בחרי אף, כדריש לקיש, דאמר סטרו ויצא [י]. (זבחים ק"ב א').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ מה שאמר כדי שלא יאמר אותו צדיק רומז לאברהם שאותו הבטיח הקב"ה על היציאה ברכוש גדול, ומה שהיו צריכים ישראל לבקשה זו ולא נתעוררו מעצמם, י"ל דלזה רמזו בגמרא שאמרו ישראל ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורים ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום, ע"כ. וי"ל דהנמשל הוא שכך היו ישראל מסבת קושי השעבוד נמוכי רוח עד שאבדו חוש תאות הכסף והזהב ולא היו תאבים רק לצאת לחרות ולכן לא מצאו רוח נכון להתעסק בשאלות משכניהם. ודע דאיתא בברכות ל"ב א', אמרי דבי ר' ינאי, בעת שעשו ישראל את העגל המליץ משה עליהם לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, כסף וזהב שהשפעת עליהם גרמו להם שעשו את העגל כמש"כ וישמן ישרון ויבעט, והנה לא נתבאר איפה מבואר שהשפיע עליהם כסף וזהב, וי"ל דאמרי דבי ר' ינאי לשיטתם כאן שהקב"ה בקש מהם שישאלו כסף וזהב, ולפי"ז רמז משה לצווי זה, וכאומר הלא אתה בעצמך הבאת לידי כך, ודו"ק.
- ↑ ר"ל מי שייך שיסתפק כביכול הקב"ה בצמצום הזמן מחצות לילה.
- ↑ ליל שעבר י"ג ולמחרתו י"ד בניסן.
- ↑ ר"ל שדבר עמו בחצות ואמר בו למחר כי השתא, ובגמ' באו הרבה אוקימתות ליישוב קושיא זו, והעתקנו את זו מפני שהיא דעת רב אשי שהוא בתרא.
- ↑ הלשון אני נכנס לאו דוקא, דשם כניסה [בנפעל, במובנו של לשון רבנן] אינו מלשון הקודש, אלא ר"ל אני בא. והנה אע"פ דיש לפרש אני יוצא ממקומי, אך לפי"ז הול"ל לתוך מצרים ולא בתוך, וענין זה דהכנסה קרויה הוצאה יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ ויקהל.
- ↑ ענין אמירת הפסוק הזה נראה, דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו, כל החלומות הולכין אחר הפתרון, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון – אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ולכן טוב שיפתור לו אדם את חלומו בלשון טוב, וע"ע לפנינו ר"פ מקץ, וכה מבואר בפרק הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות לטובה ולרעה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו מפני שהכל הולך אחר הפתרון, ובזה דרשה זו מבוארת, ועוד בארנו מזה בר"פ מקץ, יעו"ש.
- ↑ ר"ל כיון דעיקר כונת הכתוב שם רק להורות הנאה בטריפה, א"כ למה תפס ענין השלכה לכלב דוקא ולא לסתם חיות, וגם הול"ל בכלל דמותר בהנאה, אלא ודאי תפס ענין ולשון זה ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כמבואר. אמנם לכאורה קשה, דהא לפי"ז י"ל דבאמת טריפה אסורה בהנאה ורק השלכה לכלב התירה התורה מטעם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וא"כ איך אנו למדין מזה לכל הנאות שמותרין, אך י"ל דזה בודאי אינו כן ע"פ הסברא דהא זה ודאי שנבילה חמורה מטריפה, כנודע, שהרי נבילה מטמאה במשא משא"כ הטריפה, ובכ"ז קיי"ל שמותרת הנבילה בהנאה, שכן כתיב בה (פ' ראה) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וא"כ לא יתכן שתהא טריפה הקלה אסורה בהנאה, אלא ודאי דבאמת כל הנאות מותרין ותפס ענין השלכה לכלב מטעם המבואר, ודו"ק. אך זה צריך באור מה זכות הוא בכלל שלא חרצו הכלבים לשונם, ומהיכא תיתא שיחרצו עד שנחשב להם שתיקתם לזכות יתירה, וי"ל ע"פ המבואר בב"ק ס' ב', כי בעת מלאך המות בעיר כלבים בוכים, והנה כאן בעת מגפת בכורי מצרים היה מלה"מ סובב בכל העיר, והיה אז מטבעם של הכלבים לצעוק ולבכות, ומפני שמתוך צעקתם היה אפשר שיפחדו ישראל שיחשבו שתפגע גם בהם מדת הדין, או אולי הטף והנשים היו פוחדין מאימת הדין ע"י שמיעת הצעקה המורה על היות מלה"מ בעיר, לכן עצרו עצמם שלא לחרוץ לשון, ולכן גדול זכותם, וע"ע בילקוט כאן עוד שכר אחד שזכו הכלבים לסבה זו שלא חרצו לשונם. וע' בפי' רשב"ם עה"ת כאן, וכנראה כוון לגמרא דב"ק שהבאנו. – וע' במורה נבוכים ח"ג פ' י"ז בד"ה הדעת הה' וז"ל, אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל עכ"ל, ותימה רבה שלא זכר כלל מאגדה זו שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו, ואולי כונתו לשכר נצחי, וצ"ע.
- ↑ ר"ל שלא אמר לו וירדת אלי כמו שהיה באמת לבסוף כמש"כ ס"פ זו ויקם פרעה לילה וגו' ויקרא למשה ולאהרן לילה ומבואר שם במדרשים שחזר על כל בתי ישראל ושאל היכן משה וכו', וצ"ל דפליג ר' ינאי אדרשה שבסמוך בשם ר"ל דסטרו ויצא אלא ס"ל כר' יוחנן לעיל בפ' וארא בפסוק ונצבת לקראתו שאמר לו הקב"ה מלך הוא הסבר לו פנים.
- ↑ פעמים נזיפה ופעמים גדוף, וכמו ביעקב ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי (פ' ויצא) הרי נזיפה. ובשאול כתיב (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הרי גדוף.
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ור"ל לשיטתיה לעיל בפ' וארא בפסוק ונצבת לקראתו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רשע הוא העז פניך בו, יעו"ש.