הכתב והקבלה/דברים/לד

הכתב והקבלה דברים לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

שמה לא תעבור. חלילה להעלות על הדעת דלצעורי לנאמן ביתו קמכוון להראות לו את הארץ אשר נתן נפשו עלי', ולהגדיל כאב לבו באמירת מניעת ביאתו שמה. אמנם כבר ידענו כי דרך הלשון להקדים לעולם את העיקר לטפל (עמ"ש באנכי עשו בכורך), ואם היתה מניעת הביאה עיקרית במאמר זה, ה"ל להקדים השלילה שהוא העיקר ולומר, ולא תעבור שמה, ומשהקדים הגבול לשלילה, ואמר ושמה לא תעבור, מלת שמה הוא העיקר, והכוונה הראיתיך איכות ומהות פרטי כל מחוז ומחוז כאשר הוא, גם הראיתיך התחלקות הארץ לכל שבט ושבט, וגם כל הדברים העתידים להולד לשנים רבות הבאות (כמ"ש רש"י בשם הספרי), אשר כל אלה לא היית רואה אם עברת שמה כאשר אותה נפשך, וזהו ושמה לא תעבור, כלומר הראיתיך ענינים נפלאים העתידים להתילד באומה עד היום האחרון, שהוא ענין בלתי אפשרי כפי כח האנושי להגיע אליו בחיי גשמיותו לראות כל אלה. ובדברי מהרי"א ראיתי דברים קרובים לדברי אלה. ואפשר עוד דלא תעבור היא שלילה רצונית, כלומר אינך צריך לעבור שם כי כבר ראית אותה:

ה

וימת שם. מכאן ואילך כתב יהושע, רמ"א משה כותב בדמע (רש"י מרבותינו ב"ב ט"ו) מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, ומלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ"י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ"י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. הנה לא פליגי כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע"י שניהם ע"י משה הנסתר והסוד, וע"י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו. (הגר"א). והדברים ראויים למי שאמרם. ונראה שנטה מפירש"י (מנחות ל') שכתבו בדמע מרוב צערו, כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר, כמש"ש:

שם עבד ה'. אף שבחייו כתיב ג"כ עבדי משה, אז לא זכה לקרותו עבד ה' עד עתה. וזוהי המעלה הגדולה שבכולם להקרא עבד ה' כמ"ש עבד מלך מלך הדבק לשחוור וכו', וכמ"ש בר"מ אתי כולהו מרי מתיבתא ואשתטחו קמי' ואמרו ודאי קב"ה מליל בפומך ולך אנן סגדין וכו':

ע"פ ה'. מיתתו היתה רצונית עפ"י צווי השם כמ"ש בהאזינו ומות בהר, (הגר"א):

את קבורתו. אפשר שהוא שם מופשט, כמו קבורה לא היתה לו (קהלת ו׳:ג׳. בעגראֶבניס) או שהוא תאר למקום הקבורה, (גראב) כלומר קבר, כמו מצבת קבורת רחל, ושניהם לא נודע במשה, לא אופן קבורתו ולא מקום קברו, כי בין שקבר את עצמו שנכנס מרצון נפשו למערה להגנז שם, בין שקבר אותו הקב"ה שפתח לפניו בדרך נס מערה להכנס בה להשאר שם, אין זה ענין טבעי הנהוג, שלא היתה ע"י אדם. וכן מקום הקבר, אף שמבואר היטב בכתוב בארץ מואב בגיא מול בית פעור, עם כל זה סבב הש"י שלא ידענו איש, וכמ"ש בספרי העליונים ראו אותו כלפי מטה והתחתונים כלפי מעלה. ומלת עד היום הזה לא ידעתי לכוונו, כי זה לא יתכן רק בדבר הנעשה כבר קדום בזמן ונמשך היותו עד היום, כמו היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה, שבעת כתיבת התורה מודיע שמאז כאשר הציבוה עומדת עוד היום ביום הכתיבה (ודרך אגב יורה גם על העתיד שבכל זמן שיקרא הקורא את הענין עודנו היה כמקדם, אבל עיקרו על המשך הזמן שעבר עליו מאז עד היום הנוכחי) אבל על דבר הנעשה בשעת הכתיבה כמו שהוא כאן בקבורת משה, ובפרט לפי המקובל שמשה בעצמו כתבו לא יתכן לומר בו עד היום הזה, לפי שהוא דבר הנעשה לשעתו, גם פעל העבר במלת ידע אינו מכוון היטב. ולולי דברי קדמונינו הייתי מפרש מאמר זה דומה למאמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה (כי תבא כ"ט ג') שמלת עד הוא ולא עד בכלל, שהיום הזה איננו בכלל, השלילה, כי ביום הזה באו באמת לכלל דעת, ככה מלת עד במקרא שלפנינו אינו בכלל שלילת לא ידע, וטעם המקרא להודיע המדרגה הגבוה אשר למשה שלא השיגה אדם מעולם, כי הוא באמת בלתי טבעי ולא משכחת לה רק בדרך נס ופלא, שהמת ידע ענין קבורתו ומקומו, אבל משה ידע אותו, וזהו ולא ידע איש את קבורתו, ר"ל מעולם לא היה איש אשר ידע קבורת עצמו, אבל ביום הזה היה הדבר הנפלא הזה, כי משה ידע את קבורתו והרגישו, וכמו שמיתתו היתה רצונית, כך היתה גם קבורתו. ואף שענין זה הוא נפלא בעינינו ובלתי מושג לחושינו הגשמים, מ"מ מפורסם מאד כי קדושי עליון קדשו את השם ברבים בנפש חפצה, אף כי משה איש אלקי', וכבר אמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ובזה מדוייק העבר במלת ידע, וגם עד היום הזה נכון כפשטי', ובסוטה י"ד אמר רחב"ח אף משה אינו יודע קבורתו, אמנם בספרי הוא בשם יש אומרים:

ז

מאה ועשרים שנה. אמרי' (שבת נ"ה ב') אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנם להפטר מן העולם. ואמר הגר"א לפי שהיה משה תרומתו של עולם, והבינוני אחד מחמשים, ועולה מן קיום העולם שהוא ששת אלפים שנה אחד מחמשים ימי חייו של משה מאה ועשרים שנה, ואילמלא מי מריבה היה נותנים בעין יפה אחד מארבעים ואז היו שנותיו מאה וחמשים. לכן ויבכו עליו שלשים יום נגד שלשים שנה שנטלו ממנו, יום לשנה:

ולא נס לחה. לחלוחית שבו לא שלט בו רקבון (רש"י) לפי שמנהג הזקן שיתגבר עליו היובש ויפרד הלחות ממנו העיד הכתוב במשה שלא נפרד ממנו לחותו ודשנו המחיה את הגוף ונותן לו תאר נאה, לכן ת"א ולא שנא זיו יקרא דאפוהי, ויב"ע תרגם ולא נתרון ניבי לסתי' פירש לחה מן לחייו כערוגת הבושם, שם העצם שבו השניים סדורות נקרא לחי, כי שם קבוץ הלחיות, ועל שמו נקרא עבר הפנים שבו לחי, הכית את כל איבי לחי, וימצא לחי חמור (שופטים ט״ו:ט״ו): ראב"י אמר אל תקרי לא נס לחה אלא לא נס לחה עכשיו כל הנוגע בבשרו של משה לחה פורחת אילך ואילך (ספרי) כלומר לחלוחית שבו קיים כמו בחייו שלא שלט בו רקבון. כבר נתבאר בכמה מקומות שבאמרם אל תקרי אין כוונתם בשינוי נקודות כ"א בשנוי המובן. כי מלת נס יש לפרשו לשון עבר ולשון הווה. כי בכל נחי ע"ו שוה הבינוני לעבר, כמו סר שב גר רץ וכן קם, ובאמרו לא קם נביא עוד בישראל כמשה, מלת קם הוא עבר ובינוני, שבכל הדורות עד הדור האחרון תמיד הווה ומתקיים מאמר שלא יהיה נביא כמוהו, וכן נס כמו אשר נס שמה (מסעי ל"ה כ"ה) ודוד נס וימלט (ש"א י"ט י') הוא עבר, שאלו נס ונמלטה (ירמי' מ"ח י"ט לא ינוס להם נס (עמוס ט׳:א׳) הוא הווה, ולזה באו רבותינו לומר אל תקרי ולא נס לחה, כלומר אל תבין נס לעבר, שבכל זמן חיותו לא נס ממנו ליחיות טבעיותו, אלא תבין נס להווה, שבכל עת וזמן אף אחר מותו הווה ומתקיים בו לחותו, והדבר פשוט ולא היה מן הצורך לבארו, רק מפני שראיתי להרב בעל מג"א בפירושו זית רענן על הילקוט שכתב אל תקרי לא נס בנין רפה אלא בדגוש, דכשהנו"ן רפה הוא עבר וכשהוא דגוש הוא בינוני. ע"ש. והרב בעל צאן קדשים בחידושיו לערכין ט"ו כתב על תקרי לא נס בקמ"ץ אלא לא נס בציר"י, ע"ש. ולא אאמין שיצאו דברים מוטעים כאלה מתחת ידי המחברים הגדולים, אלא תלמידים טועים הכניסום תוך חיבוריהם, טעו והטעו את הרב בעל זרע אברהם להעתיק דבריהם כאן בפירושו לספרי:

ח

ויתמו ימי בכי. אחר שאמר ברישא דקרא כמות זמן בכייתם עליו שלשים יום ידענו שאחר כמות זמן זה כלתה הבכי', ומה זה שאמר אח"כ ויתמו, שהוא רק למותר, ונ"ל אחר הנחת בעלי הלשון להבדיל בין תמים לשלם, שמלת תמים יורה בהנחתו הראשונה על שלמות הדבר בבחינת איכותו, כענין זכר תמים יקריבנו, שלא יהי' חסרון באיכות גופו, ומלת שלם יורה לפי הנחתו הראשונה על שלימות הכמות כמו לא שלם עון האמורי היינו כמות מספר העונות (כמ"ש באמור תמימות תהיינה. ע"ש), א"כ אין כוונת המקרא כאן להודיענו שבכלות ל' יום כלתה כמות זמן בכייתם, דא"כ ה"ל למימר וישלמו, כמו ושלמו ימי אבלך, אבל מדאמר לשון ויתמו, שהוא על שלמות בבחינת האיכות, יורה לנו בזה שבכלות שלשים פסקו מלהתנהג עוד בענין איכות האבלות עליו, כרחיצה גלוח ותספורת וכדומה מהדברים הנוהגים תוך שלשים לאבל, מכל אלה שענינם איכות האבלות פסקו בכלות שלשים יום, אבל לכמות זמן הצטערם והתאוננם עליו לא נתן המקרא גבול, כי לא פסק מהם כל ימיהם מלהתאונן על הפרד מעליהם איש האלהי', אשר עמד בפרץ תמיד להשיב אף וחמה, ושלמדם חוקי ה' ומשפטיו, וכמו שאנו עושים עוד היום ביום סיום התורה זכרון לפטירתו לעורר הלב למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית:

אבל משה. ברישא דקרא לא הזכיר אלא הבכי אשר בכללו בלי ספק גם האבל ומה זה שהוסיף כאן מלת אבל, ועוד יותר היה ראוי לומר ימי בכי מיתת משה. ונ"ל שבא להודיענו בזה עיקר סבת בכייתם על הפרד אדון הנביאים, שלא היתה חלילה מצד עצמת משה, כי בבחינה זו הי' להם לשמוח על גודל מדרגותו ושלמותו, שנתעלה בשמי מרומים באשר הוא שם שמח בהתענג במחיצתו מזיו השכינה, כדאיתא במכדרשב"י (ויחי רמ"ה ב') בנים אתם לה"א לא תתגודדו, ת"ח אילו הוי ידעין כלהו צדיקיא האי הוי חדאין ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא, וכי לאו יקרא עלאה הוא לאובלא להון להיכלי' דמלכא וכו', כי זה תכלית אמתי של כל אדם השלם, וכמו שקראו החכמים באמת את מיתת אנשי גדולי המעשה, יום הלולא, וביותר לאיש האלהי' כזה, אמנם עיקר הצטערם והתאננותם לא היתה רק מצד עצמותם לבד, שנתבטל מהם בפטירתו תועליות השתדליותיו עמהם רוחניים וגופניים, וזהו הנכלל בלשון אבל משה שאמר קרא, כי לשון אבל אין עיקר הוראתו לשון תוגה והספד כמו שרגילים לפרשו (טרויער), כי עיקר שרש אבל בל שענינו העדר ושלילה (פערניינונג), כמו ולבו בל עמו, בל ידעתי שפתי דעת, ואבל נקרא כן ע"ש העדר ושלילות דעתו מחמת צער (בעזיננונגסלאָז, פערלוסט דעס פערשטאנדעס), וכמ"ש בויחי ויעש לאביו אבל, ושפיר כתב רש"י (בכתובות ו' ד"ה ואביי) אבל טרוד טרדה דרשות אין צערו מצוה אע"פ שאבלותו מצוה, לכן מצאנו לשון אבילות גם לדברים שאין בהם רוח חיים, אבלה תירוש (ישעיה כ"ד ד', ז'), ויאבל חיל וחומה, דרכי ציון אבלות, אשר המכוון בכל אלה העדר ובטול מלהמציא עוד התועלת והערבות שהיה בה עד הנה (נוטצלאז, פערלוסט דעס פאר- טהיילס), ככה העדר ובטול תועליות משה והשתדלותיו עם האומה הישראלית נקרא אבל משה, (דער פערלוסט משה'ס), ע"ז לבד דוה לבם וחשכה עיניהם על שנעדר מהם מנהלם ומורם בדרכי ה', והודיע לנו הכתוב בזה כי רק על מניעת תועליותם הורידו עיניהם פלגי דמעות, לא על משה מבחינת עצמו, איש אשר גם בחיי גופו נקרא בשם המפואר איש האלהי', אף כי בהפרד גופו אשר נפשו הטהורה נתעלה בשמי מרומים לחזות בנועם ה' בארצות החיים:

י

ולא קם וגו' כמשה. אמרו בספרי בישראל לא קם אבל באו"הע קם ומנו בלעם; הנה הכתוב לא כנה את בלעם בשם נביא בשום מקום כ"א בשם קוסם, כי זה הי' ענינו באמת, ואין ספק שלא כוונו רז"ל בזה לומר שהי' בלעם נביא בשם וגדר וכש"כ שיהי' במדרגת מרע"ה, וכוונת רז"ל בזה כמ"ש מהרי"א, הן האמת שהרואים בכוכבים המעוננים והקוסמי' היו נביאים לאו"הע להיות אליהם מגידי העתידות, וכמו שהיו נקראים נביאי הבעל והאשרה נביאים, וגם נביאי השקר אמר הנביא אל תשמעו אל דברי הנביאים, ולכן לא נקראו בלשונם ז"ל נביאים סתם כ"א הנביאים האמתיים האלקיים, ועל השאר היו אומרים נביאי או"הע, ואמתת כוונתם בענין בלעם באמרם בישראל לא קם אבל באו"הע קם, שכמו שלא קם נביא בישראל כמשה גדול ורם ורב על שאר הנביאים, כן באו"הע לא קם נביא כבלעם (שהיתה מעלתו על שאר נביאי או"הע, כמעלת מרע"ה על נביאי ישראל, לא שיאמרו שהיתה מדרגת בלעם בנביאים, חלילה להם, וז"ל במכדרשב"י (בלק קצ"ג) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אוקמוה חבריא בישראל לא קם אבל באו"הע קם ומנו בלעם, והא אוקימנא מלה, משה לית דכוותי' בכתרין עלאין, בלעם לית דכותיה בכתרין תתאין, דא בסטרא דקדושה ודא בסטרא דשמאלא וכו'. ומי זה הבער ולא ידע להבדל בין הטמא לטהור, אבל את זה לעומת זה עשה אלהי' טוב לעומת רע, ורע לעומת טוב, וכמו שהי' מרע"ה במדרגת נבואתו למעלה מכל הנביאים בתוך הקדושה, כך היה בלעם הרשע במדרגתו תוך הטומאה, וכ"כ הגר"א בלעם כפום דרגא דילי'. ולולי דבריהם הייתי אומר שלפי דרשת רבותינו בזה יהי' מלת קם כאן מענין בת קמה באמה, לשון התקוממות להתרומם נגד חברו (עמפאָרהעבען, עמפארען), ומלת המציאות חסר כאן שהוא רגיל להתחסר, כמו ויחל נח איש האדמה, שהוא להיות איש האדמה, וכמו וירקעום צפוי למזבח, שמובנו להיות צפוי למזבח, ועיני עלי החלו כהות, שהמכוון בו החלו להיות כהות, וכדומה הרבה, וכן כאן הראוי לפי הדרש, להיות כמשה, והמכוון במקרא לפי מאמרם, שבקרב האומה הישראלית לא התקומם אדם מעולם להתרומם בדעתו היותו במדרגה מעליתית כמשה, אבל באומה אחרת הי' נמצא איש בליעל שלא השיג מדרגת משה האמתית והוא בלעם, שמסבת גבהות רוחו וגסות דעתו ומחסרון ידיעתו הוא אשר התקומם במחשבתו עליו ולהתרומם נגדו, בחשבו לדמות עצמו היותו במעל' בהשגת המראות האלקיים כמו משה, וכמ"ש שם במכילתא ההוא רשע בלעם שבוחי משבח גרמי' בכלא, ועם כל דא גניבו דדעתא קא גניב וכו' דכל מאן דהוי שמע חשיב דאסתלק על כל נביאי עלמא וכו' שומע אמרי אל וגו', ההוא דאקרי אל אחר, ויודע דעת עליון על כל דרגין דמסאבי:

יא

לכל האותות. לכל האותות דבוק עם לא קם נביא כמשה (רמב"ן):

האותות והמופתים. אותות מה שמגיד ומתרה מקודם, כמ"ש הגידו האותיות לאחור ונדעה, ומופתים הם שנויי הטבע (הגר"א). וז"ל הרלב"ג הרצון באותות מה שהמכוון בהמצאתו להאמין בדברי הנביא, כמו הפכת המטה לנחש, ומימי היאר לדם, וכאשר יהי' זה מה חוץ מהטבע נקראו מופתים, כי מצד מה שהם לסימן הם אותות ומצד מה שהם חוץ מטבע הם מופתים, כי האותות יהיו אותות אעפ"י שלא יהי' בהם דבר חוץ מטבע, כמו שהתבאר מהאותות שנתן שמואל לשאול לאמת שהוא יהי' מלך על ישראל:

יב

היד החזקה. הוא בים שנאמר ויולך ה' את הים וגו', וכן ביציאת מצרים כתוב וביד חזקה ישלחם (הגר"א). וז"ל הרלב"ג יד החזקה הוא מה שהראה הש"י חוזק ידו לעשות אשר יחפוץ, כמו הענין בקריעת י"ס שהיתה לעבור ישראל בים ואל טביעת פרעה וחילו בים, ובירידת המן מ' שנה ובשאר מה שדומה לאלה מהנפלאות העצומות:

המורא הגדול. זה מ"ת שנא, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, וכתיב ובעבור תהי' יראתו על פניכם, וכתיב כי יראתם מפני האש, וכתיב ותאמרו הן הראנו (הגר"א), וז"ל הרלב"ג המורא הגדול הם הנפלאות שעשה הש"י כדי שיראו מלפניו, ע"כ. ואונקלס תרגם ובחזונא רבא, וכ"ת (לעיל כ"ו כ"ח), וכן על ובמוראים גדולים ובחזונין רברבין, וכן ת"י חברו שבירמי' (ל"ב כ"א) לשון מראה, ואמר רוו"ה אעפ"י שזה מבעלי פ"י וזה מבעלי ל"ה מ"מ עיקר ענינם אחד הוא ושניהם מיסוד רא, והטעם כי אין יראה בלא ראי' אם חושיית או שכליית, והפילו שם דבר מראה על כל חזיון, והפילו שם דבר מורא ביחוד על חזיון נורא ומבהיל, וז"ש רז"ל ובמורא גדול זו גלוי שכינה, ע"כ. וז"ל הרש"פ מן ראה מהוראת הראי' בתוספת יו"ד שם ירא לשון מורא ופחד, והוא ג"כ מענין ראי' והשגחה, שמתנהג בהשגחה יתרה ומצמצם דרכיו ביותר שלא יפול בענין רע (פאָרזיכט), והמורא ב' מינים הא' יראת רע ופורענות, הב' יראת הכבוד והרוממות (עהרפורכט), ובין יראת הפורענות ובין יראת הכבוד גם שניהם מלשון ראיי' והשגחה, שהוא רואה ומשגיח תמיד בהנחותיו והנהגותיו על הנושא שלפניו, והוא משים אותו תמיד לנגד עיניו אם שלא יגיענו איזה נזק וצער שהוא יראת העונש ופורענות, ואם שלא יזיק הוא את הנושא ויפגום בכבודו וגדולת ערכו, שהוא יראת הכבוד והתרוממות, כמו ואירא כי עירם אנכי, וייראו האנשים מאד, ויירא יעקב וכדומה, הענין בכולם שנעש' מנושא פלוני נפעל אל היראה וההשגחה (אויפמערקזאם גע- וואָרדען), וענין מה נורא המקום הזה ר"ל שנתלבש בתכונת הצפי' וההבטה היתרה בדבר מחמת חשיבותו ורוממותו דהיינו חשיבות המקום וחשיבות המחזה, ושפיר ת"א מורא חזונא:

עשה. טעמו שהכין והראה, כלשון את הנפש אשר עשו בחרן, וימהר לעשות אותו, לעשות את יום השבת, כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם, ובעבורו (באמצעותו) נעשו לעיני כל ישראל (רמב"ן). הנה רבים מהמפרשים ישתדלו לחלק בין המופתים שעשה משה למופתי שאר נביאים, כי לפי הנראה בהשקפה ראשונה עשו שאר הנביאים אותות ומופתי' גדולים כמשה, ומה יתרונו עליהם, כי גם עצירת גשמים לאליהו והבאת המטר הי' מפורסם, ועמידת השמש היתה לעיני כל ישראל ולעיני מלכי כנען, ובבקיעת הירדן כתיב ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן וכל מלכי כנען אשר הוביש ה' את הירדן. ומ"ש הרמב"ם והרלב"ג בזה, כבר השיב עליהם מהרי"א, והוא כתב כי רוב פליאות משה היו במצות הש"י, ומופתי שאר הנביאים היו רובם נעשים ע"י תפלה. ולדעתי לשון המקרא עצמו תודיענו ההבדל הגדול שבינו לבינם, והוא כמעט דומה לההבדל שיש בין איש תבונה מבין סתרי מהלך הטבע, לבין איש לא יבין דעת, אשר זה האחרון אם יראה לעיניו ענין דבר חדש יתפלא עליו וישתומם ויחשבהו לאחד מן הנפלאות, וזה הראשון אין זה דבר חדש לפניו, לידיעתו תהלוכות דברים הטבעיים, עד"מ האיש ההמוניי אם יראה אדם יורד מצולות ים ביבשה ע"י כלי מתכות (טויכערגלאָקקע), הנה בעיניו יראה כי זאת הכלי היא המחרבת הים, כי בכל מקום יברחו המים ממנו ויכלו המים מן המקום ההוא, הנה זה האיש ההמוני בלבבו יתפלא לאמר מי זה יעשה האדם כדגי הים לרדת מצולה ובימים עזים נתיבה כביבשה, כי לא יבין דעת שרש הדבר ויסודו, לא ידע פליאות סתרי הטבע שהמים אינם נכנסים בגבול אויר הכלי, וכדומה לאלה אשר להאיש ההמוני יראו למעשה נסים, והמבין בחכמת הטבע הדברים האלה דומים בעיניו כשאר דברים פשוטים טבעיים, כי יודע כחות הטבעיות וכחות הדברים המכריחים את הטבע, ככה האותות והמופתים שעשה משה ירד בהם לדעת שרשם ושרש שרשם, עד מקורם מקור העליון, והבין איך נעשו הנפלאות האלה ע"צ הממשלה העליונה בהתמזגות והרכבת שרשי הטבע העליונים, שהם שרש כל מעשה בראשית ופנימיות לכלם, ולמעלת השגה זו לא הגיעו שאר הנביאים. וכמדומה כי ע"ז רמז הרמב"ן באמרו ידעו ה' פנים א"פ באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול, ע"כ. כי ד' אותיות הוי' ב"ה הם ד' יסודין עלאין דאינון השרשין הקדמאין ואבהן דכלא שהם שרש כל מעשה בראשית ותתר"ף צרופי השם ב"ה אשר עפ"י השתנות נקודותיהם בתתר"ף רגעי שנה, והעשר ספירות בכלל נקראות פנים, ויש פנים למעלה מפנים, עד פני מלך עליון הנקרא כתר, והם נחלקו לג' מעלות אנפי רברבי כח"ב אנפי זוטרי ג"ג וזעיר אנפין ת"ת, והמ"י. וז"ש הכתוב ידעו ה' פא"פ. מלת פנים לדעתי ענין תוך ופנימי, כענין כל כבודה בת מלך פנימה, וכמו לחם הפנים שתיב"ע לחם גואה, (דאס איננער-איננערסטע, אללער- איננערסטע), ויראה שעל כוונה זו אחז"ל (ברכות ס"ג) ודבר ה' א"מ פא"פ אני ואתה נסביר פנים בהלכה, ומלת ידעו השם תיב"ע ארי חכים יתי' מימרא דה'. ידעו כמו הודיעו (ערטהיילטע איהם דיא קעננטניסס), כמו משפטים בל ידעום דתרגומו לא הודעינון, כמו הודיעם, ויש דומים הרבה לזה בכ"ק, וטעם ידעו ה' פא"פ לכל האותות והמופתים והיד החזקה, חננו הש"י דעה בינה והשכל להשיג עניני הכחות העליונים והתחתונים וסדר הנהגתם והרכבתם בפנימיות הפנימי, לדעת כחות הטבעיות התחתונים, וכח כחם העליונים, אשר בהתמזגותם והרכבתם ישתנו מעשה בראשית התחתונים הטבעיים, וכן זכהו הש"י להסתכל בסתרי עמקי פנימיות התורה להבין טעמי מצותי' עד תכליתם, והחכמות העליונות היו גלויות לפניו בשרש שרשם העליון, והוא הנקרא בפי חכמי האמת נשמתא דנשמתא דאורייתא, סתרי סתריה, והוא ענין אור של יום ראשון שנגנז עד לעתיד, וע"ז אמרו הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, והוא היין המשומר בענביו מששת י"ב, ועז"א הכתוב יהיו עיניך רואות את מוריך, כי לעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, הנה על התגלות מבועין דחכמתא דאורייתא למשה, ועל התראות לפניו פנימי פנימיות פליאות התורה, סיימה התורה לכל המורא הגדול (זו מ"ת) אשר עשה משה לעיני כל ישראל:

בריך רחמנא דסעיין.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.