תומים/חושן משפט/סה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט סה

(א) היה יכול לגבות בו. פי' הסמ"ע וכן הב"ח דאם כופר צריך להיות נשבע להכחיש העד דשליש באין שליש' בידו ה"ל כעד ולכך נאמר בלשון ספק דאולי לא ישבע לשקר והש"ך השיג דאין זה בגדר ע"א מעיד שפרוע הוא כיון דאף לפי דבריו של האיש יוכל להיות דכדין תובע בשטרו דהא א"י מה טיבו וגם בסטראי כתב הרמב"ן דלא תקנו בו שבועה הנ"ל דהוא רק להפסת דעת ומכ"ש בכה"ג. ובאמת יש להתנצל בעדם ולומר בשלמא בפרעון דגוף השטר בדין בידו לא היה ראוי להטיל שבועה דחזקה דשטרו בידו מה בעי מעיד דלא היה פרעו ולכך לולי הפסת דעת לא חייבו חז"ל שבועה אבל בזו דעל גוף השטר אינן דנין דזה מעיד דשלא כדין בא לידו וא"כ אין חזקת השטר מסייע ליה וחייב שבועה אך בלא"ה לא הבנתי הא קי"ל עדים שאמרו אמנה היה דברינו הואיל והוא עולה אין נאמנים דלא משוי' נפשיה רשעים וכן הדין בקטנים וכדומה וכאן הא הוא עולה ועבר על דברי חכמים כמבואר בש"ע להדיא א"כ הא משוי' נפשיה רשע כנ"ל ועיין לעיל בסי' מ"ו בכה"ג ולקמן בכללי מגו דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן אין אדם משוי רשע וא"כ לא ידעתי מה גדר עדות יש כאן:

(ב) ואם הוא וכו'. הקשו כל אחרונים דיהיה לו מגו דלא קיבל מידו ויהיה נאמן דקיבל מידו אבל באמת חייב לו והסמ"ע תי' דהוה מגו דהעזה וכבר ידוע דבממון אמרינן מגו דהעזה והש"ך תי' דאיירי דגם הוא המלוה טוען שמא וזה דוחק דלא ה"ל למסתם ופשיטא דחייב להחזירו כיון דמודה דלא הי' שטרו בידו וא"י אם חייב לו בבירור ועוד הקשו דבזה סתם המחבר דיחזיר למי שקבלו ואלו לקמן בסט"ז הביא מחלוק' בנמצא שט"ח והחזירו אם גובה בו או לא ואפשר לומר כיון דקי"ל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין שליש נאמן והעלו המחברים דטעם דכך דעתו מתחיל' אם ישנה השליש שלישתו ויתן את הגט לגירושין דהוא מתחילה מרוצה לשם גירושין ולכך דעת הרשב"א בנשאת ובאו עדים דמסרו לשם פקדון מ"מ גט כשר הוא דמתחיל' היה דעתו שיהיה כפי השליש וכן אמרו בממון דאתייהב למחי' ואם כן זהו שמסר השטר ביד שליש אף דבאמת לא פרעו הלוה מכל מקום מתחילה כך דעתו כל מה שיאמר השליש יהיה אם יאמר פרעון יהיה פרעון ויהיה נמחל לו ואם יאמר מה טיבו דדינו יהא מונח מתחיל' כך רצונו שיהיה כך דינו ולא יהיה לו תוקף שטר כלל לגבות בו כי כך היה דעתו מתחילה לבטל דעתו מפני דעת השליש כמו שאמרו בגט דהרי היא מגורשת לגמרי אף דבאמת מסרו לפקדון בעלמא ולפ"ז מה מגו יש כאן אנן אמרינן האמת אתך דלא נפרעת מ"מ הלא מתחילה סביר וקיבל לכל מה שיאמר השליש והוא אומר שיהיה מונח בלי גוביינא א"כ המעות מחיל' וצריך אתה לקיים דברי שליש אף שהאמת אתך בכל אופן דמה בכך בטלה הכל נגד הימנו' דשליש וא"כ לא קשה מנפל דשם לא שייך הימנו' ולכך בצועק הוא חייב לי וממני נפל ס"ל לרמב"ם דאין להוציא מידו כלל. וכן משמע קצת בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה דבשליש דהימנו' בטלה דעתו נגד השליש ולזה נתכוון הסמ"ע והפרישה אלא שקצרו בדבריהם ע"ש:
אך. עם כל זה אין דעתי נוחה דאף בשליש לכ"ע אם באו עדים מתחילה קודם שנשאת בטלה שלישתו כמש"ל בסי' נ"ו באריכות דכן דעת הרמב"ן ואף רשב"א מודה לו וא"כ זהו שיש לו מגו הוי כבאו עדים ותו לא שייך הימני' דעל אופן זה הימנו' אם לא יזדמן שיהיה לו מגו אבל לא כשיזדמן לו מגו וכמ"ש גבי עדי' דעל אופן זה לא הימני' ובפרט דכבר הוציא שלישי' מתחת ידו דתו בטלה נאמנות דילי' ולא דייק כולי האי וכמש"ל ולא בזה אופן הימני' ועוד אם אמרינן כטעמו של רשב"א דלכך מונח בשליש מתורת שליש דהימני' א"כ בנמצא ביד יורש יחזיר כמ"ש הרשב"א להדיא בתשובה סי' אלף ל"ה דאם הטעם משום הימנו' זה לא שייך ביורש ע"ש והש"ע פסק בסעיף ב' דלא כרשב"א אפילו ביורש לא יחזיר וש"מ דליתא להך טעמא וקשה על הפרישה שנסייע מרשב"א מה דלא קי"ל כוותי' ולכן יותר נראה לישב בקושי' ראשונה כיון דהיא מודה דהשטר היה מונח ביד שליש ולא היה יודע מה טיבו א"כ כבר נעשה השטר חספא בעלמא ונתבטל ועכשיו הוא בא בכח מגו ה"ל מגו להוציא כדאמרינן לקמן בהלכה כר"י בזוזי דלא מהני מגו משום דהואיל דשטר חספא ה"ל מגו להוציא ואף זו ה"ל חספא בעלמא דהא השליש א"י מה טיבו וכבר נתבטל השטר ופקע שעבודו ואמרינן בי' דהו"ל מגו להוציא ובפרט לפי מה דבררתי לקמן בכללי מגו דלכך אמרינן גבי שטרא מגו להוציא לא מטעם דה"ל כגבוי ומוחזק דהא לא קי"ל שטר העומד לגבות כגבוי רק הטעם הואיל וחזקת השטר מסייע ליה דשטר בידו מה בעי וכאן זה לא שייך דהא מודה דהגיע לידו משליש שלא כדין וא"כ אזדא חזקת השטר וא"ש ולק"מ. ועיי' בכללי מגו והדבר מבואר דבמקום דלא שייך שטרך בידי מה בעי אמרינן תמיד אף בשטר מגו להוציא לא אמרינן. ובקושיא ב' בלא"ה יש להבין במה דאמרינן ב"מ דף י"ג לשמואל דס"ל לא חיישינן לפרעון דאי ס"ל כר"א מוקי למתניתין דקתני מצא שט"ח לא יחזיר בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דילמא כתב ללוות ולא לוה ואע"ג דלר' אסי אין כותבין כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא אקרי וכתב וקשה הך מתניתין מצא שט"ח ביד שליש וא"י מה טיבו יהיה מונח וכו' היאך מתוקמ' לפרעון הא לא חיישינן ולשמא כתב ללות ג"כ ליכא למיחש דהא בשטרא דלא אקנית' אין כותבין וכאן לא שייך דלמא אקרי וכתב דהא ליכא כאן ריעות' דהא לא נפל וכי שהשטר ביד שליש נימא בי' דעדים עשו שלא כהוגן ועוד אי כתב ללות ולא לוה בו כלל ושטר חספא מה טיבו שהשלישו הלא אין בו ממש ועכצ"ל כי לא חייש שמואל לפרעון בנפל דנימא לכך לא זהיר בשמירתו דפרעו אי איתא דפרעו ה"ל למקרעי' אבל בשטר ביד שליש אמרינן דפרעו על תנאי מתנאים והניחו בקיומו של התנאי ביד שליש כמו שאמרו מי שפרע וכו' והשליש שטרו וכו' וכהנה מעשים בכל יום ושפיר לכ"ע ולפ"ז בשטר בשליש יותר יש לחוש לפרעון משנמצא בשוק דבזה אף שמואל מודה בו לק"מ דשם ס"ל לרמב"ם בנפל אף דמתחילה לא קי"ל כשמואל ולא יחזיר דחוששין לפרעון מ"מ בדיעבד ס"ל כשמואל ולא חיישינן לפרעון וגם לדלמא דאקרי וכתב דחזקה עושים העדים כהוגן ולכך ס"ל להרמב"ם דגובה בו אבל כאן ביד שליש לכ"ע חיישינן לפרעון דהא אף שמואל מודה בו כמ"ש ולכך אף בהגיע לידו כשמודה לא יגבה בו וא"ש ולק"מ:

(ג) לא יחזירו שום שטר וכו'. הרשב"א בתשובה הקשה ע"ז דא"כ הא דנחלקו אוקימת' בעובדא דר"נ בהאי סבתא דאמרה ידענא דשטרא פרוע אי הימנה ר"נ במגו דקלתי' או לא ומה צריך להימנ' דל אמירה שלה לא יהיה במה שאמרה פרוע הוא מאלו אמרה א"י מה טיבו דלא היה גובה בו כלל כדין שטר הנמצא ביד השלי' ותי' הש"ך דלא עסקו שם אי לגבות בו מהלוה פשיטא דלא גרע מא"י מה טיבו רק כל הפלפול אי להחזיר השטר קרוע ליד הלוה או יהיה מונח ולכך אמרינן דמגו דקלתי' תהיה נאמן אף לקרוע גוף שטר וכו' וזה דחוק בתכלית דמה נ"מ סוף כל סוף לא יגבה בשטרו לעולם ומה כל החרדה שם. והיה אפשר לומר דנ"מ בחזרה אי מצי הך איתת' לחזור ולומר דנזכרתי דלא נפרע כי אם נאמנת תו לא מציא לחזור מדבריה כמו עד כיון שהגיד וכו' אבל אם אינה נאמנת בעצם רק מחמת דה"ל מצא שטר וא"י מה טיבו א"כ תוכל לומר אח"כ נזכרתי וידעתי טיבו וענינו ואולי לזה כוון הש"ך אלא דגם בזה אני מסופק אם אמר א"י מה טיבו בב"ד אם יכול לומר אח"כ נזכרתי דה"ל לדייק מתחילה וע"ל סימן כ"ט ס"א בהג"ה וכן מורה לשון יהיה מונח עד שיבא אליהו ולא אמרינן עד דיהיה נזכר וצ"ע. אמנם מ"מ בגוף הקושי' לפי מ"ש לעיל בסי' נ"ו ס"ק ט"ו בתומים דמדברי הרא"ש כלל ס"ח נלמוד דאם שטרו של ראובן על שמעון ביד לוי ולוי אמר שהשליש בידו למחילה גמורה ולקורעו אף ששעעון א"י מזה כלום אם ראובן מודה שעשה ללוי שליש פטור שמעון ולא אמרינן דל שטר הוא תובעו בע"פ וא"י אם פורעו חייב לשלם ע"ש מילתא בטעמא ולפ"ז לק"מ דבעובדא דר"נ בפז"ב לא היה הלוה יודע אם פרע ואפשר דהיה רק יורשי' וכדומה והאשה שהיתה שליש אמרה דפרוע ולכך אם אין השליש נאמן רק מכח דא"י מה טיבו יהיה מונח היה הלוה תייב לשלם דדל שטרא מהכא אתה חייב לי וא"י אם פרע חייב לשלם משא"כ כשהימנ' ר"נ לשליש דמתחילה הימנוה דאי בעי קלתי' וסביר וקיבל כל מה שתאמר א"כ אף הלוה דא"י פטור וכמ"ש הרא"ש. אך אין זה מספיק בהך אוקומתא דדוקא בדאית ליה מגו דקלתי' הימנה ר"נ ולא מטעם דאית ליה מתחיל' מגו דהימנוה ובזו קשה ל"ל מגו דקלתי' אפילו אתחזק בב"ד נמי הא הוי כאומר א"י מה טיבו ואי דחייב הלוה הואיל וא"י דפרע אף במגו דקלתי' עדיין מי יפטור הלוה מן תשלומין באומרו א"י דהא להך לישנא לא אמרינן דמתחילה הימנו' סביר וקיבל רק בעינן עכשיו מגו ולגבי לוה לא הוי מגו אם לא דאפשר דיש עד אחד המעיד כדברי התובע ובלא"ה אפשר דבע"א היודע טיבו אף דאין השליש יודע טיבו יעשה כמאמר המ"א ומכ"ש היכי דאין הלוה מכחיש לע"א דדינו כשנים ואם כן לולי דשליש נאמן היה ע"א נאמן אבל עכשיו דמהימן השליש ללישנא קמא הואיל והימנוה לכתחילה וללישנא אחרא מגו דבעי קלתי' נאמנת יותר מע"א כדלעיל ריש סי' נ"ו ע"ש. אך בלאו הכי לפי מה שכתב הטור לעיל סי' נ"ו והוא מבעה"ת דאתחזק בבית דין פי' דהניחה לקיים השטר בבית דין ולא אמרה דבר ואחר כך אמרה פרוע הוא ומכל מקום ללישנ' קמא דר"נ הימנו' דה"ל שליש וללישנא ב' לא הימנוה הואיל וקיימה בבית דין סתם ואם כן לק"מ דלולי הטעם מתורת שליש רק הואיל וא"י מה טיבו כיון שהניחה לקיימו בב"ד ה"ל כמודה שאינו פרוע כמ"ש הש"ך לעיל בסי' נ"ו ואין בכלל שאין יודע מה טיבו והי' שטר בתוקפו אבל כיון דהימנוה מתורת שליש יכול לחזור ולומר אף שהניחה לקיים השטר מ"מ יכול לומר אח"כ דהוא פרוע דהא אי בעי קלתי' וזה לענ"ד ברור לדינא דאם הניחה לקיים שוב א"י לומר אין יודע מה טיבו חוץ שליש מ"מ נאמן דהא הימנוה וא"כ לק"מ ומזה ראי' ברורה לדינו של הטור הנ"ל ודוק:

(ד) אבל אנן לא טענינן להו. הקשה הש"ך דאיך סתם הש"ע הא כל טעמו של הרא"ש משום דהוא לא שכיח ומילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ולשיטתו אזיל דס"ל לדינא דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח אבל המחבר דהביא לקמן בסי' ק"ח שני דיעות די"א אפילו נאנסו דלא שכיח טענינן ליתמי א"ה אף כאן י"ל דטענינן ליתמי אולי ממושכן הוא ונראה דס"ל למחבר כי טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו כשיתומים באי' להחזיק תחת ידם והאחר בא להוציא אז טענינן להם אפילו בדבר דלא שכיח כדי להחזיק בידם והממע"ה אבל אם יתומים באו להוציא לא טענינן לכולי עלמא דבר בלתי שכיח וכן דאין הולכין בממון אחר רוב ג"כ רק להחזיק ובנדון זה דגוף השטר שייך למלוה רק היורשים טוענים אולי ממושכן ס"ל להוציא דהא אפילו במשכן מטלטלין ה"ל להוציא ולכך קי"ל דטוען עד כדי דמיו צריך לישבע שבועה בנק"ח כדין נשבע ונוטל כמ"ש כל הגאונים וכמ"ש במשכן שטר שאין גופו ממון ואין עומד למכור רק בכומ"ס פשיטא דה"ל להוציא ולכ"ע לא טענינן מילתא דלא שכיח:

(ה) גם שטר מתנה וכו'. כתב הסמ"ע היינו ביש מתנה קנין דאז זולת קשורים אין מחזירין אבל בקשורים מחזירין משא"כ בשטר שאין בו קנין אף בלתי קשורים מחזירין להנותן והש"ך השיגו דאדרבא בלתי קנין לולי קשורי' כיון דלא ידעינן דבא לידו מהנותן לא היה מחזירן כלל אבל כיון דקשורים מחזירין הכל לנותן אבל במתנה בקנין לעולם זכה בו המקבל ואין נ"מ בקשורי' והיטב אשר דיבר בזה אבל לעיל סי' נ"ו ס"ק כ"ז משמע בש"ך דה"ה שטר הלואה בקנין זכה בו המקבל שהוא המלוה ולכך הקשה על הטור דכתב בסי' נ"ו דשטר חיוב בקנין לא יחזיר דלמא פרע ועוד שמא התנה ליתן השטר לידו ולא ליד המלוה ובסי' ר"נ כתב הטור בשם הרמב"ם בנתן ביד שליש שט"ח ונא פירש כלום ומת הרי זה אינו כלום וכתב א"א הרא"ש בתשובה דוקא בשט"ח דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל במתנה בקנין כיון שקנה זכה עכ"ל ולכך תי' דמיירי בסי' ר"נ דידוע דהקנה בסתם ולא היה מתנה ע"מ שתחזרי לי אבל באין ידוע אף במתנה וכו' וכל דבריו דחוקים כמ"ש הוא בעצמו דא"כ מה צורך לחלק ברמב"ם בין שט"ח לשטר מתנה ה"ל לומר דמיירי באין ידוע אם התנה כן להדיא כנראה מסתימת דבריו. וגם בתשובת הרא"ש מבואר דלא היה נודע באיזה אופן נעשה קנין רק נמצא ביד אחר שטר מתנה בקנין ומ"מ פסק הרא"ש דיחזיר ועיקר בלא"ה צ"ל דמפרש לדברי הרמב"ם דאיירי בשט"ח דכותבין שט"ח ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לשיטת הרמב"ם ע"כ איירי בקנין דהא פסק כר"א ובלי קנין אסור לכתוב ובקנין איך יהיה חשש ואם החשש מפני הפרעון לא ה"ל להרא"ש לומר הטעם משום שמא כתב ללות וכו' ואם אמרינן דחוששין אולי צוה מבלי ליתן רק ליד הלוה א"כ אף במתנה נמי. וחזר הדבר להיות שוה ולכן דברי הש"ך תמוהים ולכן העיקר דוקא במלוה בשטר דעיקר שטר הוא להלואה וסתמא דמילתא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ואין כותבין אלא בקנין לכך צוה לכתוב שטר כדי שיהי' מוכן ללות כאורח' דמילתא אבל מ"מ לא דעתו שימסור השטר מבלי שיגיע לידו המעות ולכך מצוה שימסרו השטר לידו אבל בשטר מתנה בקנין בממ"נ אם אין דעתו ליתנו מאן מעכב בידו. ומי מכריחו לכתוב א"ו דעתו להקנות לו ועוד בשטר הלואה אמרינן אלו דעתו לחוב היה נותנו למלוה א"ו דהיה תנאי מבלי לתת לו עד שילוונו משא"כ במתנה י"ל דבאמת לא חזר ממתנה רק מן השטר כאותו שאמרו חוזר בשטר ואין חוזר במתנה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וא"כ א"ש דבסי' נ"ו איירי בשט"ח שפיר חושש הטור דלמא כתב ללות ואעפ"י שהיה בקנין דלמא היה תנאי דבהלואה חוששין לכך והא דנתן טעם דלמא לא לוה ולא סגי בטעם הראשון דלמא פרע דקמ"ל אפילו במקום דליכא למיחש לפרעון בתוך זמנו וכדומה וכן צ"ל ברא"ש מ"ש הטור בסי' ר"נ דפירש דברי הרמב"ם בשט"ח ומשום שמא כתב ללות ולא לוה ולא בקיצור משום פרעון אלא דקמ"ל אפילו בתוך זמנו דליכא למיחש לפרעון כלל דבשלמא בנפל אתרע חיישינן לפרעון אפילו ת"ז אבל לא ביד שליש ולכך איצטרך לטעם משום שמא לא לוה אבל בשטר מתנה בקנין בהא לא חיישינן וזהו ברור בדברי הרא"ש והטור ודלא כש"ך בכמה דוכת' ולכן אם נמצא השטר הלואה קשור אף דהיה בקנין והוא תוך זמנו דליכא למיחש לפרעון מ"מ לא מועיל לדעת הרא"ש ועיי' מש"ל סי' ל"ט סעיף י"ג בהגה"ה באריכות:

(ו) נקב יש בצד אות פלוני. ונתן הטעם בבעה"ת כמ"ש הסמ"ע והש"ך דהלוה יכול לידע שהרי כותב שטרו בלי מלוה דכותבין שטר ללוה בלי מלוה והמלוה יודע הסימן שהיה בידו קודם שנפרע ואח"כ החזירו ללוה והקשה הש"ך דהך טעמא דכותבין שטר וכו' אין מספיק לשטרא דלאו אקניית' דאין כותבין עד שיהיה מלוה עמו ותי' דלאו דוקא רק הוא רואה כשכותבין השטר למלוה על הרוב ואפשר דבעה"ת מפרש כרש"י דאמרינן דלכך לא יחזור דלמא כתב ללות ולא לוה ואח"כ לוה בו והואיל והוא מוקדם לא נזהר לשומרו ועיי' באסיפת זקנים שרבי' מהמחברים דסוברים כן וא"כ הא בנפל חיישינן אף בלי שטר קנין דלמא אקרי וכתוב וא"כ איך נחזור ללוה בסימן שלו חולי אקרי וכתוב וכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וא"כ יודע הוא הסימן ואיך נחזור לו דמ"מ שטר כשר הוא לב"ח אף שהיא מוקדם וא"ש ולר"מ אך זהו שנתן טעם דהמלוה יודע הסימן מיותר דאפילו בנמצא בכלי ונותן סימן בכלי אין להחזירו דהא אפילו בחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ אולי של לוה הוא והוא בתחבול' מסר הסימן למלוה לאמרו כדי שיהיה השטר ינתן לו לקנוני' וצ"ל דקמ"ל אפילו אית בי' בפי' בלי אחרות נכסים דקי"ל בחייב מודה יחזיר וע"ז קאמר הא בסימן לא יחזיר וא"ש:
אך. ראיתי בבעה"ת דבר תמוה דכתב על זה דאין מחזירין בסימן וקאמר אע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה גט שאני שאין נשאר לא ביד בעל ולא ביד העדים ועוד דבידו לגרשה וכו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו דעל מה קאי בגט אי הא במה דאמרינן בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש בצד אות פלוני הא שם מיירי דחוששין דלא היה גט שלו כלל רק מיד אחר נפל וא"כ פשיטא דסימן מהני דמהיכי ידע הסימן אם אין גט שלו רק אחר ואי בהא סוף פ"ב דב"מ הוא אומר סימני גט והיא אומרת סימני גט ינתן לה הא באמת אין מועיל סימן שלו הואיל והיה הגט מתחילה בידו ואי הקושי' טעמא דאמרה ג"כ סימני הא בלא"ה ינתן לו ודלמא גרשה ויודע סימן ממה שהיה בידו והיא לא דקדקה (ועיי' בא"ז שהקשה קושי' זו) אך בזה אין תי' דבידו לגרשה שייך כלל דהא אדרבא אנו אומרים אולי גירשה והיא מכחיש ומה שנ"ל בדוחק דס"ל הא דמשני הגמ' בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש וכו' היינו בכל אוקומתות אפילו למ"ד בשיירות מצוי' אע"ג דלא הוחזקו ע"ש וקשה עדיין ניחוש כמו דחיישינן לשני יב"ש ניחוש דלמא הוא יש לו עוד אשה אחת שהיה מקדש ולא נודע לנו (ועיין ב"ש סי' קנ"ב) ונתן לה גט זה בע"א וא"כ כבר נתבטל ועכשיו דנפל נותן בו סימן שהוא שלו לגרש בו אשתו השניה ששמה כשמה ומה יועיל הסימן דבקי בסימני הגט דהיה בידו לגרש השניה וע"ז תי' דלא משהה הגט לגרש בו וא"כ אלו היה מגרש בו לא היה יודע סימניו אלא דעדיין לא היה מגרש בו ונשתהה בידו ועוד הרי בידו לגרש את זו ואין מכוון לקלקלה כמ"ש התו' וצ"ע:

(ז) ואם מפורש בשטר שאין חייב כו'. עיי' מש"ל בסי' מ"ג באריכות בישוב דברי הגמ' אליבא דר"מ ע"ש אבל עדיין בש"ע הקושי' במקומו דכיון דהוא פסק לקמן בסי' ק"ד דש"ד ולכך מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ עדיין יש לחוש לקנוני' דזה יש לו מלוה בשטר ומכר אח"כ נכסים אבל נשאר לו ב"ח וא"כ אם יבא מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי יאמרו יש לך מקום לגבות מב"ח אבל עכשיו שעושה קנוני' להחזיר לזה השטר שאין בו אחריות והוא מוקדם בזמן למלוה בשטר שלו וא"כ הוא גובה מב"ח וא"כ יטרוף המלוה בשטר מלקוח' שלא כדין וא"כ אף לסברת הסמ"ע בס"ק י"ט דלא חששו רק לפסידא דמשועבדים הקושיא במקומו כמ"ש דיש כאן הפסד למשעבדי וכל התי' שכתבתי לעיל סי' מ"ג לא שייכים בי'. ולכן או דצ"ל בדוחק אף דסתם מלוה ע"פ קודם לגביית ב"ח ממלוה בשטר ה"מ בסתם דשעבודא דאורייתא אבל בחוב שכתב והתנה בו להדיא שלא יהיה לו אחריות נכסים פקע שעבודו ואין לו דין קדימה לכ"ע למלוה בשטר שאחריו דהרי מחל שעבודו ובחוב כזה ודאי שעבוד' לאו דאורייתא. ויותר נר' לומר דהא דחיישינן לקנוני' הוא חששא בעלמא כמ"ש כל המחברי' רק הרבה חששו חז"ל לפסידא ולתקנות לקוחות וזהו דלקוח' טענו אנו על הקול סמכנו ולא שמענו מזה השטר קול כי באמת כתב ללות ולא לוה או שנפרע ולכך לקחנו ועכשיו הוא יבא ויתבע בשטר זה שלא כדת כי לא היה לו קלא ולכך חששו חז"ל מבלי להחזירו אבל החששא שכתבתי לעיל אין לוקח יכול לומר על הקול סמכתי כי הא לא היה נודע לך כמה מלוה ע"פ מוקדמים שיש למוכר דהא לית להו קלא ואולי חייב באמת אלפים רבב' קודם למלוה בשטר הזה ואיך תוכל לומר הא לך ב"ח ואם כי מכל מקום נכנסת במקח ולא חשת לכך אנן איך ניחוש בחשש בעלמא מה שהלוקח בעצמו הכניס עצמו בתגר הלזה ועל נפשי' בספיקא ואיך אנן נחוש בחשש בעלמא ולכך לא חיישינן ויחזיר וא"ש ודוק:

(ח) וכן אם יש ללוה בני חורי' וכו'. כבר תמהו המהרש"ל והסמ"ע והב"ח דאולי יודע שחייב לאחרים מקודם זמנו של השטר הנמצא והם יגבו מב"ח וזה בשטרו יגבה משעבדי או דחייב לאחר זמנו והוא יגבה מב"ח והם יגבו משעבדי שלא כדת דאילו לא טריף זה היה לו מקום לגבות ב"ח והעלה הש"ך על נכון דפי' בש"ע באמת דמיירי דיש לו ב"ח על אופן הלזה דליכא חששא לשארי בעלי תיבות אלא שאופן הלזה שכתב הש"ך שהכריזו מי שהוא ב"ח יבא ולא בא הוא דוחק דזה לא מצינו בש"ס ופוסקים ואם כן לעיל סימן ל"ז בהלכו' עדות דאין מעיד שמעמידו בפני ב"ח ג"כ הל"ל בהכריזו דמעיד וא"צ להאריך כי הדחק מבואר והיה נראה לפרש בזה האופן כגון שזה השטר שראובן הלוה לשמעון ויש ביד שמעון שדה שנתן לו ראובן במתנה באחריות ע"מ שלא יחול עליו שום חוב לגבותו ואם לאו בטלה מתנתו ועיי' לקמן סימן קי"א ס"ג וס"ד ע"ש ואם כן שום ב"ח בעולם לא יכול לגבות ממנו דהרי אם יגבה בטל המתנה אבל ראובן מצי לגבות בחובו בממ"נ דמה בכך אם הוא של שמעון הרי גובה בחובו ואם בטלה מתנתו הרי השדה חוזר לו ופשיטא דגובה ואם כן תו ליכא חשש קנוני' דהא לראובן יש מקום לגבות משדה הנ"ל דהא לגבי' לא מועיל התנאי אלא לשאר ב"ח ואין כאן חשש טריפת לקוחות שלא כדין בשום אופן דאף דלא נחזור זה השטר ב"ח אחרים יגבו משאר נכסים ולא מזה השדה ול"ל דילמא ראובן חייב לאחר מקודם למתנתו לשמעון ויטרפו הם השדה שנתנה במתנה ואחר כך יבוא ראובן בשטרו על שמעון לגבות משארי נכסין דהא קיבל ע"ע אחריות ואין כאן חשש גבי' דיאמרו פרע את עצמך ממה שנתחייב באחריות ול"ל דלמא יש לראובן עוד שטר על שמעון ואם כן יטרוף בשטר ההוא שדה הלזה שניתנה במתנה כנ"ל ואחר כך יבא בשטר זה לטרוף ממשעבדי דזה באמת בכלל אם נשאר ב"ח דהיינו דלא מחזירין לי' עד שיבטל בשובר כל שטרות שיש לו על שמעון זולת זה שט"ח המוחזר. ויתר חששות הן רחוקים כולי האי לא חיישינן כי הוא חשש בעלמא קנוני' ואפילו בעדות שהוא בדרך רחוקה לא יעיד תו לא חיישינן ומכ"ש בזה. או י"ל בדרך יותר פשוט דסבירא ליה לטור כדעת רשב"א דבאקני יכול לחזור קודם שבא לעולם ועיי' לקמן סי' קי"ב ואם כן י"ל כך דזה חייב מודה באחד בניסן והיה אז אביו גוסס וכדומה שמוכן כל רגע שיפול לו נכסיו בירושה והוא בזה שטר כתב דאקני ומכ"ש לדעת הטור דסבירא ליה דאקני ט"ס הוא והוא הלוה דחייב מודה ביטל כל דאקני שהיה כותב בכל השטרות וחזר בשעבודן זולת זה שטר הנמצא כי לפי דבריו אין חייב לאחר כלום ואם כן ביום שלאחריו בהגיע לו שדה בירושה יחזיר לזה דמה קנוני' יש דאם חייב לאחרים יהיה מה שיהיה אם רוצה שיהיה גובים מלקוחות ולא מן שדה זה ב"ח הלא בידו למוכרו דלא משתעבדי להם כיון דקנה ומכר ואף דהיה להם דאקני הא חזר קודם שבא לעולם והך ב"ח א"י לטרוף מלקוחות דהא יש שדה ב"ח שירש ויאמרו הנחתי לך מקום ואי דהוי דאקני הא לגבי' לא חזר בשעבודו כלל ואם כן הרי גובה וליכא חשש פסידא דלקוחות כלל ואי דנימא בו ביוס דהיה חייב מודה שהוא א' בניסן לוה מאחר וכתב דאקני בו ביום ליכא קנוני' דהא בו ביום שהודה קלא אית ליה ולא הוי ליה למיזף וגם תו ליכא חשש טריפת לקוחות שלא כדין כמ"ש וא"ש והוא פשוט:

(ט) וכתוב בו הנפק כו'. עיי' בש"ך בשם מע"מ ודבר זה אמור ברמב"ם וכן הבי' המ"מ בשם ר' יהונתן דכתב דאם לא קיי"ל כאביי דסבירא ליה עבחז"ל בעינן הנפק ולכך מצריך הרי"ף הנפק הואיל ולא סבירא ליה כאביי וכן הבעה"ת העתיק כן דבעי ג"כ הנפק דאל"כ חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה:
ובאמת. עם כל זה התמיה מבוארת כמ"ש המ"מ בשם הרשב"א דמה חשש יש בו ביום דלמא עדיין לא לוה מה בכך הלא לא פנה היום וכל רגע זימנא הוא להלות דאטו בירושלים עסקינן דכתבינן שעות וכ"כ הרז"ה והתוס' ודברי גי"ת בזה מה שהאריך בדברי הרשב"א אינם מובנים כלל דנראה דדעתו דאף בו ביומא שייך דילמא כתב ללות ולא לוה והאריך בזה בשם תוס' וצריך ישוב לגדול שכמותו שיעסוק בדברים בטלים הללו מעיקרא כי מאי שייך ביומו כתב ללות ולא לוה הבא לימלך מורין לו כך דכך יעשה וילוה ביומו בטרם בוא השמש כדי שלא יפסיד פשיטי דספרא ובאמת יפה כתבהש"ך שכמעט נלאו המחברים למצוא פתח התרה. וראה זה ראיתי לריטב"א לב"מ במהדורא לפ"ק דב"מ דכתב וכדי לקיים דברי הרב ז"ל נ"ל דהאי דכתב ללות ולא לוה פי' שנמלך מבלי ללות כלל והלך לעדים וסופר לבטל שליחתם ואם כן שטר ההוא כחרס הנשבר ובטל שעבודו ועכשיו דלוה בו הוא לוה בשטר שאין בו ממש והמלוה לא ידע מזה עד דנאמר מלוה גופי' לא שביק וכו' ולכך בעינן דוקא הנפק דבכתב הנפק תו ליכא חששא דמלוה מקיים שטרא עכ"ל בשינוי לשון קצת. ויש להבין לדבריו אם כן אף לאביי דסבירא ליה עבחז"ל החשש של הריטב"א כאן דלמא בטל לשטר ותו אין כאן שטר רק כחרס בעלמא אם כן מה זה דקאמר הגמרא בשובר שובר בזמנו טורף דעבחז"ל מה מהני זה דילמא ביטלו כהנ"ל וצ"ל כי מהני ביטול בשטר דמשוי' ליה שיעבוד נכסים ובעינן שטר מקנה דמשעבד נכסיו ולכך סבירא ליה לריטב"א דכי מבטל השליחות אין כאן שיעבוד דהא בע"פ א"י לשעבד רק בשטר ובביטל השליחות מסופר ועדים בטל השליחות אבל בשובר דהוא מחילה גרידא ואין בו לא שיעבוד והקנאה כלל אין מפסיד בי' כלל ביטול שליחות דהא בע"פ נמי יועיל מחילה ואין השובר אלא לראי' בעלמא ולכך ליכא הך חששא בשובר ואם כן צ"ל הא דפריך הגמ' בדף י"ג הא דתנן מצא גיטי נשים וכו' כי נמלך מה הוי הא עבחז"ל ולא קאמר דילמא ביטל השליחות דהקושי' הוא משוברין כמ"ש מהרש"א ע"ש וכן הא דפריך גבי גט שחרור ניחש וכו' וקאמר הניחא לאביי דאמר זכות הוא ועבחז"ל ולא חיישינן דילמא בטלו לגט שחרור ואם כן בטל לכ"ע די"ל דאין עשוי לקלקל בידי שמים עבדו דכיון דבטלו אם כן הוי גט שחרור בטל לגמרי ואין עשוי לקלקלו כ"כ משא"כ במוקדם אין חושש דכיון דד"ת כשר ורבנן פסלו אך קשה מה פריך הגמ' לאביי למה מצא שט"ח לא יחזיר ואיצטריך לשנויי דחיישינן לפרעון ולקנוני' ולא קאמר דחיישינן לביטול השליחות כנ"ל וצ"ל לשיטת הריטב"א דודאי העדים והסופר זריזים לשמור השטרות שתחת ידם לבל יצא מתחת ידם קלקלה כלל ואין כאן חשש כלל דמידי ספרא ועדים נפל רק כל החשש דמיד הלוה נפל ואם הוא ביטל השליחות והשטר נעשה חספא בעלמא אין העדים וסופר מוסר השטר ליד הלוה דאולי יהיה נמלך וילוה בו ואתא לידי תקלה כי השטר חספא ואין מוציאין דבר בלתי מתוקן מתחת ידם ולר' יוחנן דחיישינן היינו משום דהואיל דנפל איתרע ואמרינן אולי איקרי ויהבי עדים השטר כזה ללוה אף דאין רשאין לעשות כן מכל מקום בנפל חיישינן משא"כ לאביי דלא סבירא ליה הך סברא דאיקרי וכתב וכו' אף זה לא חיישינן ואם כן תו ליכא חשש כי האי כלל וא"ש. והרי"ף צ"ל סבירא ליה דחיישינן דלמא איקרי וכתוב כרב אסי אע"ג דכתב הטעם לכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולא נתן הטעם משום דילמא כתב ללות וכו' משום רבותא כתבו אפילו כתוב בי' הנפק והראי' דהעתיק בשובר ודילמא כתב ליתן בניסן וכו' ש"מ דס"ל דחיישינן דילמא דאיקרי וכו' וא"ש. ואם כי טרחנו להעמיד דברי הריטב"א עם כל זה דבריו המה דחוקים כי עשה הרב ז"ל דין שטרות כדין גיטין דבעי כתיבה לשמה ובעינן שליחות ומהני בי' ביטול השליחות וכתיבת השטר כמו בגט ולא שווי' ליה שארי הפוסקים כי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י לעיל סי' מ"ט כתב להדיא דבשטרות לא בעינן שליחות כלל ולא שייך בי' ענין שליחות כלל וכ"כ התוס' ב"ב דף ק"ע ע"ב ד"ה אין הלכה ע"ש וכן יתר הפוסקים לא סבירא להו ובפרט ר' יהונתן כפי מ"ש המ"מ בשמו דלמד מזה דלא סבירא ליה לר"י עבחז"ל ולטעם הריטב"א אין זה ענין כלל לעבחז"ל דהא כל החשש מביטול השליחות. והנה יגעתי ומצאתי ת"ל דרך מרווח עד למאוד ליישב דברי הגאונים הנ"ל והוא דבלא"ה ק' לשיטת המרדכי והביאו הרמ"א לעיל סי' מ"ח להלכה דאף שטר שלוה בו ופרעו אי רוצה לחזור ביומו וללות בו בע"מ הרי זה כשר ללות בו שנית אם כן מה קאמר הגמ' מ"ד דלמא הדר יזיף בי' זימנא אחריתי מה בכך הא החזרת השטר ליד מלוה בצוי הלוה בב"ד הוי ע"מ גמורה ואם כן הרי חל לשעבו' מחדש וכן צ"ל בב"מ דף י"ט ד"ה אמר וכו' דכתבו התו' בזמן שהבעל מודה יחזיר הגט לאשה היינו דעתה חלים הגירושין ע"י החזרת הגט לידה ע"ש וע"כ צ"ל דהב"ד הן ע"מ דאל"כ במה יחולו הגירושין עכשיו בלי ע"מ לר"א וכן לר"מ בדבר שבערוה לדעת ר"ת ואם כן אף כאן כן ועוד אפילו נאמר דאין החזרה בב"ד מיקרי ע"מ מכל מקום היכי ס"ד לקנוני' ע"ז דאי חס על פשיטי דספרא המבלי אין עדים בעולם הלא יכול למוסרו בע"מ ויהיה השטר כשר וארווח לי' פשיטי דספרא מכל מקום (ואמת לפי גי' הנ"ל בסי' מ"ח דבעינן דעדי חתימה דוקא יהיה ע"מ א"ש דמיירי דליתנהו ע"ח לפנינו וא"א למסרו בפני ע"מ אבל כבר בררנו לעיל הנכון כמ"ש הרמ"א וגי' שלו עיקר דא"צ שיהיה הן הע"ח) בשלמא הא לא קשי' הא אפשר וסיפוק בידו לעשות קנין חדש וג"כ מועיל כמ"ש הרמ"א לעיל סי' מ"ח בשם רשב"א די"ל בדוחק דזה אין רוצה לעשות קנין דהקנין הוא בין ילוה. ובין לא ילוה וזה אין רוצה לעשות וכמ"ש הרא"ש דלכך אית ליה קלא שהוא דבר תימה שאדם יעשה שיעבוד נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה ולכך מוציאין קול ואם הוא דבר מתמי' איך נימא יעשה כן מתחלה אבל במרדכי קשה ביותר ואפשר דהמרדכי גופי' סבירא ניה כהך סברת הגאונים הביאו הרמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' דסבירא ליה אף בע"מ צריך לומר כתבו וחתמו שנמסר בפניכם ואם כן מה יועיל בע"מ חדשים הא יצטרכו לכתוב שטר שנמסר בפניהם ואם כן עדיין יצטרך לשלם פשיטא דספרי ומה ירווח: אך זהו אין מספיק דקי"ל הך דמרדכי והך סברת גאונים לא קיי"ל והקושי' עצומה. ולכן ליישב כל זה הן מן ע"מ והן מקנין חדש כמ"ש לבל נצטרך לכנוס בדחוקים היא זה דודאי לא מיירי הגמ' משטר שזמנו בו ביום ובו ביום נמצא ובו ביום הביאו המוצאו לב"ד ובאו המלוה והלוה לב"ד בו ביום והודו כי מיד מלוה נפל דזה א"צ לפנים דכשר ומאן מעכב בידו לעשות כזאת וכזאת להתחייב עצמו נגד המלוה טרם פנות היום רק מיירי כנראה מלשונו דגמ' המוציא שטר שזמנו בו ביום והיינו שהוא מוצאו בו ביום אבל טרם שיבוא לב"ד ונקראו המלוה והלוה כבר עברו ימים טובא והגמרא לא מיירי רק דהשטר נמצא בו ביום שנכתב ולא איירי כלל מן אמירת הלוה שחייב מודה באיזה יום שיהיה ויכול להיות אחר כך ימים טובא ואמרינן דמ"מ יחזיר ולהך נאמר סתמא ולכך סבירא ליה הגמרא מתחילה דלכך יחזיר דמה בכך דהלוה בא אחר כך ימים מריבים מכל מקום כיון דהמציאה היה בו ביום א"א לומר דפרע כי לפרעון בת יומא לא חיישינן ואם פרעו ע"כ ביומו פרעו דהא מצאו ביומו וזה פשוט אבל רב כהנא סבירא ליה משום הא לא ארי' רק דמיירי דחייב מודה ואי קשה מה בכך דילמא חיישינן לקנוני' דפרעו ועכשיו רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות שלקחו בימים אלו בין יום המציאה ליום הודאת הלוה דהא איירי דאין הכל ביום א'. י"ל דודאי העלה הרא"ש דלא חיישינן לקנוני' רק בנפל אבל זולתו לא חיישינן לקנוני' ובנפל דחיישינן דאיתרע הואיל ונפל ש"מ לאו שטר מעליא הוא דאל"כ היה נזהר בשמירתו ואם כן בנפל ביום שנכתוב ליכא כאן ריעותא דנפילה כלל דמי לא נזהר בשטרתו דאי המלוה הא ודאי נזהר ואי הלוה שכבר פרעו הא מכל מקום נזהר כל זמן שלא עבר יום דהא יכול ללות בו זימנא אחריתי ע"י ע"מ או קנין חדש כנ"ל וירוויח פשיטי דספרא אם כן כל זמן שלא פנה היום נזהר בשמירתו אולי יצטרך להלות בו שיהיה מוכן לו ואם כן מהכ"ת לא יהיה נזהר בו ויותר נראה לומר דהא אמרינן שם בגמרא דאי איתא דפרעי' ה"ל למיקרע לשטרא וקאמר הגמ' דמלוה משתמיט ליה למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי וזהו בשטר שישנו ביד המלוה זמן מה אם כן יכול להשמט לומר אינו מצוי בידי ולמחר יהיבנא אבל בשטר שנכתב בו ביום ובו ביום פרעו מה השמטה יש כאן למחר יהיבנא לך וכי ברגע זו לא יהיה מצוי בידו דבר זו מהנמנע ואף שאמרו עוד שם בגמ' דזימנין זייר לי' אפשיטי דספרא הא אמרו לשיטת הר"ן ופסקו לעיל הש"מ דאסור לעכב בשביל פשיטי דספרא הפי' בגמרא דזימנין דזייר ליה אפשיטא דספרי ובוש לומר דמעכבו בשביל כך כי אסור לעשות כן ודחהו בלך ושוב למחר כי אין מצוי בידו לתת לו כדי שבין כך יפרע לו פשיטי דספרא וזהו בו ביום לא שייך דחי' כלל בשום אופן וזהו דבר שיש בו מסברא למאוד דלית כאן חשש פרעון ואם כן מה"ת ניחוש לקנוני' דהא אין כאן ריעותא כלל ופרי' הגמ' מאי למימרא דכפי מ"ש הדבר מבואר דלית כאן ריעותא כלל ומשני הגמרא שפיר משום דקבעי למיזייפי בי' זימנא אחריתי וכו' והשתא לא קשה כל מה שהקשיתי לעיל הא יכול להקנות בע"מ או בקנין חדש דכי מהני זה ביומו אבל ביום שאח"כ לא דה"ל מוקדם כנ"ל וכאן כשחייב מודה הוא למחר ויומא אוחרא ואם כן הא א"א לו להקנות בע"מ ובקנין חדש ושפיר יש כאן חשש דחייש אפשיטי דספרא ולכך קמ"ל דלא חיישינן דמלוה לא שביק וכו' וא"ש:
אך. לכאורה עדיין קשה אם כן הא אית ליה למלוה רווחא מיום שנכתב עד יום שחייב מודה ובדאית לי' רווחא שביק המלוה. אמנם יתורץ בנקדים עוד קושי' לפמ"ש התוס' בדף י"ג ע"א ד"ה היינו טעמא וכו' דכתב דכיון דפרעו אין עושה הלוה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות כיון דכבר נהנה בפשיטי דספרא דהא באמת לוה בו ואם כן ק' בשלמא דמיירי דהכל ביום א' המציאה וכתיבת השטר והודאת לוה שפיר י"ל אף בפרעון חס על פשיטי דספרא דהא אין מפסיד לקוחות דהא באמת הכל ביום א' אבל לפמ"ש דהודאה לאח"כ למחר לאחר זמן אם כן מפסיד לקוחות והלוה אינו עושה אך באמת חדא קושי' מתורץ בחברתה דודאי יש לומר דלמא רוצה ללות בו זימנא אחריתי משום פשיטא דספרי ואי דבמקום דמפסיד ללקוחות אינו עושה כן ז"א דהוא יודע בנפשו דבין יום כתיבה ליום ההוא שמודה לא הלוה משום אדם ולא מכר לשום אדם אם כן בנפשו יודע שאין מפסיד ללקוחות ואם כן שפיר יש לחוש דהדר יזיף בי' והשטר הוא באמת חספא ואף לגבי לקוחות שיקחו מיום ההוא והלאה אינו מהדין שיגבה כדאמרינן בגמ' ולכך קאמר דמלוה גופי' לא שביק במקום דלית ליה רווחא ובממ"נ חושב המלוה אלו היה שדה נמכר בנתים לא היה עושה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות וע"כ הוא יודע דלית ליה לקוחות אם כן דליכא לקוחות בין יום כתיבה אז ליום הזה אם כן לית ליה רווחא ומה נ"מ אם יהיה הזמן מאז או מהיום הא לית לקוחות בנתים ולא שביק המלוה וא"ש ודוק: ומעתה דאיירי כאשר הדבר מוכרח דהלוה מודה לא ביום המציאה שהוא יום שנכתב עדיין יש לחוש דילמא כתב ללות ולא לוה והמלוה שביק דאית ליה רווחא וגם הלוה משום פשיטי דספרא דבמקום דעדיין לא נהנה בפשיטי דספרא שלא יפסידו בחנם אין חושש לפסידא דלקוחות וגם חושב בדין יש לטרוף מאותו זמן שנכתב כמ"ש התוס' להדיא בדף י"ג הנ"ל ד"ה היינו ע"ש ולכך בעינן הנפק דליכא תו חשש דלמא כתב ללות ולא לוה וא"ש ודברי הרמב"ם והרי"ף ומחברים מדוקדק היטב וא"ש. והנה עוד יש לשום עיון בבעה"ת שער נ"ב ח"ב דין ח' דכתב הך דינא במוצא שטר שזמנו בו ביום וחייב מודה ויש בו הנפק יחזיר דשמא כתב ללות ולא לוה ליכא חשש דהא יש כאן הנפק ולשמא פרעו ל"ל חדא דלא שכיח למפרע בו ביום שלוה ועוד הא קא מודה לוה דלא פרעו וכו' והדבר צריך תלמוד דהא לרב כהנא דמוקי ליה בחייב מודה נאיד מהך תי' דלא שכיח לפרעו ביום שלוה ומה ביקש בזה הא בהך דחייב מודה לבד סגי דתו ליכא למיחש כלל ואפילו דשכיח הפרעון ביומו ביותר. וכמו כן יש לתמוה על הרא"ש בתשובה סי' ע"ו דין ג' בשובר המבטל כל השטרות אי שטר שנכתב בו ביום השובר בכלל וכתב הרא"ש אע"ג דאמרינן המוצא שטר שזמנו בו ביום וכו' אי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן ה"מ דליתא ללוה קמן אבל הכא הא צווח פרעתי וכו' ע"ש. והדבר תמוה הא לרב כהנא בעינן דוקא חייב מודה הא בליתא קמן חוששין לפרעון ור"כ לא סבירא ליה כלל הך סברא לפרעון בת יומא ל"ח ודוחק לומר דכוונו למש"ל במילתא דרב כהנא דלכך לא חיישינן לפרעון לא דלא שכיח לפרעו ביומו דוודאי שכיח רק אנן אמרינן דה"ל למקרעי' וביומו א"א למלוה להשמט דנאבד ממנו וצריך חיפוש כמש"ל באריכות ולזה נתכוון הבעה"ת וגם הרא"ש שם דה"ל להחזיר השטר ולמה לקח שובר עליו דבו ביום היה השטר בידו ולזה קאמר מ"מ אם עומד וצווח חיישינן דזהו דוחק בלישנא דרא"ש וכן בבעה"ת כנראה למעיין בדבריהם ולכן היה נראה דהיה להם קצת פי' אחר בגמרא מעש"ל והוא דודאי סבירא להו כמו שהוכחתי דע"כ איירי דהלוה חייב מודה אינו ביום המציאה ויום שנכתב רק למחר ויומא אוחרא וכמש"ל רק קשי' להו אם כן מה משני ר"כ בשחייב מודה מה יועיל זה הא יש לחוש לקנוני' וכמש"ל ותי' שכתבתי לעיל לא סבירא ליה רק סבירא ליה בישובו דודאי לחוש לקנוני' בלא"ה סברא רחוקה היא עד שהרבה אמוראי לס"ל דחיישינן לקנוני' וגם דאם פרעו ביומא דנכתב שטר ג"כ לא שכיח כלל ותרתי דברים בלתי שכיח לא אמרינן דנימא דפרע ביומו וגם אף חייב מודה מכל מקום לחוש לקנוני' דהוא ג"כ לא שכיח כולי האי לא אמרינן ופליג ר"כ אר"א דסבירא ליה דבשביל הך סברא לא פרע אינש בו ביום דכתב מחזירין אפ לו אין חייב מודה ובזה לא סבירא ליה לר"כ רק בשחייב מודה דניחוש לתרתי כזה לא אמרינן ולכך סבירא ליה יחזיר והא דפריך הגמרא א"ה מאי למימרא אף דלפ"ז טובא קמ"ל כמ"ש דבצירוף שני סברות מחזירין ולא חיישינן לקנוני' י"ל דהם כך מפרשי' דהא כתבו תו' דף ט"ז ע"ב ד"ה אעפ"י כו' דר"י דסבירא ליה בדף י"ג דלכך לא יחזיר משום קנוני' ש"מ דלא סבירא ליה דאמרינן דאקרי וכתוב ע"ש ואם כן ק' למה ליה הנפק ואי דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כמש"ל והואיל ועכשיו הוא אחר יום הכתיבה הא בשטרי דלאו אקנייתא אין עדים כותבין ולדאקרי וכתב לא חיישינן בשלמא אי איירי מלתא דר"י באין חייב מודה י"ל כי סבירא ליה לר"י דלא אמרינן דאקרי וכתב היינו בשחייב מודה דבאמת לוה ואנן נימא דמשקר והעדים טעו כולי האי לא אמרינן ולכך הוצרך לומר הטעם במשנה דקתני לא יחזיר אפילו בחייב מודה משום פרעון וקנוני' אבל באין חייב מודה וצועק לא לויתי אין להחזיר ולכך קתני הנפק אבל לר"כ דמוקי למילתא בחייב מודה ק' שפיר הנפק ל"ל וזהו מה למימרא בהנפק אפילו בלי הנפק נמי ומה צורך להנפק ומשני הגמרא מ"ד דילמא יזיף וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק כיון דלית ליה רווחא וכנ"ל בממ"נ או דאין הלוה עושה להפסיד ללקוחות או דמלוה גופי' לא שביק כנ"ל ואם כן איצטריך לרבותא הנפק דלא מבעי' דלית בי' הנפק דפשיטא דלית למלוה רווחא ולא שביק ואפילו ביש בו הנפק ה"א דאית למלוה רווחא במה שמלוה ב' על שטר זה אף דאין נ"מ לענין לקוחות כנ"ל דהא אם יקח שטר חדש יהיה מוכרח ליקח יום אחר ויש לו טרחה והוצאה שכר קיום לספרא דב"ד משא"כ בשמלוה על זה השטר והנפק עליו מרוויח ההנפק וקמ"ל דמ"מ בשביל הך רווחא דהנפק כל שאין לו רווחא בטריפות לקוחות מלוה לא שביק וא"ש וטובא קמ"ל (ובאמת י"ל בפשטא הקושי' מה למימרא דסבירא ליה למקשן הך סברא כ"כ פשוט דאין לומר תרי חששות כנ"ל עד דסבירא ליה דא"צ לר' יוחנן להודעני אבל מ"ש הוא דרך נכון ג"כ וישר בסברא והמעיין יבחר) ואם כן השתא בר"כ דסבירא ליה חייב מודה צ"ל תרתי דכולי האי לא אמרינן אתרע בנפילה קנוני' ופרעו ביומו והן הן דברי בעה"ת דכתב שני סברות בצירוף דלכך יחזיר דלא פרע ביומו ועוד הא חייב מודה ומכיון להנ"ל וכן הרא"ש בתשובה סבירא ליה אף לר"כ הך סברא ע"כ קאי רק כיון דנפל איתרע אמנם בחייב מודה תרתי לא אמרינן דאתרע וכמ"ש ולכך בנדון שלו דלא נפל כלל ולא אתרע אף לר"כ לא חיישינן לפרוע בת יומא והדבר מוכח כמ"ש ולכך יפה כתב בתשובה שלו. וכן בפסקו העתיק דברי הרי"ף דבעי דוקא הנפק והא דהשמיטו הטור הטעם דסבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן ליכא חששא דכתב ללות ולא לוה וא"ש:

(י) ויש מי שאומר. הלשון בלתי מסודר היטב אבל הכוונה דא"צ חייב מודה אפילו בדליתא קמן ואינו צוח בב"ד כי פרוע הוא מהדרינן ליה למלוה אבל בצוח פרוע מהדרין זה כוונתו ונמשך בדיעה זו אחר תשובת הרא"ש דסבירא ליה לפרעון בת יומא לא חיישינן וכבר תמהו כל האחרונים בזה דהא ר"כ מוקי ליה דוקא בחייב מודה הא בלא"ה חיישינן לפרעון ועיי' מ"ש בס"ק הנ"ל בישוב דברי תשובת הרא"ש. ומה שיש לומר בכוונת המחבר דסבירא ליה למחבר הואיל הרא"ש מעתיק סתמא דלפרעון בת יומא לא חיישינן ש"מ דסבירא ליה זה לדבר אמת ואי קשה הא לר"כ אוקמינן בחייב מודה י"ל דסבירא ליה לרא"ש לדוחק מה דאמרינן בגמ' מלוה גופי' לא שביק דאמר שמעו רבנן ומפסדי ליה איך אפשר בשטר שזמנו והפרעון בו ביום להתוודע לרבנן והעדים דידעו מפרעון ושטר וכי יתנו אל לבם השעות לדקדק היטב ואולי נכתב השטר החדש אחרי הפרעון ומה סימן יש בשעה ושתי' אי נימא דזהו שטר שנפרע או דנכתב אחר כך דהא הכל נעשה ביומו ומי יבחין ועיין ב"ב דף ל"ה דאמרינן בשני שטרות יוצאים ביום א' דליכא למיקם עלה דמילתא דאין כותבין שעות ומי יבחין איזה מוקדם ואיזה מאוחר ואם כן לא שייך שמעי רבנן ולכך סבירא ליה לרא"ש דודאי לפריעה בת יומא לא חיישינן לכ"ע רק כבר הקשינו לעיל סי' מ"ח דאולי מאוחר הוא ואם כן אין כאן פרעוך בת יומא ותרצנו בזמן ר"י לא היה רשאין לכתוכ מאוחר עד דכתבו בי' שטרא דנא אחרנוהו וכנ"ל רק לפי מה דאמרינן לעיל דף י"ג דאין העדים רשאין לכתוב שטרי דלאו אקנייתא ללוה עד שיהיה המלוה עמו רק בנפל חיישינן דלמא העדים טעו ועברו שורת הדין ואקרי וכתב ואם כן אף בזה י"ל דאף דאין עדים רשאין לכתוב בסתם שטר מאוחר כיון דנפל אתרע ואולי אקרי וכתבו מאוחר וצ"ל לרב אסי נחלק דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו שכיח דטעו אבל מאוחר מהכ"ת יטעו ולמה להם זה לאחר ולא שכיח בזה טעות אמנם רב כהנא לא סבירא ליה לחלק וחשש דילמא גם בזה טעו דמ"ש ואם כן לא שייך לפרעון בת יומא ל"ח ולכך משני ר"כ בשחייב מודה וכו' ומ"ד דילמא יזיף בי' וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק שמעי רבנן ומפסדי וכו' ואם כן בממ"נ א"ש אי הוא באמת בלתי מאוחר ובו ביום נכתב ובו ביום נפרע דלא שייך שמעו רבנן וכו' כמ"ש דא"א להתברר אם כן ה"ל פרעון בת יומא ולא חיישינן ואי באמת מאוחר הוא וכבר נפרע עליו מימי' ימימה אם כן זהו הדבר יכול להתברר ע"י עדים דראו שטר זה המאוחר ליום כך ביד הלוה שהחזירו לו המלוה וכהנה טובא הבירורים כיון שהפרעון והשטר נכתב בזמני' מיוחדים וזמן בינתים לדעת הענין ולהתברר ואם כן פשיטא דחושש דשמעי רבנן ומפסדי וא"ש ואם כן בממ"נ יחזיר הן דהוא מאוחר והן דאינו מאוחר בשניהם ליכא חשש וח"ש אבל לעולם ר"כ סבירא ליה כמו ר"א דלפריעה בת יומא לא חיישינן כלל ויפה כ' הרא"ש בתשובה בהחלט דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל מבלי זכר דברי ר"כ וא"ש. ולפ"ז המחבר דמיירי ברור בשטר כזה דלית ביה חשש מאוחר דפשיטא לדידן דכותבין שטר מאוחר דליכא למימר לפריעה בת יומא לא חיישינן דדילמא מאוחר הוא דהא לדידן כותבין מאוחר ועכצ"ל דמיירי בשטר דלא שייך בי' איחור כגון דכתוב בי' בזמנו כתבנו או דלית בי' דאקני ואם כן מאוחר פסול וכהנה דברים רבים דמדע דלית בי' חשש מאוחר דכתב בי' חתנו וקודם אותו יום לא היה חתנו כלל. ואם כן דלית בי' חשש מאוחר ודאי לפרעון בת יומא לא חיישינן כלל והא דבעי ר"כ חייב מודה משום חשש מאוחר אבל אי לית חשש מאוחר בלא"ה יחזיר דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל ודברי המחבר נכונים: ובהך קו' איך שמעו רבנן נ"ל דחושש אח"כ יאמר הלוה ערמתו ויזקיקו לשבועה ולא ישבע לשקר ואף דיהיה נאמן במגו דהלוהו מחדש הא עכ"פ שטר חספא ולא יטרוף ממשעבדי ועוד ה"ל מגו להוציא דשטר חספא ואם כן י"ל הקו' שהקשתי דהק' התו' ל"ל הנפק דדילמא רבות' קמ"ל דלא יזיף משום הנפק וכמ"ש בישוב דברי הרא"ש דתו' סבירא ליה בישוב הקו' שכתבתי דלמסרו בע"ע כמ"ש דעת הנך רבוות' דצריכים עדים לחתו' שנמסר בפניהם ואם כן עדיין צריך הלוה פשיטי דספר' אבל למלוה ליכא רווח' ימסרו בע"מ ויחתמוהו בנייר בפ"ע דנמסור ולא יקיימו ואם כן אם יבא בשטר שיש בו הנפק אף דיצטרך לישבע ויוד' דהיה מסירה חדשה נאמן במגו דלא היה פרעון כלל וא"צ על חתימת מסירה חדשה קיום דמגו משוי' ליה קיום וא"ש אך זהו ביומו אבל ביום של אחר כך שפיר י"ל דאית ליה למלוה רוח' משום הנפק דהא צריך שטר חדש ממש ומה יועיל הנפק בשטר ישן ובזו יש לכוון מ"ש תו' ד"ה בשחייב דנקט הנפק משום רבות' בלאו בו ביום מכל מקום לא יחזיר דחיישינן לפרעון וכו' או פשיטי דספר' והקשו הא כ' תו' דלוה לא מפסיד ללקוח' בפרעון משום פשיטי דספרא וגם המלוה אינו עושה ולפמ"ש ניח' דכך הכוונה או דל"ח לקנוני' כאידך דר"י רק משום דבאמת ילוה עליו ומלוה עושהו דאית ליה רווח' פשיטי וכו' היינו מהנפק ודוק): ובהך סברא דבו ביום לא שייך שמעו רבנן ומפסדי יש להבין דברי בעה"ת שם דכתב ודווקא בו ביום הוא דמהני הנפק וחייב מודה אבל שטר אחרינא לא מהני וכדגרסינן אר"י המוצא שט"ח בשוק אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואיירי אפילו בחייב מודה והק' הגי"ת מה צורך לו למימרא אחרת ולא מהך גופי' למדו דהא אר"י המוצא שט"ח וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזיר ומוקמינן בשחייב מודה הא אין זמנו בו ביום אפי' יש בו הנפק וחייב מודה מכל מקום לא יחזיר ולא תי' כלום ולפמ"ש ניחא דמהך י"ל דלא חיישינן לקנוני' כלל ולא מיבעי' קאמר ר"י לא מבעיא באין זמנו בו ביום פשיטא דיחזיר בשחייב מודה ויש בו הנפק דלקנוני' לא חיישינן כלל ולשמא כתב ללות נמי לא דהא יש בו הנפק ואי דילמא לא עביד קנוני' רק רוצה ללות בו זימנא אחריתי זה ליכא למיחש דמלוה גופי' לא שביק דילמא שמעו רבנן וכו' ובממ"נ כנ"ל דאם יש פסידא דלקוחות לא קעביד לוה ואי ליכא דלא לקח בנתיים מלוה לא שביק דהא בזה הדבר אפשר ונח להתוודע ולהתברר אבל בזמנו בו ביום דיש כאן חשש פרעון ביומו ה"א אולי יזיף בו זימנא אחריתי ומלוה גופי' שביק דקשה להתברר ולא חושש אולי שמעו רבנן וכו' לזה קמ"ל דמ"מ יחזיר ולא חיישינן לכך דאפילו בכה"ג ג"כ לא קעביד מלוה וגם לפרעון בת יומא לא חיישינן כולי האי וכמש"ל ולכך הוצרך בעה"ת להביא ראי' מהך דר"י דלעיל וא"ש:
ומה. שהק' הגי"ת הא הך מימרא דר"י מוקי ליה התוס' באין חייב מודה כמ"ש התוס' ד"ה אעפ"י כו' אין כאן קושי' לבעה"ת מדברי תוס' דס"ל כן ועי"כ נכנסו בדחוקים כי אמוראי נינהו אליבא דר"י ובעה"ת לא ס"ל כן וכמה טרחות יגעו מהרש"ל ומהרש"א לברר דברי התו' מאין יצא להם זה דמילתא דר"י איירי באין חייב מודה וכמה רב מהדוחק שכתבו בזה וא"כ וכי יש לתמוה על בעה"ת דלא נטה אוזן לדחוקים הללו וס"ל דמיירי אפילו בחייב מודה ועוד נראה דהא דס"ל לתוס' דר"י איירי באין חייב מודה משום דר"א משני בהא דפרכינן וכל מעשה ב"ד יחזיר והיינו שטר שכתוב בו הנפק ומשני דהוחזק כפרן פירש"י שהיה הלוה מוחזק לכפרן פ"א ולכך תו אין נאמן פרעתי ע"כ וקשה אי אמרינן אף דחייב מודה וצועק לא פרעתי לא משגיחין ביה דאנן אמרינן הואיל ונפל אולי פרעו ולקנוני' אומר כן א"כ מה יועיל הוחזק כפרן דאין נאמן לומר פרעתי לא יהיה זה עדיף ממודה בב"ד דלא פרע מ"מ אמרינן דפרע ומכ"ש בטוען פרוע רק אנן לא מהימני' ליה והוחזק לשקרן: ולכך הוכיח התוס' דלא מחזקינן בחזקת פרוע רק בעומד וצווח פרוע הוא ולכך בהוחזק כפרן לא משגיחין באמירתו והוה כחייב מודה וא"ש וא"כ זהו הכל להס"ד אבל למסקנא דמוקמינן להך דכל מעשה ב"ד באופני' אחרים ולא איירי כלל בהוחזק כפרן א"כ שפיר י"ל דר"י מיירי בחייב מודה וא"צ לומר כלל אמוראי נינהו אליבא דר"י וזהו אפשר כוונת הבעה"ת דנקט בלשונו ואפילו הוחזק כפרן לא יחזירו לבעלים דהא מילתא לכאורה ללא צורך אבל לפמ"ש כיון לזה דהואיל דלמסקנא אמרינן דאפילו בהוחזק כפרן לא יחזיר אמרינן אף בחייב מודה לא יחזיר ואין כאן קושיא כלל:

(יא) ואם יש עמהם שובר וכו'. כן מפרש הרמב"ם המשנה כנראה מפי' המשנה נמצא שטר בין שטרות היינו בין שטרות קרועי' נמצא בשוק והיה מונח וכו' ואם יש עמהם סמפון וכו' והק' הלח"מ א"כ מאי פריך הגמרא מזה על סמפון היוצא מתחת יד המלוה דאינו אלא כמצחק ומשני שנמצא בין שטרות הקרועים דהא המשנה לא איירי בנמצא תחת יד המלוה רק בנמצא בשוק השטר והשובר והש"ך תי' דמ"מ קשה אלו השובר היוצא מתחת יד המלוה פסול א"כ אף בנמצא בשוק ושובר עמו עדיין קשה דלמא מיד מלוה נפל ולמה יעשה כמ"ש בסמפון ודבריו דחוקים דמה דמיון זה לזה בהשטר בחזקתו ביד המלוה דאין השובר מגרע כחו ואמרינן דאינו אלא כמצחק וכו' משא"כ שטר שנפל דאתרע ונפילתו מורה על ביטולו דלא חשש לשומרו ושוברו בצידו פשיטא דיש יותר להחזיק כח השובר ולימר דודאי נפרע הוא ומ"ה תישוה אותם להדדי וגם יש להבין מנ"ל להרמב"ם דין זה דאפילו אין עדים כלל על השובר דמ"מ מועיל ועיין מ"ש לקמן בסעי' י"ח ולכן נראה ברור כמ"ש הב"ח דבס"ד הוי אמרינן כפרש"י דהך נמצא מילי מילי קתני רק הא דהכריח למקשן לומר כן נראה דהתו' הרגישו במילת סמפון דלמה נקט סמפון ולא שובר דכשהוא תחת יד המלוה שאין כחו חזק כ"כ נקרא סמפון וביוצא מתחת יד הלוה נקרא שובר ועיין באסיפת זקנים דה"ה באין חתום עליו עדים נקרא סמפון בעלמא ולא שובר ולפ"ז בס"ד דלא ס"ל דבין שטרותיו איירי בשטרות קרועים א"כ קשה סמפון דנקט ולא שובר ול"ל דאיירי דלא חתום עליו עדים דא"כ מה יועיל כיון דאין עליו עדים והרי הוא נייר בעלמא וע"כ דיש עליו עדים ונקרא סמפון משום דהוא ביד המלוה ושפיר פריך אם הוא ביד המלוה הא אינו אלא כמצחק ומשני הגמרא לעולם דלא איירי ביד המלוה וסימפון דקתני היינו דאין עליו עדים כלל ולכך לא נקרא שובר וא"ק א"כ הוי נייר בעלמא ז"א דעלה דרישא קאי דנמצא בין שטרותיו דהיינו שטרות קרועים וא"כ אף בנייר בעלמא בלי חתם עדים איתרע הואיל ונמצא בין קרועי' ולכך קרי' ליה סמפון ולעולם דאיירי בנמצא בשוק וא"ש ולכך לא מוקי ליה הרמב"ם דבאמת דמשני בנמצא בין שטרות קרועים איירי בנמצא ביד מלוה וחתום בעדים רק הואיל ונמצא בין שטרות קרועין מהני דאי איירי בנמצא ביד מלוה א"כ לאו עלה דרישא דקתני נמצא בין שטרותיו דמיירי בנמצא בשוק קאי א"כ מהכ"ת י"ל דנמצא בין שטרות קרועים שטרות קרועים מאן דכר שמיה אבל אי אמרינן באמת עלה דנמצא בשוק קאי שפיר י"ל בין שטרות קרועים דמפרשין בין שטרותיו היינו שטרות קרועים וכמש"ל סי' נ"ט דאל"כ בין שטרותיו מה קמ"ל וא"ש:

(יב) יתנו למי שנותן סי' בכלי. כתבו התו' וכן רבים מחברים בס' א"ז והרא"ש דלא חוששין לשאלה בממון כמו דסמכינן בממון אסימנים שאינם מובהקים והש"ך פקפק על זה ואין דבריו מוכרחים לדחות דברי התוס' והרא"ש ומחברים הנ"ל אבל הא יש לדקדק דבממון גופה קאמר הגמרא הטעם דניחא ליה כדי להדר ליה אבידה בסימנים וכו' ופריך הגמרא ותכריך של שטרות יחזיר וכי ניחא ליה ללוה להדורי למלוה ולא משני בגמרא עלה וכתב הרא"ש אע"ג דלא משני י"ל מ"מ סימנים דרבנן והתם טעמא אחרינא אית ביה מה דלא נודע לן אי נמי הא דתנן דמחזירין תכריך של שטרות היינו לת"ח דע"י זה שהוא נותן סי' כל דהו מהדרינן בטב"ע ע"ש ולפ"ז אין לסמוך על סי' בכלי להחזיר שטר דבשטר לא ניחא ללוה להדר אם לא לצורבא מדרבנן דאי' לי' טביעת עין בכלי בלא"ה דלא חיישינן לשאלה דיודע דלא השאיל ונאמן הוא ולתי' ראשון של רא"ש ניחא אבל לפי תי' שני לק"מ ובזה מיושב קושי' המ"מ דהק' דהרא"ש דייק הואיל וגמרא פריך חמור בסימני אוכף ולא פריך פירות בכלי ניחוש לשאלה דבממון לא חיישינן לשאלה דלמה לא הביא הרא"ש מהך דפ"ק מצא בחפיסה וכו' דלפמ"ש משם י"ל בת"ח כמ"ש דבלא"ה צריכין לומר כן רק הק' מפירות דקתני למי שנותן סי' בכלי אך הא גופי' תימה על הטור שהעתיק סתם דינתן למי שנותן סי' בכלי וכן הך דתכריך של שטרות סתם דלחד תירוץ של רא"ש לא מחזירין רק בצורבא מרבנן ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דבלא"ה יש לדקדק הא דקאמר רבא שם סימנים דאורייתא מן עד דרוש אחיך וכו' דהשוהו בסימנים ודחינן לא בעדים וק' דלמא בסימנים מובהקים דהוי ודאי דאורייתא ודוחק לומר דהני הוי ודאי כעדים ועיין ב"י א"ע סי' י"ז מ"ש בזה אלא האי דאמר רבא אי סימנים דאורייתא היינו כל סימנים אפילו מובהקים ביותר וכן צ"ל בחולין דף ע"ט דסימנים דאורייתא דקאמר התם היינו סימנים מובהקים כמ"ש הר"ן ע"ש וזה הוא דפשיט ליה לרבא מן דרוש אחיך ובזה הוא דדחי לי' הגמרא די"ל בעדים והק' הרא"ש הא מן הך דתכריך של שטרות מוכח ולכך תי' די"ל דאיירי בצורבא מרבנן וכו' וזהו הכל אי סימנים מובהקים ביותר ג"כ לאו דאורייתא אבל אם הם דאורייתא בלא"ה לק"מ מן תכריך של שטרות דגדר סימן מובהק' ובינוני' הוא מה שהוא מצוי במקצת בני אדם הוא נקרא בינוני ומה דלא שכיח נקרא מובהק וא"כ בשלמא באבדה דכל העולם נכנס בספק וכמו כן נמצא הרוג בעינן סימן מובהק ביותר מהתורה ולא סגי בסי' בינוני דבזה מצוי אצל קצת בני אדם ואולי ממנו האבידה אבל בתכריך של שטרות שאין הספק רק בין הלוה ומלוה ולא בזולתן א"כ אצלם סי' אמצעי הוי מובהק דזה לא שכיח כלל שהסימן ההוא יהיה מסתייע דוקא בלוה כמו במלוה וזה אינו מצוי כלל שבמכוון בשני אנשים הללו יקרה סימן כזה בשווה וא"כ הוה סימן מובהק ולק"מ מתכריך של שטרות וא"צ לתי' הרא"ש וא"ש דבאופן זה הוי כסימן מובהק והגמרא דהק' כן לס"ד דשום סימן אינו מהתורה וא"ש ועיין רמב"ם הל' אבידה פי"ג בכ"מ ועיין באסיפת זקנים וריטב"א. אך לפ"ז צ"ל דבנפל גט הואיל וחיישינן ליב"ש דעלמא דאף דלמ"ד דוקא הוחזקו הא כתב רשב"א בגיטין דהואיל דהוחזקו חוששין לכל יב"ש בעולם א"כ הוי כסי' דרבים ובעינן סי' מובהק לגמרי ולכך ר"א דמספקי ליה אי סימנים תורה מצריך בגט שנפל סי' מובהק לגמרי נקב יש וכו' וכן הגמרא מק' מהא דמצא קשור בכיס וכו' ש"מ דלא ס"ל לחלק וצ"ל דס"ל דהוי כסימן דרבים ובזה שפיר י"ל אף דבעלמא אפילו בממון י"ל דחוששין לשאלה בהך דשטר הנמצא בחפיסה לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד דנימא במכוון השאיל מן הלוה זה הכלי זה לא שכיח ופשוט. רק דלכאורה ק' א"כ מה פריך הגמרא בגט נמצא קשור וכו' ניחוש לשאלה אף דשם הוי שאלה דיחיד דהיה משאיל ליב"ש כמותו בשם הנזכר בגט אך לפ"ש הואיל וחוששין ליב"ש טובא הוי שאלה דרבים ניחא (ובהכי ניחא קו' המעדני המלך הנ"ל דבזה י"ל דגמרא אלים לי' להקשות מחמור בסימני אוכף דהוי שאלה דרבים ומ"מ לא חיישינן משא"כ בחפיסה דהוא שאלה דיחיד כמ"ש מן לוה למלוה וי"ל בהא לא חיישינן ולכך פריך הרא"ש דה"ל להק' מפירות בכלי דהוי ג"כ שאלה דרבים) אך זהו דוחק וצריכין לומר טעמא דרבא לא קאי למסקנא דס"ל סימנים דרבנן אלא טעמא משום הפקר ב"ד הפקר כמו שכתבו התוס' ב"מ ד' י"ט ד"ה אי סימנים ואמת כי אמרתי בחידושי מ"ש התו' ביבמות דף ק"ב ד"ה מצאו וכו' דכתבו דאביי מוקי להו מצא קשור בכיס איירי באבד בעדים דל"ל מגו ובד"ה אמר רבא כתבו דרבא מוקי לי' במצאו בעצמו ונאמן במגו וקשה א"כ במה פליגי אביי ורבא וגם מה פריך הגמרא וניחוש לשאלה דלמא איירי דמצאו בעצמו ואמר שלא השאיל ולכן נראה דודאי אסיקנא דהך דאבד הגט איירי בין הוחזק ובין לא הוחזקו שני יב"ש ובלא הוחזקו כתבו התוס' סוף פ"ק דב"מ דף כ' ד"ה אסורא דהוא רק מרבנן וא"כ אף דסימנים דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ובהוחזקו דאורייתא לא אך י"ל אפילו באיסורא דרבנן לא מהני סימני' דרבנן דהא רבא נתן טעם דלכך תקנו רבנן דמינח ניחא ליה אבל באיסורא לא שייך כן דמה בכך דיב"ש ניחא לי' עכ"פ אין אשה מתגרשת בגט שאינו מבעלה כלל. אמנם אם אין הטעם משום ניחא לי' רק מגזירת חכמים שפיר י"ל כן וא"כ א"ש דאביי ס"ל מצאו בכיס לא יתחלק לשני פרושי' דבאין הוחזקו ודאי אפילו מצאו אחר דמה בכך סימנים דרבנן המנו' בדרבנן ובהוחזקו יהיה פי' דוקא במצאו בעצמו ואית לי' טב"ע וכי נפרש לשון הברייתא בתרי גוונא וע"כ דהכל בעדים וסימנים דאורייתא דאביי לא ס"ל כטעמיה דרבא כמ"ש הרא"ש בחד תי' דאיכא טעמא אחריני אבל רבא ס"ל טעמא דניחא לי' וא"כ שפיר י"ל במצאו עצמו אפילו בלא הוחזקו דהוי רק דרבנן הואיל ולא שייך ניחא ליה וא"ש וכבר כתבו התו' דבדרבנן לא חיישינן לשאלה וא"כ י"ל בשלא הוחזקו דהוא דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה דהוא רק דרבנן ואם כן פריך הגמרא שפיר וניחוש לשאלה דהא בלי הוחזקו איירי אפילו במצאו בעדים דלא חיישינן לשאלה אם כן אף בהוחזקו כן דלא מפרש המשנה בתרי גוונא וא"ש ולק"מ דילמא איירי במצאו בעצמו ודוק. מיהו מדברי הרמב"ם דפסק הנהגה בסוס וחמור לאו דאורייתא ומכל מקום קאמרינן בפר' אותו ואת בנו דפרדות דסמכינן אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ש"מ אפי' באיסורא דרבנן לא סמכינן אסימנין דרבנן וצ"ל הטעם דניחא לי' וא"כ הך דתכריך צ"ע ול"ל דהוי סימן מובהק או דבאמת ס"ל לרמב"ם בכל דוכתי סימנין מדאורייתא רק איסורא מממון לא ילפינן וכמ"ש באריכות בחידושי ודוק. ויתר דיני שאלה כתבתי בחדושי לא"ע סי' י"ז כי שם מקומו והארכתי בזה בקונטרס עגונו' אשר לי:

(יג) למי שיאמר מנינ' יחזיר. וכתב הרא"ש מ"מ בעינן כרוכים דאל"כ מייאש דמי יודע שנפלו בהדדי שיהי' בהם סימן ע"ש ויש להבין דמה בכך מ"מ השתא דנמצא ג' ביחד והוא נותן סי' אנן סהדי דשטרי דידי' הוא וא"כ במלוה נותן סי' מה בכך דהיה מייאש דהא מ"מ הלוה חייב לו ובחוב ברור שחייב לו לא שייך לכאורה יאוש וא"כ דמלוה גובו חובו אף כאן המוצא אבידה חייב ליתן שטרי למלוה לגבות בו כדין מי שיש לו שטר שזכות חבירו בו שמחויב להראותו בב"ד לדון ולגבות בו ול"ל דבאמת גובה חובו במשלם רק גוף הנייר לצור בו צלוחיתו הרי זה של המוצא דמגוף הנייר מייאש אף דלא מייאש מדמים שביד הלוה דהא גוף הנייר אינו שלו והרי הוא של הלוה וא"כ המלוה דאבד שטרו למה ייאש הלוה מהנייר דה"ל יאוש שלא מדעת וכ"ת דאף דלוה חייב לפרוע למלוה באבד שטרו מ"מ כדי שווים של גוף הנייר מנכה לו דאבד שטרו והנייר שלו וה"ל כנגד נייר השטר כמלוה על המשכון דאבד משכון אבד מעותיו כנגד המשכון לכ"ע דחדא זהו לא שמענו דמנכה לו פרוטה הלזו ועוד מכל מקום לא שייך בו יאוש דעל כל פנים גוף הנייר אינו שלו ואין אדם מייאש מדבר שאינו שלו וכי מייאש המלוה מפרוטה שעל גבי הנייר פקע שעבודו והרי חוזר הנייר להיות של לוה לחלוטין ואין יאוש המלוה חל עליו. וגם קשה מהא דאמרינן בדי"ג באין בו אחריות נכסים דיחזיר למלוה לצור עפ"י צלוחיתו הא איירי בשטר שאין בו סימן א"כ המלוה מיאש מגוף הנייר וה"ל של מוצא ול"ל דהתם אין מיאש דאולי יוד' הלוה דמה בכך דאין בו סימן הלא כל הספק אי מלוה או ממלוה נפל וכשמודה הלוה פשיטא דהוא חוזר בלי סימן ולכך לא מייאש דחושב הלוה לא ישקר באמונתו דא"כ אף במצא תכריך של שטרות נימא דבגוף נייר השטרות לא מייאש דחושב דהלוה יודע ואף דבמקום דיש בו אחריות אינו נאמן הלוה היינו למשעבדי אף במה ששוה גוף נייר בזו לא שייך אחריות והלוה נאמן. ובאמת בהרא"ש י"ל דבאמת אי המלוה נותן סי' לא שייך יאוש רק לכך אמרינן דוקא כרוכים משום דבכל גוונא איירי המשנה הן בנותן המלוה סי' והן בנותן הלוה סי' ובנותן הלוה סי' ומבקש גוף הנייר בזהו שפיר שייך יאוש דגוף נייר שלו והוא מיאש ומחזיק בהן המוצא ולכך קתני כרוכים דאף לגבי הלוה לא הוי יאוש ומהני סימן אך א"א לומר כן בדברי הטור והמחבר שסתמו הדברים ולא חילקו דבמלוה נותן סי' במנין אפילו דלא היה כרוכים כלל מ"מ מהני דלגבי' לא שייך יאוש כלל. ולכן יותר ברור דגם גבי חוב ביד חבירו שייך יאוש וא"כ א"ש דגם במלוה שייך יאוש דע"י שאבד שטרו מייאש החוב ולכך אף בנותן סי' לא יחזיר אך צ"ל כי הוי יאוש לגבי טריפת לקוחות אבל גבי ב"ח לגבות מלוה לא שייך יאוש דאל"כ קשי' הא דאמרינן בדף י"ג מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסי' לא יחזור וטרח הגמ' למצוא טעם בשחייב מודה למה לא יחזיר הא חייב מודה והוצרך הגמ' לומר דחיישינן לקנוני' וכדומה וק' מה צורך הא איירי באין בו סימן דבשטר גרידא לא שייך סי' כלל כמ"ש לעיל בס"ק וי"ו ע"ש וא"כ הוי יאוש ולכך לא יחזיר וצ"ל דלהס"ד דבחייב מודה יחזיר אין כאן יאוש דהמלוה חושב הלוה לא יהיה מחוסר אמנה ויודה ולא מיאש ולכך הוצרך הגמ' ליתן טעם אחר דחיישינן לפרעון וכדומה. והא דכתב הרא"ש דהוי יאוש היינו לפי דאסקינא במשנה דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ שפיר הוי יאוש דכיון דאין לו סי' ואף דיודה הלוה ויבטח בהימנותו מה יועיל הא לא יהיה מועיל הודאתו וא"כ מייאש וא"כ קם דינא דלגבי משעבדי דלא מועיל הודאת הלוה הוי יאוש אבל לגבי בני חורין דמועיל הודאת הלוה לא הוי יאוש דחושב דלוה יודה וא"כ אם יש סימן אח"כ אף דלוה אין מודה מ"מ גובה מב"ח דלגבי ב"ח לא הוי יאוש והא יש לו סימן באמת ואנן סהדי דמיני' נפל. וזה ראי' ברורה לדברי מהרי"ק לקמן בסי' קס"ג דאף לגבי חוב מהני יאוש ולכך פסק והביאו רמ"א דאם נתייאשו מחוב שביד השר ואח"כ גבו אותו הוי כמוצאי מציאה והט"ז והגאון מהר"ץ בהגהתו ובתשובה שלו האריך להשיג דלא שייך יאוש כלל בחוב וע"ש שהאריך ונעלה ממנו דברי הרא"ש הנ"ל דלפמ"ש הדבר מוכרח דגם בחוב שייך יאוש ודברי מהרי"ק מוכרחים ועמ"ש לקמן בסי' קס"ג באריכות:

(יד) אבל הכריכה לבד לא הוי סימן וכו'. דברי הרמ"א הם דברי רמ"ה בטור ורבו בו הפירוש' מראשונים ואחרונים ולהיות כי רובם כול' הם סברות דקות אין בהם ראי' מהימנא מהגמ' מנעתי להאריך בהם רק באתי ללקט בשושנים דברים הקרובים לפשטות דברי רמ"ה ומה שנראה לי' להוסיף בו בתוספת ונשני' בשביל שנתחדש בו מה שי"ל בטעם כעיקר בראי' מהימנא וסברא ברורה מדברי הגמ' ופוסקים ולדעתי מקום הניחו לי הקדמונים להתגדר בו וז"ל הטור כתב הרמ"ה אע"ג דקיימ"ל דקשר או מנין לחודא הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה וקישור וטעמא דהנך תרי שטרא דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנו לו כרוכין ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח הימנו המעות בפ"א ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחד לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכות או הקשירה וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או במנין ואחד א"י לא זה ולא זה נותנים למי שיודע עכ"ל ונתקשה רבינו ב"י בזה דלמה נקט בלשונו וטעמא דהנך תרי שטרות וכו' הא לא מיירי בתרי שטרי רק בתלתא שטרי כמבואר בגמ' ופוסקים. עוד הקשה א"כ אף במנין נימא כך דהמלוה או הלוה כרכן כך ולכך שניהם יודעין המנין והכריכה ועוד אי לא נימא כך במנין א"כ למה צריך כריכה במנין לחוד סגי ועל קושי' א' תי' הרמ"א בד"מ וממש הסכימו עמו האחרונים דכך כוונת הרמ"ה באמרו אף על גב דקיימא לן דקשר או מנין לחודא הוי סימן וא"כ למה צריך ג' שטרות בשלמא אי מנין דוקא הוי סימן בעינן ג' שטרות דבב' ליכא מנין סימן כדאמרינן שטרי מכריז אבל אי כריכה הוי סימן א"ה תרי נמי הוי בי' סימן כריכה ולכך כתב דא"א בב' ליתן סימן כריכה דהני תרי שטרי דחד מלוה ולוה נינהו וכו' ולכך א"א בתרי שטרות רק כרכן שלשה וא"ש זהו מ"ש בישוב קושי' ראשונה והוא תי' מרווח ונכון: אבל בקושי' שנייה ושלישית הנ"ל דעת רמ"א דבאמת דעת רמ"ה כדעת הרא"ש דמנין לחוד הוי סימן ולא כריכה ובעינן רק כריכה דלא יהיה יאוש כמו מעות ופירות מפוזרין ולא קשה הא גם בסי' מנין י"ל דהמלוה ולוה יודעין בו כמו בכריכה כמו שהק' הב"י די"ל דבמנין נותן ללבו לפעמים להפרידן זו מזו ולכך לא חיישינן דמלוה ולוה יודעון בו וזהו דוחק בתכלית כי מודה לשון רמ"ה בבירור דתרתי בעינן מנין וכריכות וכמ"ש רש"י ורמב"ם וכן משמע בבעה"ת ע"ש וגם סברת הרמ"א דבמנין יותר נותן ללבו להפרידן דוחק ובאמת זו אין כ"כ קושי' כמו שעקר הקושיא מהא דכתב לחלק בין שניהם לפנינו או לא דהא כתב הרמ"ה בעצמו דאין נותן אל לב להבחין וא"כ מה בכך דהוא לפנינו כיון דלא נתן אל לב להבחין ובזו דחק רמ"א ויותר מחברים ובכל דחק שלהם לא הועילו דמ"ש אם הוא לפנינו או לא דא"כ בכל אבידה נימא אם א' נותן סימן אולי גם חבירו נותן סימן רק שאין יודע מאבידה ושהיא נמצא אלא ודאי אמרינן הואיל והוכרז ולא בא הודה דאין לו סימן וכמו שכתב הריטב"א בב"מ להדיא וא"כ היינו כשהוא לפנינו דמ"ש הרי מדלא בא הודה דא"י סימן והגאון מהר"ץ אשכנזי בהגהתו הוסיף בזה דודאי יפה כח הנותן סי' אם אין שכנגדו לפנינו דהרי אין לו תובעין כלל ואמרינן אף הוא יודע בנפשו דלא שייך לו משבא לב"ד ותבעו והרי ממון שיש לו תובעין ע"ש ולכן ליישב זה נראה בתי' א' אשר יסתעף לתרי אנפין והוא דקשיא ליה לרמ"ה במה דפרכינן ש"מ קשר הוי סימן ומשני תני ר"ח שלשה שטרות כרוכין זה בצד זה דק' הא באמת קיי"ל דקשר הוי סימן וא"כ א"צ לר"ח למתני ג' כרוכין זה בצד זה דהא קשר לבד הוי סימן וכי יתני ר"ח בברייתא דבר שלא קאי להלכה רק למדחי בעלמא דלא תפשוט ועיי' בריטב"א וגם קשה א"כ דעיקר סימן הוי מנין איך קתני במשנה תכריך של שטרות דמורה על כריכה הא לא נ"מ בכריכה כלל רק במנין וגם בברייתא תני שלשה שטרות ואלו במשנה קתני רק סתם תכריך של שטרות ולא קתני כמה וכיון דעיקר תלוי בשלשה שטרות ה"ל למשנה לומר ג' שטרות כדקתני אח"כ ג' שלוו וכו' וכן קתני בברייתא וכבר דקדק הש"ך בזה באריכות לכן נראה דודאי הך חששא דכתב הרמ"ה דשניהם יודעין מהכריכה הן המלוה והן הלוה חששא רחוקה ולא שכיח כלל כמ"ש כל האחרונים וכל המחברים זולת הרמ"ה לא זכרו כלל דבאמת וכי אין מצוי שא' מהן משנה הכריכה המלוה בהגיע השטרות לידו מן הלוה וכן להיפך ואדרבא בכוונה משנה לבל יהיה בו סימן לזה שמסרו לו ואי לא נימא הכי א"כ כל מטלטלין לא יועיל סימן דדלמא פלוני מכרו לזה וא"כ בקי בסימנם מקודם המכירה אלא כולא האי חששא רחוקה רק אם אינו חששא גמורה חשש כל דהו מיהא איכא לגרע כח הסימן וא"כ לפי דקי"ל סימן אמצעי לאו דאורייתא ושורת הדין מבלי להחזיר בסי' זה רק חכמים תקנו להחזיר א"כ הבו דלא לוסיף כשיש כאן דבר המגרע כח הסימן וחששא בעלמא שאפשר שלא לסמוך על סי' זה חזר הדבר לדינא מבלי לסמוך על סי' זה והנה כבר כתבתי בסעי' קטן י"ב הנ"ל דהא סי' דקשר ותכריך שהוא סימן האמצעי דאין הוא הקשר ותכריך שרגילים העולם לקשור ולכרוך בו הוא בשטר שכל ספק בו רק בין לוה ומלוה ולא זולתו הוא סימן דיחיד הוי סימן מובהק ולא אמצע דזה לא שכיח שבמכוון המלוה יכווין ענין קשר וכריכה כמו הלוה מבלי שנות ואין זה דומה לספק ההיה בכל הבריות דנימא לא סגי' אדם אחד מאלף שג"כ יכוון קשר וכרך הנ"ל כמו האיש הלזה המבקש אבידתו ולפ"ז דהוי כסימן מובהק א"כ אף דנימא חששא דרמ"ה מגרע כח הסימן מ"מ לו דנחית חד דרגא וה"ל כסימן אמצעי וג"כ מהדרינן בי' אבידתו ובפרט אי הוי סימן מובהק מהתורה מהדרינן וא"צ לתקנות חז"ל כלל. אך באמת אין זה מוחלט דהוי רק סימן דיחיד והספק רק בין מלוה ללוה דהא עדיין הספק בכל הבריות דדלמא הלוה או המלוה הפקידו שטרותיהן ביד א' יהיה מי שיהיה והוא הנפקד כרכן וקשרן כך דרגיל לעשות כמו הלוה או מלוה דבא לב"ד ליתן סימן וכריכה וקשר הנ"ל ועדיין הוא סימן אמצעי כמקדם וא"כ בנוסיף בו חששא דרמ"ה מגרע כחו כנ"ל ושוה הוא לחיוורי וסומקי דלא מהדרין בו ולכך מצריך הרמ"ה עוד בנוסיף לסי' כריכה סימן מנין ואמת דגם במנין לבד יש חששא דרמ"ה כמו שכתב הב"י דאולי כך מסרן במנין המלוה ללוה ולוה למלוה רק תרתי בצירוף שיזדמן המנין והכריכה במכוון כולי האי לא שכיח שיכוון שניהם המנין והכריכה ולא יהיה אחד נשתנה מיד ליד דבר זה בלתי שכיח וכבר עלה בלב רבים מחכמי ישראל אפילו בהתר' עגונה לומר תרי סימנין גרועין מצטרפין לסימן מעלי' ואפילו החולקים חששו לאיסור א"א אבל בממון כ"ע מודו שמוציא מזה שהוא רק חששא בעלמא וגם ודאי דהמלוה או הלוה חושש לשנות הדבר מכפי שנמסרו לו בשינוי דבר רק א' מהן משנה או הסימן או הכרך ואינו מניחו בכל אופן כמקדם ולכך באומר שני סימנים ביחד תו אזלא חששא דרמ"ה וחזר הדבר להיות סימן אמצעי וזהו כוונת הרמ"ה דמצריך ב' סימנים דבכל א' יש חשש משא"כ בצירופן וכתב הרמ"ה ה"מ בשאינם לפנינו וא"כ אנו חוששין דלמא הפקידו ביד אחר והרי זה ספק בכל והוי רק סימן אמצעי ובהחשש הנ"ל נחית חד דרגא ככ"ל משא"כ בשניהם לפנינו המלוה והלוה ושניהם מודים שלא מסרו בפקדון ביד אחר רק זה אומר ממני נפל וזה אומר ממני א"כ חזר הדבר להיות סימן מובהק כנ"ל ומה בכך דהחשש הנ"ל מגרע כחו הרי הוא סימן אמצעי ואף בזו מהדרינן ולכך בחד סימן מנין או כריכה מהדרינן וא"ש ולכך תני ר"ח ג' שטרות כרוכין דר"ח מיירי באין לפנינו וא"כ בעינן תרתי סימנין וכמ"ש והמשנה איירי בהם לפנינו וסגי בתכריך אפילו תרי שטרות דסמכינן אסימן כריכה וקשירה באמת דקי"ל קשר הוי סימן וא"ש. ועוד אופן אחר י"ל כזה דישוב הרמ"ה בהררי קודש דברי הגמ' שכתבנו לעיל בס"ק י"ב דאמרינן דניחא ליה לבעל אבידה להחזיר וכו' והק' הגמ' בתכריך של שטרות וכי ניחא ליה ללוה להחזיר למלוה ולא משני בי' הגמ' מידי ועיי' ברא"ש וכמש"ל דבאמת למה דקי"ל סימנין דרבנן קושי' הגמ' במקומו ודעת הרא"ש לחד תי' לומר דאיירי באמת בצורבא מדרבנן ודוחק כמש"ל רק כבר כתבנו דזהו הוי סימן דיחיד והוי סימן מובהק וא"צ לטעם דניחא ליה ולק"מ אך כבר בררנו דבחששא דרמ"ה נחית חד דרגא ולא הוי רק סימן אמצעי ועדיין קשה מי ניחא ליה וא"כ דלא מהדרינן ליה למלוה בסימן אמצעי דלא ניחא ליה ללוה אף להיפוך ללוה לא מחזירין בסימן אמצעי דמהכ"ת יהיה ניחא ליה למלוה להחזיר ללוה כיון דבהיפך אף דהוא יהיה יודע הסימן לא יחזירו לו ולא שייך טעמא דגמ' מימר אמר אנא ידענא סימנא דמה בכך הא מ"מ לא יחזירו ליה אך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ללוה וכו' הוא באין הלוה לפנינו בב"ד אם המלוה מבקש ליתן סימן וע"י כך להחזיר לו אבידתו ושפיר אמרי' מי ניחא ליה אבל בבוא שניהם לב"ד ומבקשי' ליתן סימן להחזיר להם הרי דגלו דעתם דניחא להם להחזיר אבידה בסימן דהא באי' לב"ד שניהם ומבקשים ליתן סימן וע"י כך יוחזר להם אבידה פשיטא דניחא להו וא"כ חזר הדבר להיות שוה בכל אבדות ומחזירי' בסימן אמצעי ובהכי ניחא לרמ"ה במסקנת הקושיא מתכריך דמיירי דשניהם בב"ד והרי חזינן דניחא להו הן המלוה והן הלוה משא"כ בבא המלוה לחוד דלא ניחא ליה ללוה ובבא לוה לחוד לא ניחא ליה למלוה דידע אלו היה לו סימן לא היה הלוה מסכי' להחזירו משא"כ בבאו שניהם וא"כ דברי הרמ"ה נכונים דבשלמא בשלא באו שניהם א"כ שייך קושית הגמ' מי ניחא ליה וצריך סי' מובהק דאף מהתורה מחזירין וזה לא שייך בתכריך דאף דהוי סי' יחיד מ"מ יש בו חששא דרמ"ה ולכך מצריך רמ"ה שניהם מנין וכריכה וכמש"ל דזהו הוי סי' מובהק בסימן דיחיד משא"כ כששניהם לפנינו לא שייך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ואף בסימן אחד מידי סימן אמצעי לא נפיק ומהדרי' וא"ש. ובזה מיושב קושי' הגמ' דפריך ש"מ קשר הוי סימן ולשיט' רמ"ה קשה עדיפא ה"ל להקשות הא בזה אף למ"ד קשר הוי סימן בזה גרע מכח חששא דרמ"ה וכי בזו יחלוק המקשן ותרצן מה דלא מצינו מחלוקת להדי' דלפמ"ש המקשי' פריך ש"מ קשר הוי סימן וסימני' אמצעי דאורייתא דהא לא איפשט' לקמן ואם כן וודאי דמחזירי' דלא צריך לטעמא דגמ' דמינח נייח ליה ואם כן הוי סימן אמצעי ומחזירין ואתי שפיר ובמסקנא דקיימא לן דרבנן אינן צריכין לדברי ר' חייא דהוי תרתי מנין וכריכה וא"ש ובזו יש ליישב אפשר גם מה שעמד הב"י בדברי רמ"ה איך פשיטא לי' דאיירי הכל במלוה ולוה אחד דהא יתכן אפי' בשלשה מלוי' ולוי' כמ"ש המ"מ והאחרונים תי' דהכריחו דאל"כ ודאי יהיה כרך סימן ולפמ"ש ניחא דהרמ"ה מודה דמיירי בכל ענין רק בזה לא קשי' ליה למה בעינן תרתי מנין וכריכה דהוי סימן אמצעי וקשה קושי' הגמ' מי ניחא ליה וכו' וצ"ל תרתי והוי סימן מובהק כמ"ש בצירוף שני סימני' אמצעי' הוי ס"מ (ועיי' בקונטרס עגונות וכמש"ל) ודבר תורה מחזירין ולא קשה הא הוי סימן דיחיד דהא יש כאן שלשה מלוי' ושלשה לווי' והכל בבית ספק משל מי נפל רק קשי' ליה לרמ"ה בחד לוה ומלוה בזה הוי סימן יחיד למה בזה צריך תרתי ולכך נתן טעם דשם אין הכריכה לחוד כ"כ סימן וכמש"ל וא"כ דברי הרמ"ה עולי' לדינא בכל גווני ודוק:

(טו) נותני' למי שיודע. וכתב הש"ך בס"ק כ' וס"ק ל"א דהא דנותנים למלוה בסימן היינו לגבות מב"ח אבל לא ממשעבדי דהא אפי' חייב מודה לא מחזירי' דחיישי' לקנוני' וא"כ אולי אמר לו הלוה הסימן כדי שיטול השטרות ויטרוף שלא כדין ותמהני עליו איך העלים עין דבעה"ת בשער נ"ב ח"ב ס"ג הקשה קושי' זו בשם רבותיו חכמי צרפת ז"ל דלמה אמרי' בסי' יחזיר ולא חיישי' לקנוני' כמו חייב מודה. ותי' שני תי' והעיקר כתי' האחד דבלי סימן דבנפילה יש כאן מקום ספק ממי נפל רק עפ"י הודאתו אנו באי' להחזירו הרי כבר אתרע בנפילתו וחוששי' לקנוני' משא"כ בדבר שיש בו סימן שע"י סימן מתברר למי הוא שייך הוי כלא אתרע כלל ולא חיישי' לקנוני' ולתי' זה נתכוון הרא"ש בשמעתי' אגודה של שטרות דכתב הרא"ש הרי זה יחזיר למי שנותן בו סימן ולא אתרע בנפילה (ופירוש דא"כ ניחוש לקנוני') כיון שע"י סימן מתברר אי ממלוה או מלוה נפל עכ"ל והיינו הדברים של בעה"ת וכן הוא באסיפת זקנים תי' זה בשם תוס' ואולי כוונת הש"ך להקשות להך דיעה דס"ל אפילו ביוצא מתחת יד שליש וחייב מודה לא יחזיר לעיל סעי' ג' דהא לא אתרע בנפילה ולכך אין מהרא"ש ראי' דהוא באמת חולק שם אך גם בזה לק"מ דכ"ע מודים כ"כ דלא אתרע לא חיישי' לקנוני' רק שם ס"ל דגם ביד שליש אתרע הואיל ולא נודע מה היה לו ע"ש וח"ו לחלוק אהני רבוותא בלי ראי'. שוב מצאתי בריטב"א לב"מ גבי וליחוש דלמא זבנא לכתוב' וכו' דכ' דהא דמחזירין השטרות בסימן היינו באין בו אחריות אבל יש בו אחריות לא מהני סימן משום קנוני' והיינו כמ"ש הש"ך ומ"מ בטלה דעתו נגד הנך רבוות' הנ"ל ויחיד הוא בדבר זה וכן מורה מסתימת כל הפוסקים בכלל מיהו בהך גוונא דרמ"ה דאם אין הלוה בפנינו אין מוסרים למלוה בסי' כריכה לחוד רק כשלוה בפנינו ולא נתן סי' כלל אז מחזירין בזו יש לומר דמסתבר דעת הש"ך דאמירתו של לוה לא מעלה ולא מוריד דקנוני' הוא והוי כאינו לפנינו ובאין לפנינו הא אין מחזירין למלוה וכל מה שתלוי באמירת לוה לא מפיו אנו חיי' בחשש קנוני' ודוק ומכ"ש לפמ"ש לעיל טעם כשהלוה בפנינו דגלי' דעתי' דניחא ליה די"ל אם הוא ניחא ליה לקוחות מי ניחא להו:

(טז) יחזירם ללוה אף בלי סימן דא"א דנפל מיד מלוה. ויש לי מקום לספק בשטרות שכתב בו ג"כ לכל המוצאים דקיי"ל לקמן סי' ס"ו דנקנים במסירה לחוד וא"צ כומ"ס אי בהא יחזירם ללוה דהא יש לחוש דהמלוי' אלו מכרו שטרותם לאחד ומיד לוקח נפל ואם חששו בגמ' לחששא רחוקה דלמא מיד ספרא נפל וכדומה למה לא ניחוש לזו דהוא דבר מצוי שמוכרי' שטרותם זה לזה והמחבר והפוסקים דכתבו דא"צ סימן איירי בסתם שטרות דבעי כומ"ס וא"כ הלוקח שטר הרי יש לו שטר מכירה על שטרות הללו וכשבא לב"ד ומראה שטר מכירה אין לך סימן גדול מזה דשלו הוא דאלו פרעו הלוה הי' מחזיר לו גם שטר ואף דשטרות ביד הלוה גובה הוא בשטר מכירה שלו ועל הלוה לברר דפרעו. משא"כ בשטרות דאין צריך כומ"ס קשה לי דאיך לא נחוש דלמא מכרן שוב ראיתי בריטב"א בב"מ גבי וליחוש דלמא מכרה כתובתה וכו' הקשה קושי' זו איך מחזירן הך שטרות דלמא מכרן לאחר ותי' דבאמת אין מחזירן בלי סימן רק קי"ל דבאחד הלוה משלשה בסימן שנותן הלוה מחזירן ולא המלוה דמבורר לרמאי דמה בעי גבי' ג' שטרות. וא"כ תו ליכא למיחש ללוקח דכיון דאין בא ליתן סימן הרי אנו עושין כתורה להחזיר אבידה בסימן והוא דאפסיד אנפשי' ששמע ההכרזה ולא בא וכן מצאתי באסיפת זקני' בשם מהרי"כ דפי' דבכל הנך דקתני מחזירן היינו בסימן אבל בלי סימן בשום גוונא לא יחזירו ואני תמה שלא הזכירו הפוסקים דעתם כלל ואיך שמו זכרון חכמי דור כמותם אחרי הדלת. ולכן הי' נראה דהמה כתבו כן לפרש המשנה דרשב"ג הוא דאמר אחד הלוה משלשה וכו' ורשב"ג ס"ל בב"ב דף קס"ט אותיות נקני' במסירה לבד ושפיר קשי' להו דלמא מכרן ולכך שניהם לדבר אחד נתכוונו דלא מחזירן רק בסי' אבל לפי דלא קיי"ל כרשב"ג דאותיות נקני' במסירה לחוד כי אם בכומ"ס א"כ ליכא למיחש למכר דא"כ הלוקח יבוא בשטר מכירה שלו ויתבע מיד הלוה ולכך לא הביאו דעתם ועכ"פ בשטר שאין צריך כומ"ס הקושי' הנ"ל במקומו ובפרט שכן דעת הריטב"א והרמ"כ ומסתבר וברור דצריך ליתן בהם סי' דאל"כ חיישי' שמא מיד לוקח נפלו:

(יז) ואם אינם מקוימי' וכו'. כתב הסמ"ע דבעי' סימן מנין או כריכות אבל סי' בגוף השטר כגון נקב יש באות פלוני' לא מהני כדלעיל בס"ו וזהו שייך בלוה נתן סימן דהוא יודע כל סימן בכל השטרות דהם ממנו אבל במלוה נותן סי' נקב יש בצד אות של שטר ממלוה השני א"כ פשיטא דה"ל סי' דאי מלוה נפל מנא ידע ומ"ש סימן זה מסימן דכריכות או מנין:

(יח) שנותן בהם סי'. וכתב הב"ח דבהך בעינן דוקא ג' שטרות אבל בב' שטרות אין כאן סימן דמנין לא שייך בשני שטרות וכריכה לא הוי סימן לדעת הרא"ש עכ"ל ודבריו בלתי מובני' לי דאנה כותב הרא"ש זה דהרא"ש כתב בדחי' גמר' ש"מ קשר הוי סימן ודחי הגמרא דלא הוי סימן רק מנין הוי סימן אבל לפי דקיי"ל דקשר הוי סימן וכן כריכה א"כ הא הוי כרך סימן ומכ"ש לפי דעת הרמ"ה דכתב דלכך לא הוי כריכה סימן משום דשניהם יודעים בו המלוה ולוה וזהו כששטרות מחד לוה וחד מלוה משא"כ משני מלוי' ולוה א' אף הרמ"ה מודה דכריכה הוי סימן והא דאמרי' במשנה שלשה ולא נקט שני' הוא דיש להבין במה דאחד הלוה משלשה והלוה טוען ממני נפל והמלוי' אומרי' דמאתם נפל וצריך לומר דהם אומרים דנתנו שלשה שטרותם בכרך אחד יהיה באיזה אופן שיהיה ונאבד מאתם וא"כ למה נאמן הלוה הא על כל מלוה ומלוה יש כאן שנים מלוים המעידים שממנו נפל ואין אחר עדות כלום ולגומלים לא חיישי' כמבואר בסי' ל"ז סעיף ה' ע"ש ואי דנוגע בעדותו בשביל מלוה שלו הא יש לומר פלגינן דבורא ולגבי עצמו לא יהא נאמן ולגבי אחרים יהיה נאמן ומ"ש זה מהא דלעיל בסי' ל"ז שחוב כל אחד מבורר ואמרו שפרעו דנאמני' זה על זה ואף כאן הא החוב של כל אחד ואחד נפרד מחבירו ומבורר ומ"ש דכתבו בשטר אחד או דהיו שלשה שטרות בכרך אחד וצ"ל דבאמת אי המלוי' לפנינו ומעידים כן נאמנים וכמו כן וכ"ש באחד המלוה לשלשה דלוי' נאמני' רק מיירי דהמוצא שטרות בא לב"ד ואמר כך וכך מצאתי אומרי' ב"ד זיל והחזיר שטרות אלו ללוה בחד בבא או למלוה באידך בבא דמסתמא ממנו נפל ובלי ספק דלא יעידו המלוי' או הלוים נגד הברור אמת שמיד זה נפל ואוקמינן אחזקה דמידו נפל ולא יהיה עדות נגדו ומחזירי' לו וכן במקום דצריך סי' כגון דלאו מקוימים מחזירין בסי' לאחד ולא ממתיני' אם יבואו ויעידו כנ"ל אבל באמת אם באו אלו השלשה והעידו נאמני' כל א' על חבירו כהך דלעיל סי' ל"ז וא"כ טובא קמ"ל דמחזירין ולא אמרי' אולי יבואו אלו שלשה ויעידו ונהי' ממתיני' אולי יתברר הדבר בעדי' וקמ"ל דסמכי' אהך חזקה ומסתמא לא יהיה עדים וא"כ מיושב קושי' הב"ח דלמה נקט שלשה ולא שני' דבשנים לא שייך עדות דדל בע"ד מהכא לא נשאר רק עד אחד וא"כ פשיטא ולכך קאמר שלשה דהא איכא עדות ומ"מ מחזירין וא"ש ולק"מ:

(יט) יד סופר אחד וכו'. יש לדקדק לפי דלא קיי"ל עבחז"ל א"כ אימת יש לחוש דנפל מיד הסופר אי לאחר שעבר היום שנכתב בו הא בפנות היום נפסל השטר דה"ל מוקדם וא"כ חזקה על הסופר לבל ישכין באהלו עולה וקרעו ומהכ"ת ישהה שטר הפסול ואי דאמרי' דלמא מיד סופר נפל בו ביום שנכתב ואז היה כשר ואי דנמצא אח"כ מה בכך דלמא היה מונח במקום שנאבד זמן מה ואח"כ נמצא ואטו בשוקי ירושלים עסקינן דעשוי' להתכבד יום ביומו א"כ קשה מה פריך הגמרא דף ס"ג איך חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה הא בשטרי דלאו אקניית' לא כתבינן דמה קושי' דלמא ביומו נאבד מן הסופר והעדים ועכשיו דנמצא לאחר זמן זמני' טובא וע"כ צ"ל דלא חיישינן דנפל מיד הסופר שטר כשר וכמ"ש הריטב"א דהם במלאכת' זריזי' א"כ הנ"ל במקומו ודוחק לומר כמו דאמרי' כיון דנפל אמרי' דלמא אקרי וכתב אף כאן אף דסופרים מוזהרים מבלי להשכין באהלם עולה ולקרוע שטר שעבר יומו מ"מ כיון דנפל אתרע וחיישי' דלמא אקרי והיו הסופרים משהים השטר יותר מזמנו וממנם נפל ודוחק דבשביל דנפל נימא על העדים דאזדא כל החזקה שלהם שעשו שלא כהוגן ואף דנעשה בקנין וכדומה נימא הואיל ונפל וכו' וזהו לא שמענו ואם אמרי' דאקרי וכתבו היינו דהיו מאמיני' ללוה שילוה המעות בו ביום ומסרו בידו השטר אבל בשביל כך לא נימא דעשו בשארי דברי' שלא כהוגן וראיתי ועיינתי שנית ומצאתי במהדורא לריטב"א דתופס זה סברא לאמת דחיישינן ביומו נאבד מהסופר ולאח"כ נמצא בזמני' מרובים וכקושי' הנ"ל א"כ מה פריך הגמ' הא לא כתבינן דלמא בו ביום נאבד הארכתי בחדושי ואמרתי דלכך פירש"י חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה והיינו אח"כ לוה עליו ומ"מ הואיל והוא שטר ריע לא נזהר לשומרו ולא פי' כפי' תוס' דבאמת לא לוה כלל ועכשיו מבקש ללות עליו דא"כ קשה קושי' הנ"ל מה קושי' הגמ' הא יש לומר מיד ספרא ועדים נפל ולכך ס"ל לרש"י דעכשיו לא חיישי' דילוה עליו דמי פתי ילוה מעותיו על שטר שנפל ואתרע בב"ד רק כל חשש אולי כבר לוה עליו וא"כ ל"ל דמיד ספרא נפל דא"כ עדיין לא לוה עליו וזהו לא חיישי' דעכשיו ילוה עליו דזהו לא עביד המלוה ושפיר פריך הגמ' הא בשטרי דלאו אקניי' אין כותבי' ול"ל דכבר לוה וא"ש ולשיטת התוס' י"ל דבס"ד לא חיישי' לקנוני' וא"כ מה ללות בו בשטר מוקדם ולהפסיד ללקוחות רק כל כוונתו להרוויח פשיטי דספרא וכ"כ התוס' שם להדיא ולכך בשטר שכבר נפרע דלא נתן פשיטי דספרא בחנם אין חשוד דיפסיד לקוחות ע"ש ולפ"ז אי מיד ספרא נפל הלא לא ישלם פשיטי דספרא ואין כאן חשש ולמסקנא דאמרי' חיישי' לקנוני' באמת המ"ל כך רק דעדיפא מיני' קאמר אפילו בשטר קנין חוששי' לפרעון וא"ש ובזו ישבתי בחדושי קושי' רבות ת"ל ואחד מנהון מ"ש הר"ן בגיטין פ' המגרש דשמואל לא סבירא ליה עבחז"ל דא"כ מה דוחקא לשמואל לומר אומר היה ר"מ וכו' ואי דסבירא ליה דאקרי וכתב ל"א אם כן למה אמר במוצא שטר הקנאה וכו' אפילו בלתי הקנא' ג"כ דהא אין עדים רשאים לכתוב ולפמ"ש ניחא דבשלמא בחייב מודה ל"ל מיד ספרא נפל דהא לא חייש לקנוני' וגם פשיטי דספרא ליכא כמ"ש אבל באין חייב מודה שפיר י"ל מיד עדים וספרא נפל ולא לוה באמת כלל ולכך בעינן דוקא הקנא' ולפ"ז אם אין שטרות הנ"ל בזמן אחד ואחד מאוח' לחברו ולל"מ בהו דשניהם נכתבו ביום א' ונתאחר אחד כגון דכ' בי' בזמנו כתבנו וכדומה אין לחוש דמיד ספרא נפל דאין הסופר משהה ומשכן באהלו עולה וצ"ע:

(כ) יחזיר לבעליו. כ' הש"ך בשם הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה ואבידה מצא כתובה אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר כ' המ"מ דמשוה הרמב"ם דין כתובה לשאני ב"ח ותמה הש"ך הא גמרא ערוכה הוא ב"מ דף ז' מצא שטר כתובה בשוק והאריך ודבריו בזה בלתי ברורים דאדרבא בגמרא מבואר להדיא בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה רק הפוסקים הקשו דמ"ש זה משאר ב"ח ולמה לא ניחוש לקנוני' ותי' דמיירי באין בו אחריות ואם כן יפה כתב המ"מ דהא דחשש הרמב"ם לקנוני' אף דבגמרא מפרש בזמן שבעל מודה יחזיר מכל מקום השוה אותו לשארי ב"ח ופתר ליה הך דלעיל כמ"ש המחברים באין בו אחריות ולענ"ד דרמב"ם מוקי לי' בכתובה מארוסין וס"ל לרמב"ם דמאירוסי' לא גבה משעבדי ואם כן ליכא חשש קנוני' ועכ"פ הא דחיישי' לקנוני' גבי כתובה יליף ליה הרמב"ם משאר ב"ח ויפה כתב המ"מ ודברי ש"ך אינם מובני' כלל אך כ"ז דאמרי' דגוף עיקר כתובה לא יחזיר נר' דהוא לשיטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דסבירא להו כי אמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבים אבל במקום שכותבי' ואין כתובה בזה נאמן לומר פרעתי אבל לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דא"נ לומר פרעתי אם היא טוענת אבדה כתובתי כדתנן הוציא' גט ואין עמה כתובה דטוענת דאבדה כתוב' מכל מקום גובה כתובה אם כן מ"ש דהיא אומרת אבדה כתובתה או דנמצא בשוק הא אין נאמן לומר פרעתי ולהך דעה צ"ל דהך ברייתא דמחלוקת דרבנן ור"י איירי בתוספת כתובה וכן כ' באס"ז בשם כמה רבוות' אבל בכתובה העיקרית א"א לומר כן ואם כי תוס' ב"מ דף י"ז ד"ה הטוען וכו' כתבו על הך בריי' דאצ"ל בתוספ' רק בעיקר ומ"מ אף במנה ומאתיי' מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאלמנה נשאתיך או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי ע"ש ובעו"ה לא יכולתי להלום רבריהם כלל דהא כתובה לפנינו רק שהיא ביד המוצאה ואם כן בבוא האיש ואשה לפנינו אמרי' צא ופרע לה כל המאתי' דמה מגו יש אלמנה נשאתיך או לא נשאתיך הא כתובה לפנינו דהיתה בתולה ונשאת לו ומה בכך דהיא ביד המוצא אותה עכ"פ ראיה יש ולא מצי למימר דאלמנה או אין את אשתי כלל ואם כן דחייב לפרוע כל מאתים מ"ש דחייב לפרוע תיכף או דאמרי' להחזיר לה כתובה ויפרע לה אחר כך כשתתבענו וגם מה יועיל שתהיה כתובה נשארת ביד המוצאה לעולם יצטרך לפרוע לה כדין הטוען אחר מעשה ב"ד ולעולם לא יהיה לו מגו הנ"ל דהא כתובה בעולם ואם שאין ביד אשה וכו' ומגו במקום כתובה איך אמרי' ואם אמרינן בכל זה יש לו מגו אם כן מ"פ הגמרא ר"י אדר"י או רבנן ארבנן דבעלמא לא חיישי' לפרעון וכאן חיישי' דמה קושי' הא יש לבעל מגו ופשיטא דמקום מגו הבעל נאמן ומגו להחזיק אמרי' בכל הש"ס וצ"ע ועיי' א"ע סי' ק' מ"ש שם:

(כא) ומיהו אם יבוא העבד וכו'. הב"י וד"מ נתקשו בטור ורא"ש דסבירא להו כדעת אביי דעבחז"ל וגם קיי"ל כרבנן דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות ובגמרא אמרי' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד וסבירא ליה כאביי דעבחז"ל אין צריך להביא ראיה ועיין בש"ך מש"כ לתרץ דכי אסיקינן דעיקר שטר שחרור הוא לשחררו ל"א בי' עבחז"ל ותמהני שהוא כ' על דברי ב"ח דלא מסתברי' דבריו וממש דבריו הם דברי הב"ח אלא שב"ח מקצר והוא מאריך אבל מכל מקום האמת אתו שאין לו שרש ועיקר כלל כי מי לא ידע דעיקר של גט שחרור להיות יוצא לחירות ויהיה ישראל מותר בבת חורין וכי זו נעלם מעין מקשן ח"ו רק המקשן לא סבירא ליה דאית ליה קלא ושיאמרו הלקוחות אייתי ראי' אבל ח"ו שלא ידע דעיקר עומד לאיסורו ואם כן איך יתכן לשיטתם הניחא ולכן מה שנר' ליישב פשוט הוא כך דתוס' הקשו בגיטין דף י"ז וכן בב"מ דף י"ט הא דתנן כותבי' גט לאיש אף שאין אשתו עמו אולי יכתבו בניסן ויתנו בתשרי ומפיק פירות שלא כדין ותי' כיון דמסר לה בע"מ יש לו קול ולא מצי לטרוף מלקוחות עד דמייתי ראי' ורא"ש בפ"ב דגיטין הוסיף לפרש בתי' זה דקלא אית להו ולא דמי' לשאר שט"ח דחיישי' דילמא כתוב וכו' דבגט מסקי דעת' להנשא בו יהבי' ניהלי משא"כ בשאר שט"ח וכה"ג מפליגן בין שטר לגט הנמצא בשוק פרק שנים אוחזי' עכ"ל הרי דכל יסודו של תי' זה בנוי לפי מסקנת הגמרא דמחלקי' בין שטר חוב לגט דזהו קלא אית ליה ואמרי' לקוחות דלהתגרש יהבי נהלי מה שאין כן שטר חוב אבל לפי סלקא דעתך דלא נחתינן לחילוק זה אין מקום לתי' זה דיקשה אם כן שט"ח נמי דהא ל"א לחלק בין שטר חוב לגט בס"ד וצ"ל תי' השני שכתב הרא"ש ותוס' דלא מקדים אינש פורענות' לנפשי' ע"ש אך זהו דמספיק בגט אשה אבל לא בעבד דשם לא שייך זה והנה תו' ב"מ דף כ' ד"ה שובר כו' כתבו הך דעבחז"ל הוא רק תקנת' דרבנן שתקנו להקל על עדים שאל"כ לעולם לא יכולים לחתום עד שיראו מסירה מחשש דלמא כ' ליתן בניסן וכו' לכך הואיל הוא תקנה נסתפקו בעבד אי גם מותר תיכף בשפחה משום ל"פ דממון או לא רק לענין ממון בעלמא ע"ש וזו תלי' בשני תירוצי' הנ"ל דלהך תי' דלא מקדים אינש פורענות' וכו' ולגבי עבד לא שייך כן אם כן הרי לולי דעבחז"ל לא היה עדים יכולים לכתוב עד שימסור בו ביום לעבד כמו בשאר שטרי ממון ואם כן תקנו בו כמו בשארי שטרי ממון דעבחז"ל אף דלגבי איסורי אפשר דלא שייך כמ"ש תוס' מ"מ לענין ממון תקנוה משא"כ לתי' הראשון דיכולים לכתוב משום דבעי ע"מ ואית ליה קלא וזהו תי' שייך אף בעבד דהא בעי ע"מ גם כן אם כן לא שייך טעמא דתוס' דתקנו דהעדים יהיה יכולים לכתוב ולא והיה צריכין להמתין ביומו שימסור השטר ביד העבד ביומו דהא בשטר שחרור כותבים שטר לאדון אעפ"י שאין עבד עמו כנ"ל ואם כן מהכ"ת יתקנו תקנה זה ובפרט לגבי עבד דעיקרו משום איסור ובזו לא שייך עבחז"ל כמ"ש התוס' ואם גבי ממון ופירי דעבד ג"כ לא שייך הטעם מהכ"ת יתקנו חז"ל עבחז"ל וא"כ א"ש דלס"ד דלס"ל לחלק בין שטר לגט דבזה אמרי' אייתי ראי' ובזו ל"א אם כן לא שייך הך תי' של הרא"ש דלכך כותבין גט לאיש משום דאמרי' אייתי ראי' כנ"ל וע"כ צ"ל משום דלא מקדים אינש וכו' וזהו לא שייך בעבד ואם כן שורת הדין דאין עדים כותבים שחרור לאדון עד שיהיה עבד עמו ואם כן אף בזו שייך התקנה עדיו בחז"ל ושפיר קאמר הגמ' וכו' דגבי שחרור שייך נמי עבחז"ל אבל לבתר דאסקינן אייתי ראי' ומחלקי' לסוף במסקנא דיש הבדל בין גט לשט"ח וכו' אם כן אמרי' כתי' הראשון של תוס' ורא"ש ואף בשחרור יכולים העדים לכתוב אף שאין העבד עמו ואם כן תו לא תקנו חז"ל גביה עבחז"ל כלל דמה צורך לתקנה זו ויפה עשו הטור ורא"ש דלא סבירא להו בשחרור עבחז"ל:
אמנם. המרדכי כתב וז"ל וגבי גט שחרור נמי חוב הוא לו ולהכי אמרי' אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך וצ"ל אע"ג דקיי"ל בגיטין זכות הוא לעבד נר' דהא תוס' גופי' מסופקים כיון דהך עדיו בחז"ל אינו רק תקנה אם אלמוהו חז"ל לתקנתם דיהיה מותר תיכף אפי' עדיין לא הגיע לידו בבת חורין והריטב"א החליט דאין מותר בבת חורין ונר' דתוס' אזלו לשיטתם דסבירא להו ביבמות פ' אשה רבה דבדבר הדומה ויש בו טעם אפילו בקום ועשה יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת אבל לפי הרא"ה ונ"י דפליגי שם וכן דעת הר"ן סוף נדרים דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת א"כ וודאי דאסור בבת חורין אבל מכל מקום אסור בשפחה ואכילת תרומה דלהחמיר ודאי אמרי' עבחז"ל ותקנת חכמים להחמיר. ולפ"ז מיום דנכתב גט שחרור והיה עדים בחותמיו ז"ל עד שהגיע הגט לידו הרי הוא חמור גמל בשפחה ובבת חורין ואסור בתרומה וזהו וודאי חוב לו דהא לעולם לר"מ חוב הוא לו דפוסלו מתרומה ואסור בשפחה רק חכמים דחלקו הוא במקום דמותר בבת חורין והרי הוא בן חורין לגמרי אבל בזו דהעדים זוכי' בעבורו הוא עדיין אסור בבת חורין ואינו משוחרר גמור ומכל מקום אסור בתרומה ושפחה וכל חומרא של בן חורין עליו ולא הקולות אם כן זהו וודאי לכ"ע חוב לו ויותר הטוב שלא יזכו עדים בעבורו ויהיה עבד גמור לכל הדברים עד שיגיע הגט לידו כי ע"י זה מגיע לו רעה רבה ואם כן לא שייך עבחז"ל והבו דלא לוסיף הא לר"מ לעולם חוב הוא לו ומהכ"ת יפלגו רבנן בכה"ג כשהוא חמור גמל אך כל זה אם הך דעבחז"ל הוא רק תקנה בזו שפיר י"ל להחמיר הוי כב"ח ולא להקל דלא עקרו חז"ל אבל אם ד"ת עבחז"ל אם כן שווי הוא בכל דבריו אם להחמיר הוא כב"ח אף להקל וכן להיפך ואין הבדל וכבר כ' מהרש"א שם בתוס' ד"ה שובר וכו' דהא דכתבו תוס' דהוא רק תקנת' דרבנן היינו לרבי אליעזר דסבירא ליה עדי מסירה כרתי אבל לרבי מאיר דסבירא ליה ע"ח כרתי שורת הדין דעבחז"ל ואם כן הא דפרכי' בגמרא הניח' למ"ד זכות הוא לו וכאביי דעבחז"ל היינו לר"מ וזהו כוונת הגמרא למ"ד היינו לר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי ואם כן שפיר זכו' הוא לו וגמרא מקצר וכיון למ"ד הנ"ל דסבירא ליה ע"ח כרתי. אבל לפי דקיי"ל ע"מ כרתי אם כן הוא מתורת תקנה ואם כן אסור בבת חורי' ובשפחה ובתרומה וה"ל וודאי חובה ולא זכין לו עבורו כלל וא"ש דברי המרדכי הנ"ל דגבי עבד חוב הוא לו דלכך אמרי' אייתי ראי' וא"ש והב"ח העתיק לשון מרדכי וגבי עבד איכא למ"ד חוב ובנוסחאו' שלפנינו ליתא הך איכא למ"ד ויהיה נוסח איזה שיהיה הדין ופי' שכתבתי נכון לענ"ד בכוונת המרדכי וגם דברי הטור והרא"ש יש לפרש כן וא"ש. ואין להקשות בגמרא דפריך הניח' למ"ד עבחז"ל וכו' הא אף להך מ"ד לא ניח' דילמא לאחר שכ' וחתמו הגט שחרור ביטלו הגט דהוי כמו גט אשה דאם בטל מבוטל ועיי' פ' השולח ולכך זרקו לאשפה דהא הוא רק חספא ובין כך מכר נכסי עבדו וכעת קנוני' עושה להפקיע נכסיו ומחזיר לו הגט שחרור דבטלו כבר ומה מהני בזה עבחז"ל בגט שבטלו וצ"ל כי חוששי' לקנוני' היינו היכא דגט כשר רק גיבוי שלא כדין מהפירות אבל שחרור בעצמותו כשר בזו חיישי' לקנוני' אבל במקום שגט בטל ואין כאן שחרור כלל לא נחשד הרב שיתן לו שחרור בטל ויקלקלו בבת חורין וכאותו שאמרו בריש גיטין גבי גט אשה דאין עשוי לקלקלה בידי שמים ואף זהו כמוה לא נחשד לתת לו גט בטל בתורת גט כשר ולהכשילו וא"ש. ובזו יתיישב מה דהקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ט בקצרה על הרי"ף כפי מ"ש הרא"ש לדבריו דאם עבחז"ל אם בין חתימה למסירה מכרה לאחר פקע זכות וזכה בו הלוקח דא"כ מ"פ הגמרא הניחא למ"ד עבחז"ל ולהך מ"ד מי ניחא אולי כ' לשחררו בניסן ולא שחררו עד תשרי ובין כך מכר העבד לאחר ועכשיו יחזיר בקנוני' השטר שחרור ופקע מכירת עבד שלא כדת כי תו לא שייך עבחז"ל כיון שמכרו בנתיי' ולפמ"ש לעיל לק"מ דכיון דמכרו בנתיים הוי ביטול לשטר שחרור ואין לקלקלו בידי שמים ליתן לו גט בטל וחרס בעלמא ולק"מ. אך זה שאמרנו לעיל דא"ל דמשחררו בחספא דאינו עשוי לקלקלו תלי' במחלוקת דר"נ ור"ש בריש השולח אם בטלו אם חוזר ומגרש בו ועיין ברא"ש ופוסקים וא"ע סי' קמ"א אי אף בביטל הגט גופא שייך הך מלתא דר"נ חוזר ומגרש בו ולפ"ז הקושי' במקומו דילמא בטל ומכל מקום כשר דקיי"ל חוזר ומגרש בו אבל עכ"פ עבחז"ל לא שייך כאן דהא שליחות וענין ראשון כבר נתבטל ופני' חדשות בא לכאן מה שנמלך אחר כך לחזור לגרש בו. אך לר"ש דסבירא ליה דאין חוזר ומגרש א"ש דל"ל דבטלו וכמ"ש דאינו עשוי לקלקלו ואם כן גם בזה יתיישבו הרא"ש והטור דסבירא להו דהניחא דקאמר הגמרא בב"מ הוא הכל לר"ש דסבירא ליה דאין חוזר ומגרש בו ואם כן ליכא למיחש דילמא בטלו כמ"ש דאין מקלקלו אבל לפי דקיי"ל כר"נ וכנר' מדברי הרא"ש אפי' בביטול גט עצמו חוזר ומגרש בו אם כן שפיר י"ל דביטל השליחו' תו לא שייך עבחז"ל ולכך צריך להביא ראי' לכ"ע ולק"מ:

(כב) מזמן הכתוב בו. נחלק הסמ"ע והש"ך כמ"ש באורים כי דעת הסמ"ע בדיוק לשון הש"ע דמביא ראיה דהיה בידו קודם נפילה אינו מועיל רק צריך לברר שהגיע בידו ביום הנזכר בשטר וש"ך השיגו דכיון דמברר דהיה בידו קודם נפילה אם כן כיון דתו לא חיישי' בזה לפרעון מה צורך יותר והא תו ליכא ריעותא והרב הש"ך דחה לדברי סמ"ע בשני ידי' ודבר זה תלי' במחלוקת גדולי חקרי לב רש"י וריטב"א ותוס' דדעת רש"י וריטב"א בדף י"ג ב"מ דחוששי' בנפל דילמא כ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי פי' דבאמת הלוה עליו רק לא לוה בזמנו רק מאוחר והואיל ושטר פסול לא חשש לשמרו ואם כן לשיטתם אף כאן שמברר שהיה בידו קודם נפילה אין מועיל דהא אף בלי ראי' אין אמרי' דהיה בידו גבי מלוה קודם נפילה רק אתרע בנפילה ואמרי' דלא הגיע בידו בזמנו כראוי ואם כן מה יתן ומה יוסיף שיברר שהיה בידו מקדם אין זה מעלה ארוכה לחששא דילן וברור דצריך לברר שהגיע בידו בזמן של שטר ואין להקשות לפי' רש"י הא דמשמע בדף י"ו ע"ב דבהנפק לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה מה בכך דילמא ליה אחר כך והניחו לקיים דבר זה הרגיש בו הריטב"א ותי' בדוחק ע"ש ולי נר' דהא אנן אמרי' הואיל וידע פסולו לא נתן ללבו לשומרו והא חזי' דטרח לקיימו ואם כן אף בשמירתו נזהר ולק"מ ובפי' רש"י מיושב מה שהקשו תוס' גיטין בשמעת' וכתב כו' דפי' רש"י דגט שביד אשה דצריכה להביא ראיה אימת מטי גט לידה הואיל וכותבי' גט לאיש וכו' והקשו תוס' מהא דפרכינן ב"מ בגט הנמצא אמאי יחזיר דילמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהא צריך להביא ראיה ולא תי' המחברים כלום ונפמ"ש ניחא דהא כ' הרא"ש בגט שנכתב לאיש ואין עמו אשתו צריך למסור ע"י שליח ואם לאו פסול ואם כן צ"ל לפי' רש"י מה אהני דתביא ראי' דהיה גיטה בידה באייר דילמא מסרו הבעל בינו לבין עצמו והוא פסול לגמרי דהא ע"כ ליכא קלא דשליח דאי איכא קלא אם כן אף יום מסירה נודע כמ"ש התוס' ומהרש"א דקלא דשליח אלים ואפי' יום מסירה נודע מה צריך לראי' וצ"ל דזה לא חשדי' דימסור לה גט פסול דאין חשוד לקלקלה בידי שמים וכצ"ל בתו' והרא"ש דכ' דלכך כותבי' גט לאיש וכו' דעדי מסירה יש לו קול ולא חיישי' דימסור בלי עדי מסירה אלא צ"ל דאין חשוד לקלקלה ואם כן אם הביא ראי' שהיה בידה באיר אמרי' מסתמא בהכשר נמסר וזה בגט דעלמא אבל בגט שנפל אמרי' הואיל ולא שמרה מסתמא פסול היה ואם כן מה בכך שתביא ראיה שהי' בידה קודם נפילה בתשרי אנן אמרי' בברור דמסרה בינו לבין עצמו ופסול הוא ומוקדם ולכך לא שמרה אם כן מה אהני שתביא ראיה שהיה בידה בתשרי קודם נפילה ותרצה לגבות מתשרי ואילך דהא פסול הוא לגמרי דנמסר בינו לבין עצמו כמו דחוששי' לפי' רש"י בשאר שטרות ואם כן איך מחזירי' גט שנפל וקו' הגמרא שפיר ומשני הגמ' דנפל יש לו קול וצריך להביא ראי' דנמסר ביום כתיבה וכמ"ש הסמ"ע לפי' רש"י וא"ש וכל קושי' תוס' מיושב לפי' רש"י וא"ש ודוק אבל תוס' שם השיגו וסבירא להו דאם הלוה עליו אף מאוחר לזמן כתיבה תו חושש לשומרו רק כל חששא אולי לא לוה כלל עליו ועכשיו רוצה ללות עליו ובזה צדקו דברי הש"ך דדי בראי' שהיה בידו קודם נפילה וא"כ תו אזלא ריעות' דנפילה דהא נזהר לשמרו וע"כ שלא בטובתו ובאונס נאבד ומה ה"ל למעבד ועיין מש"ל סי' מ"ג סק"ו בתומים:
והנה. בחדושי פלפלתי בחכמה להביא ראי' לכאורה לדברי הסמ"ע מדברי תוס' ב"מ דף י"ח דהקשו התוס' דר"ז דדייק מבריי' מצא גט בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאיירי לזמן מרובה דמנ"ל לר"ז הא דילמא איירי בלאלתר ותי' לחד תי' דא"כ פשיטא מה קמ"ל ואי דקמ"ל דהא קשה וליחוש דילמא כ' ליתן בניסן וכו' ומפקע לפירות שלא כדין ומשנינן דנפל אית ליה קלא ואמרי' אייתי ראיה ואם כן זהו דקמ"ל די"ל סבירא ליה כרשב"ל דמשעת חתימה שוב אין לבעל פירות ולק"מ ועוד תי' דאי לאלתר אם כן ראינו שנפל מיד אשה א"כ באין הבעל מודה למה לא יחזיר ואי מודה דיחזיר פשיט' דהא ראינו גט בידה ומה נ"מ אם זה הגט הנמצא שלה או אחר והביא מהרש"ל בשם גליון תוס' וכן הוא בד"א החדשים דילמא קמ"ל דלא חיישי' דזהו הגט הנמצא הוא גט אחר והגט שהיה בידה היה זמנו מאוחר לגט זה ואם כן אף דמגורשת מכל מקום תגבה בגט זה פירות שלא כדין ותי' כיון דבעל אומר שזהו הגט כולי האי לא חיישי' והקשה מהרש"ל עדיין קשה במה שכתב כשאין בעל מודה אמאי לא יחזיר הא מהך חשש דבעל גליון לא יחזיר ותי' דבאמת לא קשה קושי' הגליון דהא אמרי' אייתי ראי' וכו' רק קושי' הגליון דאם כן אין זה פשיט' וכו' וקשה אם הראיה כשיטת הש"ך דאין צריך יותר רק שהיה גט בידה קודם נפילה עדיין קושי' הגליון במקומו דמה יועיל הראי' שתביא שהיה הגט בידה קודם נפילה פשיטא דזה אמת דהא אנן ידעי' דהי' מקודם בידה רק אנן חיישי' אולי גט אחר היה שהיה מאוחר לזמנו של זה הגט ומה יועיל ראי' שלה כמ"ש הש"ך. ודוחק לומר דהא דאמרי' צריך להביא ראיה לא סגי בראיה שהיה הגט בידה רק צריך ראי' שהגט כזה שהיה בידה זמנו שוה היה לגט דזה דוחק ולא משמע כן לישנא דגמ' ומחברים כלל אבל לשיטת הסמ"ע ניחא דהא צריך להביא ראי' דהגיע לידה ביום אשר נזכר בשטר וא"כ פשיט' דלא שייך חששא דגליון דמאוחר היה הגט שלה דהא ראי' יברר אימת בא לידה ויובחנו הדברים ואי קשה א"כ עדיין אינו מיושב מה שכתבו תוס' דאי הבעל מודה פשיטא דיחזיר דהא י"ל דקמ"ל מה שהקשה בגמ' דלמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואי דהיה בידה קודם נפילה מה בכך הא לשיטת הסמ"ע עדיין הואיל ונפל חוששי' דלמא לא הגיע בזמנו ולכך קמ"ל כתי' הגמ' דנפל קלא אי' ליה וצריך להביא ראי' דהגיע לו בו ביום של השטר כסמ"ע וכמ"ש תוס' בקושי' מקדם דל"ל התוס' לא נאדי בתי' זה ממש מקדם דאית ליה דר"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה רק דבתי' ראשון ס"ל לתו' דר"ז היה לו הוכחה דאיירי לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא וזהו דלא ס"ל לתוס' בתי' שני די"ל היא גופא קמ"ל דלא חיישי' לאלתר לגט שני וכמ"ש מצאו לאלתר כשר ולא קשה מה קמ"ל ולכך תי' דאי לאלתר מה נ"מ אף דהוא גט שני הא כבר מגורשת דראינו ע"כ גט בידה וכו' אבל מ"מ ס"ל כר"ל וא"כ לק"מ דמה בכך דלא הגיע גט בידה מזמן ההוא דא"כ אין מקום לתי' מהרש"ל אייתי ראי' דהא לר"ל לא שייך זה ודוחק דיטענו לראיה מחשש קושי' הגליון אבל י"ל דלכך כתבו התוס' דהקושי' הוא במודה ואינו מודה על דרך ממ"נ דאי ס"ל כר"ל א"כ הקושי' מן בעל מודה פשיט' וכתי' הגליון אבל מן אין בעל מודה לא ק' כקו' מהרש"ל ואי ס"ל כר"י א"כ אינה פשיטא דקמ"ל אייתי ראי' אבל קשה מן אין בעל מודה כתי' מהרש"ל דהא צריך להביא ראי' וא"כ לשיטת מהרש"ל ניכרים הדברים בתוס' כסברת הסמ"ע: אך עם כל זה אין זה מספיק לבטל דברי הש"ך דדברי מהרש"ל בגליון תוס' אינם מובנים דהגליון יפה הקשה בתו' דכתבו דאי ראינו גט בידה מקודם והבעל מודה פשיטא דיחזיר דאף דגט אחר הוה מ"מ היא מגורשת ושפיר הקשה דהא יש נ"מ בזמן לענין גביית פירות וחי דהא איירי בלאלתר וליכא למיחש לאחר דלמא הא קמ"ל דלאלתר לא חיישי' לגט אחר דהא בהך תי' תוס' כל כוונת התוס' מבלי לומר כתי' ראשון לאלתר פשיטא די"ל דקמ"ל כמו במשנה לאלתר לא חיישי' לנפילת גט אחר וא"כ עדיין קשה דלמא הא קמ"ל ושפיר הקשו אבל באידך בבא שכתבו התוס' באין בעל מודה למה לא יחזיר קושי' תוס' כך דהא באמת לאלתר לא חיישי' לאחר דמשנה שלימה היא לאלתר כשר וא"כ וודאי בריי' מיירי לאלתר נמי דהא סתמא קתני ואי מיירי באופן דראינו גט בידה באמת למה לא יחזיר הא קושי' הגליון דלמא אחר הוא לא שייך בלאלתר כפי המשנה ולשמא כתב ליתן ולא נתן כלל ל"ל דהא ראינו בידה מקדם וא"ש ול"ק קושי' הגליון כלל על תוס' וא"כ אף הך ראי' לסמ"ע ליתא וחזר הדבר כפשיטו של דבר דמוכח מתוס' כש"ך ואצ"ל מה שדחקנו עצמנו דאף בתי' השני ס"ל לתוס' דר"ז כרשב"ל ס"ל דזה דוחק והדבר ברור כש"ך ובפרט לפמש"ל בס"ק כ"א דאף שטר שחרור יכול לכתוב להרב אעפ"י שאין עבדו עמו א"כ אף לרש"י וריטב"א נראה דאי מייתי ראי' דהיה בידו מקודם הנפילה דסגי בכך דמה"ת נימא דלא נזהר לשמרו בשלמא בשט"ח ס"ל הואיל והוא פסול דה"ל מוקדם דהגיע לידו זמן רב אחרי כתיבה לכך לא הקפיד בשמירתו אבל שטר שחרור דכשר א"כ מהכ"ת לא יהיה נזהר בשמירתו הא שטר כשר הוא ומה ריעות' יש בנפילה. ועוד דכל הטעם דמותר לכתוב הוא דהואיל דבעי ע"מ א"כ אי לא נמסר ביום שנכתב אית ליה קלא וא"כ אם מביא עדים שהיה קודם נפילה בידו ואין קול כלל א"כ מסתמא נמסר לידו בזמן כתיבה ותו ליכא חשש אם לא לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל לר"א אף ע"מ כרתי ויכול ליתן גט בינו לבין עצמו א"כ ע"כ הטעם דכותבי' גט לאיש וכו' משום דלא אקדמי' פורענות לנפשי' וזהו לא שייך בעבד וא"כ אף בעבד אם נכתב בניסן ונמסר באייר פסול דה"ל מוקדם וכולי האי ל"א ולכך לדינא הנכון כדברי הש"ך:
והנה. הרמב"ם בפ' ח"י מהל' אבידה כתב סתם במצא גיטי נשים אם בעל מודה יחזיר וכן במצא שטר שחרור אם הרב מודה יחזיר לעבד ולא כ' כלל הך דינא דצריכין להביא ראי' אימת מטו הגט ושחרור לידן כמבואר בגמ' והדבר תמוה למה השמיט הך דינא רבתי דאתמר בגמר' ואף דנימא דס"ל כמ"ש מקצת מחברים ועיי' באס"ז דלא לבד בנפילה כי אם תמיד בכל גיטין ושחרורים הבאים לטרוף צריכין להביא ראי' פשיטא דקשה דין כזה הל"ל לרמב"ם להביאו. ולכן נר' בגט דס"ל להרמב"ם וודאי הא דחיישי' לקנוני' היינו בנפל דאתרע אבל בלי נפל לא חיישי' וכי אתרע בנפילה היינו במקום שראוי לו לשמור שטרו ולא שמרו בהא אמרי' בלי ס' שלא היה לו חזקת כשרות כי אם פסול ולכך נמנע מלשמרו אבל במקום שאין כאן חשש ריעות' דא"צ לו לשמור מהכ"ת נחוש לקנוני' ובגט מהכ"ת נימא ריעותא וע"כ הטעם משום דה"ל לשמור גיטה וצריך טעם מה צורך יש בשמירתה אי לאנסובי הא אשה שאמרה גרשתני בפני בעלה נאמנת גם יש לה עדי גירושין וצ"ל הטעם משום גביית כתוב' דהא הוציאה כתובה ואין עמה גט א"י לגבות כתובתה ועיין בר"ן דמפרש אפי' לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום מ"מ צריך גט ממש וא"כ שפיר אתרע בנפילה מדלא שמרה גיטה דהא בשאין גיטה בידה א"י לגבות כתובה וזהו לדינא קמייתא במשנה אבל לרשב"ג דס"ל בשעת סכנה גובה אשה כתובתה שלא בגט ופירש הרמב"ם לא בשעת סכנה לבד רק מסכנה ואילך בטלו חכמים לתקנה ותקנו דתגבה בכתובה לבד כמ"ש באריכות לחדושי לא"ע וכמ"ש הרמב"ם להדי' בהלכ' אישות פרק ט"ז דין כ"ו האשה גובה עיקר כתובתה שלא בגט כלל ע"ש והיינו כרשב"ג וכמש"ל בסי' ס"ז וא"כ אין צורך לשמירת גיטה כלל וא"כ אף הוא לא אתרע בנפילה כלל וא"ש דהגמרא דהקשה כן הוא אליבא דמשנה דנשני' קודם שעת סכנה דכתובה ואין עמה גט אין גובה כתובתה וא"כ חזקה על אשה דמשמרת גיטה וא"כ בנפל אתרע ושפיר פריך הגמרא וכיון דנפל ליחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו' אבל לדידן דקיי"ל כרשב"ג דמהסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט א"כ אין לה צורך לשמור גיטה כלל דאין תועלת לה בשמירתו כ"כ ואף דנפל לא אתרע דאמרינן נתגרשה בו ולכך לא שמרה אותו וא"כ מה"ת ניחוש לקנוני' בדליכא ריעות' דנפילה ול"ק קושי' הגמרא וא"צ לראיה ולק"מ ולהא לא אמרינן דה"ל לשמור גיטה אולי ימכור בעל פירות ותוציא גיטה ותטרף דהיא לא אסיק אדעת' דהבעל ימכור פירות שלה עד שתצטרך להוציא גיטה וכן י"ל בדף י"ח דאמר אביי דבעי גיטא לאנסובי ולא להוציא פירות משום דזה לא מסק' אדעת' כלל. אמנם בשטר שחרור לעבד דהשמיט הך דינא דצריך להביא ראיה נראה דס"ל לרמב"ם הלכה כר"י דאמר טעמא במצא שט"ח לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' אבל לשמא כ' ללות ולא לוה לא חיישינן אף דלא קיי"ל כאביי עבחז"ל משום דאקרי כתב ל"א וכן כתבו לשיטת ר' יוחנן בדף י"ו ע"ב ד"ה אעפ"י ע"ש ולכך העתיק הרמב"ם הטעם משום פרעון וקנוניא אבל משום דכ' ללות ולא לוה לא משום דעדים אין רשאים לכתוב והא לא חיישי' דלמא מיד ספרא ועדים נפל דס"ל כמ"ש הריטב"א וכמ"ש דביומו נפל ונתאחר למצאו עד אחר כמה ימים לא חיישינן וכמ"ש הריטב"א לחד דיע' ועדים אין משהין השטר כשעבר יומו וקורעי' אותו לבל ישכנו באהלם עולה וא"כ אין כאן חשש לשמא כ' ללות ולא לוה רק בשטר שנמצא ביום שכתב ולי' בי' הנפק דכתב הרמב"ם דחוששי' שמא כ' ללות ולא לוה התם ביומו שאני דיש לחוש דלמא מיד ספרא דהא באמת נמצא ביומו וא"ש וא"כ אין כאן חשש בשטר שחרור דלמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהרב"ם ס"ל כמ"ש לעיל דלרמב"ם דאין צריך עדי מסירה בגט שחרור אין עדים כותבים עד שיהיה עבד עמו ולדאקרי וכתבו לא חיישי' א"כ איך יש לחוש דלמא כ' ליתן בניסן וכו' הא אין עדים רשאים לכתוב ולדאקרי וכתב לא חיישינן והגמ' דהקשה ומשני אייתי ראיה הוא הכל לשיטת ר' אסי וסייעתו דס"ל דאקרי וכתב חיישי' בנפל ישפיר פריך אבל הרמב"ם פסק כר"י ולא חיישינן לדאקרי וכתב ולק"מ ולכך השמיטו הרמב"ם הך דינא דאייתי ראיה ודוק:

(כג) ובמקום שעבחז"ל וכו'. הסכימו הסמ"ע והש"ך דאין כוונתו למ"ד עבחז"ל דהא לא פסק כן כלל לעיל סי' ל"ט כהנך רבוותא אלא פי' הסמ"ע דאמר מעכשיו או דעדים זכו בשבילו ושני פירושים לא הבנתי דפי' הראשון לא יתכן דלא דמי לגבי הלוואה דאמר הריני משעבד נכסי מעכשיו ואף שלא אלוה אלא לאחר זמן מ"מ יהיה נכסים משעובדים תיכף מעכשיו כאלו הלוה לו דא"כ חל שעבוד' תיכף ואין בו דין מוקדם משא"כ בשטר שחרור מה בכך דאמר כשיגיע גט בידך תהיה משוחרר מעכשיו וכי הוא משוחרר מעכשיו ואפילו אמר תהיה נכסים שלך מעכשיו במה קני' העבד ומה יד יש לו לקנות אין לעבד יד עד שיהיה משוחרר וכי זוכה למפרע בפרט מה שכבר מכר האדון ואפי' לר"מ הנותן לעבד מתנה מעכשיו לאחר שיהיה משוחרר לא קנה לגמרי ויכול לחזור בו קודם שחרור ומכ"ש לרבנן וכל שטר שחרור הוי כאומר לו מעכשיו דהא יש בו זמן וקיי"ל כר"י דזמנו של שטר מוכיח ה"ל כאומר מעכשיו וכשהגיע גט לידך ומ"מ חשש גמרא דלמא כ' ליתן וכו' והדברים בלתי מובנים כלל. והפי' השני דעדים זכו בשבילו לא הבנתי למה אין האדון מודה לא יחזיר הא אפילו אמר רק תנו קיי"ל דאין יכול לחזור בו ומכ"ש זכה דהוא תיכף משוחרר א"כ אין האדון יכול לחזור ואין צריך ראיה כלל דמה ראיה יש הא תיכף משוחרר לגמרי באומר זכה כמבואר בי"ד הלכות עבדי' ע"ש ואפילו זרקו אח"כ לאשפה ולכן הנר' דכוונת הרמ"א דלפי דבררתי לעיל סי' ל"ט בתומים ס"ק כ"ג בשיטת הרא"ש דאף רב אסי ס"ל עבחז"ל לר"מ רק ס"ל דלי' לי' קלא וא"כ הא בשטרות הרבה מחברי' דפוסקים כר"מ א"כ לגבי ב"ח לכ"ע עבחז"ל וא"כ אם שחרר לעבד בשטר הנ"ל ויש לאדון מלוה ע"פ ורוצה לטרוף מפירות של נכסי עבד שהיה בנכסיו מניסן עד תשרי והוא העבד רוצה לגבותן בשטר שחרור שלו הנכתב בניסן א"צ להביא ראיה אימת מטי לידו אף דנפל דלגבי מלוה ע"פ ובני חורין דא"צ לקלא לכ"ע עבחז"ל וזכות הוא לעבד וזכה בו מעת כתיבת השטר וא"ש כוונת הרמ"א ולק"מ אך לדינא כבר בררתי בכמה אופנים דלמסקנא לא שייך בשחרור עבחז"ל:

(כד) שטר מתנת בריא וכו'. גם בזו תמוה על הטור דס"ל עבחז"ל א"כ אף במתנה יחזיר דאף דכתב ליתן ולא נתן הא עבחז"ל וכבר כתבתי לעיל סי' מ"ג דחוששי' שמא בו ביום מכר או נתן במתנה לאחר ומסרו בידו השטר וכשיגיע זה השטר לידו יהיה בו שודא וזהו עול דלזה שנמסר בו ביום זכה בו וחלקתי בין שובר למתנה ע"ש. ושוב ראיתי בגליון תו' הובא בס' אסיפת זקנים שהקשה על תו' דכתבו לאביי דס"ל עבחז"ל אף שטר מתנת בריא יחזיר דליכא למיחש למידי הא יש הך חששא דלמא בו ביום מכר לאחר ותי' דלא חיישי' כולי האי כמו בשובר עכ"ל והשוה אותן לגמרי ואולי בזה הסבר' מחולקים הרא"ש וטור עם תוס' וס"ל דלא דמי כמש"ל בסי' מ"ג מלתא בטעמ' אבל עוד י"ל דאמת דדמין לגמרי אבל הרא"ש לא ס"ל כלל תי' תוס' אף בשובר דלא שכיח דמה בכך דלא שכיח הא בנפל דאתרע חיישי' כל מלתא דלא שכיח ואפילו בדרך רחוק כמבואר בגמרא בדוכתי טובא ואי קשה קו' תו' לאביי דלא ס"ל לשמואל ושובר דחוזר הוא משום דעבחז"ל דלמא בו ביום של שובר מכרה לאחרי' וכו' י"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דהביא דעת י"מ ש"מ אית' לדשמואל וכו' וא"כ אין כאן חשש דתזבן כתובה דמי פתי יקח הכתובה כל לגבי בעלה וודאי מחלה וצ"ל עדיין קשה דלמא לעולם ליתא לדשמואל ומ"מ סברת י"א אמת דמי פתי יקח הכתובה דלמא תיכף בו ביום שתמכור תיכף לאחר מכירה תמחול לבעלה בו ביום וא"כ לא יכול להוציא מבעל דיאמר בו ביום מחלה לי ומחילתי קדמה וצ"ל דבשביל כך שכיחי הלוקחים דיכולים לשמור האשה בו ביום מבלי לזוז ידם מתוך ידה שלא תלך לעדים לכתוב שובר ולא יתנו לידה דמי זבינה של כתובה עד פנות היום והשמש באה וא"כ תו ליכא חשש ועדיין מצוי' קוני' ולכך איצטרך למימר ש"מ איתא לדשמואל ולפ"ז יפה משני אביי לעולם ליתא לדשמואל ועבחז"ל דבממ"נ במה לחוש אולי מכרה בו ביום הא אם אין הקוני' משגיחי' כנ"ל מבלי שתוכל למחול ביומו אין הלוקחים קונים אותו דלגבי בעל ודאי מחלה כנ"ל וע"כ בו ביום א"א לכתוב שובר וא"כ מה אמרת דלמא נכתב שובר מקודם והושלך לאשפה והשתא עושי' קנוני' הא בדין מהני השובר דעבחז"ל וא"כ תו ליכא חשש קנוני' כלל וא"ש ועוד י"ל דאביי לתרוצי ברייתא אתא א"כ שפיר י"ל דעבחז"ל גבי שובר וברייתא ר"מ היא וס"ל דאותיות בעינן כומ"ס וא"כ צריך לכתוב לכתובה קני לך איהו וכל שעבודא והוא שטר קנין וספר המקנה א"כ לר"מ דס"ל ע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו וא"כ אין מכירה חל רק בסוף היום כמ"ש תוס' כתובות דף צ"ד בשמעתי' דשודא ואף השובר חל בסוף היום וכיון דמכירה ומחילה באי' כאחד הממע"ה דהא שורת הדין חולקים וכל היכא דחולקים אם קדם וגבה גבה מכ"ש במה שכבר תפס ושפיר משני עבחז"ל ואפשר להוסיף בסברא דודאי הא דאמר אביי אפילו ליתא לדשמואל לא דלא ס"ל דינא דשמואל רק בזו לא ס"ל מכח קושי' המחברים דהא צריך לשלם מדיני גרמי ותי' מחברים לא ניחא ליה ולכך משני בממ"נ מאן ס"ל ד"ג ר"מ ולר"מ בלא"ה ניחא דעבחז"ל ולר"מ לא קשה מיום אחד כמ"ש ודוק ואפשר התוס' דהקשו כן הוא לשיטת ר"ת בכתובות הנ"ל דלא ס"ל לר"מ סוף היום קונה ע"ש אבל לשיטת מחברים לק"מ ועוד י"ל דיש להבין למה דמשני אביי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה ועוד אביי לטעמיה דס"ל עבחז"ל וקשה א"כ לאיזה צורך אמר אביי כלל הך תי' בשטר כתובה בידה דהא באמת ס"ל עבחז"ל ולמה לי' לתרוצי במה דלא ס"ל ועוד קשה הא הך תי' בשטר כתובה יוצא מתחת ידה אין מספיק על המשנה דכותבים שובר לאשה אעפ"י שאין איש עמה דאיך נכתוב אולי לא תתננו לבעל ובין כך תמכור לאחר כתובה והדר מפקי לשובר ומפסיד ללוקח כקושי' הגמרא ובזו לא שייך בשטר כתובה יוצא מתחת ידה דפשיטא בעת הכתיבה היה בידה רק אח"כ אנו חוששים דתמכור ולא יהיה בידה ואם אמרינן דאף אביי מוקי לי' למשנה בקנין מלבד דזה דוחק דאביי לא מוקי שום דבר במשנה בקנין דאל"כ מנ"ל דעבחז"ל דלמא כותבין שטר וכו' ג"כ איירי בקנין אף גם א"כ הך ברייתא נימא בקנין ואי דסתמא קתני הא הוא מוקי לי' ג"כ בכתובה בידה אף דסתמא נאמר ולכן י"ל דתרתי תי' צריכי דוודאי יפה כתבו תו' דנימא דמכירה ושובר היה ביום אחד לא שכיח רק בנפל חיישינן אפילו מלתא דלא שכיח דהא אתרע וא"כ על המשנה שפיר משני עבחז"ל דשם לא שייך שטר כתובה בידה ושם לא קשה קו' תוס' די"ל כתי' דלא שכיח דהא שם ליכא ריעותא דנפילה ולא חיישינן למלתא דל"ש ובברייתא דנפל לא שייך עבחז"ל מקושי' תוס' ומה בכך דל"ש בנפל חיישי' הכל ומשני שטר כתובה יוצא מתחת ידה ושניהם צריכין וא"ש ועכ"פ הרא"ש וטור דכתבו הך וי"מ א"צ לתי' תוס' ולכך אף במתנה ה"ל הך חששא והתוס' אזלו לשיטתם דלא ס"ל כלל סברת של וי"מ כנראה מדבריהם שם וא"ש ונכוני' הדברים מש"ל סי' מ"ג. ומיושב קושי' הדרישה והב"ח דהרא"ש מפרש דלכך קאמר אביי מתנות דקתני במשנה לא יחזור איירי במתנת בריא שהוא כמתנת ש"מ דמצי למהדר בי' משום דלא תקשי הא אמר תנו נותני' ואמאי ניחוש לקנוני' וקשה הא לאביי בלא"ה ליכא קנוני' דהא ס"ל עבחז"ל דלפמ"ש ניחא דיש לחוש למכירה בו ביום וא"ש:
והש"ך. כתב דמ"ש הרא"ש דאביי לתרוצי משנה קאתי הם דברי הרי"ף ודוחק דא"כ הא דהוכיח הרא"ש לקמן גבי מצא שובר מדיוקא דלישנא דרי"ף בעלמא דס"ל במכר אם בין כתובה למכירה מכר לאחר דתו לא שייך עבחז"ל הא מהך ה"ל להוכיח דאל"כ מה צורך אביי לשנוי' הקושי' הא אמר תנו נותנים הא לאביי לק"מ ולכן לא נראה מ"ש בזה:

(כה) לא יתננו לו. כתב הב"ח אפילו מקוי' דמקבל מקיים שטרו ולא נותן מ"מ לא יחזיר דדלמא חזר הנותן וקנאה מן מקבל מתנה ומכרה לאחר ועכשיו נותן שטרו להמקבל בקנוניא ויטרוף מיד הלוקח השני שלא כדין ולדבריו קשה איך כתב הטור בשטר אקנייתא מחזירין מה בכך הך חששא דהב"ח איך אזיל דלמא קנאה ממנו ובטל קנין שלו וכמ"ש גבי קיום ועוד הא אמרינן בבבא בתרא דף קס"ט בשטר מכר שנאבד כותבים חוץ מאחריות שבו ורשב"ג פליג ואמרינן הטעם דס"ל אותיות נקנית במסירה וחיישי' המקבל החזיר שטר לנותן ומכרה לו ולכך א"א לכתוב שטר חדש אבל ת"ק סבירא ליה אותיות בעי' כומ"ס ואין לחוש ולשיטת הב"ח השתא בנמצא שטר והנותן מודה אין כותבין שטר אחר או אותו שטר בעצמו אין מחזירין דחיישי' לקנוניא מכ"ש באין הנותן לפנינו דאין לכתוב לו שטר אחר מזמן הראשון דיש לחוש לקנוני' וע"ש בתוס' דכותבים מזמן ראשון השטר ועכצ"ל דלמ"ד דצריך כומ"ס ליכא חשש קנוני' דהא אפילו השטר ביד הנותן וא"י לומר קניתי שנית ממנו דבזה לא נקנה השדה בהחזרת השטר ומכ"ש בנמצא ונאבד וא"י שהי' ביד הנותן כלל וגם אם נמכר ע"י כומ"ס וקנין קלא אית לי' דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן ולא שייך קנוני' להכחיש מילתא דפומבי וכל החשש רק דלמא כתב ליתן ולא נתן כלל אבל אם נתנו וחזר וקנאו ממנו כיון דצריך קנין או כומ"ס תו לא חיישינן כלל ובהכי ניחא מה דהקשו בהרא"ש דהעתיק דאביי לתרוצי משנה קאתא ולכך מוקי לי' במתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ והא אביי ס"ל עבחז"ל ועיי' מ"ש בס"ק לפני זה דלפ"ז ניחא דאביי ס"ל אותיות נקנית במסירה וא"כ יש כאן חשש כמ"ש הב"ח דלמא חזר וקנאו ממנו ומכרו לאחר דבמסירה לחוד נקני' והיינו דרשב"ג דס"ל אם נאבד אין כותבין שטר אחר דלמא במסירתו להנותן חזר והקנה אותו וא"כ אף במודה לא יחזיר דחיישי' לקנוני' ולא שייך עבחז"ל ולכך הוצרך אביי לתרץ כך והתוס' דכתבו דלאביי לא ס"ל הך תיר' דר"א בר ממל היינו סברת אביי דס"ל עבחז"ל אבל לא במה דס"ל אותיות נקני' במסירה דהתוס' כתבו כן כי המה פוסקי' הלכה כאביי דעבחז"ל:

(כו) אא"כ פירש וכו'. כתב הנ"י קושיא בשם הר"נ דלמה תנן מתנות לא יחזיר בממ"נ אי שטרי הקנאה הא מ"מ יחזיר ואי לאו הקנאה הא לי' להו לסהדי לכתוב עד דהי' המקבל עמו ותו ליכא חששא כמו דאין כותבי' שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ותי' דבהך כותבי' הסופרים אעפ"י שאין המקבל עמו ואפילו בדלא אקניי' משום דהוא מלתא דלא שכיח ודבר רחוק שיחזור בו הנותן עכ"ל ונתקשה בו הדרישה ויתר המחברים דהא מבואר לעיל בגמרא להדיא בנפל חיישי' דלמא אקרי וכתוב אף דאין רשאי' לעשות כן וא"כ אף בזו נימא דלמא אקרי וכתב אפילו בלי אקניי' וכבר זכינו לס' אסיפת זקנים שהעתיק דברי הר"נ וכתב הר"נ בעצמו דל"ל דלמא אקרי וכתב דלמסקנא דטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוני' משמע דלא אמרי' דלמא אקרי וכתב ולק"מ וברור דנתכוון לדברי תוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה אעפ"י דכתבו להדי' דר"י דס"ל דטעמא דמשנה חיישינן לפרעון ולקנוני' אי לא ס"ל כאביי ס"ל דל"א דלמא אקרי וכתב וא"כ קושיא לר' יוחנן הך ברייתא דמתנת בריא אין נותנים איך מתוקמ' אליבי' וזה פשוט וגם מ"ש הר"נ ואביי ג"כ משום דלא ס"ל דר"א ס"ל דר"א לא אמר לאוקמת' כר"א צ"ל אף דלאביי בלא"ה רשאי' לכתוב משום עבחז"ל וצ"ל כתי' ר' זביד דדעתו כדעת הרי"ף דאם בין כך חזר ומכרו בטלה עבחז"ל וא"כ הקושי' לאביי חזרה דהא אין העדים רשאי' ליכתוב ודאקרי וכ' ל"א וכעין קו' זו הקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ט על שיטת הרי"ף דלאביי דמפרש משנה דב"ב כותבי' שטר ללוה בלי קנין הך כותבי' שטר למוכר איך מפרש ליה דהא יש לחוש דבין כך יזבן לאחר ונעלם ממנו תי' הר"נ דכ' דלא חיישי' דימכור ויחזור וימכור כולי האי לא אמרי' ולכך רשאי' לכתוב ולק"מ דהעדים רשאי' לכתוב דלא חיישי' לכך אבל כיון דנפל חיישי' וא"ש הכל ולק"מ או י"ל דקשי' לאביי איך רשאי לכתוב דלמא ימות והיורש ימסור השטר והוי לא מטי לידו ול"ל למיתה לא חיישי' תינח מתנת בריא מתנות ש"מ מא"ל הא מצוה מחמת מיתה ודוק: אבל יש להבין בתי' מ"ש דלא חששו מתחילה העדים דלמא יחזור ויזבן דהר"נ גופי' הקשה לעצמו כמ"ש באס"ז הנ"ל דדלמא לא יהיה מוכרים אח"כ רק יהיה לוה מאחר אח"כ ואח"כ יתן שטר מכירה לזה ויפקיע שעבודו של זה המלוה שלא כדת ודבר זה מצוי לעשות כי אין זה קנוני' דחושב לפרוע מלוה שלו וכן צ"ל דהא פרכינן כן לר"א דלמא יכתוב ליתן בניסן ולא לוה ובין כך מכר ואח"כ יתן לזה השט"ח ולא אמרי' דאין עושה כן להפקיע ללוקח שלו משום דחושב דיפרע משלו ולא יגיע לענין טריפה ואף זהו כן וכן הקשה הר"נ ז"ל לעצמו אלא שתי' דמ"מ הואיל ושדה שלו הוא רק שמפקיע החוב ממנו אעפ"י שהוא שלא כדין אין לחוש כ"כ אבל הגמ' פריך שפיר איך כותבים שטר וכו' דלמא ימכור וזה יטרוף שלא כדין וגזלה הוא עושה עכ"ל ולא הבנתי החלוק דמ"ש טורף שדה הנמכר שלא כדין או שדה המשועבד לבעל חוב ומפקיע שעבודו שלא כדין. ועוד רב אסי דמשמע דלא ס"ל דחיישי' לקנוני' דאי חיישי' נ"ל הטעם משום שמא כ' ללות נימא טעם משום קנוני' דהא ר"א חייש לפרעון כמבואר בגמ' דב"מ דף י"ז דא"ר אסי אר"י לפרעון בת יומא לא חיישי' משמע אח"כ חוששי' לפרעון וע"כ דס"ל דחיישי' לקנוני' וכ"כ תוס' שם להדיא דלר"א אין כוונתו רק להרוויח פשיטי דספרא ולא לקנוני' להפקיע כח לקוחות שקנו קודם שלוה מזה ע"ש וק' הך בריי' דמתנות לא יחזיר מה טעם יש בה דא"א לומר דכ' ליתן ולא נתן ואח"כ מכרה לאחר וכעת להפקיע מכירתו מודה ליתנו לזה כדי שיהיה מוקדם דא"כ היינו קנוני' גמורה להפקיע לזה הלוקח מן מקחו ולר"א לא חיישי' לקנוני' ואין לך קנוני' גדולה מזו ועכצ"ל לר"א דבאמת רק חשש כמ"ש דלמא כתב ליתן ולא נתן ובין כך יזיף וכעת נותנו לזה ואין כאן קנוני' דחושב לפרוע לזה בלי נזק וכמש"ל ומפקיע שעבוד של מלוה שלא כדת וא"כ ה"ה דיש לומר כן לאינך אמוראי ולא קשה לר"א הא במתנה אין מפסיד פשיטי דספרא דהמקבל מתנה משלם שכר ז"א דמתחילה כשכתב ליתן ונמלך ולא נתן הוצרך הוא לשלם פשיטי דספרא ואח"כ שכבר נתן המקבל הוצרך להחזיר לו ולכך עכשיו חס כדי שלא יאבדו דאם יתן לו זה השטר יחזיר לו המקבל פשיטי דספרא ובאמת בחדושי חשבתי כי זה תלי' בשעבוד' דאורייתא או לא דוודאי י"ל אם כתב ליתן או ללות תיכף העדים מוציאים קול דאינם יודעים אימת ילוה ואימת יגיע שטר לידו ויחול שעבוד' וא"כ תיכף מוציאים קול כמ"ש הש"ע סי' ס"א ס"ז בשם תשובת הרא"ש ע"ש: רק דכל זמן דלא מטא שטר לידו לא חל שעבוד' ומה בכך דיצא תיכף הקול שעבודא לא חל עד דמטא שטר לידו של מלוה ומקבל לר"א ולפ"ז אם כתב ליתן שדה בניסן ולא נתן עד תשרי ובין כך יזיף באייר ועכשיו נותן לזה המקבל השטר מתנה מניסן ופקע שעבודו של המלוה באייר לאו עולה הוא דד"ת בלא"ה אין לזה המלוה שעבוד על שדה של זה אף שניתן לו מאוחר בתשרי דשעבוד' ל"ד רק חכמים תקנו כדי שלא ימנעו להלות ובזו לא שייך זה דהא זה לא נמנע בשביל כך דהא שמע שכ' בניסן ליתן וכי ידע הוא אם כבר נתנה או לא הלא הקול היה מניסן וא"כ תו ליכא תקנת חכמים והדרן לד"ת דאין לו לטרוף ולכך ר"א בר ממל ור"ז הכל משני לאביי דס"ל שעבוד' ל"ד ולכך לא קאמר הגמ' טעם דלמא נתן והדר יזיף כמ"ש דליכא כאן חשש ולכך קאמר דלמא בקש ליתן והדר יהיב ומוציא קרקע בגזל גמור מיד בעליו כמ"ש הר"נ אבל ר"א ס"ל ש"ד וא"כ זה דיזיף באייר נשתעבד לו הקרקע מהתורה והוי כמכורה לו דמ"ש שעבוד ומ"ש מכירה ואם יהיה שטר נמסר לזה בתשרי וכ' בו בניסן מפקיע שעבודו שלא כדת דמה בכך דאית ליה קול מ"מ לא חלה מתנתו עד תשרי ובין כך קדמה שעבודו ור"א ס"ל שעבוד' דאורייתא ולכך לא קשה לר"א מידי ולר"א באמת הטעם כמ"ש דלמא כתב ויתן והדר יזיף וכו' ואם כי זה נכון בסברא וראוי' הדברים לאומרן וניחא נמי דלמה קאמר הגמ' טעמא אחרינא מה דלא יתכן לר"א והל"ל דהדר יזיף תי' העולה אף לר"א (ועיי' באס"ז כי הך דקאמר הגמ' דיהיב לאחרינא הוא תוס' ר"י הגאון) מ"מ לפי שמצאתי הדברים הנ"ל באס"ז בשם הר"נ חזרני בי ובטל' דעתי נגד דעתו הרמה דכ' כן לתרץ לר' יוחנן כפי מ"ש לעיל ור"י ס"ל ש"ד וגם שהעלה כן לדינא וקשה לומר דפסק של"ד:
ולכן. נראה דס"ל להיפך דאף ר"י ור"א סוברים דעבחז"ל מדינא רק עדים אין מוציאי' קול כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ כמ"ש בס"ק כ"ג ע"ש ולפ"ז זה דכ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי מ"מ מהתורה זוכה בו לענין קדימת שעבוד' מניסן רק חכמים הפקיעו דל"ל קלא א"כ אף דיהיה לוה בנתיי' וזה הפקיע שעבודו לא יעשה גזל של תורה דגוף שעבודא חל רק חז"ל הפקיעו דל"ל קלא וא"כ אין זה גזל של תורה ואין לנו לחוש לכך דכיון דאינו גזל של תורה משא"כ ביהיב והדר יהיב הא ס"ל להרי"ף דבזה בטלה אפילו לאביי דסבר עבחז"ל ומכ"ש לדידן דפקע זכי' של עדי' הנ"ל ושפיר איצטריך הגמ' לומר הטעם דיהיב והדר יהיב ור"א דקאמר לעיל הטעם דלמא כ' ללות ולא לוה לר"מ דקאמר כן ור"מ דס"ל של"ד כמ"ש לעיל בסי' מ"ג באריכות א"כ הם אמרו והם אמרו דבמקום דליכא קול אין כאן שיעבוד וא"כ הרי כאן טריפות שלא כדין וגזל גמור דהא אין כאן שעבוד כלל לא מהתורה ולא דרבנן והא דפריך אלא הא דתנן כותבים וכו' ג"כ לר"מ פריך וסתם מתני' ר"מ ודוחק דיחלוק ר"מ על הך כותבי' וכו' וא"כ צ"ל שפיר דלקמן אף לר' אסי דוקא יהיב והדר יהיב אבל ליכא למימר דהדר יזיף דבממ"נ בין למ"ד ש"ד בין למ"ד של"ד אין כאן חשש רק גזל דבריהם דבממ"נ אי ש"ד הרי תיכף בכתבו בניסן חל שעבוד' אף דליכא קלא ואי לאו דאורייתא א"כ מה דמפקיע שעבודו של ב"ח הוא רק מלתא דרבנן ואי קשה הא לר"א לא חיישי' לקנוני' כמ"ש לעיל י"ל הטעם דלא חייש ר"א לקנוני' משום דאם באמת השטר פרוע והוא עושה קנוני' עם המלוה כשיגב' המלוה יצטרך לעשות כדין הבא לפרוע מנכסי' משועבדים ישבע ואיך ישבע לשקר וכי נחשדו ישראל לשקר בשבועתם זהו לא ס"ל לר"א ולכך ס"ל דלמא כ' ללות ולא לוה וזהו אינו מטיב שבועה שישבע שאין שטרו מוקדם ושבועה זו לא תקנו חכמים אבל בהך חששא דלמא כ' ליתן ולא נתן והדר יהיב לאחרינא וכעת רוצה להוציא מתחת ידו ונותן לשני והוא יבא בשטרו המוקדם וקרקע שלו הוא בזו אין כאן טיב שבועה כלל ואינו בגדר הבא לפרוע מן משועבדים וכו' ואפילו היסת אינו דה"ל טענת שמא וא"כ כיון דליכא שבועה שפיר יש חששא לקנוני' אפילו לר"א ודוק. ובזה מיושב מה שכ' הרי"ף בכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי או דאיכא למיחש לקנוני' והקשה הרא"ש הא ר"א לא חש לקנוני' ואני הקשיתי להרי"ף עוד הא דפריך הגמ' גבי שטר שזמנו בו ביום הא דחוששי' דלמא כ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי נימא מלוה גופי' לא שביק וכו' וקשה מה קו' הא באמת לא ילוה לו רק קנוני' עושה כדחישינן לפרעון ולקנוני' והוא צ"ע לכאורה על שיטת הרי"ף ולפמ"ש הא דר"א לא חייש לקנוני' הוא משום סתמא קתני אפילו שטר אחר זמנו וזהו אם יחזיר לו ליתבע אותו איכא שבועה דת"ז א"צ שבועה ולכך קאמר משום שמא לא לוה עד תשרי ולכך כ' א"נ לקנוני' פירוש אם הוא זמנו אבל אחר זמנו וודאי ליכא קנוני' דצריך לשבועה ודוק. ובזה נר' דעת התוס' דהקשו הא דאמרי' בברייתא לא יחזיר אפילו מתנת ש"מ משום דלמא ברי' יהבו לא' במתנה והקשה התוס' דמצי למימר דאבוה נתן לאחד במתנה מתחילה ועכשיו מצוה הבן ניתן לזה המאוחר לבטל מתנת ראשון ולפמ"ש לכאורה לר"א דלא חייש לקנוני' צ"ל דלמא אזיף מעות כהנ"ל וזה לא שייך באבוה דאם אביו יזיף לא יזיק החזרת מתנת ש"מ בשום אופן הן מוקדם והן מאוחר להלוואתו דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ (ובזה דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ דלא כראב"ד אמרתי לכך נתקשה התוס' בפי' קשי' ור"א בחדא ושמואל בתרתי ולא פי' בפשוט דלר"א לא קשי' מהא דקתני בברייתא דבשניהם מודים מ"מ ביש בו אחריות לא יחזיר די"ל בברייתא איירי בבריא כמו דאמרי' על בריי' דייתקי מתנות לא יחזיר דאיירי בבריא אף דסתמא נשנית וה"ה הך בריי' דמ"ש הך מהך וא"כ חיישי' דלמא כ' ללות ולא לוה ואי דעבחז"ל הא בבריא לא שייך עבחז"ל כמ"ש תוס' אבל המשנה דאיירי בי' דומיא דסיפא מצא גיטי וכו' בחייב מודה יחזיר דלל"מ דלמא כ' ללות דהא עבחז"ל אבל לשמואל ליכא למימר בבריא דא"כ באין חייב מודה ואין בו אחריות למה לא יחזיר לר"מ הא לא הוי רק מלוה ע"פ ואין גובה מיורשי' לשמואל כמו מלקוחות וא"ש ובזה ניחא דא"כ אף באין בו אחריות וחייב מודה לא יחזיר דלמא כ' ללות ולא לוה ואם יהיב מתנת ש"מ ושכיב והבן לוה בזה שטר ויפקיע מתנת ש"מ דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ והוא לא כדת ודוק) ולכן קאמר הגמ' הטעם בבריא ושפיר י"ל דבנו יזיף וחל שעבודא על כל נכסיו שירש מאביו וכעת דבנו מצוה להחזיר מתנת אביו כי חושב דיפרע חובו כנ"ל ואין בו שום קנוני' כמש"ל הרי נפקע שעבודו דכבר זכה בו מאביו ולא יכול ב"ח של בנו לגבות ממנו ולכך לא יחזיר וא"ש ואין מקום לקושי' תוס' אבל לפי מ"ש ניחא דגם לר"א י"ל בזו חוששי' לקנוני' וא"ש וזהו מה שנ"ל בשיטת הר"נ. אך לפ"ז דקיי"ל ש"ד אף שטר ללוה בלי מלוה אפילו בשטר דלא אקניית' כותבי' (ואולי זהו שיטת רש"י בריש ר"ה ולא קשה עליו קושי' התוס' שם ע"ש) וזו לא מצינו במחברי' וביותר דברי הרמב"ם בריש פרק כ"ד מהל' מלוה דס"ל בשטרי הלוואה אין כותבים בשטרא דלאו אקניי' עד שיהיה מלוה עמו אבל בשטר מכירה ומתנה לעולם כותבים וכ' המגיד משנה דלא ידעו שום ברור לחלק וברור דס"ל ר"נ דהוא ג"כ ס"ל כר"י דדאקרי וכתב ל"א כמש"ל בדבריו ס"ק כ"ב וקשה ליה קושי' הר"נ וס"ל לתרץ כמ"ש הר"נ דלא חיישי' לכך וכמ"ש לעיל לכך פסק דיכולים לכתוב שטר מכירה ומתנה בלי קנין למוכר ונותן והן דברים ברורים ואמית' אך עם כל זה לית' החילוק שכתבתי דהוא בשטרי הלווא' ס"ל דאין כותבים ולכן יפה כ' המ"מ דלא ידע טעם לחלק כי אף דמוכח מגמר' כבר כתבתי די"ל אף בשטרי מלוה כן למ"ד ש"ד צ"ל לדבריו לחלק בין עושה לשב ואל תעשה דקשה עושה מעשה ולכך אי יהיב והדר יזיף מפקיע שעבודו של מלוה בשב וא"ת לא חששו כולי האי אבל אי יהיב והדר יהיב וזה יוציא השדה מיד שני היא קום ועשה בגזל חששו וכן בשטרי הלוואה דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ובין כך מכר וזה בהחזרת השטר יטרוף מניסן הוא קום ועשה ובזה חששו והא אין להקשות איך כותבים שטר מכירה בלי לוקח דלמא עשאה לשדה ההוא אפותקי ואח"כ נמלך למכרו ומכר שדה אחרת וחזר בתשרי וזבין להאי הך שדה דעשה אפותקי ואם יבוא ב"ח ויטרוף ממנו יטרוף מהך שדה שנמכר אחריו ובאמת לא זבין רק בתשרי וטריף מהך שלא כדין ועושה מעשה בעול ולפי מ"ש בר"נ הא ג"כ לא קשה אבל להרמב"ם קשה וצ"ל דזה לא שכיח ואפותקי אית ליה קלא ולכך לא חיישי' וצ"ע:

(כז) ויש אומרים וכו'. הרמב"ם ורי"ף השמיטו כל הך ופוסקים סתם דלעולם חולקים וכבר תמהו המ"מ וכסף משנה וכתבו דהיה לו גירס' אחרת בגמ' וש"ך בס"ק מ' טרח ליישבו בדוחק כנר' להוגה בדבריו ולפענ"ד נר' פשוט דס"ל להרמב"ם כפי' רש"י שם דשמין התורף עדיף מתופס משום עילוי הזמן אף דזה תופס עדים החתומים בשטר הא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומה שהקשה תוס' עליו עיי' בא"ז מה שתי' בו קדמונים וגם ס"ל להרמב"ם כמ"ש תוס' דכי שיימינן העילוי היינו בתופס בדבר שלא נפסל השטר לגמרי אם ינטל כמו זמן דאף דגזיז כשר אבל דבר שאם ינטל יפסול השטר לא שמין בכלל עלוי' כלל א"כ זהו דתופס בשני עדים וודאי למשקל כל ב' עדים אין כאן עילוי דהא בזה מבטל השטר כמ"ש תוס' רק הא זה מודה בשטר רק דטוען פרעתי וכמ"ש רש"י א"כ הרי יכול ליטול או למחוק ע"א ולהניח רק ע"א א"כ אף בהו לא יפסל השטר דהרי אין יכול לטעון פרעתי בשטר בע"א כמ"ש הרמב"ם לעיל סי' נ"א ולהד"ם א"א לטעון דכבר הודה בגופו של שטר כמ"ש רש"י רק דע"כ אין יכול לגבות משעבדי א"כ הרי זה שוה לשטר שאין בו זמן דג"כ כשר ואין יכול לגבות משעבדי ולפ"ז מה עילוי יש להתורף מהתופס דאם בתורף יכול למיגז הזמן ולא יכול לגבות ממשעבדי הא גם בתופס יכול לגזוז לע"א וג"כ לא יהיה יכולים לגבות ממשעבדי והרי שוה העילוי בתופס כמו בתורף מבלי הבדל כלל אך זהו לדידן דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל למ"ד אין צריך לקיימו ואפי' ממשעבדי גובה כמבואר בגמר' דב"מ דף ע"ב ע"ש ועיי' מש"ל סי' ק"ו ע"ש וא"כ לשיטת רש"י פשיט' דיש להאוחז בתורף עילוי בשביל זמן דאי גייז ליה לא מצי גבי ממשעבדי אבל האוחז בתופס אף דגייז עדים לגמרי מכ"ש רק לע"א כיון דכבר הודה שכתבו א"צ לקיימו וגובה משעבדי אין כאן הפסד ויש כאן עילוי לזמן וא"כ א"ש דכל שיטת הגמ' הכל לרשב"ג דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולכך אומרים דשמין מה ששוה זה יותר מזה אבל לדידן דקיי"ל צריך לקיימו ואינו גובה ממשעבדי כדלקמן סי' ק"ו ע"ש א"כ אין כאן עילוי זמן כלל ולכך השמיטו הרי"ף ורמב"ם והעיטור וכן נכון ועילוי אחרת לא ס"ל דלא מצינו בגמרא רק עילוי בזמן זהו לא שייך לדידן:

(כח) יש מי שאומר שגובין בו. הוא דעת הרמב"ם וכנר' בדבריו וכמ"ש המ"מ בכל גווני איירי אפילו אין חייב מודה ויש להבין מאין יצא לו להרמב"ם זה ודקדק המ"מ דקתני לא יחזיר ולא קתני אינו גובה בו הוא דקדוק קלוש ונר' לפי מה שהקשה עוד בעה"ת בשער נ"ב ח"א דין ט' עליו מהא דגט אשה ושחרור עבדים דאפי' מחזירים מ"מ כשבא לטרוף פירות או נכסים צריך לאתויי ראי' אימת הגיע לידה ומכ"ש אם מעצמו בלי רשות ב"ד בא לידו דצריך ראי' קודם גבי' ונר' דוודאי טעם הרמב"ם כמ"ש להדיא דמניח השטר בחזקתו וזה בשטר אשר עיקר ענינו לענין גבי' א"כ אי נימא דלא לגבות בי' א"כ הרי אנו מוציאים אותו מחזקתו וכל ענינו לכך משא"כ בגט ובשחרור וכי עיקר לטרוף פירות או נכסים הלא טיב ענינם רק לשחרר וגט לכריתות ועל זה עיקר הגט או השחרור רק אגב נתברר הראיה שהיתה אז מגורשת או משוחרר וטורף ע"י כך א"כ אין זה הוצאת הגט מחזקתו דאמרינן בשעת טרפי אייתי ראי' משא"כ בשט"ח דעיקרו נראי' ולגבי' ואם אנו אומרים דלא יגב' הרי זה יוצא מחזקתו וס"ל להרמב"ם כשהשטר בידו מוקמינן אותו בחזקתו ולק"מ. ולפ"ז נר' דיש לרמב"ם ראי' בגמ' דאמרינן בגט שנפל דאמר לה אייתי ראיה כו' והגירס' בגמר' שלפנינו א"ה שארי שטרות נמי וכו' כ' באס"ז דאין זה מנוסח הגמר' רק ר"י הגאון הוסיף כן בגמר' וע"ש שהאריך ולרמב"ם לא שמיע ליה ולא ס"ל תי' של ר"י הגאון דיאמרו בגט דהדרינן להתנסבא אבל בשטר למה אהדרי' דהא גם בזה י"ל דאהדרי לגבות ממנו מכאן והלאה וגם לגבות מב"ח ולמ"ל להד"ם או פרעתי וא"כ קושי' הנ"ל במקומו מ"ש גט ומ"ש שטר ולכך ס"ל להרמב"ם דינו דאם החזיר השטר גובה בו ואין מוציאים מחזקתו כלל וא"כ אם יהיה מחזירי' לו השטר לא יוכלו אח"כ הלקוחות לומר אייתי ראי' כקושי' בעה"ת על הרמב"ם משא"כ בגט ושחרור דאינו בו ראי' להעמיד הדבר בחזקתו כמ"ש דעיקרו אינו אלא לגירושין בעלמא שפיר אמרי' אייתי ראיה וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים ולכך לא הקשו הגמ' א"ה שארי שטרות נמי ולפענ"ד ראי' ברורה לדברי הרמב"ם:

(כט) בזמן שמלוה מודה וכו'. הקשה הסמ"ע דלמא חייב לאחרים ונתן שובר להפקיע ותי' בלתי ברור כי נמשך הכל לשיטתו ס"ק י"ט וכבר השיגו הש"ך דתי' בלתי ברור אבל גם תי' הש"ך בלתי נכון דתי' מגו דקלי' לשטרא דתינח אם לא אתחזק החוב בב"ד אבל אי הוחזק בב"ד מה א"ל וכן הקשה הגאון בעל חדושי גרשוני ומה שכתב דגם בזה שייך תי' הגמ' דאיתא לדשמואל זהו בלתי מובן דהא מבואר לקמן בסי' כ"ו דבדר"נ א"י למחול ותינח בשטר שאין בו נאמנות לק"מ כמש"ל בסי' מ"ז דהא יכול לטעון השבע לי וכנ"ל אבל בשטר שיש בו נאמנות מא"ל וכבר הקשה המהרש"ל קושי' זו בח"ש על מצא שובר על כתובה ותי' דבכתובות לא שייך מדר"נ וגם מהרש"א לא תי' תירוץ אחר וזה לא שייך כאן בשטר דיש בו שעבוד' דר"נ ותמהני מהש"ך דהוא גופי' הביא הך דמהרש"ל לקמן סי' ס"ו ע"ש. ואני מוסיף להקשות דלפי דקיי"ל דבמעמד ג' א"י למחול א"כ קשי' ודלמא זבין לשטר במעמד ג' דקיי"ל לקמן דאיתא בע"כ ותי' התוס' דבכתובה לא שייך מעמד ג' לא קאי בב"ח ועוד קשה קו' התוס' דלפי מ"ש המחבר לקמן סי' ס"ו סל"ב דמוחל צריך לשלם כל דמיו שהשטר שוה א"כ מה מגו יש דאי בעי מחיל הא אי מחל צריך לשלם כל דמים ובהחזרת שובר לא יצטרך ליתן רק דמים שקיבל וכל תי' תוס' כמעט לא שייכי' בזו גבי שט"ח ומי לא עסקינן דהעני והעשיר ומכרו בדמים מועטים ואם ימחול ישלם דמים מרובים ותי' הי"מ של רא"ש דכל לגבי בעלה מחלה וא"כ מי הוא דיקחו לא שייך ג"כ בשטר ול"ל דאמירה זו החזרת השובר היינו מתחילה ולא מטעם מגו אתינן עליו רק היינו מחול דהא כ' המחבר בא"ע סי' ק"ה דמוכרת כתובה ואמרה נפרעתי מקודם לכן אינה נאמנת במגו דמחילה דירא' להפסיד כל דמים ששוה כתובה ואלו אמירה זו הוי מחילה מה בכך דלית ליה מגו סוף כל סוף הא איכא מחילה וע"כ לא מתורת מחילה רק מתורת מגו מהני וא"כ כל קושי' במקומו. ולכן נר' ברור דהוא הדבר שכתבתי לעיל בסי' נ"ד דהא אי בעי להפקיע כח הב"ח או הלוקח הלא יכול לכתוב שובר בלי זמן בעדים ומי יוציא מספק וכמש"ל רק כל קושי' הגמ' בזמן ברייתא דאז לא היה התקנה לכתוב שובר בלי זמן רק היה מאוחרים פסולים למ"ד כותבים שובר ובפרט גבי כתובה דל"ל כולי האי למאוחר וכמש"ל באריכות וא"כ א"א לכתוב שובר בלי זמן דהעדים אין כותבים וכמש"ל משא"כ עכשיו דתקנו לכתוב שובר בלי זמן א"כ תו ליכא חששא דקנוני' דהא תמיד יכול לכתוב שובר בלי זמן ומפקיע כח הב"ח והלוקח דתו ליכא קנוני'. ולא קשה א"כ לעיל סי' מ"ז דאין נאמן פרוע במקום שחב לאחרים נימא ג"כ דמגו דכתב שובר בלי זמן די"ל דאין רוצה לעשות קנוני' פן יתוודע ויהיה נתפס כשקרן אבל בהך דשובר ג"כ קנוני' ויכול להתברר אם נמסר בידו וא"כ שפיר יש לו מגו ובפרט במקום שובר מסייע אמרינן מגו כל דהו כמ"ש תוס' בפ"ב דכתובות וכן בעה"ת וגם י"ל אם יתן שובר בעדים היינו מחילה גמורה ויפסיד חובו כמ"ש הרא"ש וסמ"ע בס"ק א' ע"ש. ולפ"ז בשובר שנמצא אחר מיתת המלוה והיורש אומר להחזירו יש כאן כל חששות הנ"ל דל"ל דיכתוב שובר בלי זמן דמה בכך הא העדים יכתבו דהיורש נותן שובר וא"כ אם מכרו המלוה בחייו לא יהני שובר רק מתורת מחילה וא"כ חזר הדבר לכל מש"ל. אמנם נרא' בדליכא בשטר נאמנות מפורש דתו ליכא למיחש חששא דלמא חייב לאחרים כהנ"ל בסי' מ"ז משום הנך אידך חששא דהנ"ל אין לחוש לקנוני' דכיון דאינו מרווח דסתם שטר נמכר בדמים יקרים כולי האי לא חששו לקנוני' כמ"ש התוס' בדף כ' ד"ה ש"מ בסופו באריכות דהואיל דאינה מרווחת והיא נשארת ב"ח לא חששו וזהו בכל שטרי דעלמא וכ"כ מהרש"א להדיא שם דלכך לא הקשה אמשנה דקתני מצא שוברים לא יחזיר שאני אומר וכו' טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנים משום דבשטר ליכא הרווחא ולא חיישי' כולי האי ואמת כי ראי' זו דלמה לא הקשה אמשנה יש לדחות דהא י"ל אפילו באמר תנו אין נותנים כמ"ש רש"י להדיא שם דף י"ט ע"ב ד"ה קמא וכו' ולכך אלימא ליה להקשות מבריי' רק דהא קשי' א"כ אין עדים רשאי' לכתוב שובר למלוה עד שיהיה לוה עמו כי אם בשובר שיש בו קנין כמ"ש תוס' ד"ה מצא שובר כו' וא"כ קשה הא דאמרי' סוף פרק סמפון שיוצא מתחת יד המלוה פסול איך היו עדים רשאי' לכתוב אי בקנין הא תיכף נמחל ואי לא בקנין הא אין עדים רשאים לכתוב וע"כ דנמסר ליד הלוה וחזר והפקידו למלוה ול"ל דנפל אתרע ודאקרי וכתב דהא אין כאן נפילה ויוצא מתחת יד המלוה ול"ל דאיירי בכת"י המלוה אף דאמרי' שם דהוא כתב סופר מ"מ חתם המלוה וא"כ מה פריך ממשנה סמפון יעשה מה שבסמפונות דלמא משנה מיירי דחתם בעדים וליכא חששא כלל ודוחק לומר הואיל ויוצא מתחת יד המלוה אתרע דמנ"ל לגמר' להקשות כן ולכן הדבר מוכרח כמ"ש מהרשב"א דבשארי שטרות חוץ כתובה אין זה חששא ורשאי' עדים לכתוב ויחזיר דלל"מ מש"ל דיכתוב שובר בלי זמן דבזמן משנה לא היה עדיין תקנה הנ"ל וק"ל. ואמת כי לכאורה מהרש"א בעצמו סותר דבריו דמפרש בדף י"ג משום דקשי' וכו' אלא הא דתנן וכו' דלאביי הוכיח מהך דמצא שוברי' וכו' כי אמר תנו נותנים אמאי יחזיר וליחוש דלמא זבני וכו' אלא ש"מ דעבחז"ל וזה דלא כמש"ל דבשובר משטר ליכא למיחש לכך. אמנם נראה דכוונת מהרש"א דשוברים סתם קתני וכל שוברים בכלל הן שובר שט"ח והן שובר דכתובה וא"כ יפה תי' מהרש"א לקמן בדף כ' די"ל דלכך נתן המשנה טעם דלא יחזיר משום דנמלך הא אמר תנו היו חוזרי' שוברי שארי שטרות ולכך קתני משנה טעמא דנמלך וכו' ולכך בכל שוברי' לא יחזיר אבל לעיל בדף י"ג הוכיח אביי כך דהא כל שוברי' קתני לא יחזיר וקשה הא שובר כתובה בדין יש להחזיר ול"ל דנמלך דהא בשובר דכתובה שפיר יש חשש דלמא זבני וא"כ אין עדי' רשאים לכתוב ודאקרי וכתב לא ס"ל לאביי ומדכתבו ש"מ דנמסר ללוה ולא שייך נמלך ועכצ"ל עבחז"ל ורשאי' עדים לכתוב וחיישי' להמלכה ודברי מהרש"א ברורים:
והנה. דדעת האומרים עבחז"ל דעת הטור בסי' ל"ט דלא בעינן מטי לידו אף דבעלמא בעינן מטי לידו בשובר לא בעינן מטי לידו והקשה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ט דא"כ אמאי בשוברי' לא יחזיר לאביי דאמרי' דלמא נמלך מה בכך הא בשובר לא בעינן מטו לידו כלל ומכח זה דחה לדברי הטור בשני ידי' ומתחילה חשבתי כי וודאי לדברי הרי"ף והטור איך מצאנו ידינו ורגלינו אם המלוה מצוה לכתוב שובר כשיפרענו הלוה שיוכל ליתן לו השובר א"כ תיכף יהיה חל המחילה ויפקע שעבודו של הלוה ולא יהיה אפשר לכתוב שובר באופן הלזה וזהו מהנמנע אבל ברור אם מתחילה מתנה עם עדי שובר דכותב אותו ע"ת אם יפרעו הלוה ואם לאו דלא יחול המחילה פשיטא דלא חל אלא בקיום התנאי וכל תנאי שבממון קיים ואפי' בשטרי אקנייתא אם התנה שלא יחול עד שילוהו חל תנאי ועיי' לעיל בסי' ל"ט ולכך במוצא שוברי' לא יחזיר דלמא נמלך ליתנם ומתחיל' היה תנאי בכתיבת השובר שלא יחול עד שיפרע לו ובאמת לא פרעו ואף השובר לא חל ולא קשה א"כ שהתנה כן איך היו עדים רשאים לכתוב אולי בין כך ימלך ליתנו ויזבן השטר ואח"כ ימסור השובר כקושי' הגמ' דהא דאקרי וכתב ל"א לאביי ז"א דהא בשטר ליכא רווחא כולי האי לא חיישי' להך קנוני' כמש"ל בשם מהרש"א אך בהך דשובר לאשה שפיר תי' אביי דעבחז"ל ואפילו לא מטו לידו ולא קשה דלמא התנה דא"כ אין עדים רשאים לכתוב דבכתובה שפיר יש לחוש דלמא זבניה דביה אית רווחא ולא רשאי עדים לכתוב ולא קשה א"כ מנ"ל לדשמואל דיכול למחול ומנ"ל לאביי דעבחז"ל והא דמחזירים שובר משום דעדים אין רשאים לכתוב עד שיהיה נמסר ליד הבעל ודאקרי וכתוב ל"א דא"כ אף באין אשה מודה יחזיר לבעל דע"כ נמסר ליד בעל וממנו נפל וע"ז משני גמר' ש"מ איתא לשמואל ואביי משני עבחז"ל ויכולים עדים לכתוב אמנם משוברים דמשנה לק"מ ואין מקום לקו' הש"ך: ובזה יש ליישב דברי הטור במאי דהקשה עליו הדרישה דכיון דלא פסק כרי"ף דס"ל לאביי אם כ' שטר מתנה או מכירה בניסן ולא נתנה ובין כך מכר או נתן שדה ההוא לאחר תו לא שייך עבחז"ל דפקע ע"י מכירתו לאחר וטור לס"ל כן ומ"מ פסק בשובר לא בעינן מטי לידו דמנ"ל לטור זה בשלמא לרי"ף צ"ל כן דאל"כ קשה איך אמר בשובר עבחז"ל הא בין כך מכרה לכתובה לאחר וכמ"ש הרא"ש אבל לטור אין כאן הכרח ונר' דיש לטור ראי' דקשה ליה הא דמתרץ ר"ז בהך דפריך משנה אברייתא במתנות ומשני המשנה בש"מ ובריי' בבריא למה לא מוקי אף המשנה בבריא כבריי' כך פי' הואיל דיש לחוש דנמלך אם כן אף דעכשיו מצוה ליתן אין שומעי' לו דיש לחוש לקנוני' כמ"ש מהרש"א באמת בקושי' על רש"י ע"ש לכך סבירא ליה לטור דהא הך תי' דר"ז הוא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל ובבריא לא שייך עבחז"ל הואיל ולא מטי לידו כמ"ש התוס' וזו בשאר דברים אבל בשובר לא שייך כן דלא בעינן מטי לידו ואם כן א"ש דבבריי' לא נזכר שוברים שפיר י"ל בבריא אפילו אמר תנו אין נותנים דלא שייך עבחז"ל דהא לא מטו לידו משא"כ במשנה קתני שוברי' נמי ואם כן ע"כ באומר נותנים אפילו בבריא דהא עבחז"ל אף דלא מטו לידו ואם כן אי אפשר לפרש לישנא במשנה שאני אומר כתובי' היו וכו' בתרי אפי ופירושי' שוני' דלגבי שוברי' יהיה הפי' הא אם אמר תנו נותנים ולגבי מתנות יהיה פירוש אפילו אמר תנו אין נותנים וזה א"א דיהיה סובל פירוש המשנה לכך מוקי הכל גבי' ובכולם אם אמר תנו יחזיר וא"ש ולכך ידויק דקתני במשנה שוברים נמי ואלו בבריי' השמיט שוברי' והלא דבר הוא למה שינה סדר המשנה בזו אבל דברי' מכווני' לפי' הנ"ל דבריי' דאיירי בבריא ואפילו אמר תנו א"נ א"א למתני שוברים דבזה נותנים דלא בעי' מטו לידו אבל במשנה דבאמת נותני' באמר תנו תנא שוברי' באמת וא"ש. אך אף שכתבתי ליישב דברי טור ורי"ף על נכון מכל מקום נ"ל נכון דוודאי אף בשובר סתמא במצוה לעדים לכתוב שובר לא נמחל כלל ללוה וסמפון היוצא מתחת יד המלוה מוכח ודוחק לומר דהכל איירי בהתנה רק כמו במתנה והלוואה דאמרי' עבחז"ל ומכל מקום בעי' מטו לידו והיינו דהוה כאלו התנה אם אמסור לו שטר מתנה מהיום יחול שעבוד' למפרע וכן הדין בשובר ומחילה אלא דזה הבדל במתנה דלא נקנה באמירה רק בשטר וכי אמר שדי מכורה או נתונה או בהלווא' נכסי משועבדים לך וכי מהני הלא בעינן שטר אם כן הוי כאלו התנה בתחילה אם יגיע לך שטר זה לבסוף בידך יהיה באיזה זמן שיהיה מהיום ימתיל שעבודך ועבחז"ל ולכך בעינן מטו לידו דאז חל שעבוד' למפרע אבל בשובר ג"כ הוי כאלו התנה אבל הואיל ומחילה נעשה בפה וא"צ שטר כלל אם כן התנה רק בכך אם ארצה למחול לך יהיה היום או מחר לאחר זמן יהיה מחילתי חל למפרע מיום שעבחז"ל וא"צ למסור אז השטר בידו ואפילו נשרף השטר דהא אין קנין מחילה תלוי בשטר רק בע"פ ואם אמר מחול לך חל למפרע ועבחז"ל אבל כל כמה דלא אמר לא שייך למפרע עבחז"ל כמו בשטר מתנה דלא מסר שטר מתנה ואם כן א"ש כל כמה דלא אמר תנו אפילו בשובר לא מועיל דמה בכך דעבחז"ל הא תלוי הכל באם יתרצה אחר כך למחול ולכך סמפון מתחת יד מלוה פסול דמה נ"מ בעדים בחז"ל הא לא נתרצה עכשיו הא באומר תנו אף דשטר שובר נאבד במחילתו למפרע חל הזכי' דעבחז"ל וא"ש ולכך במתנה לרי"ף אם נתנה בין כך לאחר נתבטל השטר ושם אין קנינו אלא בשטר משא"כ בשובר דאין מחילתו תלוי בשטר כלל אף דבין כך זבני' לכתובה ושטר לאחר מה בכך דבטל השובר מחילתו תלוי ואם ימחול אחר כך חל זכי' למפרע וא"ש וזה ברור בטור ובחנם הרעיש הש"ך ורבים מתשובת המחברים על הטור דצ"ע בגמרא דלפמש"כ ברור ואמת ואין הבדל בין שובר למתנה רק מסירת השטר דבזה צריך למסור שטר ובזה סגי באמירה ע"פ ותו לא מידי וכל דברים מיושבים והארכתי קצת בזה כי הוא דבר שגדולי ישראל לא ירדו לעומק המכוון וה' האיר עיני בזה ת"ל בדבר פשוט ונכון ושפיר אמרי' במשנה אף בשוברי' שאני אומר כתובים היו וכו' דכל כמה דלא אמר מעכשיו תו לא חל מחילתו למפרע הא אמר דמחל חל למפרע ודוק:

(ל) מודה וכו'. ואם הלוה אמר להחזירו למלוה כי לא פרע עדיין כ' הסמ"ע מכל מקום לא יחזיר דמ"ש מוצא שט"ח דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוני' והש"ך השיג דאדרבא בנפל דאתרע שובר השטר ביד מלוה לא אתרע ולקמן סעי' י"ט מבואר בטור ובש"ע בשובר הנמצא ביד שליש וא"י מה טיבו אפי' לוה מודה לא יחזיר למלוה מחשש קנוני' והיינו כמ"ש סמ"ע: ואולם ש"ך בס"ק ס"ט חושב לחלק דשם הרי מודה המלוה שנמסר ממנו ליד שליש ודבריו אין בהם ממש לדחות דברי סמ"ע מ"ש דכאן דאמרי' מיד המלוה נפל ומ"ש דאמרי' דמלוה הפקידו ביד שליש כמבואר שם שאפי' הודה שהפקידו היא היא ומ"ש דשטר לא אתרע בנפילת השובר ז"א דאנן אמרי' אלו היה שובר ביד מטה ולא קבל פרעון כלל איך לא היה המלוה משמרו לבל יאבדו דאולי ימצאנו הלוה ומפסיד חובו אלא דבאמת כבר קבל הפרעון ולכך לא חשש בשמירת שובר ואם כן ע"י נפילת השובר אתרע שטר לגמרי וכן כ' בחדושי הגרשוני ופשוט ואין לנו להדר בתר דחוקי' במקום שאין בו צורך גדול:

(לא) אם הוא כת"י הלוה וכו'. הש"ך בס"ק נ"ב הביא ירושלמי דאמר אין סמפון כשר אלא ביוצא מתחת יד מלוה וכתב הלוה והתנה שלא פקדנו אבא שלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע הא נמצא פרוע מה כדון אריב"ז תפתר כגון הדא דייתקי שאין אדם מצוי לפגום דייתקי שלו עכ"ל ופי' הש"ך הקו' הוא מה צורך לישבע שלא מצאנו ששטר זה פרוע הא אף בנמצא כשר כקושי' גמרא דידן דזה וודאי אין לחוש דאולי היה כתב יד הלוה ומשני אם כתב בתורת מתנה אני נותן ר' זוז לפלוני במתנה ושובר בצדו דכבר נפרע השובר כשר ולא אמרי' להתעסק כתבו דאין אדם פוגם דייתקי שלו ואין כותב שובר אלא כשבאמת נפרע ופי' בירושלמי אין לו רגלים דהתם דיורשים הבאים לגבות שט"ח שבידם מאביהם אמרו דישבע שלא מצאו שובר אם כן מה טיבו של דייתקי להתם וכי הם באי' בכח דייתקי שהוא שטר מתנה שעשה אביהם לאחר אדרבא הם באים להוציא בכח שטר מיד אחר ואם כוונת הש"ך דהם באים לתבוע מיורשים אחרים שמורישם נתן לאביהם במתנת ש"מ סך מה ולכך ישבעו אולי נמצא ביד אביהם שובר שכבר קבל וזהו מועיל דאין כותב שובר על מה שחייב לו אחר במתנה דבר זה אין לו שורש שם במשנה דמיירי בכה"ג רק מיירי הכל בשט"ח וגם אין לו טעם דמה בכך לגבי מלוה מה הבדל אם הלוה חייב לו דהלוה לו או שנתן לו מתנה ר' זוז ובאמת פי' ירושלמי כך דהיתומים ישבעו שלא מצאו בשטר צוואת אביהם שנקרא בדברי חז"ל דייתקי ששטר חוב זה פרוע דאז וודאי פרוע דבשלמא שובר אמרי' דכתבו אם יפרע הלוה ואם לאו יקרע וימחוק אותו אבל בכותב בתוך שטר צווא' שלו שפלוני פרע אלו לא פרע איך היה כותב וכי אם לא יפרע ימחוק מ"ש בתוך דייתקי שלו מטיב פרעון אין אדם עשוי לפגום לעשות בו מחק ודבר בלתי ברור בדייתקי ואם כן וודאי פרע ועל זה סובב שבועת יורשים שלא מצאו בצוואת אביהם וזה פשוט ונכון ומסתבר ומ"ש הש"ך דבירושלמי מבואר אם הוא כתב הלוה אף בישנה תחת יד המלוה כשר אמת שכ' בירושלמי אבל הוא תי' אותו על המשנה ואם יש ממהם סמפון בכה"ג אבל הואיל והגמרא דידן טרח ליישבו בשנוי' אחרינא שנמצא בין שטרות קרועי' ולא משני בו בכה"ג ש"מ דסבירא ליה לגמר' דידן דאין נ"מ בזה כלל ומעולם פסול ובפרט שיש בירושלמי עצמו נוסחאות שונות כמ"ש העיטור סוף שער השובר אם כן אין לזוז מפשטא דגמרא דידן:

(לב) שהשטר וכו'. והש"ך האריך בס"ק נ"ד דדעת הרבה מחברים כרש"י דאף בנמצא השובר בין שטרות קרועי' ג"כ כשר דאילו עדיין היה צריך למלוה לא היה זרקו בין שטרות הקרועי' ע"ש אלא דהש"ך הקשה ברש"י דכתב בהא דפרכינן נמצא שטרו של יב"ש פרוע שטרות שניהם פרוע ופי' רש"י דאיירי במשולשין בשטר דאל"כ הא אין אחר יכול להוציא עליהן שטר ומשני גמ' בנמצא בין שטרות הקרועי' ופירש"י וכל אחד אומר זה שטר שלי הוא ונתקשה ש"ך הא אין לספק בשטרות דהם משולשי' וכל הספק בשובר ולק"מ או דשובר קרוי ג"כ בלשון שטר ויותר נכון דכוונתו דבשובר נכתב שטרו של יב"ש פרוע הוא וכל אחד אומר שלי הוא השטר הנזכר בשובר שהוא פרוע וזהו כוונתו זה השטר ר"ל הנזכר בשובר דפרוע שלי הוא ופשוט:

(לג) אין על השובר עדים. הש"ך כתב דיצא לרמב"ם דין זה מהא דפריך סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ש"מ דסמפון תחת יד מלוה כשר ולא מוקי ליה נמי כשנמצא בין שטרות קרועי' אלא דא"כ מאי אריא דיש עליו עדים אפילו אין עליו עדים נמי ודחה אותו הש"ך דהואיל דלא קתני נמצא כמו בשאר בריי' רק סתם סמפון וכו' לא משמע ליה דאיירי דנמצא בין שטרות קרועי' ודחי' זו דוחק וכבר בררתי לעיל ס"ק י"א הוכחה גמורה לדברי רמב"ם דאפי' באין עליו עדים דכשר ע"ש:

(לד) לא גרע וכו'. ש"ך כתב די"ל הדעת הי"א בבעה"ת דאין היורשים הטוענים שמא גובי' בו דכל הראיה של הנך רבוות' דסבירא להו דגובין בו משום דסבירא להו שנמצא בין שטרות הקרועי' דקאמר הגמרא היינו דנמצא השטר בין שטרות קרועי' ואם כן קשה תו שובר ל"ל וצ"ל דשטר לבד לא אתרע בכך אם לא בצירוף שובר אבל לפי' רש"י וסייעתו דפי' באמת שנמצא שובר בין שטרות קרועי' ואם כן אף בנמצא שטר בין שטרות קרועי' מפסל דה"ל לשומרו כמו דאמרי' בשובר ולשיטתו אזיל מ"ש בס"ק הקודם דהואיל דלא קתני נמצא אי אפשר לומר שנמצא בין שטרות קרועי' אבל אי לא נתפס דבר זו לדחי' שיש בו ממש עדיין קשה הא דפריך סמפון שיש עליו עדים כשר לישני שנמצא שובר בין שטרות קרועי' וכאן ליכא למימר דא"כ עדים ל"ל דזה וודאי בשובר גרידא שנמצא בין שטרות קרועי' בעי דחתום על השובר עדים ושובר שאין עליו עדים ומונח בין שטרות קרועי' פשיטא דאינו מועיל לגרע כח שטר כשר ועכצ"ל דשובר לבד אפי' בעדים ואפילו נמצא בין שטרות קרועי' אין מועיל רק בעינן דגם שטר יהא בין שטרות קרועי' ואם כן שפיר קשה עדים ל"ל. איברא דנר' דאפי' נימא בנמצא שובר בשטרות קרועים אתרע שטרא בשטר המונח בין שטרות קרועי' לא אתרע דמה"ת נימא פרוע הוא בשלמא בשובר לפניך הא מבואר בו דנפרע רק אנן נימא אולי כתבו שיהיה מזומן בידו לעת הצורך ובנמצא בשטרות קרועי' ושובר מעיד ואומר דפרוע הוא אבל בשטר בלתי שובר וכי בשביל שמונח במקום גרוע הוא נחזיק בפרוע מה שאין לו רגלים לכך: וזהו לענ"ד מוכרח דהא היורשים משביעי' אנו אותם שנא נמצא בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ואר"ס בין שטרותיו הקרועי' ולהך שיט' הפי' שלא מצאו שובר בין שטרות קרועי' וכמ"ש הש"ך בס"ק ס' וקשה למה לא נטל עליהם שבועה זו נמי שלא מצאו לשט"ח הלזה בין שטרות הקרועי' ולמה משביעי' אותן על מציאת שובר ולא על גוף שטר אם נמצא בין קרועי' ואולי נמצא שם וזהו יותר שכיח משיהיה נמצא שובר בין שטרות קרועי' ולומר דגם בלשון שלא מצינו נכלל ג"כ זה דוחק ומבואר בלשון שלא מצינו בין שטרותיו של אבא וכו' וגלל כן מפרשי' בשובר דשובר נמצא בין שטרותיו וא"א לכוונו בלשון דיהיה פי' דשטר נמצא ודבר מוכרח כמ"ש:

(לה) ודוקא ששטר בידו עם השובר. עיי' אורים שהעליתי כסמ"ע וב"ח דאפי' א"י אם פרוע או לא מכל מקום הואיל ושטר ושובר בידו אתרע וא"ל לפי' רש"י דפי' נמצא שטר וא"י מה טיבו קאי על שליש אם כן מה דוחקא דגמ' לפרש הך סיפא ואם יש עמהם סמפון ענין בפ"ע ומוסב על מלוה והקשו הא שובר פסול ביוצא מתחת יד המלוה ואיצטרך לשנוי' בנמצא בשטרות קרועי' ולא משני דמוסב על שליש דאם יש עמו סמפון יעשה מה שבסמפון וא"צ לדוחק כלל דבשליש א"צ לשטר שיהיה בשטרות קרועי' דבר זה בבעה"ת שער נ"ב ח"ג דין יו"ד ובסופו מיושב דדייק ליה הגמרא מדקתני אם יש עמהם ולא קתני אם יש עמו דהוי משמע אדלעיל קאי בלשון יחיד מצא שטר וכו' אלא דהוא ענין נפרד ומוסב על שטרותיו של בעה"ב ולא קאי אדלעיל אשליש ושפיר פריך הגמרא

(לו) ואפי' במקצתו. דעת הסמ"ע דוקא דשובר נכתב במקום דא"א לחתכו אבל במקום דאפשר לחתכו נאמן דלא נפרע במגו דהיה גייז לי' וש"ך הביא בשם הגהת הרא"ש דלא שייך מגו דהוי מגו במקום חזקה ואמת שכתב כן הגהת הרא"ש אבל הביאו בשם הר"ב מרעגנשבורג דחולק ונר' דכן הוא דעת תוס' בסנהדרין דף ל"א ע"ב ד"ה אין עליו עדים בהא דפרכי' ללישנא בתרא דבעי' בשליש מגו מהא דתנן אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש וכ' תוס' דליכא למימר דמיירי בלי אתחזק בב"ד דדומי' דיוצא לאחר חתום שטרות קתני וי"ל דילמא הך נמי איירי בלי אתחזק בב"ד וקמ"ל רבותא דמ"מ ביוצא לאחר חתום כשר אלא דסבירא ליה לתוס' כהסמ"ע ואם כן אלו לא אתחזק בב"ד הא יש לו מגו דגייז ואף כי שאומר דלא נפרע נאמן כמ"ש הסמ"ע ועכצ"ל דכבר אתחזק בב"ד ותו לא מצי לגוז אותו וה"ל מגו למפרע ואם כן אף בשליש הדין כן וא"ש דהוי תיובת' דאם נדחוק בסברא בעלמא אין זה מספיק לומר תיובתא אבל לפמ"ש נכון ונר' דברים שס"ל תוס' כסמ"ע וכן מצאתי באס"ז לב"מ בשם מהרמ"כ דאפילו לאחר חיתום שטרות סמוך לחתימת עדים ממש הרי הוא כשר דאי הוי פסק לי' בתר הכי לא הוי מצי לקיים שטרא אלא בלופופי ניירא אחרינא ואיכא למיחש עלה דשטרא דלמא סמפון הוי בי' והתקרע עכ"ל הרי דמצריך כל כך קרוב לשטר עד שאם יחתכו יהא זיופא בקל ניכר ומירתת אבל בלא"ה לא אם כן הדבר במחלוקת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.