תורה תמימה/דברים/לד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png לד

א[edit]

ויעל משה וגו'. תניא, שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת [א]. (סוטה י"ג ב').

אל הר נבו. ולמעלה כתיב (ס"פ מטות) ובני ראובן בנו את נבו, מלמד שמת משה בנחלת בני ראובן [ב]. (סוטה י"ג ב').

ד[edit]

לאמר. מאי לאמר, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אמר הקב"ה למשה, לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם, מכאן למתים שמספרים זה עם זה [ג]. (ברכות י"ח ב').

לאמר. מה ת"ל לאמר, אמר לו, לך ואמור להם לאבות כל מה שהתניתי לכם עשיתי לבניכם אחריכם, מכאן לצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים [ד]. (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).

ה[edit]

וימת. תניא, בז' באדר מת משה, שנאמר וימת שם משה, וכתיב ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום, וכתיב (יהושע א׳:א׳) ויהי אחרי מות משה ויאמר ה' אל יהושע קום עבור את הירדן, וכתיב (שם) ויצר יהושע הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן, וכתיב (שם) והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, צא מהם ל"ג ימים למפרע, הא למדת שבשבעה באדר מת משה [ה]. (קדושין ל"ח א').

וימת שם. יש אומרים לא מת משה, כתיב הכא וימת שם וכתיב התם (פ' תשא) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש [ו]. (סוטה י"ג ב').

וימת שם משה. רב נחמן אמר, בשעה שמת משה היה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים וימת שם משה, סמליון אומר, וימת שם משה ספרא רבא דישראל [ז]. (שם שם).

וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע [ח]. (ב"ב ט"ו א').

על פי ה'. מכאן שמשה לא שלט בו מלאך המות ורמה ותולעה [ט]. (שם י"ז א').

על פי ה'. מכאן דכשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח [י] [ספרי].

ו[edit]

ויקבר אתו. במדה שאדם מודד מודדין לו, משה זכה בעצמות יוסף, שנאמר (ר"פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, אף הוא זכה שיתעסק בו המקום שנאמר ויקבר אותו [י"א]. (סוטה ט' ב').

ויקבר אתו. מכאן שמדת הקב"ה לקבר מתים [י"ב]. (שם י"ד א').

ויקבר אתו. דרש רבי שמלאי, גדולה גמלות חסדים, שהתורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח, תחלתה – דכתיב (פ' בראשית) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה – דכתיב ויקבר אותו [י"ג]. (שם שם).

בגיא וגו'. א"ר ברכיה, ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, סימן בתוך סימן, ואפילו הכי – ולא ידע איש את קבורתו [י"ד]. (שם י"ג ב').

מול בית פעור. א"ר חמא בר חנינא, מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור [ט"ו]. (שם י"ד א').

ולא ידע. מעשה ושלחה מלכות הרשעה אצל גיסטרא של בית פעור [ט"ז] ושאלה, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה – נדמה להם למטה, למטה – נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות, אותן שעמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו [י"ז]. (שם שם).

ולא ידע. א"ר חמא בר חנינא, מפני מה נסתתר מקום קברו של משה מעיני בשר ודם, שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד ביהמ"ק לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יבאו לקברו של משה ויבכו ויתחננו ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם [י"ח]. (סוטה י"ג א' בע"י).

ולא ידע איש. א"ר חמא ב"ר חנינא, אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור, כתיב הכא ולא ידע איש את קבורתו וכתיב התם (ר"פ א') משה איש האלהים [י"ט]. (שם י"ד א').

ז[edit]

לא כהתה עינו. מלמד שעינם של מתים כהה [כ] [ספרי].

ולא נס לחה. א"ר אליעזר בן יעקב, אל תקרא לא נס לחה אלא לא נס לחה עכשיו, כל הנוגע בבשרו של משה ליחה פורחת ממנו [כ"א]. (שם).

ח[edit]

שלשים יום. ת"ר, בשעת פטירתו של רבי, אמר, הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, דלא עדיפנא ממשה רבינו, דכתיב ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום [כ"ב]. (כתובות ק"ג ב').

ויתמו וגו'. תניא, מניין לאבילות שבעת ימים מה"ת, א"ר יוסי ב"ר חנינא בשם רשב"ל, אמר קרא ויתמו ימי בכי אבל משה, ימי שנים, בכי שבעה, אבל שלשים [כ"ג]. (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה).

ט[edit]

את ידיו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למרא וטיבותא לשקיה, אמר ליה, דכתיב (פ' פינחס) וסמכת את ידך עליו וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו [כ"ד]. (ב"ק צ"ב ב').

י[edit]

ולא קם נביא וגו'. כתיב (קהלת י״ב:י׳) בקש קהלת למצוא דברי חפץ, בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא בישראל כמשה [כ"ה]. (ר"ה כ"א ב').

בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו – בלעם, משל למה הדבר דומה, לטבחו של מלך שיודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו [כ"ו] [ספרי].

יב[edit]

ולכל היד החזקה. תניא, בשעה שעלה משה למרום וקבל את הלוחות וישראל עשו את העגל, ביקש הקב"ה לקחתן מידו וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, לאח"כ אמר הקב"ה, יהא שלמא על ידא דגברת מינאי, הוא שהכתוב משבחו ואומר, ולכל היד החזקה [כ"ז]. (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

ולכל היד החזקה וגו'. ולכל היד החזקה – זו מכת בכורות [כ"ח], ולכל המורא הגדול – זו קריעת ים סוף [כ"ט], ר' אלעזר אומר, לכל האותות והמופתים – במצרים ובים, ולכל היד החזקה – לפני הר סיני [ל], ולכל המורא הגדול – במדבר [ל"א] [ספרי].

לעיני כל ישראל. ר' אלעזר אומר, לעיני כל ישראל – זה שבירת הלוחות, מאי טעמא, נאמר להלן (פ' עקב) ואשברם לעיניכם ונאמר כאן לעיני כל ישראל [ל"ב]. (שם).


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. י"ל דמדייק דבהכרח צ"ל דהפסוק באריכות לשונו מרמז איזה ענין, דאל"ה למותר הוא מ"ש שעלה מערבות מואב, דהא ידוע הוא דכל ספר דברים נאמר בערבות מואב, ולכן דריש דקמ"ל חילו של משה אף סמוך לפטירתו, שבעליה אחת עלה מערבות מואב אל הר נבו, והוא מעין השבח לא כהתה עינו ולא נס ליחה שבסמוך פסוק ז', ואחרי שכידוע הי' משה גבור מצויין [עיין שבת צ"ב א' ולפנינו ס"פ פקודי] משמיענו דלא תש כחו גם קודם פטירתו כמו שנהוג בשארי אנשים. אמנם המספר י"ב לא נתבאר לי מקורו, ועיין בחא"ג.
  2. היינו רק מת שם, אבל קבורתו היתה בנחלת בני גד וכמבואר בפרשה הקודמת (פ' כ"א) כי שם חלקת מחוקק ספון, יעו"ש.
  3. בגמרא מבואר דתכלית האמירה הזאת היתה כדי שיחזיקו טובה למשה, אמנם אין זה מבואר, וכי היה צריך משה לתודה ואף כי קודם פטירתו, וגם הלא בהכרח היה הדבר צריך להתקיים, מכיון שנשבע הקב"ה, ועוד יש לדקדק בזה, וראיתי בס' יד יוסף כתב בזה וז"ל, ראיתי בזה דבר פלא, שלא מצא הקב"ה עילה על משה רבינו לפטרו מעוה"ז לעוה"ב, לכן שלח אותו בשליחות זו, ותיכף מסר נפשו למיתה כדי למלא משלחתו של הקב"ה, עכ"ל. ומעתה מיושב הכל.
  4. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ונראה דכונת דרשה זו אחת היא עם הקודמת, והיינו שיש להמתים איזה ערך חיוני שמספרים זה עם זה [אשר אמנם קשה לנו לציירו], ורק בדרשה הקודמת מבבלי בא ענין זה בלשון שמספרים זה עם זה ובדרשה זו מירושלמי בא בלשון שנקראו חיים.
  5. ר"ל שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיעם הכינו צידה ג' ימים ובשלישי עברו, וכתיב בעשור לחודש הראשון, וצא ל"ג למפרע והם י' דניסן וכ"ג דאדר למפרע והוא ז' באדר.
  6. כתב מהרש"א דלהני יש אומרים קשה הקושיא שבדרשה הבאה אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, ולכן דריש בגז"ש שם שם דלענין שימוש קאי, עכ"ל. ויתכן לומר דבשני המקומות דייק יתור לשון שם, שהרי בשניהם ידועים המקומות, ודריש לענין שימוש. – ויש להעיר לכאורה למה לא פריך הגמרא ליש אומרים לא מת משה אטו בכדי ספדו ספדיא וכמו דפריך כהאי גונא בתענית ג' ב' למ"ד יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, וי"ל דהתם הכרח הקושיא מהא דחנטו חנטיא שבזה נעשה מעשה בפועל בגופו ממש, משא"כ הכא דפעולה ממשית בגוף באמת לא היה עם משה, כיון שנקבר ע"י הקב"ה, ומההספד לא קשה, כי י"ל שהספידוהו על עזבו אותם וכמו שבוכים על העוזב ארצו ומולדתו אף כי חי הוא.
  7. רש"י פירש סמליון שם חכם, ולפי"ז אינו מבואר מה תכונת המאמר שאמרו המלאכים לפי דעת רב נחמן, אבל התוס' פירשו דסמליון הוא שם המלאך, ולפי"ז מבואר דהא דסמליון אומר וכו' הוא מדברי רב נחמן, כלומר רב נחמן אמר שסמליון אומר וימת שם משה ספרא רבא דישראל, ובספרי אגדה ודרוש כתבו הרבה בענין אגדה זו ובהקודמות ובהבאות.
  8. זו דעת ר' יהודה, ודעת ר' שמעון דגם שמונה פסוקים אלה האחרונים כתב משה, רק בשינוי, שכל התורה הי' הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, ופסוקים אלו הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כלומר שאינו חוזר את הדברים בפיו מפני צערו אלא כותב ובוכה כותב ובוכה, אבל לא קיי"ל כדעה זו אלא כמועתק לפנינו שיהושע כתבן, ולכן קיי"ל דשמונה פסוקים אלו עושין בהם שנוי, שאין מפסיקין בהם שיקראו בהם שני אנשים אלא אחד קורא את כולן, ומותר לקראן בפחות מעשרה בביהכנ"ס, לרמז שיהושע כתבן, עיין ברמב"ם פ"י מתפלה ובאו"ח סי' תכ"ח ס"ז.
  9. הא דלא שלט בו מה"מ פשוט הוא משום דכתיב על פי ה', ומבואר בדרשה הסמוכה דהקב"ה בעצמו כביכול נטל נשמתו, והיינו מיתת נשיקה שאמרו חז"ל שהיא בנחת ולא ביסורין וממילא לא שלט בו מה"מ, והא דלא שלטו בו רמה ותולעה מתבאר ממ"ש בע"ז כ' ב' דקודם שמת אדם זורק בו מלאך המות טיפה של מרה וממנה מת ממנה מסריח וכו' וממילא יתאספון אליה רמה ותולעה, אבל בזה שמת עפ"י ה' ולא ע"י מה"מ הרי הוא מת בלא זריקת מרה, וממילא בטלה הסבה לסרחון הגוף וממילא בטלה גם שליטת רימה ותולעה, ודו"ק.
  10. והיינו מיתת נשיקה דרגיל בלשון חז"ל, והיא בנחת ולא ביסורים וכמש"כ בדרשה הקודמת.
  11. מה שאמר ואין בישראל גדול ממנו הכונה דלפי המדה שמדד להתעסק בעצמות יוסף ע"י היותר גדול באנשים, הי' מן הדין שיתעסק במשה גם כן היותר גדול באנשים, אך אחרי שאין בישראל גדול ממנו לכן נתעסק בו הקב"ה, ודריש הלשון ויקבר אותו דמוסב על למעלה על פי ה', כלומר וימת שם עפ"י ה' ועפ"י ה' נקבר, וע"ע מש"כ ר"פ בשלח בפסוק הנזכר כאן בפנים.
  12. ומדה טובה שלא יהא גוף האדם מוטל בבזיון, ומובא זה בגמרא לענין מדות טובות שראוי לאדם להדבק וללכת בהם וללמוד מדרכי המקום וכמש"כ (פ' ראה) אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו', ושם נתבאר ענין זה לפנינו.
  13. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ושני הענינים הם ענין גמלות חסד, שלא יהא גוף האדם בבזיון בחייו ובמותו.
  14. ר"ל כל אריכות הפסוק בציון המקום הוא לרבותא, דאעפ"י שסימנים הרבה כאן, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור, ואעפ"י כן לא ידע איש את קבורתו, ודריש כן, דלולא כיון הפסוק לרבותא למה לי כל הני סימנים, כיון דאיך שהוא לא ידעו את המקום, ומאי נ"מ בהסימנים.
  15. צריך באור הא כמה וכמה מקומות שהכעיסו ישראל בהם את המקום כמבואר בתורה, ומאי אולמא מקום זה שצריך כפרה יותר משאר מקומות, ואפשר י"ל דחטא זה היה צריך לכפרה יתירא משום דכתיב הנצמדים לבעל פעור (ס"פ בלק) ודרשינן (סנהדרין ס"ד א') כצמיד פתיל בדבוק חזק וזה חטא כפול על שלא רצו להפרד ממנו.
  16. מושל של אותו מקום, ובספרי הלשון מלכות של בית קיסר והיא מלכות רומי.
  17. יתכן דמכוין במ"ש לקיים ולא ידע איש עפ"י הידוע דשם איש מורה על מעלת הגדולה והכבוד וכמו בשופטים ז' גדעון בן יואש איש ישראל. ובש"א כ"ו הלא איש אתה, ובלשון חז"ל ביומא י"ח א' אישי כהן גדול, וז"ש אפילו מי שהוא בערך איש המעלה, כגון מלך, ג"כ לא יכלו להשיג ידיעה זו.
  18. לכאורה סיום הלשון אינו מכוון לתכלית הענין, כי לפי"ז למה נודעו מקום קבורת האבות וכל גדולי ישראל. ואולי הכונה דלפרט זה לבטל גזירה מעל ישראל מיוחד משה משאר הצדיקים, מפני שרגיל היה בזה בחייו כנודע בתורה. ועיין במ"ר ס"פ בלק עוד טעם על שנסתתר קברו של משה, ודע כי דרשה זו נשמטה בנוסחת הגמרא והובאה רק בע"י.
  19. ובספרי מביא הפסוק והאיש משה עניו מאד, והגירסא ההיא יותר עיקרית, שכן במכילתא ר"פ יתרו הביא לענין אחר את הפסוק ההוא, מי קרוי איש – משה שנאמר והאיש משה עניו מאד, ועיי"ש לפנינו בבאור ראיה זו.
  20. נראה ההכרח לדרשה זו ולא כפשוטו דקאי על זמן החיים עד שעת מיתה, משום דאין זה רבותא כל כך לגבי משה, דמצינו כמה זקנים שהם בריאים ושלמים עד שעת המיתה, לכן מפרש דהרבותא היא שגם לאחר מיתה שאז בכל המתים מבלי יוצא מן הכלל עינם כהה, אבל במשה לא היו עיניו כהות גם לאחר מיתה ובדרשה הבאה יתבאר כזה גם לענין לא נס לחה, יעו"ש.
  21. נראה הבאור אל תקרא לא נס בעבר אלא לא נס בהוה, כלומר לא תימא שבסוף חייו לא היה נס אבל לאחר מיתה נס, אלא לא נס עתה לאחר מיתה, וכמו שסיים כל הנוגע וכו', ואעפ"י שאין שינוי בקריאה זו, בין אם נקרא בעבר בין בהוה, בכ"ז רגילין חז"ל לומר אל תקרא, וכנראה זו היא כונת התוס' בערכין ט"ו ב' ד"ה אל תקרא יעו"ש. ומה שהכריחו לר"א לדרוש כך לא נס בהוה, נראה דהדרשה הקודמת הכריחתו, דדרשינן שם ולא כהתה עינו מלמד שעינם של מתים כהה, ובארנו שם הכרח הפי' דאיירי שם בהוה לאחר מיתה, יעו"ש, וא"כ מכיון דלענין כהות עין דרשינן בהוה, לכן בהכרח גם לענין לא נס לחה ג"כ לדרוש בהוה.
  22. ר"ל לאחר שלשים יום ישובו סדרי הישיבה למקומם מבלי לבטלם עוד לסיבת הבכי, דהלא גם במשה פסקו מלבכות לאחר שלשים יום, ועיין ביו"ד סי' שצ"ד דזה השיעור הוא לבכי אבל להספד הוי השיעור י"ב חודש.
  23. אסמכתא בעלמא היא דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן ואפילו אבילות יום ראשון ורק אנינות הוי מדאורייתא לענין אכילת קדשים כמבואר בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, וכמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל אבילות מדאורייתא אין זה רק יום ראשון והוא יום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע מדרבנן וכמבואר בבבלי מו"ק כ' א' דאסמכו אפסוק והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה, והירושלמי מסמיך זה אפסוק שלפנינו, וכלל ענין זה נתבאר לפנינו ס"פ ויחי בפ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים, יעו"ש.
  24. ר"ל שהקב"ה אמר לו שיסמוך עליו בידו אחת והוא נהג בו טובת עין וסמכו בשתי ידיו, כמבואר, ובפ' פינחס בפסוק המובא בפנים מבואר ענין זה לפנינו בכמה הערות, יעו"ש וצרף לכאן.
  25. בגמרא כאן איתא עוד, בקש קהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה ב"ק ואמרה לו, וכתוב יושר דברי אמת, עפ"י שנים עדים יקום דבר, ובמ"ר במקומו איתא עוד, בקש לעמוד על מתן שכרן של מצות ושל תורה, אמר ליה הקב"ה, וכתוב יושר דברי אמת, כבר כתבתי על ספר הישר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך. ועוד שם במ"ר, בקש קהלת לעמוד על קץ הגאולה וכו'. והנה בכל אלה השלש בקשות י"ל דסמיך הדורש על הלשון חפץ דכתיב כאן בקש קהלת למצוא דברי חפץ, ובכל אלה הענינים, בענין דינים שבלב כתיב (ישעיהו נ״ג:י׳) וחפץ ה' בידו יצליח, וזהו בקש שיצליח ה' חפצו בידו לעמוד על האמת, ובענין מתן שכרן של מצות ושל תורה כתיב [במצות] (ירמיהו ט׳:כ״ג) כי באלה חפצתי נאום ה', ובתורה כתיב (משלי ח׳:י״א) וכל חפצים לא ישוו בה, ובקץ הגאולה כתיב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב׳:ז׳), אבל כאן בענין דרשה שלפנינו שבקש להיות כמשה לא נתבאר מניין לי' רמז לזה בזה הפסוק. וי"ל עפ"י מש"כ במשה שאמר להקב"ה הודיעני נא את דרכיך, וידיעה זו מכונה בשם חפץ כמש"כ (ישעיהו נ״ח:ב׳) ודעת דרכי יחפצון, וכ"כ (איוב כ״א:י״ד) ודעת דרכיך לא חפצנו, ומכיון דכתיב שבקש למצוא דברי חפץ סמך שרצה לדעת דרכי ה' כמו משה, והוי סמך דרשה זו מעין הסמיכות בדרשות שהבאנו, דדריש לשון חפץ דכתי' בהבקשה ובאותו ענין. ויש להעיר מה שנוגע מאגדה זו לדינא דלא נימא שאפשר שיקום נביא גדול או ב"ד מופלג ממשה ויבטל איזו תקנה או גזירה שתיקן והנהיג משה, כמו דקיי"ל שב"ד הגדול מחבירו יכול לבטל דברי ב"ד חבירו [ואפשר לומר דהיינו הדברי חפץ שביקש קהלת] על זה אמר הכתוב שזה דבר הנמנע שלא קם נביא בישראל, כלומר שאין לך במציאות גדול בחכמה ובנביאות ממשה רבינו ואפילו שוה לו, ולכן ממילא כל מה שהנהיג ותיקן משה רבינו אמת וקיים לעד ולעולמי עולמים.
  26. כלומר שידיעתו של בלעם בדעת עליון היתה מערך ידיעת הטבח הוצאת שולחן המלך, שהיא ידיעה פשוטה וגסה, משא"כ ידיעת משה היתה בבחינת אוהבו ואיש סודו של המלך. – ונהירנא כי בהסתופפי בצל אולפנא רבתא דק' וואלאזין שמעתי שם בשם הגאון ר' חיים מוואלאזין ז"ל הסבר נמרץ לדרשה זו עפ"י משל לנשר ועטלף ששניהם יודעים עת זריחת השמש וביאת השמש, אך מנקודת הראות שתי הקצוות שונות תכלית שינוי זמ"ז, כי כידוע מטבע הנשר, שאוהב קרני השמש הוא ובלילה עיניו כהות מראות, וכנגד זה העטלף ימצא קורת רוח רק באישון לילה ואפילה, ומתיירא הוא מפני אור היום, ולכן כשתזרח השמש יודעים שניהם, אבל תכלית ידיעתם שונה, כי הנשר יודע כדי להקיץ ולראות אור וחיים, והעטלף יודע כדי להטמן ולהחבא, וכנגד זה כבוא חשכת הלילה יודעים ג"כ שניהם, אבל הנשר יודע כדי להחבא והעטלף כדי להקיץ. וציור זה מקביל לידיעת משה ובלעם את דעת עליון, כי אז בעת ששרתה עת רצון להשפיע אורה וברכה לעולם אז נתעוררה נבואת משה וכוון את השעה לחלות פני עליון לתכלית זו, ואף בלעם ידע העת ההיא, אבל נתחמק ועבר בעת הטובה ההיא וכבש נבואתו כמו העטלף, וכנגד זה לעת נסתמו צנורות האור והשפעת הטובה ומקומם לקחו רוח כהה וזעם וקצף על ישראל, אז נתעורר בלעם עם נבואתו לפעול באשר יכול, אבל משה רבינו בידעו עת רעה ההיא, נתחמק ועבר וכבש נבואתו עד יעבור זעם. ומבואר לפי"ז שאמנם שניהם ידעו לכוין דעת עליון, אבל זה פירש לאור וזה – לחושך, והבאור יקר ונכבד מאוד.
  27. יתכן דקשה לי' מה שייך לייחס למשה עשיה בידו החזקה, אחרי כי כל מה שעשה עשה בשליחות ובכח מהקב"ה, וא"כ הכח והגבורה רק לה' לבד, ומה כח אנוש לבדו, ולכן דריש שעשה דבר אחד ביד חזקה כביכול למרות רצונו של הקב"ה, וכדמפרש. אך צ"ע לפי דרשה זו האיך יתפרש הלשון לעיני כל ישראל, אחרי דמעשה זה היה במרום. וי"ל כי לדעת הירושלמי מוסבות המלים אשר עשה משה רק אלשון ולכל המורא הגדול ולא גם על יד החזקה, וטעם הדבר משום דלגבי יד לא יונח יפה הלשון אשר עשה משה, אחרי כי היד עושין בה ולא עושין אותה, ואם היה לשון זה מוסב איד הול"ל ולכל אשר עשתה יד משה, וכמו ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:ב׳), ולכן יהיה שעור הכתוב, ולכל היד החזקה שהראה משה במרום, וכמו הלשון אודיעם את ידי (ירמיה ט"ו), ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.
  28. נראה דסמיך לדרוש כן עפ"י המבואר בס"פ בא בענין קדוש בכורים, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים. הנה פתח לאמר בחוזק יד הוציאגו ושב לפרש מה היתה היד החזקה – היא מכת בכורות, הרי דיד החזקה כנוי למכת בכורות. ולבד זה בכ"מ מצינו תואר היציאה ממצרים בלשון יד חזקה, כי ביד חזקה ישלחם, כי ביד חזקה הוציאך ה', ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, והרבה כהנה. וידוע דקץ היציאה היה בסבת מכת בכורות, כמבואר ס"פ בא, ולא ע"י מכות הראשונות, הרי יד חזקה כנוי למכת בכורות.
  29. יתכן דסמיך לדרוש כן, דמצינו ציור מורא גדול לענין קריעת ים סוף, ביהושע ב', כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש, והרי זה מורא גדול. וכן יתבאר לפי"ז המשך לשון הכתוב בפ' ואתחנן (ד' ל"ד) או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים. הנה פרט הכתוב כל המאורעות בענין יציאת מצרים, במסות באותות ובמופתים – ידועים, המופתים שעשו משה ואהרן לפני פרעה, ובמלחמה וביד חזקה – בעת רדיפת פרעה אחרי ישראל, ובזרוע נטויה – כמו שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה, אבל התואר ובמוראים גדולים לא נתבאר אל מה כוון, וכן צריך באור, דאחרי דחשיב כל פרטי הגדולות בסדר היציאה איך זה השמיט להזכיר ענין קריעת ים סוף, שזה אחת מהמאורעות הנכבדות מאד בכלל ענין היציאה, ולכן קרוב לודאי לומר דהתואר ובמוראים גדולים מוסב לענין קריעת הים, ושייכות תואר זה לענין זה, הוא, עפ"י הכתוב דיהושע שהבאנו למעלה שממאורע זו נמס כל לב. וזהו שדריש כאן המורא הגדול זה קריעת ים סוף.
  30. אולי סמיך לדרוש כן ע"ש הכתוב (פ' יתרו) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה, והיינו כח יד חזקה.
  31. אפשר לומר דרומז להפסוק (פרשה עקב) המוליכך במדבר הגדול והנורא.
  32. ואע"פ שהסכים הקב"ה על ידו בזה, כמבואר בשבת פ"ז א' ולפנינו בפ' תשא שאמר לו הקב"ה פסל לך וגו' כלוחות הראשונים אשר שברת ודרשו יישר כחך ששברת, אך קודם שהסכים היה צריך, למען עשות מעשה זו מדעת עצמו, אומץ רוח גדול ואביר, ולכן דריש ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה בשבירת הלוחות. ומה דנראה לו לר' אלעזר לדרוש הלשון לעיני כל ישראל בענין כזה ולא בפשיטות דמוסב אלמעלה לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה וכו', י"ל משום דכיון דכל המשך לשון הפסוק בא בדיוק להודיע מגדולת משה נגד שאר הנביאים, ולכן בכל פרט שחשב בזה מתבאר ענין גדולה יתירה, ואפי' במה שאמר לפרעה בארץ מצרים ג"כ רמוז מעלה יתירה, כי אינו דומה פרעה לשאר מלכים שהיה מנחש גדול כמבואר במו"ק י"ח א', ולכן לעשות נפלאות לו חשוב יותר מעלה יתירה מלעשות לשאר אנשים, וכן לעשות נפלאות בארץ מצרים חשוב מעלה יתירה מלעשות בשאר ארצות, מפני שהיתה מצויינת בחכמים ובמעשים נפלאים, כמבואר במ"ר פ' וארא פרשה ט' שאפי' הנשים והתינקות שם היו חרטומים גדולים, ועיין במנחות פ"ה א', וא"כ אינו מתבאר מה שחשב בין יתר פרטי הגדולות לעיני כל ישראל, מה מעלה יתירה יש בזה, כי הלא כל מה שעשה היו מעשים גדולים לוא גם לא עשאם לעיני ישראל, ולכן דריש דבלשון זה באמת מרומז גדולה מצוינת, והיינו שבירת הלוחות ששבר מדעת עצמו, שהיה צריך לזה רוח דעת יתירה, וכמש"כ. וכסמך לדבר דריש גזירה שוה ממה דכתיב בענין אותה המעשה לעיניכם וממה דכתיב כאן לעיני כל ישראל.




שולי הגליון