משאת המלך/דברים/לד
ח[עריכה]
ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (לד ח)
התוס' בקידושין (ל"ח.) כתבו דלא דיבר הקב"ה עם יהושע בתוך ל' יום של אבל משה דאין השכינה שורה מתוך עצבות, וכתבו התוס' ב' פירושים האימתי דיבר עמו הקב"ה האם רק ביום ל"א ממיתת משה, וי"מ דביום ל' דיבר עמו דמקצת היום ככולו, ע"ש. ובאמת צ"ב מפני מה לא ס"ל בפי' קמא דדיבר עמו ביום ל' ואמאי לא נימא אכן דמקצת היום ככולו.
ונראה דהנה אבלות ל' יום ילפינן לה במו"ק (י"ט:) מנזירות, מיהו הרמב"ם נסיב לדרש הירושלמי בריש פ"ו מהל' אבל, דכתב ומנין סמכו חכמים לשלשים יום שנאמר (כ"א י"ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום.
וקשה למש"כ התרומת הדשן (הובא בש"ע יו"ד סי' שצ"ה ס"ג) דבאבלות י"ב חודש לא אמרינן ביום האחרון מקצת היום ככולו, לפי שאין דין האבלות שנ"ד ימים שנאמר ביום האחרון מקצת היום ככולו, אלא דין י"ב חודש הוא ובחודש אין שייך לבא ע"ז מדין מקצת היום ככולו דמאי שייטא ימים למנין החודש ע"ש. ואשר לפי"ז הנה ביפת תואר הדין נותן דצריך להמתין לה ל' יום מלאים, שהרי כתיב בה ירח ימים ובחודש הא לא אמרינן מקצת היום ככולו, וא"כ אף אבלות דילפי' מינה כמש"כ הרמב"ם הנ"ל לכאורה אף בזה דין חודש הוא ולא שלשים יום, וא"כ יקשה מפני מה קמ"ל באבלות ל' מקצת היום ככולו, ועכצ"ל דהגם דאסמכוהו אקרא מ"מ תקנתם היתה שלשים יום ולא חודש.
מיהו זה נתבאר בקרא דעצבון [כמו ביפ"ת] הוא ירח ואין תלוי בל' יום, ואין שייך לענין עצבון לומר מקצת היום ככולו, וא"כ מובן היטב פי' קמא דהתוס' דלא שרתה השכינה על יהושע כל יום הל', שהרי הא דאין הדיבור מתיחד לאבל אי"ז משום דיני אבילות אלא בגלל העצבון, ולענין עצבון לא אמרינן מקצת היום ככולו וכש"נ.
[והנה בהאי קרא שנאמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, יתכן דהוא מרמז למה שהבאנו מהתוס' דמישך שייכי אהדדי, כלומר כיון דתמו ימי בכי אבל משה לכן ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ששרתה עליו השכינה ונתיחד עמו הדיבור, ואולי יש להוסיף עוד דמלת ויתמו מורה שנשלמו הל' יום מלאים וכפי' קמא דהתוס', וצ"ע].
יב[עריכה]
ולכל היד החזקה (לד יב)
בגור אריה הביא לירושלמי (שקלים) (תענית פ"ד מ"ה) דכיון שחטאו ישראל בעגל ביקש הקב"ה לחטוף הלוחות מידיו של משה, גברו ידיו של משה וחטפן ממנו, והוא שהקב"ה משבחו ולכל היד החזקה. ושמעתי להעיר מפני מה חטף משה את הלוחות ומה תועלת בכך, והלא כבר ידע שחטאו ישראל וסופו לשבור הלוחות.
ונראה דהנה לוחות הראשונים ניתנו בכתבן מהשמים משא"כ לוחות האחרונים, והנה מהא שניתנו הראשונים בכתבן מן השמים מוכח שכך הוא הנצרך למתן תורה, וא"כ לכאורה יקשה האיך נתקיים לנו דבר זה דהרי בלוחות שניות נחסר זה הענין, וע"כ צ"ל דאה"נ דזהו יש בידינו מלוחות הראשונות מה שניתנו בכתבן מן השמים, וזהו ע"י נטילת משה ללוחות בזה כבר חשיב דניתנו הלוחות משמים, ואין ענין לוחות שניות אלא להשלים משבירת הלוחות ואילך. [ובזה גם ניחא דבחג השבועות אומרים יום מתן תורתנו הגם דלוחות דהיום נשברו, אמנם למש"כ ניחא משום דעכ"פ יש בידינו מה שבאותו היום ניתנו הלוחות בכתבן מן השמים דזהו ממתן תורה].
הפטרת וזאת הברכה[עריכה]
כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו (יהושע א ג)
בגיטין (ח':) פרש"י ענין כיבוש יחיד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע כו', והתוס' הביאו לפרש"י וכתבו אבל בספרי מפרש טעם אחר, דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א"י כבושה, כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת כו', אבל אחר שכל א"י כבשוה דריש התם מדכתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו', שכל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש ואפילו יחיד.
והנה הרמב"ם (בפ"א מתרומות ה"ג) כתב הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים כו', אע"פ שמלך ישראל הוא וע"פ בי"ד הגדול היה עושה אינן כא"י לכל דבר ולא כחו"ל לכל דבר כו', ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולתיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא, עכ"ל. הנה ס"ל דדוד דכיבש סוריא כיבוש רבים הוא, וכל ריעותא דסוריא משום שכבשה קודם שיכבוש כל א"י, וקשה דהרי בגמ' אמרו דריעותא דסוריא משום כיבוש יחיד ולא משום טעמא דהספרי.
ונראה דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרו בגמ' טעמא דכבוש יחיד ל"ש כיבוש אי"ז עיקר הטעם דסוריא דהא היה זה כיבוש דרבים כמש"כ הרמב"ם, אלא כונת הגמ' דאף טעמא דסמוך לפלטורא וכו' תליא רק באם כבוש יחיד ל"ש כבוש, והיינו דנראה דטעמא דסמוך לפלטורא וכו' טענה זו שייכת רק על כיבוש ישראל שהם צריכים לכבוש תחילה סמוך לפלטורא, אבל אם אף כיבוש יחיד שמיה כיבוש הרי כיבוש זה הוא מחמת עצמו, ומה שייך לטעון ע"ז דתחילה יש לו לכבוש סמוך לפלטורא, נמצא דאמנם הטעם הוא משום סמוך לפלטורא וכו' ומ"מ אמרו ע"ז בגמ' קסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ור"ל דאי אמרת דשמיה כיבוש א"כ בטלה טענת סמוך לפלטורא.
עוד אפ"ל דאדרבה דאכן עיקר הטעם הוא משום כבוש יחיד, אלא דאף כבוש רבים אם אינו כהלכתו חשיב זה ככבוש יחיד, הלכך מכיון שיש הלכה בכיבוש שצריך מתחילה לכבוש סמוך לפלטורא א"כ נמצא שאין הכיבוש רבים כהלכתו וחשיב ככיבוש יחיד, נמצא לביאור זה דאין סמוך לפלטורא וכו' מעכב מחמת עצמו כמוש"כ בדרך הראשון, אלא דאהני שלא יחשב לכיבוש רבים והדר דינא דהמעכב הוא כיבוש יחיד.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א