תומים/חושן משפט/קכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קכח

מפייס את המלוה ומוחל לו הש"ך בס"ק ג' האריך לומר הואיל שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג השמיטו הך דבעל חוב דוחק הנאמר בירושלמי ש"מ דס"ל בהך דלא כירושלמי משום דכל ראיית ירושלמי הוא מהך דשוקל שקלו דקי"ל ממשכנין ולפי הגמ' דידן אין משם ראיה דמיירי בשלח ואבד וא"כ אין ממשכנים כלל דתורמין על האבוד. ובאמת אחרי כל אריכות דבריו להמעיין נראה דדבריו ליתא אף שמסכים עמו הבעל גי"ת דא"כ צריכין אנו לומר לפי דבריהם הא דתנן שוקל שקלו היינו אם כבר שלח שקלו ע"י ש"ש ונאבד דפטור הוא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שקלי' אז מותר לו לשקול ולא מקודם וא"כ איך כתב הרמב"ם מי שנדר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו סתם ה"ל לפרש דהיינו דוקא בששלח ונאבדו אבל מתחילה לא דעביד איסור תורה ואפילו בהא דהביא פורע את חובו יש לתמוה לדבריהם איך סתם דהל"ל בב"ח דוחק דאסור אך אין קושיא כ"כ די"ל סתמא דב"ח לא מיירי בב"ח דוחק אבל איך כתב סתם שוקל שקלו דמשמע דתיכף מותר לשקול וזה אינו דאסור לשקול רק בהזדמן דבר בלתי שכיח ששקל שקלו ושלחו ע"י ש"ש ונאבד וכבר נתרמ' התרומ' ואז הותר לזה לשקול אבל בחסר א' מהם לא דאז ממשכנים אותו לשקול. וכן הסמ"ג העתיק בסתם ואם כן איך ס"ד לחלק בין ב"ח דוחק. (והאמת כי הגי"ת הבין מתוך דברי רש"י בכתובות דהואיל וקי"ל תורמין על האבד וכו' א"כ אף דלא שלח שקלו מכל מקום הוא רק מצוה בעלמא. ובאמת לכאורה משמע כן מרש"י אבל באמת אין כן כוונת רש"י בזה דמה בכך דיש לו חלק בקרבנות מכל מקום הא היה הגזבר ממשכן אותו ועל ידי כן שפרע הוא בשבילו משתרשי ליה ואין לך פורע חוב של חבירו יותר מזה ובאמת רש"י גופיה בנדרים פירש דמיירי ששלח שקלו ונגנב ונאבד לאחר התרומה והגי"ת העלים עין מן רש"י דנדרים) . ועוד דבאמת אף דלהס"ד אמרי' דמיירי לאחר שנתרמה מכל מקום לפי' התי' דפורע חובו כחנן אף בזה אמרינן דמיירי פורע שקלו בפשוט דאל"כ הא דשוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו דחוב גמור על הך מ"מ יכול לפרוע א"כ שוקל שקלו דלא קעביד מידי דהא תורמין על אבוד פשיטא ועכצ"ל דלמסקנא דמוקמינן כחנן הך דשוקל שקלו לא איירי באבוד וקמ"ל אפי' ב"ח דוחק. וכך כתב הרשב"א בחדושיו לנדרים דלמסקנא לא מוקמינן הך דשוקל שקלו באבד אלא דלא כתב ראיה לכך ולענ"ד הדבר מוכרח מיתורא דשוקל שקלו:
ובאמת טעם השמטתן נראה כשנדייק בתוס' כתוב' שמעתא הנ"ל ד"ה הא מני חק וכו' דר"ת ס"ל דגמרא דילן מחולק עם תלמודא דבני מערבא דבלא"ה ע"כ פליגי דירושלמי מוקי הך דשוקל שקלו אפילו כבני כהנים גדולים וס"ל אשתו שאני וכו' אע"ג דממשכנין על השקלים ורב אושיע' מוקי ליה כחנן וכו' ועוד לדברי רבא דמוקי ליה במלוה ע"מ שלא לפרוע צריך לפרש שוקל שקלו היינו באבוד וגבוי ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד וכו' עכ"ל ויש להבין אי רצון התוס' להוכיח דבלא"ה פליגי למה ליה לראיה מהך דשוקל שקלו ולא פשיט ליה מיניה וביה דלר' אושעיא הא דתנן פורע חובו חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן ולרבא הא דתנן פורע חובו איירי דוקא במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירושלמי אפילו בב"ח סתם כמבואר לשם ולמה נקטו התוס' בלישנם הך דשוקל שקלו ולכן נראה ברור דאין התוספ' מפרשים בירושלמי ב"ח דוחק ואינו דוחק כמ"ש הר"י דהב"ח נוגש עליו או לא דסתם ב"ח בחזקת נוגש ואם זה אינו נוגש היום ינגוש למחר וכל ב"ח בחזקת דוחקים לקבל תשלומין וזה מהר וזה קצת במתון אבל בשביל זה לא ימלט שסוף הדבר לבא לידי נגישה אבל מפרשי דירושלמי וגמרא לדבר אחד נתכוונו דהך דלוה ע"מ שלא לפרוע ופירש"י ע"מ שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו וכן כתב הריטבא דכל הענין שאין הב"ח יכול לכופו ולדוחקו וזהו הנקרא בירושלמי אין ב"ח דוחק הרצון שאין בידו לדחוק כי הלוהו לפרוע כשירצה אבל ב"ח סתמא שיש בידו לנגוש אותו לתשלומין אימת שירצה נקרא ב"ח דוחק כי בלי ספק שיבקש תשלומין וא"כ דברי הירושלמי פשוטים דעל הך דפורע חובו י"ל בב"ח שאינו דוחק והיינו כאוקימתא דרבא וקאמר אשכחן בב"ח שאינו דוחק ב"ח דוחק מנ"ל והיינו ב"ח סתמא בלי תנאי זו ומביא ראיה מן הך שוקל שקלו דלית בהו התנאי דממשכנין על השקלים וא"ש. ולכך התוס' דביקשו להביא ראיה דירושלמי פליג אגמרא דילן הן על ר"א והן על רבא לא ה"מ למביא ראיה מהך דפורע לו חובו כהנ"ל דהך מוקי ליה ירושלמי בב"ח שאינו דוחק דפי' בתנאי ע"מ מבלי לנגוש אותו וזהו ג"כ מסכים לגמרא שלנו דרבא מוקי ליה כך וגם ר"א דמוקי ליה כחק מודה בב"ח כה"ג אף רבנן מודים ולכך מביאים התוס' ראיה מהך דשקלים דס"ל לירושלמי דהוי ב"ח דוחק ש"מ דלא ס"ל דמיירי באבוד ומ"מ רבנן הוא וזהו דלא כרבא ודלא כר"א דלתרווייהו לרבנן לא שוקל לו שקלו רק באבוד כהנ"ל ודברי התוספת נכונים ומכוונים ואין בהם ספק ומעתה יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דהא זה מפורש בהרי"ף בהעתיקו דברי גמרא דלחק אפי' בלי התנה ע"מ שלא ינגוש אותו פורע חובו והלכה כחנן וזהו ב"ח דוחק הנזכר בירושלמי וזהו בלי ספק לדעתי כי כך היה כוונת התום' בכתובות וגם הרי"ף ורמב"ם הכי מתפרש וא"ש ולק"מ. ומה שביקש הש"ך להביא עזר מדברי ירושלמי דנדרים דהשמיט הך ראיה דשוקל שקלו רק מביא ראיה מהך דמקריב עליו קיני זבין וכו' וקאמר בשלא נכנס לידו כלום והא כשלא נכנס לידו כלום ע"כ ומפרש הש"ך דמפרש ירושלמי דהמודר מקריב משלו בשביל חבירו שחייב בקינין וכו' והתם הוי ב"ח דוחק דהא ממשכנין עליו וע"ז קאמר ירושלמי מי סברת בשלא נכנס לידו כלום ר"ל שלא נכנם לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן ותו לא מחייב בע"ה וזהו כתי' הגמ' תורמין על האבוד עכ"ל ואני אומר במחילה אלף מכבוד תורתו הרמה לא דיבר נכונה כי מלבד דאין פי' סובל כלל לשון ירושלמי בשלא נכנס לידו כלום והא בשלא נכנס לידו דצריך להגיה כשנכנס דהא התי' הוא דמיירי שנכנס מלבד הרבה דחוקים בפירושו אף גם דינו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבים וכו' ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתן ואפילו נקרבו ונפסלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבים בעלים להפריש אחרים תחתיהן ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוה חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי ופירוש הנכון בירושלמי כך דמביא ראיה אפילו ב"ח דוחק יכול לפרוע המודר דהא מקריב עליו קיני זבין והתם ב"ח דוחק שלא שייך גביה מחילה וע"כ הטעם דמותר שלא נכנס לידו כלום הרצון דאין מגיע דבר הנאה בעין ליד המודר שאין המודר נותן לו דבר רק עי"כ מרווח ומקבץ משלו אבל אינו מקבל בעין הנאה משל חבירו ולכך התירו דהוי רק כמבריח הארי והוא ייתור בעלמא א"כ אף בב"ח דוחק כן וזהו אמרו והא ר"ל ב"ח דוחק בשלא נכנס לידו כלום דאינו מקבל בידו דבר רק מרווח בשלו עי"כ והוא רק ויתור בעלמא ופי' זה פשוט ונכון ועיין ברשב"א לנדרים ותראה דגם הוא היה מפרש כן בלי ספק ודברי הש"ך בלתי ברורים. ודרך ירושלמי פעם מקצר ופעם מאריך ושניהם בכתובות ונדרים כאשר עולים בב"ח דוחק דמ"מ פורע וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם וכל רובי מחברים ודוק:

אבל אם פרע לגוי חייב לכ"ע הרב הש"ך בסק"ו האריך להשיג על זה כי לא מצינו חילוק זה בפוסקים כלל כיון דקי"ל אפילו ב"ח דוחק והנכון אתו ולא נשאר לי פתחון פה להליץ בעד הרמ"א כ"א בזה האופן כי זה ממש מוסכם מדברי ר"י ומהר"ם והנמשכים אחריו כי אמרינן פורע חובו פטור היינו היכי דחייב בדין אבל במקום דמדין פטור הוי פסידא וחייב אפילו שהוציא כדי חוב כדאמרי' ברועה ששוכר רועים בכדי דמיהן ולפ"ז כיון דקי"ל הפקעת הלואתו של גוי מותר א"כ הגוי התובע מעות עושה שלא כדין כי אפקעתא דמלכא הוא והוא פטור והוי רק כמו עלילה ובזו לכ"ע הפורע חובו במקום שאינו חייב מהדין דחייב דהוי במקום פסידא אף שעולה לפרעון לכדי חובו כמ"ש התוס' בפרק הכונס ובפרט דניחא ליה דחייב לישראל משיהיה חייב לגוי וא"כ חייב. ובזה הונח לנו שאין מכל ראי' הש"ך סתירה כי ברוב התשובה איירי דגוי מחזיק בשל ישראל או יש לו משכון מישראל וא"כ לא שייך הפקעת הלואתו וכן בישראל שיש לו פקדון מגוי אפשר בפקדון לא שייך הפקעת הלואתו כלל כמ"ש בזה באריכות במקום אחר אבל בהלואה דמותר הפקעת הלואת גוי אפשר דהוי כמו עלילה ולכך חייב זה. מה שיש להליץ בעד הרב רמ"א ולכן לדינא צ"ע ודוק:

אבל אם היה בידו וכו' ופרע חובו מה שעשה עשה הרב בש"ך ס"ק ח' כתב דיש עוררים על דין זה והעלה ודאי בדלית ליה נכסי לכ"ע פטור דהא משתעבד מדר"ן רק מיירי בדאית ליה ללוה נכסים ובנדון זה אנו דנין עליו ואם כדבריו לא ידעתי מה ראיה שמביא הש"ך מהגהת מרדכי סוף כתובות דראובן שתופס משל שמעון חתנו בידו בשביל שזן בתו שהיא אשתו ופסק שם דהואיל ותפס לא הוי בכלל הניח מעותיו וכו' דהא שם מבואר הטעם משום דר"ן וע"כ מיירי בדלית ליה נכסי או דס"ל כהנך פוסקים דאף בדאית ליה נכסי שייך דר"ן כהנ"ל בסימן פ"ו אבל במה שאנו דנין עליו הוא בדאית ליה נכסי ולפי דקי"ל דבכה"ג לא שייך בדר"ן וא"כ אין כאן ראיה כלל מהר דברי מרדכי כלל. ולכאורה מתוספות דכתובות וב"ק פרק הכונס מוכח איפכא דאף בכה"ג שייך מבריח ארי דהקשו מהא דמשיב אבידה דנוטל שכרו כפועל ומהך דשומר דנוטל שכר אם קידם ברועים ומקלות ומהך דנטלו חמורו והציל חמור חבירו דנוטל ועיין שם שדחקו ליישב ומה קושיא הא יש לו של חבירו בידו וכשתפס לא אמרינן אברוחי ארי. ודוחק לחלק בתופס מעות של חבירו לתופס מטלטלין של חבירו דברשות חבירו הן עומדים דכאן משמע וכן בהגהת מרדכי הנ"ל הן מלוה והן פקדון ולכן נראה ליישב דברי מהרי"ו שלא יסתרו דברי התוס' דמ"מ טעמו של מהרי"ו משום דר"נ ואע"ג דאית ליה ללוה נכסי דהא דלא שייך דר"נ באית ליה נכסי משום דהוי כנכסים משועבדים ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח א"כ מצי הך לוה שני אמר אי אפשי בתקנת חכמים ורוצה לפרוע לראשון ושפיר משתעבד ליה ואי קשה א"כ בב"ק אם מסרו הנפקד שור תם לניזק דבעינן דוקא בדלית ליה נכסי למזיק הוא דמצי למימר משתעבדנא מדר"נ הא בדאית ליה נכסי לא ואמאי לימא אי אפשי וכו' ומהך דב"ק ילפינן דלא אמרינן בדר"נ רק בדלית ליה נכסים ז"א דכבר כתב הריב"א במרדכי פרק שני דייני דבמקום פסידא לאחריני לא מצי למימר אי אפשי וכאן הוי פסידא דטוען המזיק אלו הוית יהבי לי הוי מעריקנא לאגמא. משא"כ כאן בפורע חובו לא הוה פסידא כמ"ש התוס' בב"ק וכתובות וא"כ שפיר מצי אמר אי אפשי ולעולם הוא בגדר ר"נ ולא עביד מידי ולכך סתם הגהת מרדכי דבריו משום דר"נ ולא חילק בין אית ליה נכסי ללית ליה משום דלעולם מצי טעין אי אפשי וכו' ולפ"ז לק"מ ותוס' שהקשו מאבידה ושומר והציל חמור חבירו דשם לא שייך דר"נ כלל ולק"מ ועיין סימן ק"ה מ"ש בזה דמבואר הדין ברמב"ן וע"ש. ועיין בתשובת הרא"ש סימן ע"ו דג"כ מתחילה חשב לומר אע"פ שבידו משל חבירו חייב ולבסוף ביטל דעתו מחמת האי דלעיל סימן ק"ה ולא נתן לב לחלק בין דאית ליה נכסי או לית ליה נכסי דשייך מדר"נ:

הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו וכו' הש"ך בס"ק ט' הקשה דהך דינא יליף רמ"א מדברי הגהת מרדכי הובא לעיל ס"ס קכ"ו ושם שאני דהיה האנסים יכולים ליטול משכון של חבירו בחזקה וכו'. ולענ"ד ודאי הך לא דמיא דלעיל דשם אנסהו ליתן וכאן לא היה אונס אלא יליף הרמ"א הסברא מדברי הגהת דהגהת פוסק בבוא אנסין ליטול של חבירו ונטלו שלו חייב חבירו לפרוע ונתן הטעם הואיל דמותר ליתן של חבירו כשבאו אונסין ליטול של חבירו א"כ עוד זמנו להחליף של חבירו בשלו ולכך צריך חבירו לשלמו דהא יכול להחליף שלו בשלו ע"ש ולמד הרמ"א א"כ אף כאן אלו פרע לחבירו במשכון של חבירו היה פטור רק הוא נתן שלו עוד היום הברירה בידו ליתן לו של חבירו וליקח את שלו וא"כ או חבירו ישלם לו או שיעשה חליפין כנ"ל. דמ"ש ואף שאין הנושאים שוים הסברות שוים אהדדי ולק"מ:

אין חבירו חייב לשלם כתב הש"ך אפילו הוא חייב באמת והקשה הסמ"ע ופרישה לשיטת הטור ור"ת וכן לדעת רמ"א דבגוי לכ"ע חייב הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו א"כ למה יפטור ותי' דהואיל דאנסהו לכך ולא פרע מדעתו פטור ועיין סמ"ע ס"ק וי"ו וכ"כ מהורא"ש בסימן ע"ו ע"ש ודברים אלו דחוקים דמה איכפת ליה ללוה אם הוא נאנס או לא מעולם יאמר רציתי אני ותחלתו באונס וסופו ברצון לפרוע עבורך ומי יהיה שוטה כשיראה שתופסין אותו שלא ירצה לשלם למען לא יפסיד התשלומין. ולכן נראה כפי' מש"ל דכיון דהפקעת הלואה מותר הוה כמו שלא כדין ויאמר זהו רק עלילה בעלמא ומה לי ולך מזלך גרם ומה שהקשה הפרי' דאדרבא בעלילה דעת הפוסקים להחמיר יותר ולהצריך תשלומין כהנ"ל. נראה לחלק דעד כאן אמרינן כן כשחבירו הוא באותו מדינה ויכולים לתופסו ובזו לדעת האומרים דפורע חוב חבירו שלא מדעתו חייב גם בזה חייב דהברחתי ארי מנכסיך כמבואר בגמרא משא"כ אם חבירו נמלט ואינו באותו מדינה ואין יד גוים שליטים שם והוא היושב תחת ידי הגוי נתפס בזו לא שייך מבריח ארי דהא אינו תחת ידן כלל ולכך פטור חבירו זולת מסים הואיל והם בכלל ערבות חייב לשלם כשחבירו נתפס אפילו אינו במקום שיכולים לתפוס אותו וזה פשוט ונכון. ולכך העמידו הטור בבא בפ"ע כי אין לו ענין כלל להך דפורע חוב כו' וברור ונראה אפילו לדעת ר"ת אם יש ביד הפורע רשות לחזור על המלוה דיכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי וחזור בך לגבי המלוה דודאי אף לר"ת אי הלוה מוחה מבלי לפרוע חובו ומ"מ פרע פשיטא דפטור אף זו כמוהו דעדיין מוחה כלך אצל מלוה דאל"כ הא דכתבו התוס' בגיטין דף י"ג ע"ב ד"ה גופא וכו' בשם ר"ת דמ"ג איתא בע"כ דאל"כ למ"ד מ"ג דוקא בפקדון למה לי מ"ג יאמר זכי ליה כו' משמע דלמ"ד מ"ג אף במלוה לא קשה מידי דבהלואה לא שייך זכי וכמ"ש הרשב"א שם באמת דבהך פליגי וקשה אף במלוה א"צ מ"ג הלכתא בלי טעמא דהא הלוה נפטר בהמחאתו של זה ממלוה הראשון וא"כ חייב הוא לפרוע למלוה השני כדין פורע חיבו אפילו שלא מדעתו ומכ"ש דזה היה מדעתו דהא השתא ס"ד דלא הוי בע"כ ודוחק לומר דאם הוא במתנה למקבל לא שייך פורע חובו דהא כל תיקון היה בשביל לוקח ולוה כמבואר בפוסקי' וכמש"ל בסימן קכ"ו וסימן צ"א להדיא ע"ש ועכצ"ל דר"ת לשיטתו דסבירא ליה כרא"ש דיכול המקבל לחזור וא"כ לולי מ"ג אף הלוה היה חוזר דאין זה פורע דיאמר לו כלך אצל ראשון מיהו י"ל דאם הלוה הוא חייב בשטר ומשעבד נכסים וא"כ כשיקנה המלוה מנה ההיא למקבל יש לו כל זכות שהיה לראשון וגבה ממשעבדי בשטר שהיה לראשון משא"כ אי אתינן עליה מטעם פורע חובו א"כ פקע שעבודו של השטר ומהשתא דיש לו עליו חוב דפרע בשבילו אינו אלא מלוה ע"פ מאוחר. ולכך אפילו לדעת הש"ך דמלוה בשטר לא שייך מ"ג מ"מ יש נ"מ לענין מלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר. והא דהצריך גבי זוזי דר' אבא בכתב ליה התקבלתי למקני אגב קרקע משום דלמא שכיב ר"א ולא כתב ליה סתם שפרע בשבילו והיה פורע חובו ויצטרך לשלם לו די"ל דלא האמין לשליח אולי יחזיק לעצמו משא"כ בקניה היה כתוב ביה כל דמתעני וזה דוחק דלא האמין לר' ספרא וכן י"ל בתוס' מרובה דכתבו דאין מהדין להקנות הלואה בשום קנין רק בהרשאה הקילו כמ"ש התוספות שם משום תקנה ולמה להם זה יכתוב למורשה שפרע לו והוא יתבע הלוה לפרוע לו ול"ל דחושש אולי יחזיקו המורשה לעצמו דלאמימר דס"ל גם בהרשאה אי תפס לא מפקינן קשיא א"כ ל"ל הרשאה כלל אשר לא כדת התורה וצ"ל ג"כ בשביל הקדימה שלא יאבד המלוה זכות קדימה בחובו נגד הלוה בהרשאה זו ואילו יפרע לו המורשה אין לו חוב על הלוה רק מזמן הפרעון כי החוב הראשון כבר מחל ונפרע. ולדברי הב"ח דס"ל דמודה ר"ת בחוב בע"פ זולת שטר ניחא אלא שאין דבריו נראים כמ"ש הש"ך ומ"ש שקלים ומ"ש מע"פ דהא ס"ל מלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה בשטר דמי:

כי הוצרך להתפשר כו' א"י לעכבם נראה לישנא דהוצרך לאו דוקא רק יצטרך מיירי וכוונת הגהת מרדכי הוא כך דהוא רוצה לעכב ממון של מלמד דיצטרך לפרוע עבורו ויהיה מעות הללו הצורך פרעון ופסק המרדכי דא"י לעכבם דנכסי בר נש אינון ערבין ולא יתבע ערב תחלה והיינו כמ"ש דכל כמה דלא פרע ותבעו למלמד שיפרע א"י לעכב נכסיו הרי מבואר דס"ל להדיא אלו כבר פרעו והוא תובע למלמד חייב המלמד לפרוע ואם לאו יחזיק בנכסיו כדין ערב ואלו ס"ל למרדכי דהמלמד פטור אפילו פרע בעה"ב אין זה ענין לנכסי דבר נש כו' ולא יתבע ערב תחילה דהא לוה גופיה פטור אלא ברור כמ"ש ולישנא דהוצרך ברמ"א הוא שלא בדקדוק כמ"ש ובזה כל דברי הש"ך בס"ק י"א לדחות דברי רמ"א ולהגיה בדברי המרדכי ולומר דפקדון של המלמד היה ביד אחר דחויה ואינן צריכים ולא משמע כן במרדכי רק הנכון כמ"ש ולק"מ וצ"ל דמיירי דיש מקום לתבוע למלמד ואינו בכלל המבזבז נכסיו דיש לעקל נכסיו כי אין המלמד בכלל זה ובפרט כאן דלא בריר עדיין אם יבואו גוים ויצטרך הוא לשלם ובשביל ספק זה אין לעקל כי בלא"ה כל ענין עיקול מחמת תקנה והבו דלא לוסיף עלה:

אבל אם כבר נתפייס וכו' הש"ך בס"ק י"ח תמה ע"ז מה לשון וי"א הא גמרא ערוכה אמר רבא בר מתא אבר מתא מבעט וכו' ואי חלף שתא כיון דאפייס מלכא אפייס עכ"ל ונראה דבגמרא אמרינן רק דהמוכס ממלך אין לו רשות לתפוס אחד בעד חבירו כשכבר פייס למלך משלו דעל זה אין דין דמלכותא לתבוע אחד בעד חבירו כשכבר קיבל פרעון וכמ"ש רש"י להדיא שם אבל אם עבר מוכס המלך ותפס אחד בעד חבירו עד שהוצרך לפרוע שיהיה חבירו פטור מלשלם לו מה שפרע בשבילו מס זהו לא שמענו שם דהא במס אדם נתפס בעד חבירו ואין זה בכלל פורע חובו שלא מדעתו דהא בתוך שנה היה בכלל החוב ואם אחר כך אינו רשות ביד המוכסן לתופסו מכל מקום למה יפטור חבירו הלא הוא חייב מס והעלילה לחבירו בא מצדו ומחמתו. ולזה קמשמע לן הרמ"א דכבר פקע שם מס ממנו כיון דאתפייס המלך והרי הוא כשארי חובות דאין אדם נתפס בעד חבירו וכן משמע ליה לרמ"א מהגהת מרדכי דאיירי שם אי חבירו חייב לשלם לו מה שפרע בשבילו ועיין שם ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.