תומים/חושן משפט/צט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט צט

(א) מתנה ע"מ להחזיר וכו'. עיין אורים מ"ש בשם בעה"ת אך נראה כל זה הוא למ"ד דאין הבדל בין שבועה דלהבא ושבועה דלעבר אבל לפי דפסק הש"ע לעיל סי' פ"ז דיש הבדל א"כ בלא"ה לק"מ דאם יש מתנה ע"מ להחזיר והוא נשבע שאין לו אם כן בשעת שבועה מוציא שקר מפיו וחמירא ליה משא"כ אם לא ישבע רק כשירוויח שיתן לו ואח"כ ירויח הרי לא יצאה שבועה לשקר מפיו קילא ליה. ואין להקשות א"כ כשנשבע להבא למה לא יוכל להשביעו כל שלשים יום הרי כשנשבע כל ל' יום הרי חמירא ליה דהוי שבועה לעבר ויוצא שקר מפיו דהך שבועה בלא"ה חומרת הגאונים ולא החמירו בו אף דקילא ליה וזהו להטיל עליו שבועה בכוון מחדש בזו אמרינן בתקנתא דגאונים אין להחמיר כ"כ אבל מתחילת שבועה דבלא"ה נשבע כל שאנו יכולים לכלול בתוך שבועה דחמירא ליה ולא יקל ראשו בשבועה עבדינן ולכך כללינן בשבועה דלא החביא ולא נתן מתנה ע"מ להחזיר וזה פשוט ונכון:

(ב) נראה וכו'. עיין אורים מ"ש בשם המ"מ דא"נ לומר דחייב לאחרים וכתב המ"מ דמזה מוכח דסבירא ליה לרמב"ם מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה על פה קודם דאם לא כן מה קנוניא יש דנהי דהאמת אתו מ"מ הא מלוה בשטר קוד' וכ' הש"ך דאין כאן הוכחה דמיירי במטלטלין או נכסים שקנה אחר הלואת שניהם ובשטר לא נכתב דאקני ואם כן אלו האמת שחייב בעל פה גם כן היה הדין יחלוקו ולכך כתב הרמב"ם דא"נ מפני קנוני'. ואין דבריו ברורים כי בדבר שאין בו דין קדימה אם חייב לאחד מימים ימימה ובא היום לפני עדים ועושה לאחר שטר אחר שחייב לו טרם שגבה הראשון בב"ד הרי כל דברים הנ"ל שאין בהם דין קדימה יחלוקו בין שני חובות הללו וזה פשוט ואם כן המודה בב"ד שחייב לאחר בעל פה לא זו דיש לו מגו דאם רצונו לקנוני' הקצרה ידו לכתוב שט"ח בעדים שבעצם היום הזה נתחייב מנה לפלוני והרי כאן שני חובות שוי' ליטול בנכסי' ההם אף גם דמה שהודה בב"ד שחייב לפלוני מעת הודאה משוי' ליה חוב דלו יהיה דאינו חייב לו כלל מ"מ מתחייב בהודאתו בפני עדים כמש"ל בסי' מ' ומכ"ש המודה בפני ב"ד דמשעת הודאה הוי ליה לחוב גמור ואם כן עדיין מטלטלין ודכוותי' יחלוקו דהא יש כאן ב' חובות ואין נ"מ בקדימה ואיחור ועכצ"ל דמיירי הרמב"ם מנכסים שיש בהן קדימה ולכך לולי דאינו נאמן היה מלוה ע"פ קודם לגבות וזה פשוט וברור:

(ג) קודם שנשבע. דעת הב"ח דאם אמר אז שמוחזקין בו דלית לי' נכסים דחייב לאחר נאמן כי מה קנוני' יש לו הא לית ליה והש"ך השיגו דלמא יש לו ואומר לקנוני' ואני לא הבנתי דבריו דהא אין מוחזקים בו דאית לי' רק דחושש הש"ך אולי יש לו בהסתר אם כן הא יש לו מגו דיהיב לאותו פלוני נכסים אלו דיש לו בהחבא ונחנו לא נדע והש"ך גופי' כתב ס"ק ו' באומר שחייב לאחר ויש לו מגו דיהיב לי' נאמן במגו וכאן כיון דאנו אין יודעים אם יש לו נכסי' הרי יכול ליתן נכסיו דיש לו בהחבא לאותו גבר ויש לו מגו ברורה ואין לומר דאולי אין רצונו להטמין מטמוניות או לתת לאחר פן יודע סודו ולכך מתחבל לומר דחייב לאחר דאם כן הא דפריך בגמ' פ' חזקת בראובן שמכר שדה שלא באחריות דא"י להעיד דמעמיד' בפני ב"ח ופריך הגמרא בממ"נ אי דאית ליה עליה דידי' הדר ואי דל"ל מה נ"מ וקשה מה קושי' דלמא יש לו מטמונים וחושש פן בין היום ומחר לאחר זמן יתגלה סודו ויטרוף הימנו ב"ח ולכך מתחבל שיהיה שדה זו קיים לגבות ב"ח ואם אח"כ יתגלה סודו מה שעבר עבר כי הלוקח היה שלא באחריות. אלא ודאי כיון דהוא בחזקת דלית ליה לא חיישינן דאית לי' במטמונים ומכ"ש בנדון הנ"ל דנשבע דלית ליה תו לא חיישינן למידי ודברי הב"ח ברורים:

(ד) וי"ח בזה דעת הד"מ. דהרשב"א בתשובה דכתב דאם נתן לאחיו בכת"י דחצי נכסיו הוא שלו ואח"כ יצא עליו כתוב' אשה וכתב הרשב"א דל"ל לקנוני' דהא אם ירצה יכול לתת לאחיו נכסיו במתנה עכ"ל ומזה הוכיח הד"מ דסבירא ליה דאף במקום חזקה כל מה שהוא ברשות אדם הוא שלו מ"מ אמרינן מגו וכן הוכיח מתשובת הרא"ש דפסק ביש לו עסקא בידו דנאמן לומר של פלוני הם במגו דיהיב ליה וע"כ כתב כאן דיש חולקים והרב הש"ך האריך לומר דל"ל בדעת רשב"א בזה דרשב"א גופי' כתב בתשובה דה"ל מגו במקו' חזקה וכדי שלא יהיה סתירה בדבריו צ"ל דשם היה נכסי' בחזקת וברשות אחיו ואם כן ליכא מגו במקום חזקה כלל וכן הרא"ש מיירי בידוע דיש לו עסקא מאחרים בידו ואם כן תו לא שייך חזקה כל מה שהוא ביד אדם הוא שלו ולכך ס"ל להרא"ש דמהימן במגו אבל זולת זה לא ודעת הש"ך דליכא כאן מחלוקת כלל וכולי עלמא ס"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה כזו ע"ש:
ולא. נראים דבריו כי אמת דברי רשב"א סותרים ויש לישבם ודלא כמ"ש הש"ך כי זהו דוחק לומר דמיירי דנכסים ברשות אחיו כי לא נזכר זה בתשובה הנ"ל רק הואיל ויש ביד אחיו כת"י מוקדם בזמן כי חצי הנכסים שייכים לו רק כל החשש אולי עשה קנוניא וכתב עכשיו הכת"י והקדים הזמן זהו בלא"ה חששא רחוקה לחוש לכה"ג במקום דלא נפל ולא איתרע וכמ"ש מהר"ם מלובלין עיין לעיל ס"ס מ"ג מ"ש שם. וא"כ בצירוף מגו דאי בעי יהיב לו אמרינן ולא שייך במקום חזקה כי כת"י שבידו מגרע חזקה שלו דכתבו בידו מקדם ומכח מגו אמרינן דאין כאן קנוניא. ולק"מ וכן בדברי הרא"ש יפה כתב הש"ך אבל מ"מ יפה כתב הרמ"א דיש חולקים כי רבים ס"ל דאמרינן מגו במקום חזקה. דהא כתבו התוס' ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה קבל כו' דביש בידו פקדון מאשה והוא מעות טמונים דלכ"ע זכה בהן הבעל כדין נכסי מלוג לאכול פירות ולירושה אם אמרה האשה של פלוני הם נאמנת במגו דאי בעי שקליה ויהיב ליה זולת אם אמרה בשעת מיתה דא"א למשקל כו' אז אינה נאמנת ולכך תניא יעשה פי' לפירושה וכ"כ הרא"ש וכ"פ בש"ע א"ע סימן פ"ו ע"ש וקשה הא נכסים בחזקתה של אשה שהן שלה בתורת נ"מ ואיך תהיה נאמנת במגו נגד חזקה להפקיע זכות בעל וביותר לפמ"ש הרמ"א בא"ע שם וכן דעת הסמ"ע לעי' סי' ס"ב ועיי' מ"ש שם דאפילו אשה הנו"נ בתוך הבית נאמנת במגו אף דהוא בחזקת שלה ושל בעלה ואין לדחות הואיל הוא מופקד ביד אחר דמ"ש הואיל והופקד מן האשה הרי זה כאלו הן בידה וכמ"ש הבית שמואל להדיא סי' פ"ו ע"ש ופשוט הוא. אלא שאני תמה המ"מ הביא הך סברא בשם הרמב"ן כי הוא היה כמסתפק אם לא נימא דהוי מגו במקום חזקה וכו' ואולם הרמב"ן גופיה כתב בחדושיו למס' ב"ב בפרק חזקת בשמעתא הנ"ל דאין האשה נאמנת לומר על נכסים שבידה שניתן לה במתנה מאחר ע"מ שאין לבעלה רשות בו כלל. דאי ס"ד דנאמנת א"כ למה קתני באומרת של אחרים היא אינה נאמנת למה הא יש לה מגו דאמרה שלי הוא וניתן לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו. וכ"כ המ"מ בשמו פ' כ"ב מהל' אישות ע"ש וקשה הא הוי מגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האשה שלה הם יהיה באיזה אופן שיהיה עכ"פ שלה הם ומה מגו איכא דיהבי לאחר הא הוי מגו במקום חזקה. ומה ראיה יש מזה דלא מהימנת דשל אחר הוא ועכצ"ל דהמ"מ גופיה כתבו כמסתפק בשם הרמב"ן אי נימא דהוי מגו במקום חזקה ואין ספק זה מוציא מידי ודאי כמ"ש בחדושיו להדיא דאמרינן מגו כזו וצ"ע. וכן יש ראיה מהא דאמרינן בגמרא פ' זה בורר והביאו הרי"ף והרמב"ם בפ"י מהל' זכיה באומר ראיתי אביכם שהיה מטמין מעות ואמר של פלוני הם אינו נאמן ואם הם במקום שהמגיד היה יכול ליטלם נאמן במגו דהיה רוצה נוטלם ונותנם לפלוני ועיין לקמן סימן רנ"ה ס"ח ע"ש וקשה הא הוי במקום חזקה דחזקה מה שהיה ברשות אדם הוא שלו וסתמא איירי אפילו הטמנה הוא ברשות המצווה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דין ב' ע"ש להדיא. ודוחק לומר דהואיל דהך דראה שהטמין היה יכול ללקחו מתחילה א"כ הרי המטמין הימנהו תחילה ודינו כשליש ונאמן בכל דבר דמ"ש דהא אף בנדון הש"ע הא המלוה האמין ללוה מתחילה ועד סוף דהרי היה יכול להבריח נכסיו כרצונו ומ"מ לא מהני מגו להפקיע חזקה הנ"ל ואיך יהיה הרואה יותר נאמן והגע עצמך המטמין גופיה אלו אמר של אחר אינו נאמן והרואה שהטמין ושמעו מפיו יהיה נאמן ודוחק לחלק דבאחר לא חיישינן לקנוניא כולי האי כמ"ש הרמב"ן כפי מ"ש בשמו המ"מ דשכיח בלוה קנוני' משא"כ באדם אחר וכל זה דוחק. וא"כ במקום שיש חשש דאותו אחר יש לו צד נגיעה והנאה וקנוניא בו לא יהיה נאמן וסתמא נאמר בש"ס וכל הפוסקים. ולכן יותר מסתברא לדינא אמרינן מגו אף במקום חזקה כזו. וכ"כ הש"ך בשם הרב הגדול ר"א בן חיים ז"ל וכן דעת הרי"ף בתשובה הביאו הבעה"ת שער ב' ח"א דנאמן לומר של אחר הוא רק אותו אחר יטול בשבועה אלא שבעה"ת תמה וכתב דהוא ט"ס דלמה נאמן ושבועה זו מה טיבו ולק"מ דאיירי דיש ללוה מגו ולכך נאמן רק מ"מ הנכסים בחזקתו ואותו אחר נוטל נכסים מה שהם משועבדים לב"ח והוי ליה כנכסים משועבדים דמה לי משועבדים ללוקח או לב"ח מאוחר והוא טוען שהם שלו לא יטול אלא אחר שבועה ואע"ג דאית ליה ללוה מגו הא ס"ל מגו לפטור משבועה לא אמרינן והרי זה דומה למלוה על משכון דג"כ נאמן במגו דלקוח ומ"מ חייב שבועה דה"ל נוטל ולא אמרינן מגו לפטור משבועה ואף זה הרי זה ניטל מן ב"ח שקדמו ולא יטול אלא בשבועה ולא מהני מגו וכן נראה לדינא.

(ה) אם ידוע שיש לו עסקא מאחרים כו'. דעת הש"ך דידוע בעדים ושהוא תוך זמנו שודאי שלא פרעו כלל דאל"כ הא נוכל לטעון דהחזיר לו העסקא והא דבעי נאמנות דידיה דאל"כ אמרינן דהך עסקא הוציא ואינו בעין ודבריו דחוקים ולא ידעתי מה צווך לזה הא יש לו מנו דיהיב לו וא"כ אף באומר שלא היה מחזיר העסקא היה נאמן במגו רק כל ריעותא דמגו דה"ל במקום חזקה דחזקה כל מה שהוא ברשות אדם הוא שלו וזהו באין ידוע דיש בידו משל אחרים אבל בידוע הא אזלא חזקה די דהא רגיל להיות בידו משל החרים וה"ל כמו סרסור דלא אמרינן ביה חזקה זו ויש לו מגו מעליא ונאמן שהוא של עסקא ולא היה מחזיר לו כלל וכלל וזה פשוט ובריר:

(ו) מעסק פלוני הם וכתב הש"ך. היינו להך פלגא דהוא פקדון אבל הנך פלגא דהיא מלוה יחלוקו עם ב"ח דמלוה להיצאה ניתנה כדקי"ל בסימן ק"ח דעסקא פלגא מלוה ודבריו תמוהים דהא מבואר בפ' המקבל דהך עסקא אינו נעשה מטלטלין אצל יתומים ופירש"י אפילו פלגא מלוה אין ליתומים בו ומכח זה הוציאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הדין שם דאם יש עסקא ויש עליו בע"ח וכתובת אשה אין להם כלים בהך עסקא והיינו אפילו בפלגא מלוה כבואר שם בכל הפוסקים דהא השוו הך דינא דב"ח וכתובת אשה ליתומים וביתומים אמרו בכל עסקא וה"ה לגבי ב"ח וכן מבואר בי"ד סימן קע"ו ע"ש וזה פשוט דאין לב"ח כלים אפי' בהך פלגא מלוה. ואמת כי שם נזכר דאיכא עדים או שטר וברור דהך עסקא הוא של פלוני אבל מ"מ נלמוד דאין לב"ח זכות רפילו בהך פלגא מליה וא"כ כאן דיש לו מגו ונאמן היינו כמו עדים דמ"ש עדים ומ"ש מגו סוף כל סוף אתברר לגבי ב"ד דהך עסקא דיליה הוא ולית ליה ללוה חלק בו ואם כן פשיטא דאין לב"ח של לוה זכות בכל עסקא. ולא דמי כלל להך דסימן ק"ח דשם לא נודע אם החזיר או לא ולכן דברי הש"ך תמוהים עד למאוד:

(ז) ולי נראה שב"ד וכו'. הרב הש"ך נסתפק למי כופין אם נלוה ליתן החצי למלוה השני שלא נשבע לו או דהלוה נותן הכל למלוה שנשבע לו וב"ד כופין ומוציאין פלגא מיד המלוה ונותנים למלוה השני ובאמת לענ"ד אין כאן מקום ספק דאיך אפשר להוציא מיד המלוה שגבה הא איירי במטלטלין שאין בהם דין קדימה וא"כ קי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה ואין ב"ד מוציאין מידו ואיך אפשר להוציא מידו מה שכבר גבה ובפרט דנשבע לו הליה לשלם לו והשבועה מסייע לו ואיך אפשר להוציא מידו מה שכבר גבה ולכן בדור דהפי' דכופין ללוה לפרוע החצי למלוה השני כפי הדין יחלוקו אלא שאני תמה כיון דמיירי במטלטלין שאין בהם שעבוד כלל דהא לא כתב ליה דאקני כמ"ש הטור והרא"ש דאין השעבוד חל על דבר שלא בא לעולם וש"מ דלא כתב ליה דאקני וכ"כ הפרישה וא"כ אף אם נאמר כדעת האומרים לקמן בסימן ק"ד כמש"ל באריכות דאף דאקני לא משתעבד מ"מ ברגע זו שבא לרשותו תיכף חל עליו שעבודא המלוה שלי מתורת שעבוד דאורייתא מ"מ במטלטלין ודאי לא שייך כן ואין כאן שעבוד מוחלט רק על קרקפתא דגברא מוטל מכח פריעת ב"ח מצוה. וא"כ הא נשבע שנא לפרוע כל מה שירויח רק לב"ח אחד ועל החצי שפיר נשבע דמגי' לו כדין רק על החצי שני שלא כדין ולעבור על מצות פריעת ב"ח נשבע וא"כ הל"ל שבועה בכולל כמו בנשבע שלא לאכול מצה דמגו דחל על אכילת מצה כל השנה כן חל על אכילה בליל פסח ואף כאן מגו דחל על החצי המגי' לו כן חל על חצי המגי' לב"ח השני והיה נראה לכאורה לומר דאין כאן מחלוקת בין מחבר להרא"ש והטור דמודה המחבר דכל זמן דלא נתחרט והתירו לו שבועה דאין לו ליתן שום דבר לב"ח השני דאיך יעבור השבועה רק כוונת המחבר דעל כל פנים נשבע לבטל פריעת בע"ח שהוא מצוה א"כ כופין אותו בשוטים דעבר על מצוה ואם מתוך הכפייה יתחרט על שבועתו וימצא פתח התרה מתירין לו כי לדבר מצוה מתירין אפילו שלא בפני הנשבע מכ"ש בזה כי לא נשבע לו מחמת טובה שקיבל כי כבר עבר וחלף רק נשבע מכח תקנת הגאונים. ועי' י"ד סי' רל"ט בש"ך ס"ק כ' דהביא בשם מהרש"ל בנשבע לבטל מצוה דכופין אותו להישאל על שבועתו ולא יעבור וא"כ י"ל אף כוונת המחבר כן ואין כאן מחלוקת. אך אין זה מספיק דמלבד דדוחק בלישנא דמחבר אף גם דקשה דמחבר פסק בא"ע סימן קי"ח סט"ז בא' שנשבע לתת לחבירו חצי רווח מכל שירוויח והאשה תובעת למזונות דאין לאשה כלום בו אף דכבר חייב לה מזונות שעברו ומה שנתחייב כבר הוא חוב גמור ומבואר לעיל סי' צ"ז סכ"ד דחולקין עם מלוה בע"פ ע"ש וכמו כן פסק בסי' זה ס"א דישבע שכל מה שיבא להבא לידו ברווח וכדומה שיפרע לב"ח ולא יתן לאשתו כלל במזונו' אפילו במזונות שעברו בין זמן השבועה לזמן הרווח וקשה נמה הא הוי מלוה כמו הוא ופריעת ב"ח מצוה עלה דשניהם רמיא. ומכ"ש דכלל סתם בס"א דישבע אפילו המלוה הוא בע"פ בעדים בלי שטר כלל ומבואר לעיל סי' צ"ז דמזונות שווים עם מליה ע"פ. ואמת כי בבית שמואל סי' הנ"ל נתן טעם דה"ל לגבי אשה כנכסים משועבדים ואין מוציאין למזון אשה והם דברי הרא"ש בתשובה כלל ח' בסופו ע"ש: אך זהו להרא"ש דס"ל מלוה בשטר הוי כמו משועבדים למלוה ע"פ וכמש"ל סי' צ"ז ולקמן סי' ק"ד ע"ש אבל להמחבר דס"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות ב"ח ש"מ דלא חשיב ליה למשעבדי ומכ"ש דלא חשיב משעבדי מה שנשבע לשלם דאפילו לפמש"ל סי' צ"ז דס"ל למחבר דמזונות גרע שעבודו ומודה דגרע נגד מלוה בשטר מ"מ ה"מ בשטר דשעבד נכסים להדיא אבל בנשבע מה שירוויח מה שעבוד נכסים יש כאן הא לא שעבד כלל רק שבועה חל אקרקפתא דגברא אבל שעבוד נכסים ליכא כאן דמה מועיל שבועתו לשעבד נכסים אך מועיל לשעבר גופיה ואם ס"ל דע"י שבועה הוי ליה כמו נכסים משועבדים א"כ איך סתם פה דכופין לחלוק ולא חילק דאם המלוה השני שלא נשבע לו הוא מלוה ע"פ בעדים דאין לו כלום דאין לו בנכסים משועבדים כלל אלא ודאי דליתא והדבר צ"ע ולכן היה נראה דס"ל למחבר הואיל והרא"ש נתן טעס כמ"ש הטור דא"י לשעבד דבר שלא בא לעולם ולא חילק בין כתב ליה מא"ק ודאקני או לא כתב ליה וגם למה לא כתב דמטלטלין לא משתעבדי כקוגי' הפרישה ולכן ס"ל ודאי בדלא כתב ליה כנ"ל פשיטא דחל שבועתו דהא אין למלוה השני שום שעבוד וחל השבועה בכולל כמ"ש רק מיירי בדכתב ליה מא"ק ודאקני וא"כ הרי יש כאן לומר דנשתעבדו לו וא"כ איך יכול להפקיע בכל שבועתו שעבודו וא"כ במקרקעי נמי אם ישבע הלוה לשלם לב"ח מאוחר וכי משגיחין בשבועתו ולכך נתן הרא"ש הטעם דמ"מ לא חל שעבוד על דבר שלא בא לעולם רק חל שעבודו בבא לעולם וא"כ ס"ל כרשב"א דיכול לחזור בו קודם שבא לעולם ועיין לקמן סי' קט"ו דהוכחתי דהרא"ש ס"ל כרשב"א ע"ש וא"כ זה שנשבע לתת הרווח לשני הרי חזרה גמורה ואין לך חזרה יותר משבועה וא"כ בטלה לשעבודא דקמא וחל שבועת השני. והמחבר לא ס"ל כרשב"א רק כהחולקין דא"י לחזור וכנראה דלא העתיק דעת הרשב"א כלל לקמן סי' קי"ב וא"כ חל שעבודו של הראשון בהחלט וא"כ פשיטא דאין כח ב ד השני להפקיע שעבודו כלל דהא משועבד לו ואפילו גבה כולו בשבועתו כופין להשני ליתן החצי לראשון בשעבד ליה מא"ק ודאקני ואין כאן שבועה כלל להפקיע שעבודו בשום אופן. ולכך במזונות אשתו דליכא כאן שעבוד מא"ק ודאקני מודה המחבר דחל השבועה ואין לאשה בו כלום וינתן למי שנשבע לו וא"ש ודברי מחבר והרא"ש תליא במחלוקת דלקמן וכך יפה לנו למעט במחלוקת ולומר דלא אמרו המחבר רק בדכתב מא"ק ודאקני. אמנם נראה דגם הרא"ש לא אמרו רק בדלא כתב ליה דאקני אבל בדכתב הרא"ש מודה לדינו של מחבר ולא ס"ל כרשב"א דיכול לחזור בו משום דקשיא מ"ש הרא"ש סוף כלל ח' בנשבע ליתן לאחד חצי ריווח דאין לאשה חלק בו מחמת מזונות דאין מוציאין למזון אשה מנכסים משועבדים וקשה מה איריא הך טעמא הא בנדין בתשובה זו בסעיף זה ה"ל ג"כ להרא"ש דצריך לקיים שבועתו אף דהוא ב"ח מוקדם השני ומלוה בשטר. אלא צריך לומר דבמקום הרא"ש היה משעבדים למזימת מא"ק ידאקני והיה שורת הדין כב"ח דעלמא דיחלוקו ולכך נתן הרא"ש טעם דמזונות גריעי דמשום תיקון עולם נגע בו. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו הפרישה וכה"ג דבכלל ח' ד ן ז' פסק ביש לו נשים ונשבע ליתן לשניה למזונות כל מה שירוויח ופסק הרא"ש דלא מהני וחייב ליתן לכל אשה החצי ממה שירוויח למזונות והרי זה סותר לדין דהכא ומ"ש בסוף הכלל כנ"ל ונכנסו בדחוקים אשר נראה לכל מעיין וא"צ להשיג עליהם ולפמ"ש ניחא דהא לשניהם נכתב דאקני ותיקון עולם לא שייך כאן דהא שניהם תובעים מזונות וא"ש. וא"כ אף הרא"ש נראה דס"ל לדינא כהרב המחבר ודוק.

(ח) אם ידוע בעדים וכו'. עיין אורים והנה הרב הש"ך דעתו דבעינן ג"כ עדי ראה דאל"כ נאמן במגו דהחזרתי ולדידי צ"ע כי הא החפץ ביד לוי ולוי אינו יודע אם אמת שהוא של ראובן או נא וא"כ ה"ל לוי במקום עדי ראה דהא חפץ בידו ואיך יטעון החזרתי ואפילו לדעת הסוברים כמש"ל סימן ע"ב בתומים ולקמן סימן רצ"ז באריכות דטענין ללוקח כל מה שהיה יכול המוכר לטעון אף הוא עכשיו ביד הלוקח ועיין לקמן סי' קט"ו מ"מ שם מיירי דאין שמעון לפנינו ואמרינן אלו היה שמעון טוען כך והיה נאמן במגו אף עכשיו לוי הבא מכחו יש לו זכות אבל עכשיו דשמעון בעצמו טוען של ראובן הוא ומגו ליכא דהא ביד לוי ה"ל ראה א"כ צ"ע אם בעינן עדי ראה ועכ"פ פלוגתא דרבוותא הוא ולא ה"ל להרב הש"ך להחליט דין.

(ט) דאפילו מקרקעי וכו'. הש"ך תמה דבשלמא במכר ומתנה הם שלו של המקבל אבל בזה דלא היה רק להברחה אם כן חייב לשלם להנותן וב"ח שלו גובה מדר"נ ולא על תשובת הרא"ש שממנו מקור הדין תלונת הש"ך כי בלאו הכי יש לדייק בדברי הרא"ש בתשובה דנתן טעם דיש לב"ח שעבוד מא"ק וא"כ שורת הדין גובה ממקבל מתנה רק מכח תקנת השוק ובמקום הברחה לא תקנו. ויש להבין למה ליה כ"ז הלא הברחה אינו מועיל ואפילו בלי שעבוד מא"ק גובה וצריך לומר או דכתב כן אפילו לדעת ר"ת וסייעתו דסבירא ליה בכתובות פ' האשה שנפלו דגבי ב"ח מברחת קנה וכמש"ל וכתב הרא"ש בנדון זה הר"ת גופיה מודה דהא עכ"פ לא שייך ביה תקנת שוק ויותר נראה דבעובדא דרא"ש היה הדבר ספק אי היה באמ' מברחת או באמת מתנה גמורה ולכך מספק אין להוציא מידי מקבל מתנה והוא מוחזק ולכך טען הרא"ש דשורת הדין להוציא מידו ואזלי חזקתו רק המקבל בא מכח ת"ש וכל ספק בתקנה דיינין כדין תורה. ובהכי ניחא הא דדייק הפרישה על הטור שהעתיק שני תשובות הרא"ש תכיפות זה לזה בענין הברחה דגובה הימנו ב"ח ותמה הפרישה תרתי ל"ל ולפי מה שכתב' ניחא דבתשובה א' הי' בירור ואומדנא גמור' להברחה ופסק הרא"ש דאפילו מלוה ע"פ מוציא מיד מקבל מתנה אבל בתשובה שני' דלא היה בירור ואם כן אין להוציא מספק ולכך בעינן דב"ח יש לו מא"ק וגובה מדין תורה ולא חשו לתקנת שוק וא"ש כי דינו של זה לא כשל זה ולפי זה קושית הש"ך מיושב דאיך אפשר להוציא הפירות מספק כיון דבדין תורה אין להוציא מטעם מא"ק דאפילו מקרקעי כמ"ש הרא"ש ומטעם הברחה א"א להוציא דהא הוא בספק והממע"ה וא"ש. אך על המחבר דכתב סתם דאפילו מלוה ע"פ גובה ממקבל ש"מ דמיירי באופן דברירא לן דהוא הברחה ואם כן קושי' במקומו אך באמת הך דינא גופי' אי מצי המבריח להוציא הפירות מיד מקבל עד שנדון ביה דינא דר"נ צריך חקירה כי הרא"ש בפ' האשה שנפלו באשה שעשת' שטר מברח' כתב דמקבל אוכל פירו' וכ"נ מדברי מחבר א"ע סי' צ' ס"ז ובב"ש ס"ק ל' ע"ש אלא דהרא"ש שם נתן שני טעמים א' דהא כוונתה שלא תהנה בעלה ממנה ואי לא יהיה הפירו' למקבל רק לה אף הם שייכים לבעלה וטעם שני דאומדנא דמוכח דכוונתה שיאכל המקבל הפירו' בהחלט דאם לא כן מי הוא שיטריח בנכסים לעבדם ולשמרם על מגן ע"ש והנה נ"מ בין שני טעמי ב"ח דעלמא ולא אשה לגבי בעל דהא יש להבין במ"ש הרא"ש דאם לא יהי' למקבל יהיו לבעל והיא אינה רוצה שיהיה לבעל דזהו פי' ר"ת ורבינו שמשון דפי' בגמרא אי לא קנהו לוקח יקנה בעל וכיון שאין רצונה שיקנה בעל בע"כ מקבל קונה אבל הרא"ש הא חולק ופי' דקושי' הגמרא דלא לקני מקבל רק בעל דלא אמרינן הך סברא כלל רק סבירא ליה דמטעי טעי וסבירא ניה דלא יקנה המקבל ולא הבעל ולכך הבריח אבל בנודע לה שאין מועיל ניחא לה ביותר שיקנה הבעל ממקבל ואם כן אף בפירות נימא כן דאף דלא קנהו מקבל מ"מ אין הכרח שיקנה בעל רק מטעי טעי וס"ל דלא יקנה לא זה ולא זה ובהתוודע שאין מועיל דעתה נח יותר בבעל מן המקבל דהא בלא"ה צ"ל דטעה בגוף נכסי' ואין לומר דלא אמרו הרא"ש רק בס"ד דהוא הכל כשיטת ר"ת ור"ש אבל לדינא סבירא ליה באמת לא דאם כן האיך העתיקו הטור ברמזים ובא"ע סי' צ' דיש למקבל הפירות וצריך לומר דבלא"ה צ"ל איך כתב הרא"ש דאם לא קנהו הלוקח קנהו הבעל הא ה"ל כנכסי' שאינו ידועין דלא קנאם לא מקבל ולא הבעל כדאמרינן שם בגמרא וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש דפירות אינן בגדר נכסי' שאינן ידועין דאינם ידועים פירושו מה שהיה לה קודם נשואין אבל הפירות חדשים לבקרים מתחדשים אינם בכלל נכסי' שאינן ידועים ולכך אם אין הלוקח אוכלן לכ"ע שייכ' לבעל ולפי זה יש לומר דסבירא ליה להרא"ש ודאי דוחק לומר דטעי דמהכ"ת לטעות ולחשוב דלא קנה הלוקח ולא הבעל וגם ס"ל סברת ר"ת ודאי כל כוונתה להבריח שלא יהיה הבעל זוכה בהם רק דנימא דכוונה ליתן מתנה גמורה למקבל זהו לא סבירא ליה להרא"ש דהא יש כאן גילוי דעת כמ"ש הרא"ש דלא נתכוון להיות מתנה גמורה וכמ"ש הרא"ש גם כן דיש אומדנא דמוכח ולכך ע"כ צריכין לומר דבאמת הא מטעי קטעי וסבירא ליה דאינו שייך למקבל ולא לבעל ואף דדוחק לומר דטעה מ"מ איהו דחיק ומוקי אנפשיה ולפ"ז באשה המברחת דקיימא לן כר"ש דה"ל נכסי' שאינן ידועים אם כן תו א"צ לומר דטעה רק ידעה הדין על בורי' ומ"מ בחכמה עשתה שנתנה שטר הברח' דיהיה כנכסי' שאינן ידועין ולא יזכה בהן לא בעל ולא מקבל ולפ"ז דלא אמרינן דטעה אם כן גבי פירות דאינו בגדר נכסי' שא"י כמש"ל סברת ר"ת במקומו דאם המקבל לא יזכה בהם ע"כ יזכה בהן הבעל וזהו לא ניחא לה אבל להיפך אין כאן ראיה דלא ניחא לה במקבל מתנה שיזכה בפירות דמה גילוי דעת יש כאן דמה שהוא בתורת הברחה הוא בשביל גוף הנכסי' אבל לא בשביל הפירות ואדרב' בפירות יש אומדנא דדעתו ליתן לו חלף טרחתו כמ"ש הרא"ש ואם כן מהכ"ת לומר דטעה כיון שאין כאן הכרח' וראיה כלל ולכך מודה בזה הרא"ש לר"ת ויש למקבל פירות זהו מה שנ"ל ברור בפי' הרא"ש אשר צ"ע לכאורה:
אך. לפ"ז ה"מ באשה דשייך בה נכסי' שאין ידועין אבל בב"ח דעלמא הא עכצ"ל דמטעי קטעי בגוף נכסים כמ"ש הרא"ש ולכך אין למקבל בהם רק הב"ח יטרפם ואם כן אף בפירות יקחם הב"ח דכמו דטעה בגוף נכסי' כן טעה בפירות וכמש"ל ולא שייך כלל מ"ש הרא"ש ואם כן אין כאן פירות למקבל אמנם לפי טעם השני דניחא ליה שיאכל הפירות תלף שכר עבודה וטרחה אם כן אף בב"ח הדין כן דאם מבריח נכסי' מהכ"ת יתעסק בהם המקבל בחנם ומה לו יגיעה זו בחנם ולכאורה משמע דטעה השני הלזה הוא סניף בעלמא ועיקר כטעם הראשון דהא לבסוף כתב הרא"ש לגבי ב"ח דמטעי קטעי דאין ללוקח ולא לב"ח אבל עכשיו דנתוודע לו דא"א להיות זה אלא או יקנה המקבל או יזכה בו הב"ח ניחא ליה שלא יזכה בהן המקבל וישארו בחזקתו ויאכל פירות נכסי' עד שיטרוף אותם הב"ח ולא יהיה לוה רשע כו' עכ"ל הרי דפסק להדיא דמבריח אוכל פירות ולא המקבל אמנם קשה לומר דהרא"ש יאמר מתחילה שני טעמים ולבסוף יחזור מן טעם אחד אם כן למה נאמר מתחילה מה דלא סבירא ליה ולכן נראה דודאי קודם שנודע לו שטעה וסובר במחשבתו דיועיל הברחה נגד הב"ח דמ"מ לא יזכה בו המקבל דעתו שיאכל המקבל הפירות כי לולי זאת לא יטריח בנכסי' כמ"ש הרא"ש רק לאחר שנודע לו שטעה וכי כל שעה מוכנים הנכסי' שיבא ב"ח ויטרפם אם כן אין דעתו לזכות הפירות למקבל כי זהו חלקו מכל עמלו שיאכל הוא הפירות עד שעת טרפא דאל"כ מה לו בזה ואף אם לא ירצה המקבל לטרוח בהן מ"מ מה נ"מ ביה יטרח הוא בהן דהא בלא"ה אין כאן הברחה נגד ב"ח ואם כן הא דכתב הרא"ש דאוכל הפירות היינו בתר שנתגלה הברחתו ונודע לו שהם משועבדים לב"ח. אבל קודם לכן לא ואין כאן סתירה בדברי הרא"ש ואם כן לפי זה כאן בש"ע דמיירי מהפירות שאכל המקבל טרם שנודע מהברחה א"כ הוי למקבל בהחלט והרא"ש דנתן טעם בתשובה כמ"ש בש"ע הוא כמש"ל דהיה לב"ח מא"ק ולא היה הברחה. מבוררת וכמש"ל. וכן כתב הר"ן דמקבל אוכל פירות דהוה ליה מחילה וצ"ל דס"ל דגם פירות דנין בו כנכסי' שאינן ידועים דאל"כ למה ליה טעם דמחילה הא ס"ל כר"ת ואי לא יקנהו מקבל יקנהו בעל והא לא ניחא ליה ומ"מ ס"ל דהוי מחילה ואם כן ה"ה בב"ח ולכן דינו של מחבר אמת ולא מטעמיה:

(י) למתנה גמורה וכו'. אף על פי שהיה כוונתו להבריח לכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה דאם כוונתו למתנה גמורה אין כוונתו להברחה ואם כוונתו להברחה אין כוונתו למתנה גמורה ובתשובת רשב"א ורמב"ן שממט מקורו לא נזכר זה הלשון וגם פשיטא רם נתכוון למתנה דמועיל ומה קמשמע לן. ולכן נראה דסבירא ליה להרמ"א להלכה כדעת ר"ת דשטר הברחה קונה מקבל וכמש"ל דהואיל דלא קנהו הב"ח קנהו המקבל ואף כי הר"ם והרא"ש נחלקו עליו והעיד הרא"ש שגדולי ארץ הסכימו למהר"ם וכן דעת מהרי"ק מ"מ הא דעת רבינו תם ותוספ' ורבינו שמשון וכן הרשב"א כפי מה שכתב הב"י בתשובה הסכים עמו וכתב שיש לו על מה שיסמוך וכן דעת הרא"ה בחדושיו לכתוב' וכן כתב הריטב"א והר"ן להדיא וכן דעת הריב"ש סימן קמ"ב ע"ש ואם כן מי יוציא מיד המקבל שהוא מוחזק וכן נראה דעת הרמ"א בד"מ שהוא הביא שרבים מסכימים לדעת ר"ת שמי שנתן מתנה ע"מ להבריח מב"ח דקנה המקבל ולא זכר כלל שום דעת החולק הרי דנתכוון לדברי ר"ת בהג"ה ואם כי בד"מ העתיק ג"כ האשר"י אף כי הרא"ש מהחולקים על ר"ת נראה כי טעות המדפיס שהיה כתוב הר"ש וכוונתו רבינו שמשון דעשה כדברי ר"ת כמ"ש הרא"ש וטעה בין ר"ש לרא"ש והדפיס האשר"י ואף ר"ת לא אמרו אלא שאין אומדנא מבוררת דלא נתכווין ליתנם למקבל אבל כשיש לפנינו אומדנא מבוררת דלא עלה בלבו ליתן מתנה. למקבל לכ"ע לא קנה מקב' וכי בשביל הוכחה דאי לא קנהו הוא יקנה הב"ח נחזיקהו במתנה מה דלא עלה על לבו של נותן ואומדנא מבורר' מכחישו וכ"נ מתשובת הרא"ש ועיי' מהרי"ק שרש הנ"ל. וכן מוכח מתוס' פ' האשה דהקשו לפירש"י גבי הך הברחה דאמרה לעדים שכוונתה להבריח א"כ מ"ט דר' ענן ורבא דפליגי אר' נחמן וסבירא להו דקנה וקשה מה קשה הא התוס' ס"ל כר"ת ואם כן י"ל רבא ור"ע סבירא להו דלכך קנ' המקבל מכח קושי' הגמרא ואי לא קנהו הלוקח לקנהו הבעל ותי' הגמ' עשהו כנכסים שאין ידועים לר"ש לא סבירא ליה דס"ל דאין הלכה כר"ש רק כחכמים ועי' במחברי' דדייקו מהך דס"ל לר' נחמן הלכה כר"ש ועכצ"ל אם הדברים כפירוש רש"י דברור לן דכוונה להבריח לכולא עלמא אף דלא קנהו לוקח יקנהו הבעל מ"מ אין כאן מתנה ושפי' הקשו התוס' מ"ט דרבא ור"ע ובהכי ארווח לן כוונת החוס' ב"ב דף ק"נ ע"ב ד"ה ואלו הן דהקשו איך חשיב בכלל הנך חמשה מברח' הא בפלוגתא לא מיירי וכו' ונתחבטו מהרש"ל ומהרש"א בכוונתם אי' איפוא המחלוקת ומהרש"א השיג על מהרש"ל ע"ש אלא שגם הוא לא פירש לן יפה דפי' פלוגתא ר' ענן ורבא דפליגי אר"נ ואין זה מובן כלל דדרך אמוראי' מבלי להכניס עצמם במה דפליגי תנאי אבל וכי ימנע הוא לומר מימרא דילי' להלכה מה דס"ל בשביל שאמוראי חביריו חולקים עליו דבר זה מהנמנע ואם כן מעולם לא נאמר הלכה בבה"מ וזה פשוט ואם כן רבי נחמן דאמר חמשה שכתבו כל נכסיהם. והוא בשמעתי דסבירא להו בכתוב' דהברח' לא קני' וכי ימנע הוא לאמרה בשביל שר"ע ורבא חולקים גברא אגבר' קרמית אבל כוונת התוס' פשוט דס"ל כפי' ר"ת דהקשי' אם לא כו' דיזכה בהן המקבל כהנ"ל ומשני עשהו כנכסי' שאינו ידועים לר"ש ולפי זה לחכמים דפליגי אר"ש וס"ל אפי' בנכסים שאיק ידועים מ"מ זוכה הבעל קושי' הגמרא במקומו ואם כן הך דינא דר"נ דמברחת לא קנה מקבל במחלוקת תנאים שנוי' דלר"ש לא קנה אבל לחכמים קושי' הגמרא במקומו וקנהו מקבל וקושי' תוס' שפיר איך קרשיב ר"נ מברחת בכלל חמשה דלא קנה דהא פלוגתא דתנאי היא וא"ש וע"ז תי' התוס' דהיכי דאיכא גילוי דעת משום אנסובי לכולא עלמא לא קנה המקב' והיינו כמ"ש דאף ר"ת מודה בזה דלא שייך הואיל ולא קנהו בעל יקנה לוקח דהא אין רצונם כלל. והדברים ברורים ומוכרחים. ולפ"ז יפה כתב הרמ"א אם נראה לב"ד שלא כיון לערמה רק למתנה אין הפיר' בפי' למתנה דזהו פשיטא רק שלא גילה דעתו להדיא דהוא רק לערמ' אם כן היינו דנתכוון למתנה גמורה דאנן סהדי דיותר ניחא ליה במקבל מן ב"ח ואי לא יקנה הוא יקנה ב"ח ואם כן אנן סהדי דלמתנה נתכוון וזהו אמרו של רמ"א אע"ג דנתכוון להברחה רק מה בכך מ"מ קנה המקבל מתנה כדינו של ר"ת וזהו ברור. אך מזה נראה דכל טיב דינו של הברחה הוא ביש נכסים ברשות מקבל אבל אם לא יצאו מרשות הנותן לכולא עלמא אין בו ממש והוא ערמה והברחה גמורה בכל אופן דאם לא כן הוה ליה לרמ"א להזכיר דעת הרא"ש ומהר"ם החולקים ומצי הנותן המוחזק לומר קים ליה כוותיה אלא דלא יתכן רק בישנו ביד המקבל ואם כן מי יוציא מידו נגד ר"ת והנך רבוותא דלעיל והנה הרב הב"ח דעתו גם כן דבישנו הנכסים ביד הנותן אפילו בנותן מקצת מ"מ הוי הברחה דחזינן הערמה דהא נכסים ברשותו והש"ך כתב דדינו צ"ע. ובאמת יש לפקפק דהא הרא"ש מדמה הך אומדנא לאומדנא דמתנת ש"מ דקיימא לן חוזר ובמקצת הא קיימא לן דאינו חוזר אף דנכסים ברשות הש"מ ולא נימא אלו רצונו ליתנם למקבל בהחלט הוה ליה ליתנו לרשותו. ולא להחזיקו תחת ידו ודוחק לחלק. וגם מדברי תשובת הר"ם מרדכי פ' גט פשוט בא' שקנה קרקעות והעלה שטר מכירה בשם קרובים להפקיע כתובת אשה ופסק הר"ם דהוי רק הברחה ואשה גובה כתובה אף כפי הנראה בתשובה שייר לעצמו ואם כן למה דן בי' הר"ם דין מברח' ש"מ לכאורה כהב"ח דהואיל נכסים בחזקת הבעל בכ"מ הוי הברחה אך אם כן הא דנתן הר"ם הטעם דאל"כ לא הנחת לאשה שתגבה כתובה כי תמיד ימצא גואלים שיקנה מטלטלין ויתן להם כי מובטח להם שלא יעכבם לעצמו הא כשהם ביד קרובים עדיין לא הוי הברחה דהא הוא רק במקצת ועדיין לא מצא מהר"ם תרופה לחשש הלזה ועכצ"ל דהיכי דאיכא אומדנא דמוכח וידי' מוכיחות אפילו במקצת ואפילו הם בבית קרובים מ"מ דנין ביה דין הברחה. וכדאמרינן בגמרא היכי דגלי' דעתיה גשום אנסובי לכ"ע הוי הברחה וע"ש בתוס' ד"ה אפילו וכו' דבכהאי גונא אפילו במקצת דנין ביה דין הברחה ע"ש ובאופן זה היה נדון של מהר"ם ולכך לא נחית לחלק בין מתנה במקצת לכולו ולכן אין כאן ראיה ברורה לדברי הב"ח גם מה שכתב דאף ר"ת מודה היכי דישט ביד הנותן כו' לכולא עלמא לא קנהו המקבל וטורפן אף דמתשובת הרא"ש כלל ע"ח משמע כן לכאורה מכל מקום אין ראיה דעובדא דרא"ש היה הברחה ניכרת כמו שהאריך בתשובה:
ואין. לנו לחדש סברות בלי ראי' מוכרחת ועי' תשוב' רמ"א סי' ס"ז דעמד מהרש"ל במ"ש מרדכי דגובה הוא ממקבל מתנה דהא לדעת ר"ת זוכה מקבל מתנה והגיה מהרש"ל דיש למחוק מילת הוא רק גובה מקבל מתנה והרמ"א כתב כי אינו מבין הגהתו מה גבי' שייך במקבל מתנה הלא כבר היא תחת ידו ולכך חשב להגיה באופן אחר ובמרדכי שלפנינו מוגה כהגהת מהרש"ל וצ"ל דס"ל למהרש"ל דעובדא שם לא היה מקבל מתנה מוחזק בנכסים כלל רק בא לגבות בשטרו לכך אמר דגובה בשטרו ואתי שפיר לישנא דגובה וזה מבואר דלא כב"ח דאף בכהאי גונא אמרה ר"ת ולכן דינו צריך לעיון:

(יא) בערמה ותחבולה וכו'. אין לתמוה למה לי כל הטעם זה הא באם רוצה הבעל חוב לגבות בטלה הקנין דהיה על תנאי ואם כן זוזי בהלואה לגבי מוכר ובא הבעל חוב או האשה וגובה הימנו מדר"ן וכ"כ הר"י בן הרא"ש בתשובה הטעם להדיא וכ"כ לקמן סימן קי"א ע"ש ומה צורך לזה דהואיל דהוא ערמה הפקיעו תז"ל תחבולותיו. ודוחק לומר דבין כך נתיקרה הקרקע ואם כן אם יועיל התנאי אין לבעל חוב רק דמי זבינא והשדה שוה ביותר דמה תחבולת רשע בזה עד שחייבים חכמי הדור לבטל ערמתו כיון דהדמים שנתן גובה הבעל חוב ואלו לא קנה כלל ג"כ היה לבעל חוב רק דמים כפי דמי זבינא ואין כאן תו תחבולות רשע ולכן נראה או דכך היה תנאי אם תרצה האשה או ב"ח לגבות שיהיה המכר בטל ודמי זבינא מתנה למוכר ואם כן אין כאן מקום לגבות. או שאחר כתובת אשה נתן כתב חוב לבניו אם כן אם הקנין קרקע בטל רק באנו לדון על המעות שביד המוכר הרי הוא מטלטלין ואין לאשה תביעה וקדימה כי יתומים מוחזקים ומה שגבה גבה ולכך צריך הטעם דחובה על ב"ד להפר עצת ערומים. נשאל הרב בעל תשובת חות יאיר בסי' ד' באחד שנתן שט"ח לבתו בסך מסוי' לגבותו מהיום ושעה אחת קודם מותו ואחר כך נשא אשה וכתב לה כתובה וכאשר מת ובאה האשה לגבות כתובה הוציאה הבת שט"ח שלה מוקדם ועלה בדעת השוא' הואיל ולא כוון להברחה רק באמת שתגבה בתו השטר קודם לאלמנתו שט"ח כשר והבת קודם בגבי'. והשיב הרב הנ"ל דמ"מ היה כוונתו להפקיע כתובתה ולכך פסק דאלמנה גובה כתובה וכתב דזהו ערמה דהא אין לו נזק בזה אפילו פ"א ולכך לא תועיל ערמתו ודבריו הם בלתי ראיה ואני חפשתי למצוא ראיה וחבר לדבריו ולא מצאתי כי אמת שמהר"ם בתשוב' כמ"ש המרדכי פ' ג"פ כתב דהיינו טעמא דאשה גובה כתובתה ממתנת ש"מ כדי שלא יבא כל אחד להפקיע כתובת אשתו ויתן במתנת ש"מ נכסיו לבנו ולקרוביו כו' וסיים כל היכי דאיכא לומר מאומד הדעת דאערומי קמערים להפקיע תקנת חכמים לאו כל כמיניה כמו שאמרו גבי קונמות דאלמהו רבנן לשעבודא כו' אף בזו דאם יהיה כל אדם יוכל לבטל תקנתא דרבנן אם כן שוי' מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא עכ"ל ומזה נוטי' הדברים קצת כמ"ש הרב בעל ח"י. אך באמת התם לית לי' פסידא כלל דנותן מתנת ש"מ דבחיים משתמש בהו כרצונו ובמותו בלא"ה תגבה אשה כתובה ואם כן יתחכם להערים לתת לבנו וקרוביו שדעתו נוחה מהם אבל זה שנתן שעבוד וחוב מוחלט ואם כן הרי חין שליט בנכסיו נמכור ולתתן לאח' דיבא ב"ח ויגבם וחם כן מהכ"ת יעשה זאת הלא זהו לא שכיח כלל ואיך יערים לבטל תקנתא דרבנן במה שנוגע לעצמו דהא בעובדא הנ"ל היה חיוב גמור ולא הברח' בעלמא כמבואר בשאלה ואם כן מי פתי יחייב עצמו ולמחר יתרושש וירצה למכיר נכסיו והלה מעכב ועזב חילו לאחרים ולא ידעתי מה שכתב דאין לו היזק פ"א היזקו מרובה למאוד שכל נכסיו משעובדים ואם היה אז תנאי שיכול למוכרן ולהלו' עליהן אם כן פשיטא דהיא בכתובת אשה קודמת ולכן דינו של הח"י צ"ע והנכון כדעת השואל ומהכ"ת לפסול שטר בלי טעם ובפרט לדעת ר"ת וסייעתו אפילו במבריח זוכה המקבל ומכ"ש בזה ואין לדברים אלו ממש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.