תומים/חושן משפט/ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ק

(א) שאלו היו מטלטלין מיד היו ב"ד מגבין. הקשו הב"ח וט"ז דמשמע דמטלטלין אין נותנים זמן ולעיל בסימן ע"ג במשכון שביד המלוה נותנים ללוה זמן ב"ד ותי' דמשכון שאני דהמלוה סביר וקיבל ומלבד דזה דוחק אף גם דהא הטור והרא"ש כתבו לעיל סי' הנ"ל אות כ"ב דלכך נותנים לו זמן ל' יום דזולת המשכון אלו תובעו לדין היו נותנים לו זמן ב"ד ולדבריהם איפכא הוא ותלי תניא בדלא תניא. ולכן יותר היה נראה טעם הפרישה דמטלטלין דהוא בידו אם כן למה לא מכרן מקדם אם היה שכיח זבינא אבל במשכון דלא היה בידו לא היה מצוי כ"כ למוכרן. אך גם זה דוחק. ולכן נראה לפי מה שכתב הסמ"ע בעצמו בס"ק ב' ההבדל בין קרקע למטלטלין דבקרקא ליכא חשש הברח' וגביית ב"ח מאוחר אבל במטלטלין איכא הני חששות אם כן באמת במוסר מטלטלין לידו בתורת גוביינא פשיטא דצריך להמתין ל' יום כמו קרקע דהא ליתא חששות ביה כמו בקרקע ואם כן אף במשכון שביד המלוה ליכא הנך חששות ולכך צריך להמתין ולק"מ:

(ב) ואפילו בא. במרדכי הביא זו בשאלה לר"ת דאם תבעו בסיון וזמן הוגבל לפורעו בתמוז אם יש לו זמן ב"ד מתמוז ואילך עד אב והשיב ר"ת בלא"ה אין לו זמן בקובע זמן לחבירו כי ס"ל לר"ת כמ"ד בקובע זמן תו אין נותנים לו זמן ולא איפשטא שם במרדכי הך מילתא אם תבעו קודם זמן אם יש לו זמן ב"ד מיו' המוגבל והש"ך כ' דסבירא ליה לרמ"א הואיל ור"ת השיב דבלא"ה אין לו זמן משמע הא למ"ד דאף בקובע זמן נותנים זמן ב"ד אף בזו יש לו זמן ב"ד ואין הכרע דר"ת קושטא דמלתא קאמר דסבירא ליה דהקובע זמן אין לו זמן ב"ד ומה לו להשיב דלכך אין לו זמן הואיל ותבעו בסיון הא באמת אף בתובעו בתמוז ל"ל זמן הואיל וקבע זמן. וצ"ל דס"ל לרמ"א דמ"מ הל"ל דאין לו זמן הואיל דתבעו במה דנ"מ בסתם הלואה ל' יום אי תבעו ביום שני אם הלואה ל' יום עולה לכאן ולכאן או לא ש"מ דס"ל דודאי אינו עולה ולכך הוצרך לטעם דלזמן קבוע שוב אין נותנים זמן. ומזה נראה דאף דקיימא לן סתם הלואה ל' יום מ"מ אם תבעו ביום שני נותנים לו זמן ב"ד אחר כך והרי ס' יום ואף על גב דשם במרדכי הביא בשם רשב"ם דעל פקדון וכיוצא בו דברים דהדרו בעיני' אין נותנים זמן ב"ד כלל והביא ראיה מהא דאמרינן בפ' שואל שאלה הדרא בעיני' ולא אתא למכתב דלית ליה זמן כלל ואע"ג דשם לא מיירי מזמן ב"ד רק סתם הלואה ל' יום דהואי' דאין לו זמן לא כותב ליה ומה ענין זה לזמן ב"ד דבשביל זמן ב"ד לא כותב תיכף דדי כשיתבע זמן וגם אז הב"ד כותבין. ומזה לכאורה משמע דזמן ב"ד היינו סתם הלואה ל' יום דב"ד נותנים לו זמן שלשים לטרוח בזוזי. אבל באמת אינו כמ"ש מדברי רמ"א וסתימת פוסקים רק נראה דרשב"ם מדמי להדדי כמו דאין לדבר דהדר' בעיני' סתם הלואה ל' יום דנפקא מקרא משום דהואיל דהוא מחזיר בעין ה"ל להחזירו תיכף אם כן ה"ה הך סברא בזמן ב"ד דל"ל זמן במילתא דהדרא בעיני':

(ג) מנדין אותו עוד כו'. בגמרא דמ"ק אמרינן מנדין אותו שלשים ושונין ולבסוף ס' מחרימין אותו ור"ח אמר מתרין בו בה"ב וה"מ לממונא אבל לאפקרותא לאלתר מחרימין אותו עכ"ל. ובהל' נידוי פ"ז כתב הרמב"ם מי שהוא בנדוי שלשים יום ולא בא ותבע להתיר לו מנדין אותו עוד שלשים יום לא בא מחרימין אותו עכ"ל והן הן הדברים האמורים בש"ע בסעיף זה ואילם בהל' סנהדרין פ' כ"ה כ' מקבל עליו הדין ואמרו לו לשלם והלך ולא שילם מתרין בו בה"ב ואחר כך מנדין אותו ואם עמד ל' יום ולא תבע להתיר לו נדוי מחרימין אותו עכ"ל והן הן דברי מחבר לעי' סי' י"ט ע"ש והדברים סותרים זא"ז כמו שכבר עמד הכ"מ בזה וכ' דהתראה בה"ב היינו במקום נידוי שלשים יום וזה דוחק ואין צורת פי' הגמרא סובלתו וגם דברי ש"ע דכתב בשניהם בה"ב עדיין בסתירה במקומו וכן בטור. ולכן נראה עיקר אם אין לו עם חבירו שום סכסוך בגוף התביעה רק תבעו והודה כי אם מבקש זמן לפרעון וב"ד נתנו ל' יום והוא אינו פורע אח"כ א"כ אין כאן אפקרות' בפסק ב"ד לומר שהב"ד לא יפה דנו כי לא היה כאן סכסוך כלל ביניהם ואין זה אלא שאינו רוצה לפרוע לחבירו ופריע' ב"ח מצוה וכופין ולכך בעינן נידוי ם' יום ואח"כ מחרימין מה שאין כן כשהיה להם דבר סכסוך עם חבירו וחושב שאין חייב לחבירו כלל ובא לב"ד והם חייבהו בדין והלך ולא פרע הרי זה להרמת ראש נגד פסק בית דין כאלו לא פסקו כדין וכי אין משגיח בפסק שלהם כי הנכון אתו הרי זה אפקרות' וע"ז תיכף בכלות שלשים מחרימין אותו וזהו כוונת הגמ' דודאי לכל מילתא דממון צריך התראה בה"ב חוץ לדבר איסור א"צ אבל לממון צריך רק הא דקאמרינן דשונין הנדוי עוד שלשים ואחר כך מחרימין ע"ז קאמר וה"מ לממון פי' דאין כאן התראה נגד פס"ד דהא לא היה לו סכסוך ואין כאן אלא שמעכב ממון חבירו ולכך מקילין ביה להמתין ס' אבל באפקרות' והיינו כמ"ש דהיה להם הסכסוך וב"ד פסקו והוא מסרב וזהו דאפקיר בב"ד כאלו לא יפה דנו לאנתר פי' בכלו' ל' מחרימין והן הן דברי הש"ע הנ"ל בסי' י"ט קבל עליו הדין כו' מזה מורה שהיה להם סכסוך וקבל על עצמו שהם ידונו ביניהם דאל"כ מה קבלה שייך ביה ולכך מחרימין אותו לאחר שלשים יום תיכף משא"כ בסי' זה דאין כאן סכסוך רק מבקש הרחבה אין כאן אפקרות' ויש לו זמן ם' יום וא"ש ובאיסורא כיון דליכא ביה אפקרות' בב"ד גם כן ס' יום אלא דאין צריך בה"ב דהוא רק התראה לענין ממון שלשה ימי ישיבת הדיינים וזהו אין לאיסור ולכך בהלכות נדוי השמיט המחבר הך התרא' בה"ב וכתב סתם לאחר ס' מחרימין וא"ש וזה פשוט וברור והאחרונים האריכו ודחקו עצמן והדבר פשוט בצור' השמעתא דאלו מגלחין הנ"ל:
אלא. הא קשיא על הטור דהרא"ש הביא קושי' בשם הראב"ד ז"ל הא דקתני אין נדוי פחות משלשים יום מה נ"מ בו אם יפייס לבעל דינו אף תוך שלשים יום מתירין ואם לאו הרי תמיד בנדוי אפילו בכלו' שלשים יום ומכח קושי' זו חידש הדין ע"ש והביאו הטור בהל' נדוי סי' של"ד ע"ש ולכאורה אין מקום לקושיתו דהא נ"מ להך דשונין לאחר ל' יום ואי אין סתם נידוי שלשים יום ה"א דשונין תיכף אחר זיין עי' ש"ך ריש הל' נידוי וצ"ל דקושיתו למה נ"מ תנא שונין ליתני תיכף מנדין ס' ימים ושנות הדבר למה בממ"נ אי בא ותבע להתיר ורוצה לציית הא בכל זמן מתירין לו ואם לאו הרי הוא ס' ימים בנדוי ואם כן תיכף הל"ל דהוא בנדוי ס' ואחר כך מחרימין. אבל לדעת הרמב"ם דלפעמים באפקרות' כנ"ל מחרימין לא לאלתר לגמרי כמו שחשב הראב"ד רק לאחר שהוא שוהה בנדוי ל' יום שהוא סתם נדוי ואם כן הא איצטרך לאשמעינן דסתם נדוי ל' יום ואין מחרימין אלא לאחר שלשים יום דאל"כ ה"א באפקרותא תיכף לאחר ז' מחרימין וטובא קמשמע לן דצריך להיות ראשון בנדוי שלשים כשיעור סתם נדוי ואם כן הטור דהעתיק כאן דברי רמב"ם לא היה לו להעתיק דינו של הראב"ד דנלמוד מקושי' הנ"ל (וצ"ע והארכתי בחדושי לי"ד בהל' הנ"ל) ואין כאן מקום קושיא עכ"פ זה ברור דהרמב"ם מכח קושי' הראב"ד יליף דהך לאלתר פי' לאחר שלשים יום ולא תיכף:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.