תומים/חושן משפט/מג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט מג

(א) ויש מי שאומר שאם קנו וכו'. והש"ך בס"ק ב' הסכים וכתב שכן עיקר והביא ראי' כאשר אכתוב אח"כ. ולדידי צ"ע דין זה למאוד כי נראה לכאורה דאין לדין זה עיקר ושרש לדינא כי בכתובות דצ"ד כתבו התו' בד"ה שני שטרות הלואות הנכתבים ביום א' אף דנכתב ונמסר השטר לאחד קודם לשני מ"מ כיון דאין ניכר מתוך השטר השעבוד אין חל אלא מיום מחר דאז ניכר מתוך שטר השעבוד ולכך שעבוד שניהם באים כאחד. אף דנמסר לזה קודם ולא לבד ביום אחד אלא אפי' בחודש אחד או שנה אחת הדין כן כי כך כתבו הרא"ה והריטב"א והר"נ לכתובות שטר שכתב בו שנה סתם אע"פ שבאו עדים שנכתב תחילת השנה או באמצע' מ"מ אינו גובה ממשעבדי אלא לבסוף השנה דקודם לזה אינם מוציאין קול. והרי שנה זו סתם הוה לאותו שנה כשטר שאין בו זמן כי לא נודע איזה יום בשנה ומכל מקום הסכימו דאפילו ראו עדים תחילת השנה מכל מקום אין טורף לקוח' רק מסוף שנה שניכ' שעבודו בשטר ולא מקדם כי אין לו קול ואם כן מכ"ש בשטר שאין בו זמן דמחל שעבודו וגם יש לפקפק מהא דאמרינן בע"ז דף יו"ד בשטר מאוחר דאתא לב"ד דאמרינן דלא טריף עד דאתא זימנא אעפ"י דהוחזק בב"ד קודם לכן מכל מקום לא טריף עד זמן הנזכר בשטר ומ"ש שטר מאוחר ומ"ש שטר שאין בו זמן כלל מיהו זה יש לדחות דגרע מאוחר מן שטר שאין בו זמן דבמאוחר הואיל ואיחרו הוה כאלו אמרו העדים והתנו שלא יחול השעבוד כי אם משעת הזמן הנזכר בשטר משא"כ בלא נכתב זמן כלל וכעין סברא זו צ"ל בשמעתי' דנכתב ביום וכו' בגיטין דהעלו שם התו' בד"ה ר"ל כו' דגט מאוחר אין חל הגירושין רק מיום הנכתב בגט וקודם לזה לא אף אם בא ליד אשה תיכף ואלו בגט שאין בו זמן בדיעבד מגורשת מיום נתינה. וצ"ל הואיל ואחרו גרע טפי דדעתו דלא יחול כלל עד הגיע זמן הנכתב בשטר אך עם כל זה הדבר דחוק חדא דתינח בשטר מאוחר הנכתב מדעת הלוה כמו בגט מאוחר דודאי נכתב מדעת הבעל דאל"כ אין לך קפידא ושינוי שליחות יותר מזה דדעתו לגרשה תיכף והם אחרוהו ולא יחול עד לזמן ההוא והוא שינוי גמור מדעת הבעל אבל בנתנו לו שטר מאוחר בלתי דעת לוה מ"ש מאין בו זמן ועוד בגט שפיר י"ל בשלמא במאוחר דעתו שלא יחול גט עד זמן הכתוב בו אבל אין בו זמן כלל אם אין דעתו לגרש לאיזה צורך נתנו אבל כאן בשטרי שעבוד כמו דאמרינן במאוחר דדעתו דלא יחול שעבוד רק מזמן הכתוב בו אף באין בו זמן כלל נימא דעתו שלא יחול שעבוד כלל ויהיה כשטר שאין בו אחריות וכת"י וכהנה מלוה בעדים אבל נניח הדוחק הזה מ"מ קשה כמש"ל בשטר שכתב בו סתם שנה זו והאי דאותו שנה הוי כשטר שאין בו זמן ואם מהני בשטר שאין בו זמן עדים שראו השטר אף בזו יועיל. דמ"ש דל"ל הואיל והזכיר שנה ולא פרט באיזה יום בו הוי כאומר סוף שנה והרי זה כמאוחר וכאלו אומר שלא יחול שעבודו עד משלם שנה ההיא דזה אינו דהא דעת התו' ורבים מהמחברים דסבירא להו דגט מאוחר אין חל הגט עד שיגיע הזמן הכתוב בו ואלו שטר גט שכתוב בו בשבוע פלוני ולא הזכיר השנה והחודש מגורשת תיכף משעת נתינה כמבואר שם בגמרא בשמעת' הנ"ל וכן בש"ע א"ע סי' קכ"ז ס"ז ע"ש ועכצ"ל דזה אין דינו כמאוחר דנימא דעתו שאז יחול הגט רק תיכף משעת נתינה חל ואם כן לדינו של הרי"ו היה ראוי לחול השעבוד מיד אם נודע אימת נכתב וזהו דלא כדעת מחברים הנ"ל איברא דבזה י"ל דדעת הרי"ו כדעת ר"ת דסבירא ליה שם בתו' דכתוב' בשמעת' דשני שטרות וכו' דלכך סבירא ליה לשמואל שני שטרי הלואה היוצאים ביום אחד יחלקו ולא שודא משום נעילת דלת אבל מדינא אף בהלואה אם ביום א' ידעינן דנמסר לזה קודם לזה חל שעבודו מקודם והוא מוקדם לשני וא"כ מכ"ש באין בו זמן דאם ראו השטר מוקדם דשעבודו קודם ללקוחות שקנו אחריו אך מלבד דזה א"א לומר בכוונת רי"ו דהא הוא גופי' כתב נתיב ט"ו ח"א דב' שטרות מהלואה היוצאים ביום אחד דאין חל שעבודם אף דנמסר לאחד מקודם רק משעה דמוכח מתוכו ולכך בשטרי הלואה יחלקו ולא שודא וזהו כדעת הרי"ף ותו' וסייעתם ודלא כר"ת דנתן טעם מפני תקנות המלוה ונעילת דלת. אף גם דתמהני איך העלים עין מירושלמי פ' המגרש והביאו גם כן הרשב"א בחדושיו שם על הא דתנן שלשה גיטין פסולים וחד מינייהו אין בו זמן ומפרש בירושלמי דאין גובה משעבדי ר' בניסא אמר מפני קנוני' (פי' דלקוח' יאמרו אנו מוקדמים ממך ואף דלוה אמר שלוה מקודם חיישינן לקנוני') ר"א אומר מפני שהוא פסול (פי' לית ליה קלא לענין שעבוד לקוח') עד בדין בשלוה הזקן ושעבד הזקן פי' הוא לוה והוא מכר לוה הזקן ושעבד הבן אין לך למימר משום קנוני' אלא מפני שהוא פסול פי' בשלוה האב בשטר ואין בו זמן ומת ובנו מכר נכסיו של אביו ואם כן ודאי השטר שלוה בו אביו מוקדם ולא מ"ל הלקוח' אנו קודמים ומכל מקום אינו גובה ש"מ הטעם משום שהוא פסול דל"ל קלא עכ"ל הרי מבואר להדיא בלוה אב ומכר הבן דודאי היה השטר קודם לקנינו מכל מקום אינו גובה משום דל"ל קלא וכ"כ הרשב"א בחדושיו לגיטין להדיא בביאור דלית ליה קלא וכתב הוא אצל בני חרי ואינו כתב אצל משעבדי. ודלא יהיה מזה תיובתא לר"ת צ"ל או דסבירא ליה דכך הפי' משום נעילת דלת דלית ליה קלא או דלענין טריפת לקוחות מודה רק ר"ת מיירי שם בנכסי' ב"ח וסבירא ליה מלוה ע"פ מוקדם קודם למאוחר וקשי' ליה למה קיי"ל יחלקו אפילו בב"ח ולכך נתן טעם משום נעילת דלת ודוק ועיין מ"ש בסי' ק"ד בזה. או דסבירא ליה הך דירושלמי מתני אמשנה ג' גיטין פסולים ומוקמינן כר"מ דע"ח כרתי וא"כ כל זמן שאין הזמן השעבוד מוכח מתוכו לא חל אבל לר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי תיכף חל השעבוד משעה שנמסר דמה בכך דאין בו זמן מכל מקום ע"מ מפקי' לקול ואין נ"מ אם זמן כתוב בשטר ודין זה צ"ע (ועיין מש"ל בסי' נ"א ע"ש) ועוד לענין שעבוד לקוח' דבעינן מוכח מתוך השטר שפיר אמרי' כל זמן דלא נזכר הזמן לא חל השעבוד משא"כ לענין מלוה ע"פ המלוה ע"פ מוקדם קודם בגבי' אם כן מה נ"מ בזמן של שטר ור"ת איירי שם לענין ב"ח דעל המשנה קאי חולקים בשוה ולענין ב"ח לא תלי' בזמן של שטר כלל ועיין מש"ל בסי' ק"ד ע"ש. זהו מה שי"ל לר"ת אבל על דין רי"ו קשי' לי' הירושלמי דלא מיירי בע"מ כלל. ולכן ברור אף כי נסתם לשונו מכל מקום מיירי רי"ו בשטר שיש בו קנין ולא נזכר בו זמן ובזו אף הרא"ה וריטב"א והר"נ מודים דאם ראו עדים השטר דגובה מזמן הראי' כמבואר שם והטעם נכון דדל שטרא וליכא כאן כלל עדי קנין מוציאין קול ולו יהיה דלא נכתב שטר כלל מכל מקום גובה ממשעבדי דעדי קנין מוציאין קול ובשביל שנכתב שטר ולית בי' זמן לא גרע רק לא ידעינן אימת נעשה הקנין אבל כשראו השטר אם כן ודאי כבר נעשה קנין פשיטא דגובה מאותו יום אבל זולת זה הקנין נראה ברור דלא גובה ואין בזה פקפוק ועיין מ"ש בסי' ק"ד בזה. והנה הרב הש"ך ביקש להביא ראי' לדברי רי"ו ובמח"כ הרמה שלא בעיון כתב כי מה שמביא מתו' שמעתי' נכתב ביום דכתבו אף דליכא זמן בגט רק היא מביא' ראי' אימת הגיע הגט לידה טורפת הפירות שמכר הבעל בנכסים ומזה שפט ה"ה כאן בשטר שאין בו זמן ואין הנדון דומה כלל דשם לא באה האשה לטרוף מחמת שיעבוד דצריך קלא רק כשמבררת שנתגרשה אם כן הנכסים שלה וכל מה שמכר הבעל כאפס וכאין יחשב כי אין אדם מוכר דבר שאין לו ואפילו אין בידה גט כלל רק מביאה עדי גירושין אין הלוקח זוכה בפירות לאחר גירושין ומ"ש משני שטרות מכירה או מתנה ביום אחד דאמרינן לכ"ע אם נתברר שנמסר לזה ראשון אין לשני כלום והטעם מפני שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ואף זו כיוצא בו כיון שנתגרשה הרי הוא שלה ומה יועיל מכירת הבעל ואין ענין זה לשעבוד כלל וזה פשוט ומכ"ש דאין ראי' מהא דאמרינן בב"מ פ"ק בגט שנפל דמחזירין בזמן שהבעל מודה דאמרינן כי אתי' למטרוף דצריכ' להביא ראי' אימת מטי לידה וביקש הש"ך לסייע מזה דהא זה דומה לאין בו זמן ומהני הבאת ראי' כשראה הגט בידה קודם נפילה דהא כבר כתבנו דאם מביא ראי' דהגט היה בידה מה שמכר אחר כך הוא כמוכר שאינו שלו כי מאז חלו גירושין והוי כשטר מתנה וכמש"ל. וזהו הדין היה נהוג בכל שטרות לולי דאמרינן דלית ליה קלא ועוד הא באמת נכתב הזמן בגט רק דאנו חוששין הואיל ונפל אולי כתב ליתן ולא נתן ולכך לא השליכו לאיבוד אבל כאשר תביא ראי' שהיה בידה קודם נפילה ליכא ריעותא ואם כן חזר הגט לכשרותו וגובה מזמן הכתוב ועיין בש"ך דלקמן סי' ס"ה ס"ק ל"ה כתב ג"כ כמ"ש בביאור ועיין מ"ש שם. ומזה נראה דכתב המחבר לכתחיל' הטעם דכותבין זמן משום טריפ' לקוח' ולא נתן הטעם משום טריפ' ב"ח דמלוה מוקדם קודם למלוה מאוחר כמ"ש הסמ"ע משום דבזה אפשר לתקן שיראה שטרו לב"ד או לעדים ומאז יש לו קדימה גבי ב"ח דאין הטעם משום קלא רק משום שעבודא המוקדם ואם נתברר דחובו קודם אף שעבודו לגבי ב"ח קודם וכ"כ התו' גבי גט דבשביל פירות לא תקנו זמן דהרי תוכל להרא' לב"ד ואף בזו בשביל חוב מאוחר לענין גבי' בני חורין הרי תוכל להראות לעדים ולכך נתן טעם משום לקוח' ובזו לא מהני הרא' השטר שאין בו זמן דל"ל קלא ולכך בעינן דיש בו זמן וא"ש ודוק:

(ב) היה ביום כ"ד כו'. עיין סמ"ע ס"ק ח' דהעתיק דברי מרדכי דאמרי' דטעו בתרי עבורי דירחי וכתב הסמ"ע אף דלאחר רובו של חדש לא אמרינן דטעו וכן בתרי עבורי דירחי י"ל בין בע"פ ובין בכתב דמוכח דטעו ודבריו סתומים ונראים כדחוקים כי בתו' פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת מוכח דס"ל דאפילו בכתב לא טעו אחר רובו של חדש איברא בבע"ת שער נ"ז דכתב גבי מוקדם דטעו דחשבו דאדר היה חסר ולכך מלך שעמד בל' אדר חשבו שהוא ניסן ולכך כתבו באדר שנה ראשונה ובאמת הוא שנה שניה דאדר היה מלא. ואף דזה היה אחר רובו של חדש ש"מ בכתב טעו ויש לדחות ע"ש. אבל כבר כתבתי לעיל בסי' למ"ד בתומים ס"ק י"ג דודאי הטעות מוכח או בקביע' דירחי או בימי השבת וימי שבת לא שכיח כלל דטעו כמ"ש הרא"ש ולכך אין לנו או דנימא דמ"מ טעו בקביע' דירחי ואם הוא ל"ש או דחזרו ושניהם כשר בד"מ משא"כ שם בד"נ דבעי דו"ח הן דאמרינן דחזרו והן דאמרינן דטעו מכל מקום בצרי לי' חקירות דהא לא אמרו על יום השבת וימי החדש בדוח"ק ולכך שם בד"נ פסול וכאן כשר וא"ש. איברא יש לדקדק מה לו למרדכי להכניס עצמו בטעות איך ומה באיזה אופן טעו הא ליכא כאן חשש פיסול דיגבה מזמן ראשון דהא מוכח מתוך השטר הטעות ואיך יגבה מן הלקוח' בספק והממע"ה וכן נראה מדברי התו' איזהו נשך דף ע"ב ד"ה שטר וכו' דכתבו דמשכחין מוקדם ולא נפסלו העדים כגון דטעה בשופרא בין מלא לחסר ולא הזכירו בכמה בשבת אלא בכמה בחדש ע"כ והיינו דאילו הזכירו ימי שבת גם כן תו ליכא חשש מוקדם דהא פסלו מבואר ול"ל דלא סבירא ליה כדעת התו' כנראה דעת הריב"ש בסי' קי"ז דפוסל אף דמוכח הטעות משום דאולי הב"ד לא ידקדקו בבא השטר לפניהם לאחר זמן מרובה אם כוונו ימי חודש לימי שבוע כי כבר נשכח ברב ימים קביע' השנים וחדשים בימים ההם ובשנה ההיא דא"כ מה בכך דטעו העדים בקביע' החדש מכל מקום מוקדם הוא וכי פסלינן מוקדם הואיל ועדים עשו רשעות רק אנן פסלינן דאתו למגבי מזמן ראשון אף דהעדים טעו וכתבו שלא במתכווין. וכמ"ש התו' אשר כתבתי בא"נ הנ"ל ופשוט. וצ"ל דאף דליכא חשש גבי' שלא כדין כמ"ש דהא הטעות מוכח מכל מקום העדים אילו ליכא למתלי בטעות פסולים הם דכתבו שקר ואף דלא נ"מ לממון כמ"ש דמוכח מתוכו מכל מקום הא חתמו שקר עכ"פ והם פסולים ואם כן אף השטר נפסל אף דבעדותן לא נ"מ לדררא דממון ולכך טרח במרדכי דאמרינן דטעו ולא נפסלו כלל. אך זהו דוחק ויותר נר' לומר דסבירא ליה כמ"ש לריב"ש דלא מהני מוכח מתוכו להכשירו מתורת מוקדם כמ"ש דאולי ברב ימים ושנים לא ירגישו הדיינים בהבדל שיש בין ימי חודש לימי שבוע וישכחו הקביע' ואי קשה אם כן מה בכך דטעו עכ"פ יגבו שלא כדין מיום כ"ב לחדש ואילך זה אינו דבלח"ה קשה קושי' הסמ"ע והש"ך הא בשני עבורי דירחי לא טעו וגם לאחר רובו של חדש אלא דזהו אם אומרים וכותבים לאחר רובו של חדש שכבר נתפרסם קביעתו א"א לומר דטעו אבל בשטר זה דמאוחר הוא אמרינן באייר נעשה והם אחרו לכ"ב בתשרי ואם כן קודם שבא תשרי הם טעו בחשבונ' ובקביעתם וחשבו כי יהיה אלול ותמוז מעובר וכדומה עד שעלה בחשבונם שכ"ב בחדש יהיה ברביעי בשבת וכן כתבו בשטר ואם כן לא קשה מידי דבזה ודאי טעו דהיה מוקדם לקביעת חדשים זמן רב ובזו ודאי טעו ולפ"ז גם מה שהקשיתי מיושב דלא קשה מה בכך דטעו מכל מקום יגבו מן כ"ב תשרי שלא כדין דאין כאן שלא כדין דהא אנן אמרינן דבאמת אחרו השטר וכתבו שטר מוקדם לתשרי חדשים רבים ואחרוהו על תשרי אם כן ליכא כאן חשש גבי' שלא כדין וא"ש וכמעט פי' זה מוכרח כמ"ש ואחר כתבי זה מצאתי בספר שב יעקב בחלק א"ה סי' ט"ו שכתב שם בשם מחו' הגאון בעל שבות יעקב ע"ש גם כן דאמרינן אחרוהו ולכך טעו בעבורי' דירחי ולא שייך הקושי' דלאחר רובו של חודש והנאני שכוונתי לדעתו איברא הגאון בעל שב יעקב בסוף התשוב' כתב דעדיין הך קושי' דטעו בשני עבורי' לא אמרינן אינו מיושב ולא דק כלל דהא בסנהדרין דף מ"א ע"ב אמרינן דהטעם דבתרי ירחי לא טעו הטעם משום דהוי לאחר רובו של חדש לראשון ואילו הם שהקדימו קודם חל חודש כלל פשיטא דבתרי קביע' גם כן טעו דהוי קודם רובו של חודש ואף דדחה שם הגמ' היינו דלא תפשוט מיני' כדרך סוגי' הגמרא אבל באמת לפי דקי"ל להלכה דאחר רובו של חדש לא טעו אמרינן באמת זהו הטעם דבתרי קביע' דירחי לא טעו משום דהוי לאחר רובו של חדש ומהכ"ת לחדש טעם אחר ובשגם דלפי' דחי' הגמרא דתרי שופרא לא טעו היינו כששמע השופר ואמרי' איך אפשר דהסיח דעת ולא שמע קול שני שופרות אבל העדים דכתבו מקדם והא ליכא כאן שום קול שופר ופשיטא דטעו כי לא שמעו כלל שום שופר ופשוט ועיין תו' ב"ב דף קע"א ד"ה שאם כו' דכתבו אעפ"י שכתב בשני של שבת שניה בתשרי ותשרי חל אז בשבת ל"א דטעו בקביע' דירחי דידוע היום ההוא שהוא יה"כ ע"ש וא"כ אף כאן בשמיני עצרת ועכצ"ל דאחרוהו וכתבוהו. והנה הש"ך בס"ק ז' הקשה דכאן סתם הרמ"א דשטר כשר ואילו בא"ע סי' קכ"ו סכ"א בגט שנכתב בו ברביעי בכ' לחדש דמכשיר מחבר כמו כאן והרמ"א כתב דיש חולקין והוא דעת הריב"ש וכאן סתם כמחבר ול"ק דהא לפי מ"ש כל טעם כשרותו דאמרינן אחרוהו ולכך טעו אפילו לאחר רובו וזהו בשטרות אבל בגט הא בסי' קכ"ז ס"ט כתב גם כן דעת הרמב"ם לפסול מאוחר ולכך כתב וי"ח אך לפ"ז בשטר דלא כתבו בי' דאקנאי גם כן מאוחר פסול כמבואר בסי' זה אם כן אף השטר הנ"ל פסול דל"ל דמוכח מתוכו האיחור ואם כן מספק לא יכול לגבות מדאקני דהא אמרינן לפמ"ש דחוששין דהב"ד לא ירגישו בההבדל שיש בין ימי החדש לימי שבוע דסותרים זא"ז כמ"ש אבל לפי מ"ש בסי' למ"ד בשם תשובת הרא"ש סי' מ"ה דין כ"ח דכתב ואע"ג דלאחר רובו של חדש לא טעו העדים הכא ע"כ טעו דהרי דבריהם מכחישים זא"ז ולא תלה הדבר דאמרינן אחרוהו וטעו קודם רובו של חדש ש"מ דסבירא ליה אפילו בלי זה כשר וכמש"ל דכיון דע"כ טעו בחד יותר תלינן בטעות החדש אף דהוה לאחר רובו משנתלה בימי שבת ובד"נ שאני דבצרי ליה חקירות וכמ"ש ונראה דגם ריב"ש סבירא ליה זה הסברא רק מחולק עם הרא"ש בזה דלרא"ש מחזיקין בודאי דטעו בימי חודש וימי שבת אמת ויציב ולריב"ש הדבר ספק במה לתלות הטעות. ולכך בד"מ אף הריב"ש מודה דכשר דהא עדים אמרינן דטעו וגבי' שלא כדין ליכא דהא יש כאן ספק בשטר הניכר לב"ד ולא סבירא ליה כמ"ש דהב"ד לא ירגישו דב"ד מידק דייקי כמ"ש בתו' איזהו נשך הנ"ל ואם כן איך אפשר לגבות שלא כדין הן ממה שקנה כבר והן מדאקני דזיל הכי קמדח' וזיל הכי קמדחי דהרי כאן ספק בשטר אבל בגט אדרבא יש כאן חיפוי דהיא תזנה בכ' ולא תהרג דמספיקא לא קטלינן דהיא תאמר אולי יום חדש אמת ובכ' נתגרשה. ולכך בגט פסול והרא"ש סבירא ליה דימי השבת ודאי אמת ולכך כתב אם תזנה בכ' תהרג ע"ש וליכא חיפוי אבל הריב"ש סבירא ליה דספיקא הוא ולכך פסול ובד"מ מודה דכשר ואם כן א"ש דכאן השמיט הרמ"א דעת הריב"ש דבד"מ מודה ולא נחלק עם הרא"ש רק בגט. ובאמת לולי דהביא רמ"א שם בא"ע סי' הנ"ל דעת הריב"ש לויש חולקים הייתי אומר דאין כאן מחלוקת דודאי הוא הדבר אשר כתבתי בגט הבא לפנינו וכתוב בו כ' לחודש ברביעי בממ"נ אין לפוסלו דאף דליכא למתלי בטעות אם כן חזרה הוא ואיזה מהם דנכתב באחרונה הוא האמת ומה פסול יש בזה. והתו' דכתבו בא"נ דטעו ולא כתבו ימי השבת ולא פי' דאף דכתבו ימי שבת מכל מקום כיון דהוא באחרונה ימי חודש בתר ימי חודש הולכין ואם כן הרי זה מוקדם הטעם חדא דבטעות יום אחד בחודש דעבידי למטעי תלינן בטעות ולא בחזרה. ועוד התו' לשיטתן דסבירא להו אפילו קודם דו"ח א"י לחזור כמ"ש בפסחים וסנהדרין וכיון שהגיד וכו' עיין לעיל ריש סי' כ"ט ולמ"ד ס"ק י"ג מ"ש שם בתומים אבל ריב"ש סבירא להו דלא כתו' דמצו לחזור בי' וליכא כאן חשש פסול אבל בתשובת הריב"ש סי' קי"ז בעובדא דשם היה כתוב בשטר י"ז בחודש וידוע היה דנמסר ונכתב בי"ט כמ"ש הריב"ש שם והיה בי"ט וכן סיי' דהגט נכתב ונמסר בי"ט ואם כן הרי כאן מוקדם דמה בכך דכתב ימי שבוע מכל מקום כיון דנכתב אח"כ ימי חודש הא חזרה והרי ע"פ גט מגורשת מי"ז ואילך וזהו היה שקר דהיה הגט ניתן בי"ט ולכך פסלו וא"ש ודוק וצ"ע כי נר' בגט הבא ולא נודע באמת באיזה יום נעשה אמרינן חזרה הוא:

(ג) כת"י וכו'. והנה הרב הש"ך מחולק עם הרב מהר"ם מלובלין בהא דקי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה ע"פ מאוחר ודעת המחבר לקמן בסי' ק"ד דקודם בב"ח אפי' למלוה בשטר מאוחר אם כאן שני כת"י וזמנו של אחד קודם לחבירו או זמנו קודם לשטר אי אמרינן דקודם לגבות ודעת מהר"ם דיש לו משפט קדימה ולא חיישינן לקנוני' כיון דלא איתרע בנפילה לא חיישינן כלל לקנוני' ואולי הרב הש"ך חולק וסבירא ליה דחיישינן לקנוני' ואולי כתבו היום והקדימו ליום מוקדם לשנים קדמוניות ונשען על תשוב' הרשב"א הביאו הב"י בסי' מ"ו בסופו וגם דכתב כאן דאין לכתוב זמן בכת"י ואלו יש בו דין קדימה בב"ח עדיין ה"ל לכתוב בו זמן וכ"כ הש"ך לקמן בסי' מ"ח ע"ש. והנה מדברי הש"ך למדנו דסבירא ליה אפילו בגבי' וקדימה לענין מלוה ע"פ מאוחר אין לכת"י קדימה דאמרינן קנוני' הוא עושה. וזה לא נראה כלל דהא מה שייך קנוני' אם רוצה להבריח מן ב"ח מאוחר הרי יכול למוכרו וליתן במתנה וכדומה או לשעבד בשטר וליכא כאן קנוני' כלל וכן מבואר בתשובת הרשב"א הנ"ל דכתב דראובן דנתן כתב הודאה שחצי מנכסיו ששייך לשמעון והוא מוקדם לכתובת אשתו ופסק רשב"א דחיישינן לקנוני' ואין מזיק לכתוב' אשתו אף דזמן של כת"י קודם לכתובה אבל על מטלטלין אם לא כתב לה מא"ק נאמן דמה יש לחוש לקנוני' מה לו לשקר הרי יכול בלא"ה להפקיע שעבודה במכר או במתנה וכדומה עכ"ל ע"ש והדבר מבואר כמ"ש והבו דלא לוסיף דבלא"ה הך חששא דקנוני' לא מסתבר ליה למהר"ם הנ"ל ומכ"ש בכה"ג. איברא אם יהיה לו משפט קדימה נגד מלוה בשטר מאוחר לדעת המחבר דסבירא ליה מלוה בשטר מאוחר מאוחר בגבי' ב"ח בזה באנו למחלוקת הר"ם והש"ך ויש לש"ך ראי' מדברי רשב"א בתשובה הנ"ל שכתב חוששין לקנוני' מיהו יש לדחות ראי' מרשב"א דסבירא ליה אפשר בכל דוכתי דחיישינן לקנוני' אבל לפי דעת התו' והרא"ש והטור דס"ל לעיל בסי' ל"ט בפס"ד אף דנאמן לומר פרעתי מכל מקום גובין מלקוח' וכמש"ל בקיום דברי הסמ"ע וצ"ל הטעם דלא חיישינן לקנוני' ולפרעון במקום דלא איתרע בנפילה אם כן אף כאן כיון דלא נפל ל"ל לקנוני' כלל גם י"ל בתשובת הרשב"א כיון דהוא נגד חזקה דאמרינן מסתמא כל מה שיש ברשות אדם הוא בחזקת שלו ואם כן זה בא בכת"י להודות דחצי מכל נכסיו אינו שלו איתרע הכת"י דהוא נגד חזקה ולכך חיישינן לקנוני' הואיל וחזקה אלימת' כזו עד שאפילו מגו לא אמרינן בי' כמבואר לקמן סי' צ"ט באריכ' עיין שם. אבל כאן מי יימר דחיישינן לקנוני' אך בתו' גיטין דף ג' ע"ב ד"ה כתב בכת"י ואין בו זמן כתבו התו' להדיא שאם יש ביד אשה גט מכת"י בעלה בזמן מ"מ אינה יכולה להוציא הפירות מלקוח' הבעל מזמן אחר גט הנ"ל דיאמרו קנוני' עשה הבעל עמך ועכשיו דגרשך והקדים הזמן ודוחק לומר דשם גם כן ריעותא דכתב גט בכת"י בלי עדים כי לא משמע כן שם בלשון התו'. ואם כן משמע כדברי הש"ך ועיין תשוב' הרמב"ן סי' כ"ב דנסתפק אי חיישינן בכת"י לקנוני' והעלה הממע"ה ע"ש ולכאורה ראיה ברורה לדברי מהר"ם מגמרא דב"מ במצא שט"ח דאמרינן באין בו אחריות נכסים דיחזור דל"ל למידי וקשה עדיין איך יחזור לר"א דילמא כתב ללות ולא לוה ובין כך הלוה בשטר והוא רוצה להפקיע שעבודו ומחזירו לזה והרי הוא מוקדם בזמן וגובה ממנו בשלמא למ"ד דוקא למלוה ע"פ מאוחר מוקדם ולא למלוה בשטר מאוחר כדעת הרא"ש לק"מ כמ"ש דהרי בידו בלא"ה להפקיע מן המלוה ע"פ באופנים טובי כמ"ש אבל לדעת המחבר דאף למלוה בשטר מאוחר לו הקדימה קשה דא"א לו להפקיע שעבודו אם לא בקנוני' כזה ועכצ"ל כדעת מהר"ם דבכת"י מוקדם למלוה בשטר מאוחר גובה וכשכת"י בידו ל"ל לקנוני' ואם כן כשחייב מודה יחזיר דאי כוונתו לקנוני' הלא יכול לכתוב כת"י בזמן מוקדם למאוד ומי מעכב ע"י לעשות תחבול' כזה ברמי' אבל לדעת הש"ך קשי' וצ"ל דלר' אסי בלא"ה לק"מ דהא כבר בררנו לעיל בסי' ל"ט לדעת הרא"ש דגם ר"א סבירא ליה עבחז"ל לגוף השעבוד רק סבירא ליה כל כמה דלא מטי הך שטרא ליד מלוה לית ליה קלא וא"כ לענין קדימה בני חורי' דלא תליא בקלא רק בשעבודא לא שייך דלמא כתב ללות ולא לוה דהא עבחז"ל ועכשיו דחייב מודה ומטו לידו חל שעבודו דב"ח למפרע כמו לאביי ורש"י ורי"ף לא סבירא ליה הך מילתא דהרא"ש לכך קשי' לי' לר' אסי קושי' זו דילמא משום פשיטי דספרא ילוה עכשיו ויהיה פסידא למלוה ע"פ מאוחר ולכך פירש"י דלא חיישינן דילוה מחדש דזה לא חיישינן דמי פתי ילוה מעות על שטר שנפל ועיין אסיפת זקנים וכל חשש דכבר לוה בו והואיל ונפסל אין חושש לשומרו וזהו בשטר שיש בו אחריות דנפסל ממשעבדי אבל באין בו אחריות דהוא רק לגבות ב"ח ולזהו לא נפסל דהא רש"י סבירא ליה מוקדמים כשרים לב"ח אם כן נזהר בו לשומרו וליכא כאן חשש פיסול וריעותא בנפילה והרי"ף סבירא ליה כתו' דלא חיישינן דכבר לוה בו אמנם גם עתה אינו מלוה בו כרש"י רק לקנוני' יאמר דלוה בו ולגבי ב"ח במלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר לא שייך קנוני' כמ"ש דהא מצי למזבן אך לאביי קשי' דסבירא ליה דחיישינן לפרעון ולקנוני' אם כן אף בשטר שאין בו אחריות ניחוש דלמא פרעו ופקעו שעבודו ועכשיו דחייב מודה להחזירו להפקיע שעבודו למלוה בשטר המאוחר ויש לומר דהא דמלוה ע"פ מוקדם קודם אפילו למלוה בשטר מאוחר בב"ח היינו למ"ד שעבוד' דאורייתא כדלקמן סי' ק"ד באריכ' ע"ש והתו' כתבו גיטין דף נו"ן ע"א ד"ה כיון כו' דאביי סבירא ליה שעבוד' ל"ד ע"ש (ועיין מש"ל ריש סי' ל"ט) ואם כן ליתא להך דינא דיש למלוה ע"פ מוקדם דאין קדימה. מיהו לדעת האומרים דבשטר שא"י לגבות משעבדי נאמן לומר פרעתי כמו בכת"י בלא"ה לאביי לק"מ דאנן מחזירין ואם בא הוא ומלוה בשטר מאוחר לגבות מב"ח יטעון המלוה בשטר אולי פרעו דהא אין בו אחריות ואי קשה תוך זמנו מא"ל דהא סתמא קתני הא לא קשי' דאביי סבירא ליה ריש ב"ב דאדם פורע תוך זמנו ולק"מ ועי"ל לפי מש"ל בסי' ל"ט דמוכח בבכורות בפ' יש בכור במה דסבירא ליה לר"מ במת אב עד שלא פדה וחלקו נכסים דאין לכהן כלום משום דאחי' שחלקו לקוח' הן היינו אי שעבוד' ל"ד אבל אי דאורייתא מה בכך הא תקון עולם לא שייך בי' והדרן לדין תורה מלוה ע"פ גובה מלקיח' ועיין לעיל מזה באריכ' ואם כן לר"מ ודאי אין למלוה ע"פ קדימה למלוה בשטר מאוחר וכל הסוגי' התם לר"מ דסבירא ליה אין בו אחריות נכסים יחזיר ולדידי' לק"מ דאין כאן קנוני' דאין לו דין קדימה כלל. ובזה נראה להבין המשך תו' בב"מ דף י"ג ד"ה היינו וכו' דכתבו וסברי רבנן אחריות ט"ס הוא ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות נכסים וכו' תימא אמאי קאמר משום דחיישינן לקנוני' לימא משום דחיישינן דלמא כבר פרעו ונמחל שעבודו ועתה רוצה לחזור וללות בו כדי להרוויח פשיטי דספרי ומלוה נמי רוצה בכך וכו' עכ"ל והדבר תמוה מה שייכות יש לקושי' זו במה דהקדימו דבריהם דטעמא דרבנן החולקים משום דסבירא להו אחריות ט"ס הלא לא קרב זה אל זה ובקצרה הוי ליה להקשות דילמא הטעם משום דרוצה לחזור וללות בו אמנם ברור לפמ"ש דצ"ל דברי התו' דמה נ"מ אם יאמר הטעם משום קנוני' או משום שמא ירצה ללות בו הא ודאי קנוניא שכיח יותר כמ"ש הרי"ף דלא חיישינן דילוה באמת דמהכ"ת ילוה בשטר מוקדם רק חיישינן לקנוני'. רק צ"ל קושי' התו' כך דסבירא ליה לדינא מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה ע"פ מאוחר ולא למלוה בשטר כדעת רוב המחברים ועיין לקמן סי' ק"ד ע"ש ואם כן כך הקושי' דלמה חוששין רק הך חששא לפרעון וקנוני' ואם כן באין בו אחריות יחזיר דליכא למיחש לקנוני' דהא יכול בלא"ה להפקיע מן ב"ח במכירה ומתנה כנ"ל אמאי לא חיישינן דרוצה ללות בו עוד הפעם דחייש לפשיטי דספר' ואם כן אפילו אין בו אחריות נכסים לא יחזיר דלמא פרעו ונמחל שעבודו והוא יזיף בו זימנא אחרינא כדי שלא יתן פשיטי דספר' ויהיה גובה בקדימה שלא כדת וזהו כוונת קושי' התו'. אך לכאורה אין זו קושי' דהא י"ל ר"מ ס"ל שעבוד' לאו דאורייתא ואלו סבירא ליה ש"ד באמת אף בלי אחריות נכסים לא יחזיר ולכך הקדים התו' דרבנן דפליגי אר"מ וסבירא להו אפילו אין בו אחריות נכסים לא יחזיר הטעם משום דסבירא להו אחריות ט"ס כדאמרינן בגמרא להדיא ולא אמרינן דבאמת אף רבנן סבירא להו כר"מ דלאו ט"ס רק טעמם דאזלו לשיטתם דפליגי בבכור' שמעת' הנ"ל אר"מ וסבירא ליה דשעבודא דאורייתא ולכך לא יחזיר ועכצ"ל דאף ש"ד לולי אחריות ט"ס ה"א דחוזר והקשה התו' שפיר למה הא יש לחוש דחוזר ילוה בו וכו'. ותי' דלא חיישינן וכו' וא"ש ומזה מוכח דאף בכת"י חיישינן לקנוני' כמ"ש דאל"כ בלא"ה ליכא למיחש כמש"ל עפ"ז כתבתי בחדושי לפירש"י שכתבתי דסבירא ליה לכך אמרינן ולא לוה עד תשרי היינו קודם נפילה לתרץ קושי' זו יש לתרץ מה שנתקשו התו' בהא דאמרינן שם קשי' לר"א בחדא לשמואל בתרתי דהא גם לר"א איכא תרתי דלפמ"ש י"ל דברייתא דקתני אין בו אחריות היינו דמפורש בו דלא יגבה רק מב"ח דזהו לכ"ע מודה ר"מ גובה מב"ח כמ"ש התו' בפ"ק ואי קשה אם כן תו ל"ל אחריות ט"ס ואם כן מ"ט דרבנן די"ל חייב מודה אף בב"ח יש לחוש כקושי' הנ"ל משום ב"ח מוקדם ור"א סבירא ליה דחיישינן דילמא ילוה עכשיו כמ"ש התו' רק ר"מ סבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא אבל חכמיס סבירא להו ש"ד ויש לחוש לחשש במלוה ע"פ ג"כ ולשון זה וזה גובי' משועבדים דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר ג"כ משועבדים קרוי ולק"מ אמנם שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה ואי אמרינן דלא סבירא ליה כאביי וגם דאקרי וכתיב לא אמרינן אם כן מה איריא הקנאה אפילו בלי הקנאה נמי ואי סבירא ליה דאקרי וכתוב אמרינן אם כן למה מוקי מתניתין באין חייב מודה ועכצ"ל דסבירא ליה כאביי עבחז"ל ולכך דוקא הקנאה דבעינן מטו לידו ואם כן תו ל"ל דטעמא דחכמים דילמא אף בב"ח כתב בניסן ולא לוה עד תשרי דהא עבחז"ל וא"ש בתרתי ודוק וכלל העולה לדינא מלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר גובה במשפט קדימה אפילו כתב"י דליכא למיחש לקנוני' כמש"ל אבל למלוה בשטר מאוחר אין גובה בכת"י דחיישינן לקנוני' כי בלא"ה רבו האומרים דאין למלוה ע"פ קדימה נגד מלוה בשטר מאוחר כמ"ש לקמן בסי' ק"ד וגם דעת התו' בפ' ג"פ דף קע"ה ד"ה המלוה וכו' דאף מלוה ע"פ בלי עדים ליכא למ"ד דש"ד ואם כן בלא"ה בכת"י ליכא קדימה ואף דחלקו ע"ז רבים מחברים כמש"ל מכל מקום בצירוף זה ודאי לא אמרינן בכת"י ויש לחוש לקנוני' כמ"ש הרשב"א אך לפ"ז עדיין קשה למה אין לכתוב זמן בכ"י דהא עדיין מועיל לדין קדימה נגד ב"ח מאוחר במלוה ע"פ וצ"ל כמש"ל בריש סי' דכשאין שייך קדימ' לגבי לקוח' דתלי' בקלא לא תקנו זמן דהרי יכול להרא' כת"י תיכף אחרי הגיע לידו לעדים ויגבה בקדימה מב"ח כיון דלא שייך בי' קלא משא"כ בשטר דלא מועיל הרא' לב"ד דלית ליה קלא וכ"כ התו' להדיא בגט דלא תקנו זמן דהרי יוכל להרא' בב"ד וא"ש:

(ד) ולא יגבה בשטר מוקדם כו'. כתב הש"ך ס"ק י"א דאם המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר עכ"ל ובאמת כדבריו נראה מתוך מ"ש הטור בסי' מ"ה אות זי"ן בשם רבינו יונה דהא דפסלינן שטר שהרחיקו עדים ב' שיטין מכל מקום לא יכול המלוה לטעון להד"מ כיון שנתנה עדות זו להכשיר אלו מלאהו בקרובים ואפי' שט"ח המוקדמים נ"ל לדון כן עכ"ל ויש להבין הא נותן טעם דלכך לא יכול לטעון להד"ם משום דיש מקום להכשיר השטר במלאהו בקרובי' ואם כן לא שייך לומר עליו דהוא חספא בעלמא דהרי ניתן לכתוב בשט"ח המוקדמים מה איכא למימר הא לית בי' שריותא כלל ועכצ"ל כסברת הש"ך ואם כן אף בזו הרי מצאנו לו תקנה להכשירו והרי זה כמו מלאהו בקרובים ולכך נאמן לומר להד"ם או י"ל דמסתמא מניחין עדים שטה אחת פנוי בין שטר לחתימה כנ"ל ואם כן יכול לכתוב זמן שני ולמדין מתחתון ואי דהוה בש"א הא חובתו למידן כדלקמן בסי' מ"ה ועימ"ש שם. ודברי הש"ך נראי' מהנ"ל אך קשי' מה פריך בגמרא ב"מ דף ט"ו ע"א על ר"י דאמר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ופריך הגמרא אימת אלימא למחר וליומא אחר תיפוק לי' דה"ל מוקדם ומה איריא שכבר נמחל שעבודו וקשה מה קושי' בשביל חשש מוקדם הא מצינו לו תקנה שיכתוב ע"ג דלא ניתן לגבות אלא מיום שלוה בו שנית אבל בשביל שנמחל בו שעבודו לית ליה תקנה זו ולכן נר' דודאי דהא דצריך לכתוב ע"ג היינו ע"ד משל אם לוה בתשרי בב' בו ושטר נכתב בניסן צריך לכתוב בו ביום דלוה כי אם יכתוב ביום שאחריו דרך משל בג' בתשרי דהשטר ניתן לגבו' מב' בתשרי עדיין הוא מוקדם דכל זמן דלא כתב ע"ג נמחל שעבודו ואם כן אין לו שעבוד רק משעה שכותב כן ואם הוא כותב בג' בתשרי צריך לכתוב שעבודו יתחיל בג' אף דהיה הלואה קודם דשטרא חספא כל זמן שלא כתב עליו וכ"כ הטור וש"ע לקמן סי' מ"ה סט"ו במלאהו בקרובי' ע"ש. וזהו ברור ולפ"ז אף זה יש להוסיף דלא מועיל כשכתב בכ"י דאנו אמרינן לאו כל כמיני' דהיום כתבת על השטר וקדמת הזמן על תמול שלשום וכל זמן שלא נכתב עליו השטר חספא בעלמא כנ"ל ואין אתה נאמן דהית' כותב תיכף בו ביום כפי מכתבך על השטר ולא מפיך קיים לעשות שעבוד למפרע רק צריך לכתוב בעדים וא"כ מאותו יום שכותבים העדים חל השעבוד ול"ל דמשקר דהעדים אומרי' כן וא"ש דברי טור דסבירא ליה דגם מוקדם ניתן לכתוב לענין להד"ם דהרי יוכל להכשירו כשיכתוב ע"ג בעדים ע"ש. ולפ"ז קושי' הגמרא שפיר בר"י דאמר אינו חוזר ולוה משום שנמחל וכו' תיפוק ליה דה"ל מוקדם ול"ל דכותב עליו במאן אי בכת"י לאו כל כמיני' ואי בעדים היינו עדי הלואה והם משוים ליה שעבוד חדש ולא שייך נמחל שעבודו כלל ועיין לקמן סי' מ"ח בהג"ה וע"ש כמ"ש שם דהא הם כותבים דמעכשיו יתחיל דה"ל הלואה ושעבוד חדש:

(ה) וי"א דפסול לגמרי. הרב הש"ך בס"ק י"ב דעתו לחלוק על הסמ"ע לומר להך דיעה אפילו להד"ם מצי לטעון וצריך לומר להך סברא שכתב הטור דנודע דהוא מוקדם דאיירי דעדים אומרים טעינו או עדים אחרים אומרים אנוסים היו והיינו אנוסים להקדים הזמן דאי על גוף הלואה פשיטא דפסול ומה ענין זה למוקדם דאמרינן משום גזרה שמא יגבה מזמן ראשון. ואם כן איך במציאות לומר להד"ם דל שטרא מהכא הא הוחזק כפרן מפי עדים הללו המעידים דהלואה אמת רק נעשה מוקדם לסיבה נזכרת בדברי הטור וצריך לומר לשיטת הטור דסבירא ליה כאביי עבחז"ל י"ל דעדים אומרים בזמנו הקדמנו לסיבת טעות או לסיבת אונס ובזמנו שכתבנו מסרנו ליד הלוה דכך הדין דמותר לכתוב ללוה שטר ולא ידענו אי הלואה נעשית או לא והלוה טוען להד"ם ממני נפל או הפקדתי בידך וכן לדידן דלא קי"ל כאביי צ"ל דעדים אמרו עברנו על הך דר"א ומסרנו השטר ליד לוה אעפ"י דאסור לעשות כן מ"מ לא נפסלו העדי' בשביל כך כמ"ש הר"נ בפ"ק דר"ה ע"ש ואם כן עכשיו הנדון בין ש"ך לסמ"ע אי נאמן לומר לא הלותני מעולם וא"ש. והנה לדינא נראה ברור כסמ"ע דהא כתב הטור להדיא בסי' מ"ה דעת ר' יונה בהרחיק שני שיטין דמ"מ הוי שטר לענין להד"ם וכן הדין בשטר מוקדם ולדעת הש"ך צ"ל דהביאו הטו' להסכים עמו בדין הרחקת ב' שיטין אבל לא בדין מוקדם וזהו נראה בעליל לדוחק אף גם יש להבין מ"ש למה בהרחיק ב' שיטין דהרי בידו לזייף להוסיף חובת הלוה אין מספר ובזה לא נחלק ר"י ור"ל מעולם דפסול וגם הוא בכלל גזרה שמא יגבה מזמן ראשון כמ"ש במוקדם דהרי יכול למחוק הזמן ולכתוב זמן אחר ימים ימימה ולקיימה בשיטה שלפני ש"א ואם כן היינו מוקדם וגרע הימנו נאמר בי' דהוי שטר לענין להד"ם ובמוקד' דהוא רק גזירה לר"י שמא יגבה מזמן ראשון ואין בו חשש זיוף לענין ב"ח כלל נפסל לגמרי דגם להד"מ מצי לטעון דבר זה הוא נגד הסברא מהיפוך להיפוך עד שאפילו החולקים וס"ל במוקדם כשר לב"ח מודים בהרחיק ב' שיטין דפסול לגבות בני חורי' ולסברת הש"ך דנאמן לטור וסייעתו הוא להיפך דשם מהני לענין להד"ם וכאן יפסול וכן משמע לקמן סי' ע' ס"ו במוכר שדהו באונס דהמעות הנז' בשטר אין לו דין מלוה בשטר ונאמן לומר פרעתי משמע בבירור דלהד"ם לא קבלתי ממך כלל ומסרתי לך שטר מכירה בלי מעות וכדומה א"נ וצ"ל אע"ג דאמרי' בגמ' דלא ניתן לכתוב. מ"מ לענין להד"ם נקרא שטר ואם כן ע"כ מוכח דגם שטר מוקדם נקרא שטר לענין להד"ם דאל"כ מה פריך בגמ' ל"ל טעמא שמא יגבה מזמן הראשין לימא דלא ניתן לכתוב וקשה מה קושי' עדיפא מיני' קאמר דאפי' להד"ם לא מצי למיטען אלא עכצ"ל דגם משום הך גזרה שמא יגבה כו' לא מצי לטעון להד"ם והדבר מוכרח וכן נר' מדברי התו' ב"מ דף י"ב ע"ב ד"ה ולא לוה וכו' דהעלו דכל חשש בשטר שנפל דילמא כתב לוות ולא לוה כלל קודם נפילה ולכך נפל אבל ל"ל דבאמת לוה קודם נפילה רק היה מוקדם דא"כ מכל מקום נזהר בשמירתו ולמה נפל ואילו בדף ז' ע"ב ד"ה בזמן כו' כתבו בכתובה שנפל דליכא למיחוש דילמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דהא משתעבד מאירוסין ומשמע לולי זה היינו חוששין לכך וזהו שלא כדבריהם הנ"ל וכבר עמד בזה המרש"א והניחו בצ"ע. ולכן נראה דגם התו' סבירא להו סברת שארי מחברים דאף דבאמת לוה הואיל והוא יודע שהוא מוקדם והוא חספא בעלמא אינו נזהר בשמירתו אך סבירא להו לתו' דמ"מ אף דמצי לטעון פרעתי מכל מקום הא א"י לטעון להד"מ אם כן השטר לו לתועלת דעי"כ צריך להודות בגוף הלואה ואם כן מהכ"ת לא יזהר בשמירתו דהר הוא לו לצורך אם הרבה אם מעט וזהו בשטר הלואה אבל התם בכתוב' באשה היושבת תחת בעלה אם כן להד"ם לא שייך שם דהרי נשואה לפניך ופרעתי יכול לטעון על כתוב' המוקדם ואם כן לאיזה צורך תזהר בו כשהיא מוקדם ושפיר י"ל כשאר מחברים אף דהיא נשאת בו מכל מקום הואיל והוא שטר מוקדם אין חושש בשמירתו וא"ש ודוק ודברי הסמ"ע מוכרחים וכן יש קצת ראי' מתו' ומטור דחתרו למצוא דרך איך נדע שהוא מוקדם ולא אמרינן דמיירי דמלוה מודה שהוא מוקדם דהיינו שהעדים טעי' באופן דלא מפסלי עדים (דבמפסלו לא איירי הגמרא דא"כ לא שייך בי' גזרה וזהו דלא כהגאון מהר"ץ בהגהותיו לט"ז) וצ"ל דא"כ איך נאמן לומר פרעתי הא יש לו מגו דלא היה מוקדם ול"ל דהוי מגו להוציא דהא במקום שטר אמרינן ואם כן מוכח דהוי שטר ואלו אפילו להד"ם מצי לטעון דהוי כחספא כמ"ש הש"ך אם כן הוי מגו להוציא כהך דשטרי זייפא בפ' חזקת ולקמן סי' מ"ח עשיתי סמוכי' גם כן לדעת הסמ"ע מהך דנדרים במי שהשליש שט"ח וכו' בדברי הרא"ש שם ובו יתיישב מ"ש הש"ך מדפריך הגמרא על שטר שנמחל שעבודו ת"ל דה"ל מוקדם ש"מ מוקדם ה"ל כחספא דלפמ"ש שם אף בנמחל שעבודו לא מצי לטעון להד"ם ע"ש ועכ"פ הדין ברור כדעת הסמ"ע והבו דלא לוסיף דבלא"ה רוב מחברים פסקו דלענין ב"ח הוי שטר גמור ולא נפסל רק ממשעבדי. מהכ"ת נרבה במחלוקת וכן צ"ל בר"י שכתב דלכך בהרחיק ב' שיטין הוי שטר לענין להד"ם משום דיכו' למלא' בקרובי' וקשה תינח ביומו לאח"כ נפסל דלאח"כ הא אי אפשר למלא' דה"ל מוקדם כמ"ש ר"י והש"ע לקמן סי' מ"ה סט"ו ע"ש ואם כן כשעבר יומו נעשה חספא כמו שטר הנכתב בא' בניסן כשעבר יום ולא לוה נפסל אף זו כיוצא בו דביומו אף במוקדם ליכא פיסול. ועכצ"ל או דר"י לשיטתו דסבירא ליה אף מוקדם הוי שטרא לענין להד"ם או דהרי יכול למחוק זמן עליון ולכתוב זמן של יום דמלאהו בקרובים ולקיימו דהרי מורחק ב' שיטין ואם כן אף לענין מוקדם הרי יכול לכתוב זמן בש"א וכמש"ל ואם כן כיון דקי"ל לקמן סי' מ"ה ס"ז כרבינו יונה גבי הרחקה ב"ש אף לענין מוקדם ע"כ כוותי' סבירא ליה:

(ו) וי"א דהעדים נאמנים. וכתב הסמ"ע בשם ד"מ בשם ריב"ש דהעדים דהיה להם לכתוב בשנת קל"ד וטעו וכתבו ק"ד (כך הגי' נכונה כמ"ש הש"ך וכן הוא בריב"ש סי' שפ"ב) דאין נאמנים שטעו והקשה הא כבר נאמר בהגה בס"ב דאם שכחו העשירית דפסול ותי' הש"ך דקמ"ל אפילו העדים לפנינו ואמרו שטעו דא"נ והניחו בצ"ע ואין תי' זה נכון כי אם יש מקום לחלוק אין מדברי ריב"ש ראי' לפסול דשם בעובדא דריב"ש לא היו לפנינו העדים כלל ומנ"ל דלא מצו להתנצל עצמן. איברא דבאמת על כפל הדברים לא קשי' מידי דלעיל קמ"ל דשטר פסול כמו שארי מוקדם ואם כן לדעת מחבר כשר לבני חורי' אבל כאן קמ"ל העדים פסולים דלא שכיחי דטעו ואם כן הם פסולים ואפילו לב"ח פסול השטר וכן מבואר שם בריב"ש בתשובה דפוסל שטר חליצה המוקדם אף בגוף המעשה א"צ לשטר מכל מקום סבירא ליה שעדים הם פסולים ומאן מסהיד על החליצה אבל לא ידעתי איך החליט הדין דלא שכיח לטעות בין קל"ד לק"ד עד שאתה שומע לדברי התלמיד היה שומע לדברי הרב כי הר"ן רבו בתשובה סוף שו"ת שלו השיב לריב"ש והכשירו ופסק להדיא דאין העדים פסולים הואיל וטעו בדבר שמצוי' לטעות והרי אף זו סבירא ליה דהוי כמצוי לטעות ולכן דין זה צ"ע:

(ז) ויש חולקים. הש"ך בס"ק י"ט האריך דמשמע מתוך דברי הג"ה וכן מד"מ דלדעת זו אפי' במה שעדים מצוים לטעות אינם נאמנים אם כת"י יוצא ממקום אחר ואינו דעתו כן דבזה כ"ע מודים בדבר שמצוים לטעות כגון עיבור' דירחי דנאמנים אפילו בכת"י יוצא מן מ"א ולא נחלקו רק בטעינו בשנות המלך דלא מצוי לטעות ובזו לסברא קמיית' נאמני' אפי' יוצא כת"י ממ"א ולסבר' הטור ותו' א"נ ע"ש שהאריך במ"ש ראי' שלו אחת לאחת ודבריו צ"ע כי נרא' ברור כדברי הרמ"א כי מ"ש דדעה קמיית' איירי אפילו בדבר שאין עדים מצוים לטעות רק אומרים ע"ז לא נתנו לב אם כן איך כתב הרז"ה ומכאן אנו לומדים דכל טעות שעדים מצוין לטעות נאמנים הם לעצמן ע"ז ולית בי' משום כיון שהגיד שוב וכו' ובגמ' דילן מצינו כיוצא בו בהאי תברא דחתים עליה וכו' עכ"ל ע"ש ואם הך דמוקדמים נאמנים אפילו בדבר שאין מצוי' לטעות משום דאין מדייקי' כ"כ בזמן כמ"ש הש"ך אם כן מה ראי' דבעלמא הם יכולים לחזור בעדותן בדבר שמצוים לטעות כיון דבכאן נאמנים אפילו בשאין מצוי לטעות ושאני הכא דאין דרכם לדקדק ואיך כתב ומכאן אנו למדי' וכו' והביאו דוגמא מהך תברא כו' אשר ענין של זה לא כשל זה ועוד הדבר מבואר בס' אסיפת זקנים באיזהו נשך שהר"ש ווידא"ש הקשה על הרמב"ן מהך תברא וכתב רמב"ן סבירא ליה דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א אפילו בדבר שאפשר ומצוי לטעו' ולא כן הוא דההיא תברא וכו' קשי' לי' ע"ש והרי דבר מבואר דדעת החולקים בעצמן לא אמרו רק בדבר שעדים מצוי' לטעות ובכל זה דעת רמב"ן וסייעתו דוקא באין כת"י יוצא ממקום אחר וכן מצאתי בחדושי רשב"א גיטין דף כ"ו פיסקא אלא ארוסה מי אית ליה פירי כתב להדיא דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והביא ראי' מהך ירושלמי דיכולים עדים לומר ע"ז חתמו כו' הרי דסבירא ליה דהוי כמצוי לטעות ומכל מקום דעתו כהרמב"ן כמו שכתב הה"מ בשמו וכמו שכתב בחדושיו בריש ראש השנה עיין שם הרי אף דמצוי לטעות מכל מקום בעינן דאין כתב ידם יוצאים ממקום אחר ומה שכתב ראי' מהטור דהשמיט לומר דיש שייכות למוקדם באמרם טעינו בקביעות החודש אני אומר אם כן לשיטתו מי ניחא למה ליה לטור לומר באין כת"י יוצא ממקום אחר דוקא טעינו בשנת המלך ולא מפרש ליה בכל גוונא אפילו ביוצא ממקום אחר רק אמרו טעינו בקביע' דירחי א"ו דגם זה צ"ל אין כת"י יוצא ממ"א ואם כן מה לו לדוחק דיהיה כל הקדימה בשטר רק יום אחד וקודם רובו של חודש הלא י"ל טעינו בשנת המלך והוא לזמן רב וכצ"ל בגמ' דסנהדרין דף ל"ב דפריך הגמ' תקשי לך מתניתין שטרי מאוחרים אמאי כשרים אי בעינן דו"ח ופירש"י דלמה מתרצים דבריהם דמאוחר הוא נימא שטר זייפא הוא ומה שעדים אחרים אמרו שראו הלואה הלואה אחריתי היא וקשה מה קושי' דילמא בהך דמאוחרים י"ל דאחרו רק יום א' ובמוקדמים מכל מקום פסול אבל במאוחרים כשרים דאנן אמרינן דטעו בקביע' דירחי דזה מתרצים אפילו בעדים ד"נ דבעי דו"ח ומהכ"ת נימא דמשקרי ואפילו לדעת המהרש"א שכתבתי לעיל סי' למ"ד דאם שנים אומרים בב' לחודש והוזמו לא אמרינן דטעו בקביע' דירחי הכא ודאי כיון דאלו עדים אחרים אמרו שהיה הלואה ביום שלאחריו וכיון דעדים מעידים על יום שלאחריו אמרינן דטעו כמ"ש שם מהרש"א להדיא ועכצ"ל דדחיק לי' לגמרא לאוקמי שט"ח מוקדמים ומאוחרים רק ביום א' לבד וקודם רובו של חודש דכולי האי דחוקים לי' ואף בטור י"ל כן ובפרט דהך טעות דשנות המלך הוא הטעות דקביע' החדש כמ"ש בעה"ת דמלך עמד בל' של אדר כי היה אדר מלא ואם כן בהגיע ניסן הרי כאן שנה שניה והוא חשב כי היה אדר חסר ואם כן עמד בניסן והרי כאן שנה ראשונה (ועיי' בחדושי לר"ה שכתבתי דמה"ט קבעו בניסן ר"ה למלכים ולא תשרי כי הוא ר"ה לכל כמ"ש רש"י משום חשש טעות הלזו ולכך קבעו בניסן דאדר לעולם חסר' וכן הדבר בטור ולק"מ. וממקום שמביא ראי' מדברי המ"מ פרק כ"ג מהל' מלוה דכתב לדעת הרמב"ן ורשב"א אם טעו בעיבורא דירחי לא נפסלו וכן הריב"ש בסי' שפ"ב ומשמע אפילו כת"י יוצא ממקום אחר יש ראי' להיפוך דמן המ"מ ומן ריב"ש אין ראי' דהם לא שאלו במה יודע שהוא מוקדם דאיירי דנודע כמו בעובדא דריב"ש שהיה כתוב בו שנת ק"ד ואז לא שייך שטר חליצה כי אז בעלה חי וכן י"ל בשטר חוב שכתוב בו מוקדם לזמן רב ונודע כי העדים ממש לא היו גדולים אז או לא היו באותו עיר או המלוה והלוה היו אז במד"ה מיום לידתו עד זמן קרוב ואם כן הרי זה מוקדם בהכרח רק השאלה דעדים יהיה פסולים דהקדימו בכוונה וע"ז יפה תי' הרמב"ן ורשב"א דבמה שנוכל לתלות בטעות המצוי פשיטא דאין לפסול לעדים אם יכולים לתרץ דבריהם דטעו ולכך כל השאלה דעדים יפסלו ולא שאל במה יודע דהוא מוקדם ובזו פשיטא דאין פוסלים בטעות שמצוי לטעות רק כל הנדון אם לא נודע שהיה מוקדם רק המה אמרו שטעו ובקשו לפסול השטר בזו אמרינן לאו כל כמיני' ומה בכך דמצוי לטעות אנו אמרינן דלא טעו ושטר כשר וזהו פשוט. והש"ך השוה השאלה במה יודע וכו' והשאלה דעדים יפסלו להדדי וזה אינו ומעתה נבוא לדברי התו' ורא"ש פ' א"נ דהקשו דעדים יפסלו ותי' דאמרו עדים אחרים שהיו אנוסים מחמת נפשות או דעדים עצמן אמרו טעינו בשנות המלך ובקביע' דירחי וכ"כ הרא"ש ולא הזכירו כלל דאיירי דכת"י א"י ממקום אחר כמו הטור וגם בעדים אחרים כתבו דאמרו אנוסים היו ואילו בעדים עצמן אמרו דטעו ולא הזכירו דאמרו אנוסים היו מחמת נפשות וכבר עמד הש"ך בזה וכתב דאיירי בכת"י יוצא ממקום אחר ונאמנים שלא לפסול עצמן אפילו בטעות דלא שכיחא וזהו ליתא. כמ"ש הריב"ש בסי' שפ"ב להדיא ומן אותו טעם פוסל לשט"ח משום דאין עדים נאמנים להכשיר עצמן במה דלא מצוי לטעות. וכן הר"ן בתשובה הנ"ל שהכשיר לא הכשיר רק במה שמצוי לטעות וזהו ברור ופשוט ואל"כ מעולם לא יהיה עדים נפסלים דיאמרו טעינו במה שאין מצוי לטעות ודבר זה לא נשמע ולא נר' כלל להכשיר עדים בטעות דלא שכיחי כלל אלא ברור דהאמת כמ"ש הש"ך דהתו' ורא"ש מדסתמו דאיירי אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר רק התו' ורא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים שהיה מוקדם כמש"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תי' דיש עדים דאמרו שהיו אנוסים מ"נ או דעדים עצמן אמרו שטעו ונאמנים אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר ולכך לא אמרו רק בטעות דלאו כל כמיניה לומר אנוסים היינו להכשיר עצמן אמנם הטור דשאל במה יודע כו' בזה סבירא ליה לטור דאם הם אמרו דהוא מוקדם דבעינן דוקא כת"י אינו יוצא ממ"א. לכך הזכיר הטור דוקא כת"י אינו יוצא ולא התו' משום דשאלת הטור אינו שאלת תו' וזה ברור ונכון ומעתה מדברי התו' מבואר דטעינו בשנת המלך הוי מצוי לטעות דאל"כ בכת"י יוצא ממקום אחר איך נאמנים להכשיר עצמם וכל כמיניה בדבר שאין מצוי כמ"ש הריב"ש והר"ן הנ"ל וכמו דהסברא והשכל מחייב ועכצ"ל דהוי מצוי לטעות ואפשר כמש"ל דטעינו הוא נולד מן הקביע' דירחי כמ"ש הבע"ת ומ"מ סבירא ליה לטור דוקא באין כת"י יוצא ממ"א ש"מ דסבירא ליה דאפילו במה שמצוי לטעות לפסול השטר א"נ וכל כמיני' אלא באין כת"י יוצא ממ"א וזה ברור ומוכח מדברי שניהם תו' ורא"ש והטור. גם נראה דצ"ל מה דהוקשו המחברים כמ"ש הכה"ג בשמם וכן הקשה בט"ז וכן הוא בס' א"ז דלשיטת האומרים דירושלמי מיירי באין כת"י יוצא ממקום אחר אם כן מה פריך מר"ל הלא אמר ר"ל עדים שחתמו בשטר כמו שחקרו עדותן בב"ד דמה קושי' הא מילתא דר"ל הוא כת"י יוצא ממקום אחר וכאן איירי באין יוצא ממקום אחר והלא משנה שלימה היא בכתוב' עדים שאמרו אנוסי' היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמנים ולישב נראה או דהקושי' הוא דלר' מאיר דסבירא ליה בפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב דאפילו אין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים לומר אנוסים מחמת נפשות היינו דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"ש בתו' וברש"י ור' לקיש גופי' בפ' א"נ מוקי ליה הך מתניתין דשט"ח מוקדמים כר"מ וא"כ אליבי' קשה הא כמו שנחקרה עדותן ולר"מ הוי כמו שנחקרה עדותן אפילו באין כת"י יוצא ממקום אחר והקושי' נכונה וכן משמע בנ"י להדיא או י"ל דהקושי' הוא לשיטת ר"ן דסבירא ליה אפילו אין כת"י יוצא ממ"א ואמרו אמנה ומודעות היה דברינו אין נאמנים ופי' התו' שם ד"ה אמר ר"נ כו' דסבירא ליה דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ואע"ג דאמרינן במשנה דאם אמרו אנוסים היינו וכו' דנאמנים דהתם לא נעשה השטר בדין כלל וליתא לשטרא כלל וחספא בעלמא הוא אבל באמנה ומודע' נכתב השטר בדין והם באים לפוסלו אחר כך לא מהימנו וכו' עכ"ל ואם שטר מודע' קרוי ניתן לכתוב מכ"ש שטר מוקדם דהרי ניתן לכתוב מזמן שני ולא מבעיא לדעת האומרים דא"נ לומר פרעתי פשיטא דניתן לכתוב אלא אפילו לדעת האומרים דנאמן לומר פרעתי מכל מקום כבר העלינו כדברי הסמ"ע דלא מצי לטעון להד"ם והיינו כמו שטר מודע' דניתן לכתוב בשביל זוזי דיהיב כמ"ש הר"ן אע"ג דמצי לטעון פרעתי רק להד"ם לא מצי לטעון ואף זו כמוהו ופשיטא דיותר יש קיום לשטר במוקדם מן שטר מודע' הנעשה באונס ואם כן קשה לר"ן איך נאמנים אפילו באין כת"י יוצא ממ"א דמ"ש מאמנה ומודע'. ולכך מתרץ ירושלמי דאמרו עדים על זה חתמו וכו' וטעינו בדבר המצוי לטעות ואם כן הן לר"מ דסבירא ליה דאין נאמנים היינו באנוסים היינו מחמ' נפשות דל"ש כמ"ש התו' וכן באינך דאיכא חזקה דמלוה ועדים מידק דייקי כמבואר בגמרא שם אבל בדבר דשכיח כגון הך דמצוי לטעו' בזמן ויש להם מגו אף ר"מ וכן ר"נ מודה דמהני מגו ולא דמי לאמנה ומודע' דלא מהני מגו לר"ן משום דלא שכיחי כלל ולכך לא אתא ע"פ ומרע לשטרא דהוי כאילו שטר מעיד להדיא דלא כדבריו אבל בענין הנ"ל דשכיח ויש להם מגו לכ"ע נאמנים וא"ש ומיושב כל הקושי' ומזה ברור בידים מוכיחי' דהוא טעות שמצוי לטעות כי אין מצוין לר"מ וכן לר"נ אין מועיל מגו דמזייף וגם היה קושי' הנ"ל במקומו מה קושי' ליה מר"ל כנ"ל וברור ובזו יש להבין דברי הטור דכתב דעדים אחדים העידו שאנוסים היו או שהם אמרו שטעו בשנת מלך ולא כתב גם כן שהם אומרים אנוסים היינו בשלמא בעדים אחרים לא שייך לומר דהעידו דטעו דאטו בתוונא דלבם יתבי ואולי אמרו בכיון כאלו טעו ולבבם מלא מרמה וכ"כ הב"ח ע"ש אבל באותן עדים למה לא כתבו דאמרו אנוסים אבל לפמ"ש ניחא דהטור ליישב משנה שטרי מוקדמים קאתא ואם כן אף לר"ן צריך ישוב ולר"ן כמו מודע' אינם נאמנים אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר ה"ה באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דהיינו מודע' דמ"ש דהא לא היה אנוסים רק על הקדמ' זמן ולא על גוף השטר ואם כן ניתן לכתוב ולא אתא ע"פ ומרע לשטרא היינו מודעה וזה לא שכיח כמו מודע' ולכך כתב הטור דאמרו טעינו וזה שכיח אבל אנוסי' מ"נ היינו תלי' במחלוקת ר"ן ור' אשי וא"ש. וכן י"ל בתוס' בב"ק ד"ל ע"ב ד"ה וחכמים וכו' דהקשו בשט"ח מוקדמים דיש מעמידין אותו כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפילו לר"מ אין פסול אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים וכו' ויש להבין למה לא הקשו בפשיט' לר"י דאמר חכמים היא וגזרה שמא יגבה כו' ולא קאמר בפשוט משום דעדים פסולים אלא דלחכמים שפיר י"ל דאין כת"י ממ"א ואמרו אנוסי' מחמת נפשות ונאמנים במגו אבל לר"מ ליכא למימר כן דר"מ סבירא ליה דאין נאמנים ולכך הקשו לר"מ ודוק. אך יותר י"ל דלחכמים לא רצו להקשות דילמא חכמים כר' יוסי סבירא להו דאוקמינן בפ' ז"ב דסבירא ליה כרבא דבעינן עד חמס ואלו לא הוי עד חמס כמ"ש התו' בפרק א"נ ולכך הקשה מר"מ דסבירא ליה כאביי דלא בעינן עד חמס וא"ש וזהו נראה יותר נכון. אם כן לדינא לפי דקי"ל לקמן סי' מ"ו כרב אשי דנאמן לומר מודעה דין זה אם אמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים השטר צ"ע כי לפי הטעם ניתן לכתוב ג"כ כתב מודע' ולכך פליג ר"א אבל זולת זה מודה לר"נ אף לר"א באמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים הזמן א"כ דלא שייך כאן ניתן ליכתוב וצ"ע ועיי' לקמן סי' מ"ו ובמ"ש שם. ובגוף הקושי' שהקשה על הרמב"ן מהך תברא וכו' נראה דס"ל לרמב"ן ודאי בע"פ מצי לחזור בדבר שמצוי' לטעות אבל בכתב לולי דכת"י אין יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו אמרינן דלא אתא מילתא ע"פ ומרעי לשטרא ואינו נאמנים דבשטרא העומד לימים רבים מידק דייק וכן משמע בתו' הנ"ל במילתא דר"נ דס"ל דאין נאמנים במגו באמנה ומודע' אף דבעלמא אית ליה מגו משום דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ע"ש הרי דאלים מילתא דשטרא יותר ממילתא דע"פ וא"כ הך תברא דב"ב כבר מבואר ועיין מש"ל בסי' מ"ט ס"ב דכל החזרה דאמרינן דצירב' מדרבנן לאו אורח' למידק אין הכוונה כמ"ש בשטר דבזה פשיטא דמצי לחזור דהא סמיך אאשה וקרוב רק כל החזרה דהיה מתחילה אמר לא היא ואח"כ אמר היא היא ע"ש כמ"ש באריכות. וזה הכל בע"פ שאמר דלאו היא אמר היא היא אבל לגרוע מילתא דשטר לא אם לא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו ובזה יובן דברי הר"ן דהעתיק דהרמב"ן חולק וס"ל דאין נאמנים אא"כ אין בכ"י ניכר ממ"א וכתב ואין כאן מקום להאריך אבל זהו ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית בהו משום חוזר ומגיד ומזה ביקש הש"ך להוכיח דס"ל אף הרמב"ן מודה בכה"ג דא"צ לכת"י שלא יהיה יוצא ממקום אחר ובאמת אינו רק כוונתו וזהו ודאי אף דנחלקו בשטר' אבל בע"פ יכול לומר וזהו שסיים ולית ביה משום חוזר ומגיד וזהו כוונתו באמת דאעפ"י דנחלקו בשטר בעדות בע"פ מודי' וכן דעת הרמ"א ומה עמקו מחשבותיו דלעיל בסי' כ"ט העתיק דברי הר"ן בכל מה שהעדים מצוים לטעות וכו' ולא הזכיר חולק כי הוא בע"פ אבל כאן בעדות שבשטר הזכיר דעת החילקים דבעי דוקא מגו וזהו נכון. ומתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דמשמע דחשש אולי טעו העדים י"ל בגט משום חומרא דא"א החמיר הרא"ש וכהנה חששו יותר בא"א טובא. והנה אם אמרו כתבנו בניסן ולא לוה עד תשרי דעברו אר' אסי דעת הש"ך בס"ק ט"ז דנאמנים אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר ולי נראה דאפשר דאפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימנים דיש להבין בר"ן פר"ק דר"ה דהקשו מתחילה והלא עדים פסולים במוקדם ותי' דכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע"ג דעברי דר"א מ"מ מאן דלא ידע דר"א לאו רשע הוא. ואח"כ הביא הך ירושלמי מי מודיע שהוא מוקדם ומביא דעת הרז"ה ורמב"ן דנאמנים לומר טעינו למר באין כת"י יוצא ממקום אחר ולמר אפילו ביוצא ממקום אחר הואיל והוא עביד לטעות וכבר נתקשה בזה בספר בית יעקב בדף מ"ו ע"ש דבממ"נ מתחילה מה פריך והלא עדים הן פסולים ולמה לא תי' בטעות דעבידי למטעי לא שייך פסול ובקושי' שני' דהוקשה מי מודיע לימא דע"ז אמרו טעינו ברב אסי וכתבנו ללות בניסן וכו' אלא נראה דודאי אם הם באים לפסול השטר ואמרו טעינו בדרב אסי לאו כל כמיני' כיון דעולה היא לא מהימני לומר לא ידענו לבטל השטר והגע עצמך אם אמרו אנוסי' היינו מחמת ממון ולא ידענו דאסור לחתום שקר בשביל אונס ממון וכי יהיו נאמנים לבטל השטר וכן באונס נפשות דאמרינן לר"מ דא"נ משום דה"ל ליהרג ופריך הגמ' אילו אתו לאמלוכי וכו' ולא אמרינן בקיצור דהא לא ידעו זה אלא דלאו כל כמיני' לומר כן לבטל שטר רק אי בלא"ה נודע דהיה כן רק הם עברו דר"א א"א למפסלם כלל. דאין לפסול לא' אם לא בדבר ברור כמ"ש סי' ל"ד סכ"ד ע"ש ולכך כששאל בירושלמי מי מודיע לא מצי למימר כה"ג דמ"מ הם אינם נאמנים ולאו כל כמיני' ולכך מוקי ליה באופן אחריתי דטעו בקביע' דירחי וכו' רק דקשי' ליה להר"ן למה שאל לירושלמי מי מודיע ולמה לא שאל דהא עדים הם פסולים וזהו קושי' יותר חזקה ולכך משני דבזהו אילו נודע שהוא מוקדם רק אם באים לפסול העדים י"ל כהנ"ל דטעו בדר' אסי ובזו אין כאן פיסול אבל מ"מ השאלה מי מודיע דלענין לבטל השטר אינו נאמן דטעה בדר"א אף דנאמן בזה להכשיר עצמו וזה נכון וכן מורה לשון הנ"י כמ"ש הש"ך וכל דברי הריב"ש והמ"מ הוא הכל שלא לפסול לעדים ולא איירי כלל לבטל שטר. ובלא"ה הך דינא צ"ע כי נראה כי תו' בפ"ק דר"ה דף ב' ד"ה לשטרות חולקים דהקשו ברש"י דפי' דהעדים אומרים ראינו הלואה בכסליו ושטר נכתב בתמוז ולא ידעינן איזהו קודם דפסלינן מספיקא הא לא פסלינן שטר בספק כדתנן בשטר שנכתב בשבת ושטר שזמנו בא' בשמיטה והוזמו וקשה מה קושיא בשלמא התם הוי עדים מפסלי' ואוקמינן עדים בחזקת כשרות ולכך אמרינן אחרוהו וכ"כ בעה"ת להדיא דלכך אמרינן בשטר שזמנו בשבת כשר דלא למפסל לעדים אבל בעדים שכתבו ללות ולא לוה לא מפסלי כסברת הר"ן הנ"ל א"כ כיון דליכא חזקת כשרות מסייע מספיקא לא מכשירין לשטרא דהממע"ה ויד בעל השטר עה"ת ולכך נראה דס"ל לתו' דעדים הרשיעו לכתוב ללות ולא לוה ואף המה פסולין וא"כ הבו דלא לוסיף דנימא לבטל השטר ואין לדקדק הר"ן דתי' למה לא יפסלו העדים ותי' דכתבו ללות בניסן וכו' וקשה לאביי מא"ל דסבירא ליה עבחז"ל ואפשר לומר כגון ששני יב"ש בעיר אחד ואמר לו לוה לעדים כתבו שאני חייב ליוסף ב"ש זה וכתבו שטר והיה בידם וקודם תשרי נמלך ולוה מיב"ש השני ואם כן הרי זה מוקדם דלא שייך עבחז"ל דהא בשעת כתיבה לא נתכוונו לזכות לזה יב"ש רק אח"כ הלוהו משני ובאמת לולי מוקדם היה כשר דלא בעינן שטרות לשמה כמו בגיטין אבל עכשיו הוה מוקדם רק עדים לא נפסלו בכך דסבירא ליה דמותר לעשות כן וכמ"ש הר"ן לגבי הך דר' אסי ובזה יש להבין דברי הטור דהביא דברי רמ"ה דאם כתב בניסן ולא לוה עד תשרי לא הוה מוקדם וגובה מזמן שני והקשה עליו הטור ע"ש והקשו הא לטור דס"ל עבחז"ל לא יש להך דינו במציאות וע"ש שדחקו ולפמ"ש ניחא דאם כתבו בניסן ללות מיב"ש זה ולוה בתשרי מיב"ש השני וא"כ לא שייך עבחז"ל דהא לא כתבו לזכות לזה יב"ש רק להשני ואם כן הוי מוקדם ולדעת רמ"ה לא הוי מוקדם דהא לא שקרו עדים וע"ז השיג הטור דמה בכך סוף כל סוף הוי מוקדם וא"ש ובאמת יש לפקפק קצת בזה הדין דאם נכתב ליב"ש זה אי מהני ליב"ש אחר דאף דלא בעינן בשטרות לשמו כמו בגיטין מכל מקום על כל פנים השיעבוד לא חל על יב"ש זה דהעדים לא נתכוונו לזה אך ודאי דאם מסר השטר לו בעדים ודאי דמהני דלא גרע שטר שלוה בו ופרע דקי"ל דנמחל שעבודו ומכל מקום אי מסרו לו בע"מ מהני כדלקמן סי' מ"ח והרי זה במכ"ש ויש להקשות קצת אם כן עדיין לאביי קשה איך כותבין שטר ללוה דילמא יכתוב בניסן ליב"ש זה וימסור בתשרי ליב"ש אחר ואם כן הוי ליה מוקדם ולא שייך עבחז"ל ול"ל דבאמת בהוחזקו שני יב"ש אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה דהא אביי ס"ל אף דלא הוחזקו חיישינן לשני יב"ש כמבואר ביבמות וכמ"ש הגמ' בשמעתה הא אמר תנו וכו' ועיין לקמן בסי' מ"ט מ"ש בזה וצ"ל כולי האי דכתב בניסן ולא ילוה עד תשרי ויזדמן שני יב"ש וילוה מהשני אף לאביי לא חיישינן וצ"ע ועוד י"ל דאם כתב ללות בניסן ולא לוה ומת והיורש לוה בתשרי הוה מוקדם דלגבי יורש לא הוי מטו לידו ולא קרוי עבחז"ל כמבואר בתו' בשמעתא הא בי' והא בברי' ע"ש (ולשיטה זו דהך סברא דכתב ללות שייך רק לר"א ולא לאביי ישבתי בחידושי קושי' התו' על רש"י כתוב' דף י"ט ע"א ד"ה טעמא דלרש"י בעדים כ"ע סבירא להו דנאמנים רק בהודאת בע"ד נחלקו ובב"ב ס"ל לר"י דאף בעדים נחלקו ע"ש דס"ל לרש"י ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל עבחז"ל כמ"ש התו' ב"מ דף י"ו ע"ב ד"ה אף ע"ש וא"כ שפיר י"ל דס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים ול"ק מוקדם היכי משכחת ליה די"ל דכתב ללות וכו' משא"כ סוגי' דכתוב' כאביי ועיין רא"ש פ"ק דב"מ דרבא גם כן סבירא ליה כאביי ורבא דמשני כך וס"ל עבחז"ל ואם כן אילו ס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים מוקדם איך משכחת ליה ודוק) ובגוף הדין אעפ"י שאיני כדאי להרים ראש מכל מקום לדינא נראה כדעת הי"א דהא כבר כתבנו לעיל בסי' ל"ד להרז"ה דס"ל דעדים נאמנים דטעו בשנת מלך וכדומה אפילו בכת"י יוצאים ממקום אחר א"כ הזמה בשטר איך משכחת ליה הלא מצו למימר דטעו בשנת המלך ומה יועיל שכתב השטר בזמנו כתבנו מכל מקום אם יהיו נזומים יאמרו טעינו ועוד דאם הוא מצו לטעות ואומרים על זה לא חתמנו אם כן איך אפשר להזימו הא על זה לא חתם כלל ולא על זה הוי כנחקרה עדותו כלל א"כ מה שייך בי' הזמה כיון דלא חתמו עליו כלל ואם כן המחבר דכתב לעיל דעת הרי"ף והרמב"ם דהוי הזמה בשטר ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה רק כרמב"ן ולדידהו לא קשה גם כן מכל מקום איך יהיה הזמה גבי' הא העלינו דלפסול עדות אמרינן דטעו במכ"ש בהזמה די"ל דאיירי בדבר דלא נוכל לטעות בקל אבל להרז"ה דס"ל דאמרי על זה לא חתמנו ולא הוי כנחקרה עדותן בב"ד איך שייך בי' הזמה. ועוד נראה דהרז"ה דכתב בפ"ג דיבמות דלכך לא הוי שטר מפי כתבם דהוא בשליחו' הלוה או המקדש והקשה עליו הרמב"ן דעדיין קושי' הרי"ף במקומו במה דאמרינן דאי לא דכירי העדים זמן שטר קדושין זימנא דחזו בכתבא ומסהדי מה בכך ימסרו השטר לב"ד ואין צריך לעדות שלהם ולזכירתן כלל ע"ש ונר' דהרז"ה אזיל לטעמו דס"ל דעל זמן השטר לא נחקרה עדותן כלל וע"ז י"ל לא חתמנו וטעינו אם כן אף דבד"מ כ"ז דלא אמרו טעינו מוציאין ממון מתקנת' דרבנן מכל מקום לקטול נפש ודאי דא"ס על זמן הנזכר בשטר קידושין ועל חזקה כיון דעל זה לא נחקרו עדותן כלל ואיך נקטול נפש על דבר דלא נחקרו עדותן ולא סמכינן על זמן קידושין אם לא דיעידו בע"פ הזמן ואם כן שפיר י"ל דחזא בכתביו ופשוט וכ"כ העיטור באות זמן לאחר שהביא ירושלמי הנ"ל דיכולי' לומר על זמן לא חתמנו כלל והעלה דמיירי אפילו בכת"י יוצא ממ"א כתב והיינו דגר' בפ"ד אחין אי דחזא בשטר' רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכו' דלא אמרינן בזמן כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכו' עכ"ל והוא הדבר שכתבתי ולכך לק"מ להרז"ה והרמב"ן דטען עליו אזיל לשיטת דלא סבירא ליה הך דרז"ה כמ"ש וא"כ הרי"ף ותו' ורמב"ם דכולם משני שינויי אחריני בהך דפ"ד אחין ש"מ דלא ס"ל הך סברא של הרז"ה דנימא דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר לא יהיה ע"ז נחקרה עדותן ואם כן אחרי רבים להטות גם יש דמות ראי' לדעת זו מהך גמ' ריש פרק אד"מ שהבאתי לעיל דפריך הגמרא ולפריך ממתניתי' דקתני מאוחרים כשרים איך דייקינן בהך סהדי דלמא משקרי ופירש"י אע"ג דעדי' מעידים על הלואה שהיה מוקדם הך ה"ל מלוה ע"פ והנך עדי בשטר משקרי והקשה הגאון מהר"ם לובלין דמה קושי' דלמא מאוחרים כשרים איירי דליכא עדי אחריני רק הם עדי שטר אמרו אחרנהו ואם כן הם נאמנים ולא שייך למפסל סהדי וכתב דרש"י סבירא ליה דאין עדים מהשטר בעצמן נאמנים כי עדים אחרים אבל על הטור וסייעתו קשה ותי' מה קמ"ל מאוחרי' כשרים פשיטא ודבריו במ"ש רש"י לא סבירא ליה דעדים עצמם נאמנים תמהני איך נעלם מעין חכמתו דברי רש"י בריש ר"ה דפי' דעדי השטר אמרו כתבנו בתמוז וראינו הלואה בכסליו ולא נודע אם מאוחר או מוקדם ע"ש הרי דסבירא ליה עדי עצמן נאמנים גם מה שתי' פשיטא תמהני הלא איכא תנא דפוסל במאוחר בפ' ג"פ משום דכותבין שובר ואם כן קמ"ל דלא חיישינן ועוד הא קמ"ל דדאקני משעבד דאל"כ אף מאוחר פסול. ולכן נר' דסבירא ליה דהא קתני רישא פרוזבל מוקדם כשר ומאוחר פסול וע"כ איירי דעדים אחרים מעידין כן דל"ל אותן עדים מי מהימני ול"ל דאין כת"י יוצא ממקום אחר מה בכך הא פרוזבל ודאי דא"צ קיום דהא נאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד אף דלא ראינו כלל ומ"מ נאמן משום חזקה לא שביק וכו' ע"ש ומכ"ש בדאית קמן והמלוה טוען שהוא אמת דא"צ קיום דלא יהיה דנאבד לגמרי ומה"ט מכשירין אין בו זמן עיין לקמן סי' ס"ז סל"ה ע"ש וזה פשוט דלא גרע מאלו נאבד לגמרי ואם כן לית להו מגו דמגו שלהם אינו דהוי מ"ל אין זה כת"י דמגו בי תרי לא אמרינן רק מגו דשתקי וזהו לא יפסול פרוזבל ואם כן מי מעיד על קדימ' פרוזבל ואחרו ע"כ עדים אחריני ובזו קתני שטר מוקדמין פסולי' ואיירי בהך גוונא דפרוזבל כדקתני בברייתא כשר בפרוזבל פסול בשט"ח וכו' והיינו בעדי אחרינא ושפיר קשה איך דייקינן בהך סהדי וא"ש. אך זהו הכל דאינם נאמנים רק באין כת"י יוצא ממ"א אבל להרז"ה וסייעתו קשה קושי' מהר"ם הנ"ל ונר' ליישב בדוחק דכי אמרינן דעדים יכולים לומר ע"ז לא חתמנו ולא דקדקו כהוגן בזמנא דשטרא היינו במסקנ' דחזי' לן הגמ' דד"מ לא בעי דו"ח אבל לס"ד דאף ד"מ בעי דו"ח אם כן הזמן הוא עיקרו של עדות וע"ז סובב והולך כל עדות אם כן איך ס"ד דלא ידקדקו היטב לחתום בזמן כראוי דאף דסבירא ליה להרז"ה דבשטר לא שייך הזמה כמש"ל מכל מקום כיון דצריך דו"ח לברר ולדעת אמיתותו של עדות והוא הכל תלוי בזמן אם כן לא שייך ע"ז לא חתמנו דזה יותר מוטל עליהם מן שם מלוה ולוה ולכך בס"ד ע"כ אין העדים נאמנים רק עדים אחרים אמנם במסקנא דקי"ל אין עדים צריך דו"ח בד"מ שפיר קאמר הוא הירושלמי דיכולים לומר ע"ז חתמנו וכו' דלא תלי' בי' גוף העדות (ולפ"ז צ"ל לפמש"ל בישוב הך פ"ד אחין דסבירא ליה גם שטר קדושין א"צ דו"ח וזהו דלא כמש"ל לדעתו בסי' ל"ד ע"ש ודוחק) אבל לשיטת הרמב"ן התי' מרווח כמ"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר אף דנימא בפי' ירושלמי דסתם דבכל מקום עדים נאמנים לומר מוקדם הוא אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר מ"מ לדינא לא קאי דירושלמי לשיטתו דסבירא ליה בפ"ב דכתובו' דעדים נאמנים לומר אמנה הוא ולי' בי' משום אל תשכן באהליך עולה דלא קאי אלא למלוה ולא לעדים ואם כן אף מוקדם סבירא ליה דלית בי' משום עולה דאין לך מוקדם יותר משטר אמנה ולכך יכולים לומר לא דקדקנו בשטר בזמנו דהאמין הלוה למלוה דהא אפי' על אמנה יכולים לחתום אבל לפי דקי"ל בגמ' דידן דעדים אין רשאים לחתום על אמנה דה"ל עולה אף מוקדם כיוצא בו ה"ל עולה וצריכי' לדקדק בזמנו של שטר בתכלית הדקדוק ומהכ"ת שיהיה נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א ועוד זה צריך לפרש הא דכתב הטור בעדים אחרים מעידים שהם אנוסים מחמת נפשות להקדים נר' דלא פסול לגמרי דהוי ליה תרי ותרי דמסתמא דעדות לא הוי לי' אנוסי' מחמת נפשות ואם כן ה"ל כאלו מעידים בפי' דלא היה אנוסי' מחמת נפשות ועדים אחרים העידו דהיה אנוסי' ה"ל תרי ותרי ועיין לקמן סי' מ"ו סל"ז והדבר מבואר:

(ח) לפסול השטר וכו'. אין להקשות הא דין זה איירי במתנה בלי אחרי' כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ב מדהכשיר הרשב"א אפילו עדים אחרים ליכתוב וכמ"ש הסמ"ע בס"ק ט"ז ואם כן הא המחבר סתם לעיל כדעת האומרים דאין מוקדם פסול רק לגבות משעבדי אבל לב"ח כשר ואם כן כאן כל ענין השטר להחזיק המתנה ולא להוציא מיד לקוח' אם כן אף דהוא מוקדם כשר לב"ח ואם כן קשי' למחבר ונראה אף מחבר דוקא גבי שט"ח סבירא ליה דכל חשש פיסול יש בהקדמת זמן שיגבה משעבדי שלא כדין אף במה דקנסהו חכמים לא קנסהו אלא מבלי לגבות משעבדי כלל אבל מב"ח גבי דבזהו לא נעשה פיסול אבל במתנה במוקדם יש חשש פיסול בגוף המתנה דאם נתן לשמעון באייר ובניסן לוה מיעקב או מכרה ליעקב היה יערב טורף השדה משמעון ועכשיו שהם הקדימו המתנה לאדר הוא מוקדם ליעקב ואם כן הפיסול בגוף המתנה וקנסוהו חכמים דלא יהיה שטר מתנה לגוף מתנה מועיל כלל ולכך אף למחבר השטר פסול:

(ט) יכולים לחתום שטר אחר מזמן ב'. והש"ך בס"ק כ"ב הקשה דהא איירי במתנה בלי אחריות דהא כתב דעדים אחרים שהיה שם במעמד הקנין יכולים לכתוב לו שטר אחר ש"מ דלית בי' אחריות דאי איירי באחריות איך עדים אחרים יכולים לכתוב ואם כן למה נתן הרשב"א הטעם דאלו לא עשו שליחתן דהוא צוה להם לכתוב שנת נ"ח והם כתבו שנת נ"ז ולכך לא שייך בהו עדים שעשו שליחתן וכו' מה צורך לכל זה הא בלא"ה כותבין עשרה שטרות על שדה אחד במתנה וקושי' גדולה היא לכאורה אבל נראה לפמ"ש לעיל סי' ל"ט וסי' מ"א כי אמרינן דעדים אחרים יכולים לכתוב היינו כשאין הנותן מוחה אבל כשמוחה לכתוב ה"ל מפי כתבם ועיין מש"ל בסי' מ"א בתומים ס"ק ו' ע"ש. ולכך כי אמרי' דעדים אחרים יכולים לכתוב היינו כשאין הנותן מוחה אבל כשמוחה א"י לכתוב אעדי הללו שהיו עדי קנין כמבואר בתשובת רשב"א שהיה במתנה ההוא קנין. יכולים לכתוב ואעפ"י שנותן מוחה כיון שכבר צוה לכתוב וקנו ממנו אלימא מילתא דקנין וכמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' אלף ל"ז וכ"כ הש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק י"ג ע"ש דכך דעת הרשב"א ואם כן הרי כותבים למקבל אפילו עומד וצוח וזהו כשלא עשו שליחתן אבל אם כבר עשו שליחתן הרי הם כעדים דעלמא וחזר הדבר כשהנותן מוחה דא"י לכתוב כמו בשארי עדים אבל כשלא עשו שליחתן הרי כותבין אף שהנותן מוחה וא"ש ומ"ש מזמן השני פשוט דמיירי משנת נ"ח דהיינו זמן שני דהא אף דשטר נתבטל מכל מקום היה קנין ובפרט מתנה אבל מאוחר לשנת נ"ח רק מזמן הכתיבה עכשיו א"י לכתוב דבמתנה שטר מאוחר פסול וכמש"ל בסי' מ"א ס"א ע"ש להדיא. ומה שטען הש"ך אם כן בכל שטרי מוקדמי' דקי"ל דאפילו מזמן השני אינו גובה ומ"מ לא נפסלו העדים כדלעיל בסעיף שלפני זה יכתבו עדים שטר מזמן השני דהא לא עשו שליחתן ולמה לא יטרוף אף מזמן השני לא הבנתי דבריו דהרכיב המילות אהדדי דמה שאמרו שם במוקדם דאפילו מזמן שני לא נגבה היינו שטר שנכתב בתשרי שנת נ"ח והם טעו בשנת המלך והיה כותבים בשנת נ"ז והפסול נתברר בב"ד בשנת ס' וה"א דיגבו משנת נ"ח דשם באמת נכתב שטר וקמ"ל דלא דקנסהו חכמים וזהו זמן שני האמור שם והיינו זמן נ"ח אבל אם באו עדים לכתוב שטר חדש א"י לכתוב רק משנת ס' כי השטר עד ס' היה חספא ואם יכתבו משנת נ"ח הוי מוקדם וצ"ל לכתוב שנת ס' ומזו לא מיירי פשיטא דיכולים לעשות כן ומאן מעכב ע"י רק עד שנת ס' א"י לגבות וכמו כן אם היה קנין בשנת נ"ח יכולים לכתוב לעולם משנת נ"ח דנהי דהאי שטרא הוא חספא מ"מ מזמן קנין יכולים לכתוב רק לא נחתינן בפסול מוקדמי' אם העדים יכתבו שטר חדש רק כל הפיסול אי שטר זה כשר או פסול ואם הלכו עדים למד"ה ולא רצו לכתוב שטר חדש אי יש בשטר ההוא תוקף לגבות אבל שיהיה הם כותבים שטר חדש מהכ"ת לא כיון שלא נפסלו ואם הלוה מוחה תלי' בפלוגת' דלעיל סי' ל"ט ס"ד ע"ש וזה פשוט וכל דברי הש"ך בזה תמוהי':

(י) שוב אינו נאמנים. לפי מ"ש הסמ"ע והע"ש פי' דאינן נאמנים לכתוב שטר אחר והש"ך בס"ק כ"א תמה למה לא יהיו יכולים לכתוב שטר מזמן השני כיון דלא עשו שליחתן ומה בכך דכת"י יוצא ממקום אחר ועוד למה יהיו נאמנים לפסול השטר ולכן פי' הוא דבאמת כך הפי' דאינם נאמנים לפסול השטר ואין צורך להאריך בסתירתו כי הלשון של תשובת הרשב"א ומחבר אינו סובל כלל פי' כי הלא פתח ואומר דאין שום דבר מציל מלפסול השטר וכן מה שכתב ומ"מ המקבל מתנה נאמן וכו' מה מכל מקום הא סיים דאינם נאמנים וכשר השטר ואיך שייך ומ"מ ולפי דברי הש"ך צ"ל תחילה דמ"מ אם מקבל מתנה מודה דפסול ומ"מ יש לו מגו ועיקר חסר בדבריו הנ"ל וגם בתשובת רשב"א משמע להדיא דפסול ולכך נראה פשוט דזה ידוע עפ"י הודאת המקבל שכל הקנין והמתנה נעשה בשנת נ"ח ואם כן השטר ודאי פסול דמה בכך דנימא העדים טעו מ"מ השטר פסול דה"ל מוקדם ולא מיקרי מוכח מתוכו הטעות דכתוב דהיה חתנו דלפעמים לארוס נקרא ג"כ חתנו כמ"ש הרשב"א בתשובה כ"י הביאו מהרא"ש בתשובה סי' ל"ז ע"ש. רק הרי אנו באים לעדים לדון עליהם אם הם כשרים או פסולים דכתבו שטר מוקדם וסבירא ליה לרשב"א לטעות משנת נ"ח לשנת נ"ז אין העדים מצוים לטעות ולומר דמ"מ כשרים רק בשנת נ"ז קנו ובשנת נ"ח כתבו דהא הם מודים דלא קנו בשנת נ"ז רק בשנת נ"ח ואם כן העידו שקר ולא כל כמיני' לומר דטעו במה שאין מצוים לטעות והם פסולים ומגו דלא יודו וירמרו דקנו בשנת נ"ז ליכא דהא ה"ל מגו דבי תרי ומגו דאי בעי שתקי לא אמרינן דנימא דשתקי והיה אנו מתנצלים אותם דקנו בשנת נ"ז והוה מעמידין אותם בחזקת כשרות דסבירא ליה לרשב"א דאין שנים מכוונים לדעת א' רק מגו דשתקי אמרינן דאחד היה שותק ולא איכפת לי' בחבירו וכמש"ל בדיני מגו ע"ש ואם כן כאן אם אחד ישתוק הא השני אמר דלא קנו בשנת נ"ז וגם המקבל הוה כעד בדבר הזה דמה לו להעיד בזה דהוא שקר ושיהיו שניהם שותקי' ה"ל מגו דבי תרי דגם בשתיקה א"א לשנים לכוון הדברים שיהיו שותקים ועוד אם ישתקו לא נאמר דקנו בשנת נ"ז דא"כ ה"ל לומר כן ובאמת שיאמרו ה"ל מגו דבי תרי ולכך הם פסולים לעדות. אבל באין כתבם יוצא ממ"א יש להם מגו דטעו דהיו שותקים ואין זה כת"י כלל ובזו לא אמרינן דאם אחד היה שותק היה עד השני וגם המקבל מצרף להכחישו דאין המקבל נאמן לומר שחתם השטר לטובתו ואם כן שפיר ה"ל מגו. ואם כן דברי הרשב"א נכונים דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר השטר מכל מקום פסול דהא עכ"פ יכול לגבות מזמן ראשון ומה בכך שטעו אבל אם כת"י אינו יוצא יש להם מגו דטעו להכשיר עצמן. ואם כן כיון דהם כשרים יכולים לכתוב שטר אחר דהא לא עשו שליחתן כלל אבל אם כת"י יוצא ממ"א לית להו מגו דלא חתמנו וגם דקנו מן שנת נ"ז דה"ל מגו דבי תרי ואם כן תו לא מהמני דטעו דלא שכיח לטעות ומגו לית להו ואם כן הם פסולים לעדות וכיון דפסולין אף מזמן שני א"י לכתוב שטר אף דלא עשו הם שליחתן דמ"מ פסולים הם ואיך יכתבו שטר אחר אמנם אף דשטר פסול וגם א"י לכתוב שטר אחר הני מילי דכשאין המקבל יודע אם בטעות או בכוון הקדימו הזמן אבל אם הוא טוען שיודע שהיה בטעות יכול ליקח מהם שטר אחר וכשר לו מגו דבעי היה השטר זה שבידו כשר דהא יכול לומר בשנת נ"ז קנו וכו' ואי דהעדים הודו דקנו בשנת נ"ח הא יכול להכחיש דכיון שהגיד וכו' ואם כן נאמן הוא להכשיר השטר שיכתבו לו מכאן ולהבא וא"ש. והדבר מדוקדק וזך ובהיר ובאמת ה"ל לומר דיש לו מגו דבאמת הכל נעשה בשנת נ"ז דהא חתנו אין כאן ראי' דהיה ארוס כמ"ש רק המחבר קיצר דבאמת הרשב"א כתב מתחיל' דיש לו מגו זו רק כתב אח"כ אפילו עדים ראו בשנת נ"ח החתימה מכל מקום יכול לומר דהיה הקנין בשנת נ"ז ותפס מחבר הך אחרונה משום דדחוק לי' דחתנו קאי על ארום. וע"ש בתשוב' מהר"א ששון סי' הנ"ל וצ"ל במ"ש הרשב"א דהיו עדים דחתמו בשנת נ"ח דלא הכשירו השטר דאל"כ איך שייך אין כת"י יוצא ממ"א דהן הן עדי הקיום ואפשר באמת כוון לזה אם כת"י יוצא ממ"א דהיו עדים הללו ועכ"פ דברי רשב"א פשוטי' ונכוני':

(יא) מגו דאי בעי וכו'. ועיי' באורי' שכתבתי בשם רשב"א דאם עדים אחרים ראו הקנין יכולים ג"כ לכתוב שטר ואין להקשות דאם כת"י יוצא ממ"א אם כן עדים פסולים מה יועיל שאר עדים הא ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול דהא הם ראו הקנין ובשעת קנין אף הם היו כשרים רק לאח"כ בשעת החתימה קלקלו וכתבו שקר ונפסלו אבל בעת הקנין עדים היו כשרים דלא נפסלו למפרע ולכך אף העדים שהיו בצירוף לא נתבטלו ופשוט:

(יב) מאוחרים כשרים. והא דקי"ל לקמן בסי' פ"ה ס"ג דראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא על ראובן מאוחר לז"פ שלו יכול לטעון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך לתבוע ממני חובי ואם כן לכאורה קשה איך מאוחרים כשרים הא נפק מני' חורבא דראובן חייב לשמעון באדר לפרוע באייר וניסן נצרך שמעון למעות ולא היה יכול לתבוע מראובן כי לא מטא זימני' ולוה מראובן על שטר ואילו כתבו העדים האמת לא היה כאן שום טענה לראובן לבטל חוב שיש לשמעון כי כאשר לוה לא היה אז זמן פרעון אבל העדים שמאחרים לכתוב עד סיון וכבר כלה ז"פ ואם כן אם יבא שמעון בחובו יאמר הא שטרך דלוית' ממני בסיון ואילו אני חייב לך כיצד לוית ממני ויהיה נלקה בלי משפט. וצ"ל כיון דבלא"ה לזה יש שטר כשר בידו וכל טצדקאו' אנו עושי' כדי לקיים השטר מבלי לבטלו ואם כן הואיל ושטר מאוחר כשר אם יטעון שמעון כן בניסן לויתי ממך רק העדים אחרוהו נאמן דכיון דקי"ל שטרי מאוחרים כשרים והא דבסי' פ"ה איירי בשטר שידוע שנכתב בזמנו דלית בי' דאקני או דהעדים מעידים דלא אחרוהו אבל אם טוען כן דאחרוהו נאמן ומהכ"ת לפסול השטר באומדנ' מה שיש לומר דתרי שטרות כשרים וכה"ג אמרו בשטר שהוזם דאחרוהו ואף זה כיוצ' בו. וגם י"ל בלא"ה לא חששו לדבר שאינו מצוי דאל"כ לפי דקי"ל כותבין שובר איך מאוחרים כשרים כקושי' הגמ' בשילהי ב"ב ואי אין כותבין זמן בשובר ואם כן כל שטרא איתרע דהא אין זה מספיק דאם לוה בניסן ופרע באייר בשובר בעדים בלי זמן והעדים ימותו באייר והם שאחרו השטר עד סיון יגבה ממנו דל"ל דהך שובר מוסב על הך שטר דודאי שובר נכתב מקדם דהא עדי שובר כבר מתו קודם זמנו של שטר ואם כן שטר מאוחר לשובר ועכצ"ל דלא חששו לדבר בלתי מצוי דמיתה לא שכיח. ואם כן אף דלעיל יש לישב כן דלא שכיח דילוה הוא לראובן ויחזור וילוה ממנו ואם יש לראובן מעות פורע ולכך לא חששו שוב מצאתי בחדושי רמב"ן שהקשה קושי' זו דילמא מייתי סהדי ותי' דלא שכיח או דאי טען דבשביל כך נכתב סתמא דלא ידעינן זמן דשטר מהימן ושני תי' עולים להנ"ל ג"כ ובפרט תי' אחרון דאי מצי לטעון על שובר הידוע דנכתב קודם זמן שטר דהא עדים מתי' דהשטר מאוחר ה"ה דמצי לטעון כהנ"ל ופשוט אך אפשר לומר בהך קושי' בשובר דאולי ימותו עדים דהלוה אפסיד אנפשי' דה"ל ליקח שובר מיד המלוה גופי' ותו ליכא למיחש דאם ימות המלוה יהיה נזכר דשטר מאוחר דהא כתבו דהוא המלוה ופשוט:

(יג) אבל בשטר מו"מ וכו'. כתב הש"ך דרשב"ם פי' דימכור לו שדהו בניסן ע"ת שאם יגיע לו מעות שיחזרנה לו וחזר הוא והחזיר לו מעות בתמוז וכששאל שטר מקנה אמר אירכס' לי' וכאן כ"ע מודים דכותבין שובר דאל"כ לא יחזיר לו שדהו ומה יפסיד לי' כשיכתוב לו שפדוהו בתמוז והם כתבוהו לשטר מכירה שהיה ראוי לכתוב בניסן על תשרי וטען חזרתי ולקחתי ממך השדה והא שטרא עכ"ל והקשה הש"ך ל"ל אירכס לי' אפילו בלי אירכס כיון דצריך לעשות מכירה חדשה מה לו להחזיר שטרו הלא מכל מקום צריך מכירה חדשה ואין זה קושי' לרשב"ם דסבירא ליה הלכתא דאותיות נקני' במסירה לחוד ואם כן יכול להחזיר שטרו ויקנה שדהו כרשב"ג דסבירא ליה חזרה שטר חזרה מתנתו דסבירא ליה אותיות נקני' במסירה ורשב"ם פסק הלכה כן בפרק הספינה וא"ש. אך האיש לדקדק דלמה פי' דבשעת מכירה התנה עמו שאם יחזיר לו מעות דיחזיר לו שדהו ולא פי' כפשוטה דמכר לו בלי תנאי בהחלט גמור רק אח"כ חזר ליקח הימנו וימכור לו ואח"כ יהיה שטר הראשון מאוחר לו וכן פירשו כל המחברים ונר' לומר כמו דאמרינן דלכך שטר הלואה מאוחרים כשרים אף דכותבין שובר משום דיכול ליקח שובר בלי זמן ואם לא לקח איהו דאפסיד אנפשי' ואם כן יש לדקדק אף בשטרי מכר יהיה מאוחרים כשרים וכשחוזר ולוקח הימנו יקח ממנו שטר מכירה בלי זמן כמו בשובר ול"ל דבשלמא המלוה מוכרח ליתן שובר כרצון הלוה דאל"כ לא יפרע אבל המוכר לא ירצה ליתן שטר מכירה סתם דהא ודאי מאן דמוכר לא מכר אלא בשביל דאיצטרך לי' זוזי ואף הוא מוכרח לעשות כרצון הלוקח ולכך מפרש הרשב"ם דאין מוכר שדהו ללוקח ברצון בשביל דאיצטרך לי' זוזי רק מוכרח למכור מפני תנאי שמוכרח להחזירו כשיתן לו מעות ואם כן אין כאן הכרח על המוכר ואדרבה המוכר יחפוש כל עיכובים אפס לא יהיה צריך להחזיר השדה ולכך מי יכריחו ליתן שטר מכירה בלי זמן שלא יהיה יכול לעולם לחזור ולקנות השדה משום אדם כי תמיד יבוא אחר כך בשטר זה. ויתן השטר בזמן והלוקח למען יגיע לשדהו יקבלו ואתא לידי פסידא זהו שנ"ל בישוב דבריו. ואף שהרמב"ן הקשה כן דליקח שובר במכירה בלי זמן ותי' דלוקח זמן משום אחריות י"ל דרשב"ם סבירא ליה דאינו חושש לב"ח כמ"ש התו' בב"ב דף מ"ו ד"ה לוקח כו' ואעפ"י דרשב"ם חולק היינו גבי עדות דאפילו בנגיעה רחוק לא יעיד אבל סבירא ליה ג"כ כתו' דעיקר אחריות הוא משום גזולה וזהו לא שייך כאן דהא מכרה לו ובשביל ב"ח לחוד לא חיישינן לאחריות ולכך לא חשב ליישב כמ"ש הרמב"ן וכ"כ התו' בריש ג"פ ד"ה מקושר שכתבו ע"ש ויותר נר' דקשי' לי' לרשב"ם הא דאמרינן שם בשטרי אקניית' דפי' הרשב"ם שטרי מכר או מתנה דאי לא ידעו יום מתנה או יום מכירה יכתבו יום שכתבו בו השטר הא בשטרי מתנה או מכירה אף מאוחר פסול ועיי' מ"ש לעיל ובסי' רל"ט מ"ש בזה ולכן סבירא ליה לרשב"ם דודאי בסתם שטר מכירה ומתנה ליכא לחוש דבין כך יחזיר ויקחנה מהלוקח ושוב יוציא הלוקח שטר מאוחר דמסתמא יחוש המוכר הואיל והדין כותבי' שטר מאוחר אולי הערים הלוקח לכתוב שטר מאוחר ואולי העדים כתבו שטר מאוחר ולכך חושש מבלי ליקח אם לא בהראות לו השטר וכדומה לסלק עצמו מחשש הנ"ל וזולת זה לא יקחנה וגם איהו אפסיד אנפשי' כששומע שאמר דנאבד שטר מכירה ירגיש בערמה דמי לא משמר שטרו ומוכר מוכרח למכור בשביל זוזי מה שאין כן לוקח יכול ליקח ממקום אחר אבל באופן שכתב הרשב"ם במוכר על תנאי שאם יביא לו מעות שיחזירנה לו וע"כ בהתנה לזמן דאל"כ איך יאכל פירות השדה מעולם דהא ה"ל רבית וכי בכדי לקח השדה וע"כ על זמן שאם יביא לו מעות לשנה או שתי' דבזה ליכא רבי' דה"ל כמשכנת' עיין לקמן סי' ר"ז בש"ע וסמ"ע ס"ק י"א ואם כן לפ"ז ליכא למיחש לערמת הלוקח שיאחר הזמן דא"כ הזמן לפדי' השדה נמשך יותר. וגם ליכא למיחש דעדי' מעצמן יאחרוהו דהא הם מזיקי' ללוקח בזמן הפדי' דנמשך יותר ואם כן תו לא חשש המוכר שהיה מאוחר ולוקח השדה ובאמת היה מאוחר מכל מקום ויפסיד שדהו ואם כן משום לא פלוג פסלוהו לכל שטרי מתנה ומכר המוקדמים אך זה טרם דאמרינן דתקן ר' ספרא לכתוב שובר בלי זמן אבל בתר דתקן אם כן בשלמא בשטרי מכר סתמא איך שייך שובר ואי יתן שטר מכירה בלי זמן הא איתרע אחריות וכדומה דאולי מכרה לאחר ויאמר השני דהוא מוקדם וכמ"ש הרמב"ן אבל בזה דנותן לו שובר דפדה שדהו אם כן מה אחריות יש כאן לחוש אם פדה והחזיר לו שדהו אין כאן מקום לב"ח של הלוקח לגבו' דהא אין לו על השדה רק חוב ומשכנת' ואם נתן לו שובר דפדהו הרי נסתלק שעבודו ואין ללוקח הבא מכח לוקח ראשון שלקח בתנאי או ב"ח הבא מכחו שום טענה בו ושפיר י"ל דכותבין שובר בלי זמן ואם כן הדר הדין לדידן בכל שטרי מאוחר כשר הן בהלואה והן במכר ומתנה ולכך אמרינן לקמן לדידן דאי לא ידע יומא של קנין יכולים לכתוב יום שנעשה הכתיבה אף דהוא מאוחר. והא דחששו בהלואה שיפרע ולא יחוש למאוחר דגם בזה י"ל דרוב שטרי הלואה יש בו ז"פ ואם כן חושב ג"כ מהכ"ת יאוחר זמן שטר ואם כן אף זמן פרעון יומשך והיינו הך ודוק. ויש להרשב"ם ראי' מהא דאמרינן בריש פ' גט פשוט מקושר שכתבו עדיו מתוכו רחב"ג מכשיר שיכול לעשותו פשוט ואמרינן בדף קס"ד הא חוששין דלמא יזיף ופרע ומפיק שטר מאוחר ומשני הגמרא דסבירא ליה אין כותבין שובר וקשה הא סתם אמרינן מקושר וכו' משמע אפילו בשטרי מקח וממכר דהא עיקר גט מקושר ופשוט ילפינן משטרי מקח וממכר דאקח ספר המקנה גלוי וחתום והתם מא"ל אבל לפי' רשב"ם ניחא דבסתם שטרי מו"מ בלי תנאי ליכא למיחש למידי ודוק:

(יד) מו"מ וכו'. כתב הש"ך בס"ק כ"ח נ"ל ה"ה שטר מתנה דזיל בתר טעמא עכ"ל ואם כי מסתבר דבריו היה לכאורה מקום לומר לפי' התו' ב"ב דף קס"ד ע"ב ד"ה השתא כו' דהא דאמרינן במקושר שיעשנו פשוט ויהיה מאוחר והוא יפרע בין כך ויפסיד כהנ"ל כתבו התו' ויפסידו לקוח' שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' בשלוה בהא שטרא וכו' ע"ש אם כן י"ל מכ"ש בסתם שטר דה"ל לאסיק אדעתי' דהוא אפשר מאוחר ולא ליקח ממנו שנית השדה אם לא באופן המועיל ואם לא עשה כן אפסיד אנפשי' דיש לחוש למאוחר כמש"ל בשם תו' ריש פ' ג"פ ולכן לכאורה נראה דלא חששו רק בשטרי מכר דשם יש פסידא דלקוח' דהוא יחזיר ויקחנה ממנו ויבא נגזל ויטרוף ממנו ובא לוקח ראשון ועושה עם נגזל קנוני' להניח השדה יום יומיי' אצלו ויטרפו ממנו ואחר כך יבא הוא בשטרו מאוחר לב"ד ויכתבו לו אדרכ' על לקוח' שלא כדת ולפסידא דלקוח' חששו אבל במתנה דלית בי' אחריות לא חששו ולהא דהוא יחזור ויקחנה מיד המקבל ויחזור וימכרנה ליד אחר בחשון ויביא המקבל השטר מתנה של תשרי ויאמר מתנתי קודמת לשטרך ושלי הוא דזהו גם כן כמו בנותן הראשון דהא הך דנתנה למקבל במתנה אי' לי' קלא כמ"ש הב"י בסי' רל"ט ע"ש בסמ"ע ואם כן אף' הוא לא היה לו ליקח עד שיתברר דלי' ליה למקבל שטרא ואם סמך על מוכר שלו הפסיד על נפשו ולא חששו רק לפסיד' גבי לקוח' כמ"ש תו' להדיא ולכך לא נזכר בכל דוכתי' רק שטרי מכר ומה שהביאני לזה להבין דברי התו' שם ב"ב דף קע"ב ד"ה אי ידעיתו כו' דכתבו לר"י דל"ש במכר ול"ש במתנה מיירי דאפי' בשטר מכר משכחת לי' כגון דכתבו מדעת שניהם (כן הוא גי' אמתי כפמ"ש מהרש"א בשם ת"י ע"ש) דללקוח' ליכא הכא פסידא כלל דיש קול למו"מ וליכא למיחש למידי עכ"ל והדבר לכאורה מחוסר הבנה מה טעם הרשב"ם דסבירא ליה דוקא במתנה ולא במכר הא יש לו שעבוד נכסי' משעת לקיח' דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ובתו' יש יותר להבין מה זה דחידש דכתבו מדעת שניהם וכתב הרב מהרש"א נ"ל דר"ל לאפוקי אי לא נכתב מדעת שניהם כההיא דשנינו כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו אין כאן קול למו"מ אפילו באקניית' ואיכא פסידא לקוח' עכ"ל ודבריו לכאורה תמוה דאם יש כאן אקניית' ויש לו קול מה נ"מ אם נהי' מדעת שניהם הלא על זה אמרינן בב"מ בשטר אקניית' דלכך כותבין בשאין לוה עמו דיש לו קול בשטרי אקניית' ומהרש"א גופי' כתב באותו ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' ומזה מוכח דאעפ"י דאין לוקח עמו יש לו קול דאל"כ איך כתבינן לר"א דמוקי לי' בשטרי אקניית' וגם מה יועיל עכשיו דנכתב מדעת שניהם לעשות קול למפרע דהא כותבין עכשיו ומקדימים הזמן ליום הקנין וכי בשביל שעכשיו נכתב מדעת שניהם יחול הקול למפרע וגם במרדכי אחר הביאו דברי רשב"ם וריב"א דסבירא להו דוקא במתנה הביא דברי ר"י וז"ל ולר"י נראה ל"ש מכר ול"ש מתנה כדאמרינן בפ"ק דב"מ ר"א מוקי לה בשטרי אקניית' וטעמא דעדים מפקים לקלא משעת קנין דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל הרי להדיא דאפילו קנין למוכר לחוד יש לו קול. ודלא כמ"ש מהרש"א וגם יש לדקדק לפי דברי ר"י במרדכי אם כן ה"ה הלואה נמי ולמה נקט רק שטרי מכר ומתנה וכבר עמדו בזה מחברי' עיין בס' בני יעקב דף מ"א שהאריך בזה ולכן היה נראה הא דמוקי לי' בשטרי מתנה דוקא לא משום רישא דאי ידעו יומא דקנו דיכתבו יום הקנין דזה שייך אף במכר וכמ"ש הוא באמת בנוסח' רשב"ם שלפנינו דאיירי ג"כ הך סברא אפילו במכר רק סיפא לא יתכן דאי לא ידעו יכתבו יומא דקיימו בי' והא ה"ל מאוחר ושטרי מאוחר במו"מ פסולים כקושי' הב"י וסמ"ע לקמן בסי' רל"ט וכמש"ל בדברי רשב"ם ולכך מפרש לי' רק בשטר מתנה ולפמש"ל לא חששו הך חששא במתנה דלית בי' אחריות כלל וכמ"ש דאיהו אפסיד אנפשי' וכנ"ל אמנם ר"י פי' לי' אף בשטרי מכר דמשום מוקדם ליכא חששא דאי' לי' קול רק במאוחר וסבירא ליה לר"י כמ"ש הטור והש"ע לקמן סי' רל"ח דכי כותבין שטר מכר דלא נתרצו שניהם לקנין רק למוכר בלתי לוקח צריכין לכתוב בתוך השטר דכבר פרע הלוקח המעות ליד המוכר בעד קנין ההיא אבל כשנכתב מדעת שניהם יכולים לכתוב דלא פרע עדיין דמי זבינא ע"ש. ואם כן הא דחיישינן דיחזור ויקחו מן הלוקח והוא יבא בשטרו המאוחר היינו אם כתב בי' דפרע דמי זבינא אבל אם כתב בי' דנשאר חייב דמי זבינא אם כן מה חשש יש כאן אם יבוא עליו שנית חזרתי ולקחתי הא צריך ליתן מעותיו וכיון דצריך ליתן מעות אם כן מה פסידא יש ואי דבין כך הוקרה מלבד דזה חשש רחוק אף גם ה"ל שבח ואין גובה ממשעבדי וכבר כתבנו דלא חששו רק לפסיד' דלקוח' וזהו דברי תו' די"ל בשטר מכר כגון שכתבו מדעת שניהם וכיון דכתבו מדעת שניהם הרי דיכולים לכתוב דלא קיבל המעות ואם כן ליכא חשש כלל דיקנה ממנו ויבא אח"כ בש"מ מאוחר ולכך סיימו דמשום לקוח' ליכא היינו משום מוקדם דהא יש לו קול כמ"ש המרדכי רק חייש אי לא ידעו דכותבים מאוחר אם נכתב בכה"ג ליכא תו חשש כלל ודבר נכון בעצמותו. ובהכי ניחא דלא פירש בשטרי הלואה דהא אמרינן שם דקודם דאמר ר' ספרא לספרי דיכתבו שובר בלי זמן אפי' שטרי הלואה מאוחרים פסולים אם לא דכתבו שטרא דנן אחרנוהו וידוע דר' ספרא היה בזמן ר' זירא ואביי ורבא כנודע בסדר היוחסין ור"ז אמר הלכה בשם רבא בר שיל' בגיטין דכ"ו ע"ב ע"ש ובס' יוחסין אות ר' וא"כ דהיה מוקדם מזמן ר' ספרא בימיו היה שטר הלואה מאוחר דלא כתב בי' אחרנוהו פסול ולכך בהני שטרי אקניית' דלי' בי' הך דכתבו אחרנוהו וכו' בהלואה פסול ולא מוכשר רק בשטרי מכר ומתנה ולא בהלואה ול"ק כמ"ש המרדכי דקנין יש לו קול אף בהלואה דכאן טעם אחר אי' בי' משום אי לא ידעו וכו' כן נראה לכאורה בישוב דברי תו'. אך באמת קשה עלי לומר פי' בדברי התו' נגד נושא כלי התו' הוא רבינו מהרש"א ז"ל וגם בלא"ה יש לישב דמ"ש המרדכי בשם הר"י כנ"ל משמע דאפילו בשטרי הלואה אמרינן מזמן קנין אית ליה קלא ולא כן כתבו התו' בסנהדרין דף ל"ב ד"ה חיישינן דבשטר הלואה אף דנעשה בניסן הקנין אי כתבו זמנו מניסן ה"ל מוקדם ופסול ולא איירי באקניית' רק בשטר מתנה ומקח וגם יש להבין כי דברי רשב"ם סותרי' זא"ז דכאן בהך דשטרי אקניית' כתבו להדיא דבשטרי הלואה לא יכתבו יום הקנין והשיג על ר"ח דסבירא ליה דיום קנין מהני ואילו בדף קנ"ז ע"ב פי' רשב"ם להדיא בשטרי הלואה דאם קנו בניסן וכתבו השטר באייר והקדימו לניסן כשר ומביא ראי' מהך דאי ידעיתו יומא דאקניית' ולכן נראה דבאמת יש להבין איך ס"ד לחלוק אר"ח הא גמ' ערוכה היא בב"מ דבשטרי אקניית' אף למוכר וללוה כותבין ואם נאמר דפי' כרש"י בין ילוה ובין לא ילוה והיינו משעת כתיבת השטר אף דלא ילוה משתעבד אבל דקנין לחוד בלי כתיבה כהך דהכא דאחרו לכתוב לא חל השעבוד למפרע משעת קנין דזהו נגד מ"ש מרדכי בשם ר"י להדיא כמש"ל ולכן נר' לומר דס"ל דאביי ור"א מחולקי' בזה דר"א דמוקי למשנה כותבין שטר ללוה בלי מלוה בשטרי אקניית' סבירא ליה ע"כ דקנין משוי' ליה שעבוד דשטרא ל"ל דהא לא מטא שטרא לידו ובמה חל השעבוד ומה בכך דכתב בשטר הא לא הגיע השטר ליד מלוה וע"כ בקנין וא"כ בקנין לחוד משתעבד דמה יועיל הכתיבה אם לא הגיע ליד מלוה אבל אביי סבירא ליה עבחז"ל ואם כן י"ל קודם דנכתב השטר אף אלף קניני' לא משווי' לי' שעבוד לענין קיל רק בנכתב הוא דחל שעבודא דעבחז"ל אבל קודם לכן לא חל שעבודא ולכך הא דכתב המרדכי בשם ר"י דמשעת קנין חל שעבוד ויכול לכתוב היינו לר' אסי אבל התו' בסנהדרין פי' אליבא דאביי ולכך תי' דלא מהני לכתוב מעת קנין ולר"א באמת צ"ל תי' אחר וכמש"ל ע"ש וגם כאן בב"ב דעת התו' דרבא ב"ש אמר למילתא אליבא דאביי דס"ל עבחז"ל ולא אמרינן דקנין משוי ליה קול בלי כתיבה ולכך ס"ל לתו' דלא מיירי בשטרי הלואה רק בשטרי מקח דהקול לא מחמת קנין רק מכח המוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי וסבירא ליה לתו' דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו כשהלוקח מוכרח ליקח השדה אם כן נגמר המכירה ועדים מפקי לקלא אבל אי כותבין שטר למוכר בלתי ידיעת הלוקח דלאביי מותרי' לכתוב דעבחז"ל ואם כן אין הלוקח מוכרח ליקח השדה אעפ"י שנכתב השטר כדלקמן סי' רל"ח ואם כן כיון דלא ברירא דיקח הלוקח אין העדים מוציאי' קול דנמכר שדהו דהא עדיין הדבר בספק ולכן כתבו התו' שפיר דאפילו בשטר מכר משכחת לי' אפילו לאביי והיינו דכתבו מדעת שניהם פי' דנכתב בשטר דהוא מדעת שניהם אז יש לו קול מחמ' מוכר שדהו בעדים תיכף משעת קנין אבל אי לא נעשה מדעת שניהם א"כ אין לכתוב מזמן קנין דלא שייך עבחז"ל וגם מוכר שדהו לא שייך בי' כלל אבל מדעת שניהם יש קול למו"מ והיינו מטעם מוכר שדהו בעדים וא"ש וזהו כוונת מהרש"א אי נכתב השטר באופן דלא נודע דהלוקח מרוצה דהא מותרי' לכתוב משעת שהמוכר מצוה דעבחז"ל אז אין לו קול פי' קודם כתיבה אפילו באקניית' דלא שייך המוכר שדהו כיון דלא בריר' לי' דיקנהו הלוקח וא"ש מה שכתב דאין כאן קול דקנין לא מהני ומוכר שדהו וכו' גם כן לא אמרינן בדבר דלא פסיק' לי' וכן יובן מה שכתבו התו' בגיטין דף י"ח ע"א ד"ה אף כתובה וכו' דאם קנו על תוספ' כתוב' בע"ש דיש לחתום במ"ש דה"ל קלא כמו שטרי אקניי' בב"ב ואע"ג דסבירא להו לתו' בשטרי הלואה לא מהני קנין אלא דהתו' אזיל לשיטתן כמ"ש גיטין דף נ"א ע"א ד"ה או דילמא וכו' דכתבו דפסיק' כי האי ה"ל כמו מוכר שדהו בעדים דאי' לי' קלא והא דבעי קנין משום דזולת קנין לא מהני פסיקא למשעבדי כדאמרינן בפרק הנושא דאינו כתובי' אצל משעבדי ע"ש ונכון ומעתה גם סתירה ברשב"ם י"ל דכאן נמשך רשב"ם בפסק הלכה אחר אביי דאפשר דסבירא ליה כתו' דהלכה כמו אביי דעבחז"ל ולכך לא סבירא ליה דקנין יש לו קול כמש"ל ולכך השיג אפסק ר"ח ומוקי לי' רק בשטר מתנה והא דלא מוקי לי' בשטר מכר ומשום מוכר שדהו בעדים כו' דלא משמע ליה דנעשה מדעת שניהם או דאזיל לשיטתו דסבירא ליה בעדים צריך לפרש אחריות ועיין מש"ל סי' קי"ו ע"ש אבל לעיל בדף קנ"ז פי' הכל אליבא דר' אסי וכמו שסיי' רשב"ם שם ודלא כאביי דסבירא ליה עבחז"ל הרי דכל מילתו שם אמור לר' אסי דביקש לפרש המשנה אף לר' אסי ולכך מפרש באופן דאי' בי' מוקדם לכ"ע ולר"א מודה רשב"ם לפסק ר"ת דקנין מהני ומשעת קנין אי' לי' קלא בהלואה ובכל השטרות ולק"מ. ולכן אף לענ"ד מסתבר פי' כמ"ש בדברי תו' מכל מקום לדינא אין לזוז מדברי ש"ך דאף במתנה המאוחר פסול כמו בשטר מכר:

(טו) פסולים כו'. כתב הש"ך ואם הודיע למוכר שאיחרו השטר כשר ואם כן שטר מאוחר הבא לפנינו כשר דאמרינן מסתמ' הודיעו למוכר דחזקה שעושים כהוגן עכ"ל ודבריו לדינא צ"ע דא"כ אף למ"ד כותבים שובר בשטרי הלואה דינא הכי דמ"ש כשיהיה הלוה יודע לא יפרע בלתי שטר וכדומה ואם כן כשבא לפנינו שטר מאוחר כשר דחזקה עדים עשו כהוגן ולא כן משמע בגמרא גבי שטר שזמנו בשבת דאמרי' דלכך מאוחר כשר לכ"ע הואיל ומוכח מתוכו הא בלא"ה אנו אומרי' דעשו כהוגן ודוחק לומר דאיירי כשידוע דלא הודיעו ללוה ודוחק ועוד מה טרח הב"י לקמן בסי' רל"ט ליישב הקושי' במ"ש הטור דאי לא ידעו יום אקנייתא במו"מ דיכתבו יום כתיבה דילמא איירי דמודיעים למוכר. ולכן נראה אף דדין ראשון מסתבר מכל מקום מסתמא אמרינן דלמא שכחו להודיע או טעו בכה"ג דלאו כל עדים הך דינא גמירי והשטר פסול כמשמע' כל הפוסקים בסתימת דבריהם הא אם נודע דהודיעו למוכר אפשר לומר דכשר כדעת הש"ך כי בלא"ה הך דיחזור ויקחנה הוא רק חששא בעלמא:

(טז) דאי אמר אשתבע וכו'. הקשה הש"ך הא אף דהוא מוקדם הא לדעת המחבר גובה מב"ח אפילו דהוא מוקדם ואי לגבי לקוח' הא בלא"ה צריך לישבע דאין גובי' מלקוח' אלא בשבועה ותי' דאם הוא מוקדם העדים פסולים וכל השטר נפקע ובאמת קושי' שלו יש ליישב דאף דטוענין ללקוח' לישבע היינו לפרעון וכדומה אבל על מוקדם כ"כ דלא טען הלוקח לא טענינן לי' כלל כי הוי כמו שטר אמנה וכדומה דלא טענינן ואילו לא הוה ריעות' לפנינו לא הוה מצי להשביעו בזה כלל ואם כן די כי נימא דישבע כשטוענין כן אבל לא שהב"ד ישביעוהו. אך בלא"ה צריך לומר דכל הטענה מחמ' פסול עדים דמחמת שטר מוקדם הוי מוכח מתוכו וליכא חשש דיגבה מקודם וכדאמרינן שם לר"י דפוסל במאוחר משום דכותבין שובר בזה מודה דכשר דמוכח מתוכו וכן צ"ל שם בתו' דהקשו מה אירי' מאוחר דלמא טעו בקביע' דירחי וקשה מה בכך מכל מקום מוקדם הוה ופסול כמ"ש התו' בפ' א"נ דמוקדמי' דפסולי' משום גזירה וכו' ואיירי דלא נפסלו העדים כגון דטעו בקביע' דירחי הרי דמ"מ השטר פסול וצ"ל דכאן בזמנו בשבת לולי פיסול העדים איי כאן פיסול משום מוקדם כי מוכח מתוכו רק כל החשש משום פיסול עדים ולכך הקשו דנימא דטעו וכו' ואם כן אף דהא דטען אשתבע לי היינו לפסול עדים דזולת זה אין כאן פיסול ולפ"ז צ"ל כתי' התו' דאיירי לאחר רובו של חודש דאל"כ מה בכך דהוא מוקדם כקושי' התו' דילמא טעו ואין עדים נפסלים דזהו דלא כסמ"ע לעיל דסבירא ליה בכתב אפילו לאחר רובו דחודש טועי' וגם מוכח דלא כש"ך דסבירא ליה להרז"ה דעדים נאמנים על מוקדם איירי אפילו בדבר שאין עדים מצוים לטעות מכל מקום יכולים לומר לא חתמנו דא"כ לא נפסלו עדים כלל ומה טיבו של שבועה זו והבעל עיטור מרא דהך דינא פוסק כהרז"ה כהנ"ל אלא ברור דלאחר רובו של חודש וכדומה דלא עבידי לטעות אין העדים נאמנים ונפסלו ולא נאמנים דטעו מיהו נראה אפילו קודם רובו של חודש יכול להשביע דאנן אמרינן הואיל וריעות' בשטר אולי יודה דמלוה בהלואה היה בשני בשבת והם הקדימו לזמן שחל בשבת וא"כ הקדימו לב' ימים ונפסלים ודאי דבב' ימים לא טעו ובהכי מדוקדק דברי הטור דכתב ואין חוששין שמא נעשה הלואה בב' בשבת וברמב"ם כתב בא' בשבת וכבר עמד בזה בפרישה עיין סמ"ע ס"ק כ"ד ותי' דחוק ע"ש אבל נר' דהטור העתיק דינו של בעל עיטור הלזו דיכול להשביעו ולכך כתב הטור דיש חשש דילמא נכתב בב' בשבת ויש כאן חשש פיסול עדים אבל אילו היה רק חשש על א' בשבת תו ליכא כאן פיסול עדים דבחד יומא טעו ולכך כתב החשש משום דאולי נעשה בב' בשבת וע"ז משביעין אותו והרמב"ם דהשמיט דינא דב"ע באמת כתב בא' בשבת ודוק:

(יז) אשתבע כו'. הקשה הש"ך בלא"ה ישבע דלא פרעו ותי' דאולי ע"ז יורה היתר לישבע בשקר משא"כ מוקדם ועוד תי' דאם הוא מוקדם אף לא לויתי נאמן משא"כ כשאינו מוקדם ויש נ"מ בין תי' אלו אם המלוה אומר א"י אי מוקדם או מאוחר הוא רק אשבע דלויתיך ולא פרעתני לתי' ראשון אינו מועיל ולתי' שני מועיל ונר' כתי' השני כי תירוץ ראשון דחוק למאוד ובלא"ה הך דינא דבעל עיטור צ"ע כי לא מצאתי לו ראי' ברורה ולכאורה דברי תו' בריש ר"ה לא סבירא להו כן דהקשו על רש"י דס"ל דאם אין העדים יודעים אי תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז מספיקא פסלינן לשטרא הא בהך דשטר בזמנו בשבת מכשירין השטר מספק. וקשה הא כתבו שם דצ"ל לפירוש רש"י דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא דאל"כ מנא ידעינן וקשה אם כן יהיה המלוה נאמן במגו דלאו מוקדם הוא במגו דאמר דלאו הלואה אחת היא ועכשיו דאמר הלואה אחת היא ומאוחרת יש לו מגו דנאמן ומגו להוציא לא הוה במקום שטרא ובפרט לשיטת רש"י דאפילו מוקדם גמור כשר לב"ח ועכצ"ל דמיירי דגם המלוה א"י אי תמוז קודם לכסליו או להיפוך כמו דאין העדים יודעים ואם כן לא שייך מגו בא"י וקשה אם כן פסול דהא צריך לישבע דלאו מוקדם הוא וזה א"י לישבע דהא א"י וכיון דא"י לישבע מפסיד כדין כל שבוע' בנשבע ונוטל ואם כן יפה כתב רש"י דמספיקא פסלינן ואין מקום לקושי' התו' וצריך לומר דהפי' לא דעכשיו אמרו הבע"ד בב"ד דהלואה א' רק הפי' דעדים דהעידו דהיה הלואה וכתיבת השטר בזמן נפרד היה באופן זה דהעידו דידעו אותו דכך הודו אז המלוה והלוה בפניהם דדא ודא אחת היא ההלואה והשטר ולכך מעידי' כן ואם כן אף דהמלוה צועק בב"ד דהא שטר מאוחר לא מהימן דה"ל מגו למפרע אבל זה סבירא ליה לתו' לדוחק דגם המלוה לא ידע אימת נעשה הלואה דזה לא שכיח ולא על זה תקנו חז"ל בא' בניסן ר"ה למלכים בחששא דלא שכיחי. ועי"ל דבלא"ה צריך לדקדק במה דכתבו דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא ויש להבין למה נקטו בלשונם הלוה וכי נ"מ בהודאת הלוה הלא עיקר נ"מ במלוה במה שמודה לחובתו דה"ל כק' עדים אלא דזהו סבירא להו לתו' לדוחק דלא יטעון המלוה ברי דהוא מאוחר דאל"כ מה צריך רש"י כלל לומר דעדים מעידים שהיה הלואה וכתיב' השטר בחדשים נפרדים ולמה לא אמרינן דאין עדים כלל לפנינו רק המלוה אומר דהיה ההלואה בכסלו וכתיבה בתמוז ולא נודע איזה מוקדם ומאוחר אלא ודאי דזה דוחק דלא ידע המלוה אמתיות הדבר ואם כן קשה לתו' הא יש למלוה מגו ולכך כתבו התו' דהלוה אמר ג"כ דהלואה אחת אבל טוען א"י אם מוקדם או מאוחר וכל טיבו לגבות מלקוח' ואם כן אין הלוה נוגע כלל אם הוא יגבה או לוקח יחזיק בשדהו דמ"ש דה"ל לוה רשע לגבי ב"ח כמו לגבי לוקח ועיין לעיל סי' ל"ז ולכך לית לי' מגו דאי הוה אמר שני הלואות הן היה הלוה מכחישו וה"ל מכחיש העד משא"כ עכשיו דאומר מאוחר אין כאן הכחשה דלוה לא ידע כמו העדים ואם כן ה"ל מגו להכחיש העד ולא אמרינן ולכך דייקו התו' בלשונם דהודה הלוה ג"כ הרצון דהוא ג"כ במעמד הב"ד דאלו ליתא לפנינו היה המלוה נאמן במגו או דאם היה מכחישו וטוען להד"ם וכדומה דבלא"ה מכחישו ה"ל מגו וא"כ אין כאן מתו' סתירה לדברי בעל עיטור:

(יח) על בעל השטר להביא ראי'. פי' אפי' לא טען אנן טענינן לי' אבל קשה מה טוען הלוה אי טוען להד"ם או פרוע הוא מה איריא דזמנו בשבת אפילו אין בו ריעות' דזמן כלל מכל מקום הא קי"ל לקמן סי' פ"ב דנאמן לטעון להד"ם ופרעתי במגו דמזויף ואי דמודה דחייב מה נ"מ דמוקדם הוא מ"מ אי מודה דחייב לכ"ע חייב לשלם ואף דהעדים פסולים ואי איירי לטעון ללקוח' הא העלה הש"ך לקמן סי' ק"ו דטענינן ללקוח' מזויף אפילו הלוה מודה דמקוים ואם כן דל קדימת הזמן מהכא הא טענינן לי' מזויף הוא ובשלמא לעיטור לא קשה די"ל דאזיל לשיטתו דסבירא ליה ביש נאמנות בשטר אף דאינו מקיים והוא מוד' שכתבו אינו נאמן לטעון פרעתי או להד"ם כדלקמן בסי' מ"ו בטור וש"ע אבל ביש בו ריעותא דמוקדם מודה העיטור אעפ"י דיש בו נאמנות דנאמן במגו דהא איתרע וכ"כ בספר בני יעקב דף כ"ח דבזה מודה בעל העיטור אבל לפי מה דקי"ל לקמן בסי' פ"ב דלא כבעל העיטור קושי' זו במקומו. ולכן היה נראה בשנדייק לשון הב"ע וגם הבע"ת העתיק כן בשער מ' וז"ל אבל לא נתקיים על בעל השטר להביא ראי' ואמרינן לי' קים שטרך ואע"ג דליכא מערער ועדים מצוין טענינן לי' אנן עכ"ל מילת ועדים מצוין מורה דיש עדים המצוים לקיימו רק דקודם שבא לב"ד עדיין לא נתקיים אף דיש עדים מצוין לקיימו מכל מקום הב"ד לא מקיימין אותו דמה לב"ד להזדקק לשטר דיש בו חשש פיסול דאפשר דהוא מוקדם וכ"כ הרמב"ן בב"ב גבי הלכת' כוותי' דרבה בארע' ע"ש דאיירי בשטר שאינו מקוים ועדים מצוין לקיימו רק הואיל והודה דשטרא זייפי הוא אין ב"ד נזקקין לקיימו ולית לי' מגו ע"ש ואף כאן כיוצא בזה הואיל וריעותא לפנינו ועדיין אין מקוי' אין הב"ד נזקקין לקיימו וטענינן לי' דפסול וזהו דדייק אע"ג דליכא מערער ועדי' מצויין והיינו מצוין לקיימו מכל מקום טענין לי' וא"ש ומיושב הקושי' שהקשתי כי דבר גדול קמ"ל בזה דלא מהני תו קיום:

(יט) כל שטר וכו'. כגון שנפל כו' הקשה הסמ"ע והב"ח על הטור דהעתיק דין זה והוא סבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן מה צורך לראי' לו דהאמת דלא נמסר ביום שכתב הא עבחז"ל ותי' הב"ח דבנפל חיישינן אולי אמר בפי' לעדים שיחתמו ויתנו השטר לידו לא ליד המלוה ואז לא שייך עבחז"ל עכ"ל ותמה הש"ך בס"ק י"ט דהוא נגד כל סוגי' דשמעת' דב"מ מצא שט"ח וכו' דאמרינן לאביי לא יחזור משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' ואלו להב"ח עדיין החשש דילמא אמר ליתן בידו ונר' דדברי ב"ח הן דברי התו' שם ב"מ דף י"ג ד"ה משום כו' דהקשו לאביי לא הוצרך עבחז"ל דאף דסבר כר"א ודאקרי וכתוב לא אמרינן מכל מקום חיישינן לפרעון וקנוני' ותי' דהא דאמרינן משום וכו' דאקרי וכתוב לא אמרינן מילתא באפי נפשי' היא ולא שייך להא דאמר אביי עבחז"ל עכ"ל וכתב מהרש"א דדבריהם בלתי מובן דמהיכי פסיקא לי' דלא ס"ל כר"א וכו' ועוד כיון דע"כ מסברא דנפשי' סבירא ליה לאביי דעבחז"ל אם כן נימא דמה"ט לא ניח' לי' בשנויא דר"א אמנם נראה ברור כך דאביי סבירא ליה עבחז"ל ומשני המשנה כאן דלכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' וביקש הגמרא לתרץ תינח הא דמוקי לי' משנה דב"ב דכותבין שטר ללוה וכו' משום דעבחז"ל ניחא אבל מה דוחק' דמשנה דכאן דקתני לא יחזיר משום פרעון וקנוני' לימא הטעם כר"א משום דכתב ללות ולא לוה ואי דעבחז"ל דילמא צוה לעדים שימסרו בידו דזה שכיח דמהכ"ת יצוה לעדים להוציא קול שלוה ולהוזיל נכסים במה דבאמת לא לוה ועיין ברא"ש דכתב דהוא דבר תימ' דישתעבד במה דלא לוה ולכך חיישינן וע"ז קאמר הגמרא משום דקשי' לי' לאביי כיון דאין כותבין כו' דאקרי וכתוב לא אמרינן ואם כן צריך אביי לשנוי' חיישינן לפרעון וקנוני' דאי צוה לעדים שיהיו חותמים ומוסרי' לידו באופן דלא שייך עבחז"ל אם כן עדיין אין רשאים לכתוב ואם כן חזר הדבר למה ניחוש לזה הא ודאי עדים עשו כהוגן ואי דילמא אקרי וכתבו נגד הדין ולא חששו למוקדם כיון דריעותא לפניך דנפל אביי לא סבירא ליה הך דנימא דלמא אקרי וכתב ואם כן עדיין קשה יחזיר וע"כ צ"ל אביי חיישינן לפרעון וקנוני' וא"ש ואין זה ענין כלל להך דסבירא ליה עבחז"ל רק מילתא באפי' נפשי' דהגמרא הוצרך לומר כן דלא תקשי למה ליה פרעון וקנוני' כמ"ש וזהו כוונת התו' משום דקשי' ליה אביי לא ניח' ליה שנויא דר"א (ופי' ולכך הוצרך לומר חיישינן לפרעון וקנוני') ולא קאי אדאמר אביי עבחז"נ דזה ודאי מסברא אמרה אבל עדיין המ"ל כשנויא דר"א דחיישינן דילמא כתוב ללות וצוה למסור בידו ולכך קאמר דלא סבירא ליה דאקרי וכתוב ולכך משני חיישינן לפרעון וכו' וזה ברור להמעיין בכוונת התו' (כי הך מילתא אלא הא דתנן מצא גיטי וכו' הוא רק הפסק מאמר מתוספ' גאון כמ"ש מפורשי' עיי' בס' א"ז והמשך הדברים בגמרא דרבינא ור"א כך ליכא למיחש דאקרי וכתוב אלא מתניתין דקתני וכו' והוא הדברים בעצמותן כמ"ש בהמשך ונכון וראוי וא"ש) כי הך מימרא שם בב"ב הוא עבחז"ל אבל כאן דלא אמרינן דילמא צוה לעדים למסור בידו ולא שייך עבחז"ל ואי דעדים אינם רשאים לעשות כן בנפל חיישינן דלמא אקרי וא"צ לומר דחיישינן לפרעון וכו' ולכך אמרינן באפי' נפשי' דלא סבירא ליה דאקרי וכו' וא"ש והדברים ברורים. ולפ"ז דהעלינו דהך שני מילתא דאביי דעבחז"ל ודאקרי וכתב לא אמרינן לא תלי' זה בזה והם עניני' נפרדי' אם הן י"ל הטור פסק כהך דאביי דעבחז"ל אבל בשביל זה אינו חיוב לומר דסבירא ליה הך מילתא דאביי דאקרי וכתוב לא אמרי' כי זה לא תלי' בזה כלל כמ"ש התו' וכמ"ש בביאור דבריהם ובזה אמרינן דאקרי וכתב חיישינן וחוששין כמ"ש ב"ח דאמר לעדים כתבו והבו לי דלא שייך עבחז"ל ולכך בנפל חיישינן וא"ש ודברי הטור ותו' עולים כאחד. והש"ך ביקש ליישב דקאי על גט אשה דחובה הוא לאשה ולא שייך עבחז"ל וכתב דבהא ניחא מ"ש הטור לחלוק על הרמ"ה בנכתב בניסן ולא נתנו עד תשרי דס"ל להרמ"ה דלא נפסל במוקדם והטור השיגו והקשו הא לטור פשיטא דלא הוי מוקדם דהא ס"ל עבחז"ל ג"כ מיושב דאיירי בגט אשה ודכוותי' דלא שייך זכות הוא לו ודבריו בלתי מובני' דאם נפרש גט אשה בלבד איך שייך כל שטר כיון דלא שייך רק בגט אשה ואי כוונתו ביתר שטרות כמו גט אשה כמו דכתב הש"ך להדיא עדיין הקושי' הא הטור דס"ל כאביי דאקרי וכתוב לא אמרינן וא"כ איך יהיה העדים רשאים לכתוב כיון דלא שייך בי' עבחז"ל וחזר הקושי' להש"ך כמ"ש לשיטת הב"ח והש"ך לא סבירא ליה מש"ל בישוב הב"ח ובפרט מ"ש בקושי' הטור על רמ"ה דמיירי בגט דא"כ חולק הטור הא הוא גופי' מכשיר בא"ע בגט דיתן לה ע"י שליח דקלא אית ליה ולכן דבריו אינם סובלים כלל בכוונת הטור ובאמת לפמש"ל בס"ק ז' בישוב דברי הטור ברמ"ה דנ"מ בשני יב"ש בעיר אחת ואם כן אף זהו מבואר דמיירי בהך אופן דלא שייך עבחז"ל ועדים כהוגן כתבו כמש"ל באריכ' וא"ש ולק"מ. וגם י"ל דנמצא בתר דמת לוה והיורש אמר להחזירו ולא יחזיר דלמא כתב ללות ולא לוה ולא מהני עבחז"ל דלא מטי לידו בחיי הלוה וכמ"ש התו' במשנת דיתקאות וכו' ע"ש. אך יותר נראה דגם קושי' הסמ"ע קשה מה מהני שיביא ראי' שמטי לידו הא קי"ל חוששין לפרעון ואולי נפרע ומ"ש הסמ"ע דמיירי דידוע דנאבד מידו דחוק דא"כ אף על כתב ללות לא צריך ראי' דמ"ש חששא דפרעון או חששא דכתוב ללות וכו' ולכן נראה ברור דמיירי בשטר מכר ומתנה העומדים רק להחזיק קרקע בידו ולא שייך בהו פרעון כמש"ל סי' ס"ה ע"ש בסי"ד בסמ"ע וש"ך וליכא חששא רק דלמא כתב ליתן ולא נתן כדתנן שמא כתובי' היו ולא נתנה ומעתה גם הך קושי' דלטור סבירא ליה עבחז"ל מיושב דאנן חיישינן דילמא כתב ליתן ולא נתן ונמלך ונתנם לאחר בו ביום ואם כן אם נחזיר לזה יבא זה ג"כ בשטר וידונו ב"ד יחלוקו או שודא דדיינא כדין ב' שטרות היוצאים ביום אחד ואם כן אפשר דיזכה זה בכל השדה כשודא של הדיין וזה שקר דאף דעבחז"ל לא זכה בו רק מסוף היום כמ"ש התו' והרא"ש בב"ב וכתוב' דף צ"ב ולזה שנמסר השטר מכר אי מתנה זוכה תיכף ושייך לאחר ולא לו ואם כן אין להחזיר וכבר הקשו התו' והרא"ש כן בשובר לאביי דסבירא ליה דלכך תחזיר השובר משום דלא חיישינן דמכרה כתוב' לאחר דשובר בזמנו טריף דעבחז"ל דדלמא מכרה כתוב' בו ביום שנכתב השובר ועדים לא זכו לו רק בכלות היום וקדמה מכירתו ותי' דלא שכיח דתמכור הכתוב' ביום שכתבה שובר לבעלה ע"ש וזהו במכירת כתובה דלא שכיח דתקבל פרעון מבעלה ותמכור וגם גוף מכירת כתוב' לא שכיח כמ"ש הרא"ש דמי יקנה כתוב' במקום שיש בו חששו' רבו' וספיקו' עצומות אבל במוכר שדהו או נותן דמעשה בכל יום שרוצה למכור לזה ונמלך לתתם לאחר וע"ז נשנ' כל שמעתי' דב' שטרות ביום א' ע"ש ואם כן שפיר יש לחוש דילמא נמלך ולא נתנם בו ביום ונתנם לאחר ואם כן אחר זכה בו דהא זה לא הגיע השטר כלל בידו בו ביום ואי דעבחז"ל בו ביום לא זכין לו כלל והשני מוקדם ויש כאן קלקול הדין בחזרתו ולכך צריך להביא ראי' שהיה בידו דתו ליכא חשש עיות הדין וכתורה יורו הדיינים ומכ"ש לשיטת ר"ת דסבירא ליה שם דף צ"ב בכתוב' כמש"ל ריש סי' זה דסבירא ליה אף במלוה חל תיכף שעבוד בו ביום רק לכך בשני שטרי הלואה לא עבדינן שודא משום תקנה ואם כן יש לחוש דילמא כתב למכור ולא מכר ולוה בו ביום מאחר ואם כן תיכף חל שעבודו של מלוה על שדה זו דבו ביום לא שייך עבחז"ל ואם יחזיר לו שטר מכירה לא יוכל מלוה לגבות דיאמר הא קניני שוה עם שעבודך וא"ש. ואי קשה אם כן עדיין אין העדים רשאים לכתוב לאביי שטר מכירה למוכר בלתי לוקח דאולי לא ימסרו בו ביום ובו ביום ימסור השטר מכירה לאחר ואם כן יצא קלקול כמ"ש ומה הועיל אביי בתי' שלו ז"א דעדים א"צ לחוש לזה כ"כ דלא נפל אבל השתא דנפל חוששין כל החששות אפי' בזה וכן צ"ל בתו' וברא"ש דהקשו בב"מ בדף כ' במילתא דאביי דאמר שובר בזמנו טרף וכו' ולא הקשו כן בפשיטות אמילתא דאביי דמוקי להך משנה דב"ב כותבין שטר וכו' בלי אקניי' רק עבחז"ל דמ"מ איך כותבין דילמא לא יתנם עד למחר ובו ביום יתן לאחר והאחר זוכה וכשימסור השטר יהיה שני' שווים א"ו דכולי האי לא חשו אם לא נפל ולכך לא הקשו רק לקמן בשובר שנפל ולזה נר' דנתכוון מהרש"א בכתוב' שמעתי' הנ"ל דהקשה לאביי עבחז"ל איך כותבין שטר ללוה וכו' דילמא בו ביום לא ילוה עד למחר ובו ביום ימכור שדהו ואם כן הלוקח קודם דבו ביום לא שייך עבחז"ל וכשיגיע השטר למלוה יטעון בו ביום הגיע לידו ותי' דמה בכך מכל מקום אינו גובה מלוקח שלקח בו ביום ע"ש וקשה עדיין לא יתיישב לפיר"ת דסבירא ליה דהלואה ג"כ זוכה בו ביום שיחול השעבוד אם כן איך כותבין שטר למוכר דילמא לא יתן וילוה בו ביום ואם כן שורת הדין דשעבוד דמלוה חל על השדה והוא יתן השטר מכר ללוקח ולא יוכל מלוה לגבות כמ"ש מהרש"א אלא דצ"ל דזה לא קשי' לי' דעדים אינם צריכי' לחוש לכך ובנפל שטר מכירה באמת לא יחזיר כמ"ש רק בכותבין שטר ללוה שפיר הקשה מהרש"א ול"ל כמ"ש דמתחיל' לא חיישינן ובנפל באמת לא יחזיר דא"כ מה זה דטרח אביי בב"מ בהך דמצא שט"ח דלא יחזיר למצוא טעם וקאמר משום פרעון וקנוני' ולא קאמר הך טעמא דילמא כתב ללות ולא לוה בו ביום כמ"ש ושפיר הקשה ולכך תי' דבשטרי הלואה ליכא חששא אבל בשטרי מכר באמת אי נפל אין מחזירין והוא דברי טור וא"ש ועיי' מש"ל בסי' ס"ה יותר מזה והדברים ברורים ועיין מ"ש שם בשם גליון תו' וע"ש:

(כ) אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר. ואפילו נכתב בו ביום רק לא חתמו רק לאחר כמה ימים דכשר דכיון דהיה הכתיבה ביום קנין וזהו כוונת ר"ח הובא בעיטור במאמר זמן דכתב דאי נכתב ביום שקנו מיני' ונחתם לאחר כמה ימים דכשר דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אלא בגט אשה עכ"ל ותמהו עליו דהא אפילו ר"ש דמכשיר שם בגט פוסל בשאר שטרות ועיי' בס' בני יעקב שהאריך וכוונת ר"ח פשוט דסבירא ליה כר"א דבשטרי קנין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אעפ"י שלא יגיע השטר ליד מלוה אפילו לאחר כמה ימים מכל מקום כשר ומזה למד ר"ח דה"ה בנחתם לאחר כמה ימים גם כן כשר דמ"ש דהא עיקר זכי' תלי' במסירה והא המסירה ליד מלוה לא נעשה רק לזמן מאוחר ומ"מ כשר משום דקנין משוי' לי' קלא אם כן ה"ה אם החתימה מאוחר דמ"ש מסירה מחתימה רק דהא חזינן בגט דיש הבדל דאם נכתב ונחתם ביומו אעפ"י שנמסר לאשה בזמן מאוחר כשר כדתנן כותבין גט לאיש וכו' וגיטין הבאים ממד"ה ואם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול הרי דאין דמיון שוה. וע"ז קאמר ר"ח דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול והמסירה מאוחרת כשירה אלא בגט דשם יש טעם משום בת אחותו ומסירה מאוחרת קלא אית ליה אבל בשאר שטרות ודאי דין חתימה ודין מסירה א' ובמקום שמסירה מאוחרת פסול ה"ה חתימה מאוחרת ובמקום דמסירה מאוחרת כשר אף חתימה מאוחרת ולכך אין טענה מר"ש דפוסל בשאר שטרות דשם לא איירי בשטרי קנין ואף מסירה מאוחרת פסול וכל כוונת ר"ח דאין בשום שטר הבדל בין מסירה לחתימה זולת בגט וא"ש:

(כא) אם זוכרי' זמן קנין וכו'. יש לדקדק דהא רשב"ם חולק וסבירא ליה דהא דאמרינן בשטרי אקניי' אם ידעתן יומא דאקניי' כתבו יומא היינו בשטר מכר ומתנה שאין בו אחריות וכתב הבעה"ת בשער נ"ו ח"א דין ז' דמסתברא דרשב"ם אזיל לטעמו דסבירא ליה אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד מכל מקום יכול לחזור כ"ז שלא נכתב ואם כן אשתכח דהוי מלוה ע"פ וכו' פי' דעי"כ אינו מוציא קול כי אולי יחזיר בכתיבה ואם כן צ"ל דהבעה"ת דחולק בזה ארשב"ם אף דההיא חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה גמרא ערוכה היא ואיך יחלוק בעה"ת (וקושי' זו הקשה בס' בני יעקב דף מ"א ע"ב) עלי' דסבירא ליה כמ"ש רשב"א בתשובה אלף ל"ד דההיא חוזר בשטר איירי בלי קנין אבל בקנין א"י לחזור מן שטר כלל ולק"מ וצ"ל אע"ג דרשב"ם סבירא ליה לעיל בחוזר בשטר אפילו במתנה וממכר יכול לחזור משטר אע"ג דקנו ולדידי' מי ניחא והא בהך דשטרי אקניית' דכותבין יום אקניית' מודה רשב"ם דבמתנה ומקח בלי אחריות כותבין דסבירא ליה לבעה"ת הואיל וסבירא ליה לרשב"ם דיכול לחזור בקנין מן הכתיבה אין לקנין קול דכל הקול הואיל ועומד לכתיבה וכיון דכל רגע בידו למחות בשטר לא מפקי לקלא אבל בשטר מתנה ומקח בלי אחריות דא"צ לקלא רק להעמיד השדה פשיטא דכותבין ולא נ"מ אי אית ליה קלא או לא ואם כן מה יועיל החזרה בשטר הא א"צ לקול ולכן הגי"ת ובני יעקב דף הנ"ל הוקשו על בעה"ת דהא רשב"ם אמר למילתי' במתנה ג"כ דחוזר ולפמ"ש ניחא דהא דכתב בעה"ת הואיל ויכול לחזור לא חל שעבודו הוא טעם דל"ל קלא וא"ש. אבל עכ"פ קשה דכיון דבעה"ת תלה הדינים זה בזה אם כן המחבר דהביא לעיל סימן ל"ט ב' דיעות אי בקנין יכול לחזור משטר או לא אם כן לא ה"ל לסתום פה דבהלואה יש לו קול משעת הקנין וצ"ל דסבירא ליה אעפ"י דבעה"ת תלה הסברות הללו זו בזו מכל מקום הרא"ש לא סבירא ליה דהא הרא"ש פוסק בשטר קנין אפילו בהלואה יכולים לכתוב מיום קנין כמבואר בפסקיו פ' ג"פ והוא דסבירא ליה אפילו בקנו מיניה יכול לחזור בשטר כהנ"ל בריש סי' ל"ט ע"ש ועכצ"ל דסבירא ליה דלא תלי' אהדדי דעל כל פנים העדים מוציאין קיל דאע"ג די"ל כמ"ש הנ"י דאם לא נכתב כלל דלא גבי מכל מקום מוציאין קול בחזקת שלא ימחה כלל ולכך יש לכתוב יום דאקניית' דהא העדים מוציאין קול כל זמן שלא מחה בהו לכתוב וניגרר המחבר אחרי דברי הרא"ש בזה דלא כבעה"ת:

(כב) יכתבו מיום הכתיבה. יש לי ספק אי צריך לכתוב דאקני ואם לאו פסול כדלעיל בשטרי חוב המאוחרים או לפי מ"ש הב"י לקמן בסי' רל"ט דבשטרי מו"מ יכתבו יום הכתיבה ולא הוי מאוחר דדילמא בין כך הדר המוכר ולקח השדה מלוקח דא"כ ס"ל קלא ע"ש ובסמ"ע ואם כן אף כאן אילו בין זמן קנין וזמן כתיבה קנה הלוה שדה קלא אית ליה ופשיטא דלא יכתבו אבל אם לא שמעו ודאי דלא קנה בנתיים שדה וליכא חשש פיסול כלל ואולי יש לחלק דשם יותר קלא אית ליה דהוא מילתא דתמי' דזה מכר שדהו וחזר לקחה המוכר ובפרט כי הך דינא גופי' שכתב הב"י צ"ע כי מה שהקשה על הטור דהיכי כתב דיכתבו זמן הכתיבה הא ה"ל מאוחר די"ל כמ"ש לעיל בפי' דברי התו' דמיירי דכתב דמכרה אבל לא נזכר דפרע הלוקח מעות ואם כן תו ל"ל למידי וכמש"ל באריכו' ואם כן דין זה צ"ע:

(כג) שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא. פי' הסמ"ע בס"ק ל"ב דחיוב קנין פי' דקנו בלילה אבל אם קנו ביום הא יש לו קול מיום וגם שעבוד חל ביום דתיכף דעשה קנין סודר נשתעבד ואין מקום לטענת הר"נ דבמה נשתעבד כיון דלא קיבל זוזי מבעוד יום ולא נכתב שטר מבעוד יום דהא קנו ולכאורה יפה דיבר אלא דקשי' מה טען הר"נ על הרמב"ם במה נשתעבד בעוד שלא נגמר השטר הא תיכף באומר לעדים אני מתחייב לפלוני מנה מתחייב אפילו שלא חייב לו מעולם והרי זה חייב כאילו קיבל לידו מעות מן מלוה ואם כן נשתעבדו נכסים למלוה כמו דנשתעבדו לו אילו הלוהו דמ"ש כיון דחייב בחיוב גמור ודוחק לומר דהר"נ לגרמי' כתב דלא סבירא ליה דינו של רמב"ם דהאומר חייב אני לך דחייב בלי שטר ובלי קנין דבפ' הנושא משמע דסבירא ליה כרמב"ם ועוד אם כן המחבר דסתם לעיל סי' מ' כרמב"ם לא ס"ל להביא פה דעת הר"נ כלל וכבר נתקשה בזה הרב בעל בני יעקב והניחו בצ"ע ולכן היה נראה דסבירא ליה לר"נ דאעפ"י דהאומר בפני עדים חייב אני לפלוני מנה חייב היינו כשכבר כלה אותו ענין אבל כ"ז דעסוקי' באותו ענין הרי ק "ל דאפילו במתחייב בקנין יכול לחזור בו ומכ"ש באומר סתם הריני מתחייב כל זמן שעסוקים באותו ענין יכולים לחזור ואם כן אין כאן חיוב ברור ולא נשתעבדו נכסים דהדי בידו לחזור ואם כן אף בקנין כן דמה בכך דקנו מבעוד יום הא עסוקים באותו ענין עד הלילה וא"צ לדוחק הסמ"ע אלא דמ"מ צ"ע דמה בכך דיכול לחזור מכל מקום כל דלא חזר חל שעבוד למפרע וצ"ע. ואולי י"ל בגוף הקושי' דכי אמרינן בחייב עצמו בפני עדים דחייב היינו באומר חייב אני לך סתם אבל באומר כתבו לו שטר שאני מתחייב לו ודאי דאינו מתחייב עד שיגיע השטר ליד המלוה והגע עצמך שמואל קאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר דלא חיישינן לפרעון אם כן אף בלי הקנאה בדלית בי' אחריות יחזיר דהא אמר לעדים חייב אני לי וכתבו שטר ואם כן מתחייב אף דלא הלוה לו ומבואר לקמן סי' ס"ה דאם אין חייב מודה לא יחזיר וכן מבואר בגמרא וקשה הא מתחייב באמירתו וצריך לומר דהואיל ואמר כתבו שטר לא נתחייב רק במסירת השטר ליד מלוה וקודם לכן לא נעשה חיוב ואם כן אף זהו כמוהו וצ"ע:

(כד) ולפיכך נכתב מתחילת חשון כו'. מקור הדין הוא מגמרא הנ"ל אי ידעית' יומא דאקנית' כתבו יומא דאקניתא ואי לאו כתבו יומא דכתבו ואי לאו מחזי כשקרא ודייקי מה אירא דמחזי כשקרא תיפוק ליה דאם לא ידעו בבירור יום שקנו בי' פשיטא דצריכין לכתוב יום הכתיבה דאם לא כן אולי יקדימו הזמן שלא כדין ולזה פי' אפי' יום הברור להם כהך דינא דנסתפקו באיזה יום בתשרי אבל ברור להו דלא נעשה בחשון מכל מקום אסור לכתוב בחשון והש"ך בס"ק מ' כתב דלא נראה כן רק פי' דלא יכתבו עדים שטר ויהיה אצלם עד עמדם על בירור הזמן ואם לא יעמדו יקרעו השטר מכל מקום הכתיבה אסור דעל כל פנים כשכתבו תחילה לא היו יודעים ונכך אסיר. וכתב דבאמת להך דלא סבירא ליה דחוששין למחזי כשקרא לא סבירא ליה הך דינא ולכך הרא"ש בפרק גט פשוט השמיטו וזה נראה שהיה עיקר סמיכתו שחולק על הרשב"א שהביא להדיא דסובר כמ"ש בש"ע וכן בעה"ת ובאמת לא היה אז למראה עיני הכהן דברי הרא"ש במרובה דכתב להדיא גבי הרשאה דלא חיישינן למחזי. כשקרא וכתב אע"פ דיש חלוקים במחזי לשקרא כהאי דג"פ אי ידעיתו יומא דאקנייתא כו' כי היכי דלא מחזי כשקרא ומודים כ"ע דחיישינן להאי מחזי כשקרא וכו' ועוד נ"ל דהני דמי להדדי משום דליכא חששא אלא דנר' ככותב שקר אבל התם (פי' בג"פ) איכא למיחש לפסול עדים כי ימצא שלא היו באותו מקום ביום שנכתב בו עכ"ל הרי מבואר דפוסק לדינא הך דבפ' ג"פ משום דמחזי כשקרא ועל כן מפרש כמ"ש הרשב"א וכן בעה"ת דיכתבו יום הברור להם ולכך חשש להזמת עדים דאי כמ"ש הש"ך מה הזמה יש כאן אי לא נתברר להם יום הקנין הא יקרעו השטר ואם יתברר הא אין כאן הזמה דבאמת היו בו ביום במקום ההוא דהא לא ישקרו ועכצ"ל כמ"ש הבע"ת דיכתבו יום הברור שלא היה בו הקנין ולא הכתיבה ואם כן אולי לא היו ביום ההוא הן או המלוה והלוה באותו מקום וצ"ל הא דכתב דיש לחוש לפיסול עדים והא בגמרא דב"ב אמרינן להדיא הטעם משום דמחזי כשקרא דודאי אין העדים נפסלים בב"ד דהא טענינן ליה אחרנוהי וכמ"ש בפרק אד"מ רק בעיני העולם והמוני עם יהיו נחשבים כפסולי עדות כי לא יתנצלו בעדים שהיה מאוחר ואם כן מחזי כשקרא כי האי שיהיה בעיני המוני עם לפסולי עדות ועדי זוממין חיישינן. ועיין בפלפלא חריפתא לב"ק ותראה גם כן כמ"ש ובהא ניחא במה שהקשה בס' בני יעקב דברי הרא"ש אהדדי דכתב בפרק הזורק על הא דאמרינן כי יתיבי בהיני כתיבו בהיני אע"ג דנמסר לכם מילי בשילי דטעמא שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר ע"ש ואילו בפ' ג"פ נתן הטעם משום מחזי כשקרא ע"ש אבל לפי מ"ש ניחא דהא יאמרו לעדים אין חשש בב"ד כי יטענו אחרנוהו כו' רק בעיני עולם דיאמרו לעדים עמנו הייתם ויהיו נחשבין כזוממין ומשקרים והיינו מחזי כשקרא האמור בפרק ג"פ דיהיו בעיני הבריות כמשקרים ועדים זוממים ומחזי כשקרא כי האי וודאי חיישינן וא"ש ולא ק"מ דברי הרא"ש אהדדי ובני יעקב הניח בצ"ע ולק"מ והדבר מבואר כי הרא"ש מפרש בגמרא כמו שפי' הבע"ת ורשב"א ומה שכתב הש"ך בשם ב"ע דכתב ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשקרא ל"ח כתבו יומא דבריר להו וכתבו ואחרנוהו עכ"ל גם מזו ראיה דהב"ע מפרש כמ"ש בעה"ת דאי כש"ך אי אתברר להו אין כאן איחור ואיך יכתבו ואחרנוהו אלא דמפרש דיכתבו בחשון ואם כן הוא מאוחר אלא דבריו בלא"ה תמוהין דאי מכל מקום צ"ל ואחרנוהו מה מיחזי כשקרא שייך כאן וכן טען עליו בתשובת מיימוני בס' משפטים ע"ש וצ"ל דמפרש מחזי כשקרא כך דהעולם יאמרו שהם מעידים שקר ולכך לא כותבים יום ברור רק כתבו ואחרנוהו כדי שלא יבאו מעולם לידי הזמה ושקרן מיבעת בעית דאילו האמת אתם למה לא יזכרו יום הקנין או יכתבו יום הכתיבה אבל להיות כי כל דבר שקר בודים יום מלבם כדי שא"א להכחישן וזהו הפי' דמחזי כשקרא דמביאים עצמן לחשדא אבל לפי דקי"ל דל"ח לכך מותרים לכתוב אבל יכתבו ואחרנוהו וכו' ולא שייך חשש הזמה דהא מבואר בו ואם כן פשוט דהדין בש"ע אמת וחס ושלום לפקפק בו ואין בדברי הש"ך ממש כלל (ומוכח מדברי רש"י ותוספות בפרק קמא דראש השנה דאפילו בדיעבד יש לפסול דפי' דלכך תקנו בא' בניסן ר"ה למלכים דיכתבו בכסליו הלואה בתמוז ולא ידע איזה מוקדם דקשיא להו לתו' ולאביי דסבירא ליה עבחז"ל מי ניחא ולא פי' כפשוטה דקנו מיניה בתמוז ולאחר כמה שנים בא לכתוב שטר ולא כתבו יומא דקנו שהוא תמוז רק כתבו בכסליו ואם כן הספק אי תמוז קודם לא כתבו מוקדם ואי כסליו קודם ה"ל מוקדם ולכך בא' בניסן ר"ה והוא מאוחר ול"ק מן עבחז"ל דאם כסליו קודם הקדימו לכתוב ואיך שייך עבחז"ל ואין צריך לכל הדחוקים של תו' דהודו מלוה ולוה דהוא הלואה אחת וכו' אלא ברור דסבירא ליה דכה"ג דאינם כותבים לא יום הקנין ולא יום הכתיבה רק זמן ממוצע מחזי כשקרא ופסול ואם כן א"א לומר כן מיהו מתו' אפשר דאין כאן קושיא כל כך די"ל דאזלי לשיטתן דסבירא להו דאין קנין מועיל שיכתבו יום קנין בשטרי הלואה אבל ברש"י פי' המפורשים עיין בא"ז דסבירא ליה כרי"ף בשטרי קנין ומ"ש באקנייתא בין ילוה או לא ילוה היינו קנין וכ"כ רבים מן המחברים ע"ש באסיפת זקנים ומכל מקום לא פי' כן ש"מ דסבירא ליה כה"ג הוי מחזי כשקרא ודוק. ואין להקשות אם כן לפי זה ל"ל הטעם במוקדם משום גזרה שמא יגבה מן זמן ראשון תיפוק לי' דמחזי כשקרא וקשה לשיטת האומרים דפסול דיעבד דאפשר לומר בטועים לא פסלינן במחזי כשקרא ולא פסלוהו רק אם מתכוונים אבל לא בטועים ומוקדם פסול אף בטועה ולק"מ ועוד אפשר לשיטת הרא"ש דטעם משום הזמה אם לא הזכיר שם מקום כלל בשטר כשר דהא ל"ל להזמה אבל מוקדם מכל מקום פסול וא"ש ותי' ראשון נראה יותר):

(כה) נמצאו משקרים ופסול. הש"ך בסעיף קטן מ"א הקשה דהא בסכ"א כתב הש"ע בשם רמ"ה דאם המטבע משתנה ממקום מסירת הדברים למקום כתיבה יכתבו מקום המסירה ואי בדיעבד פוסל איך התירו לכתוב בכותבים יום הכתיבה מקום המסירה (וצ"ל דסתימת לשון משמע דאין כותבים ביה שנמסר להם ביום פלוני דא"כ פשיטא) ולכך האריך להסכים עם דעת רש"י בפ' אד"מ ותו' וסייעתם דסבירא להו דבדיעבד כשר בשארי שטרות זולת גיטין ע"ש. ואני תמה דהא לכאורה מוכח דפסול דהא קשה קושית התו' בפ' אד"מ בשטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה והוזמו דאמרינן אחרוהו דל"ל הך טעמא דאחרוהו דילמא באב היה כותבים בא' בניסן דאז היה קנין רק הואיל ונכתב באב במקום ההיא כתבו אותו מקום ואין כאן מאוחר כלל. ותי' התו' בשטרי הלואה אין לכתוב יום הקנין דוקא בשטרי מו"מ ע"ש ואזלי לשיטתן דסבירא להו בשטרי קנין אין לכתוב בשטרי הלואה כמש"ל דעתם בס"ק י"ד באריכות אבל לפי דקי"ל כדעת הפוסקים דאף בשטרי הלואה כותבין מיום הקנין אם כן הקושיא במקומו ל"ל הטעם דאחרוהו אשר יש בו תנאים רבים דוקא למ"ד אין כותבין שובר בזמן המשנה וגם דכתב ביה דאקני וגם רק בשטרי הלואה ולא במו"מ כהנ"ל ולא קאמר כמ"ש התו' דכתבו יום הקנין ועכצ"ל לדינא נכון כמ"ש הר"נ לחלק וכן נר' דעת הנ"י דאם כתבו הקנין ניסן בירושלים ואחרוהו בזמנו וכתבו בו תשרי אבל המקום כתבו ירושלים כשר ולא שייך מיחזי כשקרא וכמ"ש הר"נ דהוא ספק מחזי כשקרא הוא ובנ"י משמע הטעם דעל זמן אינם מדקדקים כ"כ אבל על מקום ודאי מדקדקים דהרי יכולים לדעת באיזה מקום שהם כותבים ולכך אין כאן פסול אבל אם כתבו באמת זמן הקנין בניסן וכתבו בבל במקום ירושלים זהו ודאי פסול דמשקרים להדיא ובמקום לא שייך טעות ואם כן קושית התו' מיושב דבשלמא דאמרינן אחרוהו אמרינן באדר נכתב ואז היו העדים במקום הנזכר בשטר והם אחרו זמן עד ניסן ובניסן באמת לא היו שם משא"כ אילו נאמר דלא אחרוהו רק זמנו של הקנין היה באמת בניסן כמ"ש בשטר רק הם כתבו מקום אחר זהו שקר באמת ויודעים בשעת כתיבה שהוא שקר וא"ש והדבר מוכרח אלא שנר' לפי זה אם היה קנין בניסן בירושלים וכתיבה בתשרי בבבל יכולים לכתוב תשרי ירושלים דאין כאן מחזי כשקרא כי בבאו מזימין יאמרו באמת היה נכתב בניסן ואז היה בירושלים רק אחרוהו הזמן לתשרי וזה כשר למעבד כהנ"ל ומי מפיס אימת היה הכתיבה אם בתשרי או בניסן ונאחר עד תשרי ולכך כשר אבל אם נכתב זמן קנין בניסן ונכתב מקום בבל והיה אז בירושלים פסול דזהו מחזי כשקרא בבא המזימין דהא אינם רשאי' לשנות מקום כתיבה בכותבים זמן הקנין כהנ"ל וזהו ברור ומעתה אין כאן קושיא ממ"ש הרמ"ה והש"ע לקמן בסכ"א דאם מטבע משתנית אף דכותבין זמן הכתיבה יכתבו מקום הקנין דזהו לכתוב מקו' הקנין ולאחר הזמן עד שעת כתיבה בררתי דמותר אבל כאן נאמר דיכתבו זמן הקנין וישנו מקום הקנין ויכתבו מקום הכתיבה זהו פסול כדמוכח מהך דסנהדרין ולק"מ ולכך כתב המחבר הך דינא דנמצא משקרים ופסול ארישא דכתבו הזמן קנין ושינו מקומו ונראה דאף רש"י מודה לדין זה דרש"י לא פי' רק בהא דשטר שנכתב בא' בניסן בבל והוזמו דאמרינן הקנין היה באדר בבבל והם לא כתבו השטר רק בניסן. ואף דלא היה אז בבבל מכל מקום כתבו מקום בבל הואיל והוא מקום הקנין וזהו נכון כמ"ש דכתבו מקום הקנין רק אחרו הזמן וזהו כשר לשיטת הר"ן וכמ"ש אבל שיכתבו זמן קנין וישנו מקומו זהו לא מצינו ברש"י ואין כאן מחלוקת כלל וכן נראה תו' גופי' גיטין דף פ' ד"ה כי יתביתו כו' אע"ג דמתחילה עלה ברוחם לחלק בין גיטין לשאר שטרות מהך קושיא דריש פרק ד"מ דאמרינן אחרוהו וכו' ואילו בגיטין תנן היה במזרח וכתב במערב פסול ע"ש אבל לבסוף דכתבו ועי"ל דגט מאוחר ודאי כשר טפי שנכתב מקום הכתיבה באמת ואע"ג דבזמן הנזכר שם אינם עומדים שם יתלהו אחרוהו וכתבו אבל אם היה במזרח וכתבו במערב שאינו כותב מקום שעומד שם אותו שעה פסול כו' כי פעמים נודע שלא אחרוהו ויאמרו הקדימהו עכ"ל והיינו כמש"ל לכתוב זמן קנין ולשנות המקום פסול אבל לכתוב מקום הקנין ולאחר הזמן כשר ומעתה אין צריך לחילוק בין גט לשטר כי שם בפד"מ אמרינן דכתבו באמת מקום קנין רק אחרו הזמן ולק"מ וכן מורי' דברי מהרש"א דכתב דכל קושיא התו' מהך דסנהדרין הוא מישך שייך בהך קושי' דגט מאוחר למה כשר הא אפשר דהוי שינוי מקום ע"ש ולכי זה אם קושיא זו מיושבת ממילא גם ראשונה מיושבת. אלא דהתו' אין להם ראיה בשארי שטרות לפסול אבל לפמ"ש לדידן דסבירא ליה דכותבין מיום הקנין הדבר מוכרח וממש אין כאן מחלוקת:

(כו) וכן אין שמעון יכול לטרוף כו'. הש"ע סתם הדין ולענ"ד נר' דתלי' במחלוקת לעיל ריש סימן מ"ג דלדעת הסוברים בשטר שאין בו זמן אפילו ראו שטרו בידו מכל מקום אין טורף ממשעבדי צ"ל דכאן איירי בשטר שיש בו קנין דוקא דאל"כ איך אמרו הלקוחות להך שכתב בו ניסן סתם הנחנו לך מקום לקוחות שקני אחר אחד בניסן הא על חדש ניסן מחל שעבודו בעת הלואה ולא חל שעבודו כלל איך שייך הנחנו לך מקום והגע עצמך שטר מאוחר דקי"ל דעד מטי זימנא לא טריף אם כן יאמרו לקוחו' שקנו אחר כך הנחנו לך מקים אותן לקוחו' שקנו קודם זמנך אלא זה אינו דכיון דמחל שעבודו עד היום ההוא ה"ל עד אותו יום מלוה ע"פ ומשם מתחיל מלוה בשטר וכמו ראובן דיש לו אצל שמעון מלוה ע"פ ולבסוף נמלך ועשהו מלוה בשטר וכי יאמרו הלקוח' הנחנו לך מקום אותן לקוחת שקנו בהיות המעות מלוה ע"פ וזהו ודאי אינו ואף מאוחר כיוצא בו עד זמן הנזכר בשטר נמחל שעבודו וה"ל מלוה ע"פ וכן הדין בשטר דכתב ביה ניסן סתם דהעלו כמש"ל בס"א הרא"ה והר"ן והריטב"א דאפילו ראו שטרו בידו בתחלת ניסן אין גובה רק מסוף ניסן דאז מתחיל שעבודו ועד סוף ניסן נמחל שעבודו וא"כ היינו מאוחר לגמרי בשלמא לדעת הי"א שהוא דעת רי"ו דאם ראו מוקדם סוף ניסן דגובה מיום ההוא וצ"ל דלא דמי למאוחר ולא נמחל שעבודו לגמרי אם כן שפיר י"ל הנחנו לך מקום אבל לפי דעה ראשונה וכמש"ל דגם הרי"ו מודה בזה אין לדין זה שורש רק צ"ל דמיירי בשטרי קנין דאז לכ"ע מתחיל השעבוד תיכף ולא שייך נמחל שעבודו כלל ולכך יכולם לומר הנחנו לך מקום וחפשתי ומצאתי כן להדיא ברא"ה לכתובות דהעלה לבסוף דהנך עובדי דשני שטרות בחד ניסן סתם וחד ה' ניסן איירי בשטרי הלואה כפי' הרמב"ם והטור והש"ע. וכתב מיהו בשטרי הלואה סתמא לא אתיא דהא אין השעבוד חל אלא מזמן דמוכח מתוכו ואפילו היו עדים דהוא בר א' בניסן ראוי לטירפא מאייר ואילך כיון דאין השעבוד חל אלא מאייר אלא דמיירי בשטרי אקנייתא עכ"ל ע"ש ואם כן הדבר מבואר כמ"ש ולכן ברור אף הריטב"א והר"ן דסתמו דבריהם ופי' בשטרא הלואה סתמא כפי' בשטרי קנין וילמוד סתום מן מפורש כדברי הרא"ה. ואין להקשות אם כן למה לנו הטעם בסעיף י"ט דלא יכתבו מתחלת חשון משום מחזי כשקרא תיפוק לי' דמפסידים ללוקח דאם נכתב בתשרי סתם אם כן כל לקוח' שקנו בחשון יכולים לומר הנחנו לך מקום מאותן נכסים של תשרי ועכשיו דנכתב בחשון הרי יגבה מאותן לקוח' ולא יכול לומר הנחנו לך מקום ומפסידים ללקוח' דבאמת אולי נעשה בא' בתשרי והיה מוקדם לגבות. ואף דנימא הואיל ונכתב להדיא חשון ה"ל מחילה על שעבוד היא גופי' קשיא דאם כבר נשתעבדו נכסים בשעת קנין מה מהני מחילה אחר כך והרי זה כאילו כותב ללוקח שני דין ודברים אין לי בך דא"י לגבות מלוקח ראשון דיאמר מי צוך שתכתוב כן כדלקמן סימן הי"ח ע"ש ודוחק לחלק בין הך לדלקמן סימן קי"ח ולומר דכיון דקנו העדים והם אחרו לכתוב הוה ליה תחלת שעבוד אדעתא דעדים ומעולם לא חל שעבוד ואין דומה לכותב הוא דין ודברים וכו' וצ"ל כיון דעל כל פנים לקוחות שקני מחשון ואילך משועבדים או לאותו שלוה תשרי סתם או לאותו שלוה סוף תשרי רק אם באים לגבות זיל הכא קמדחי' ליה זיל הכא קמדח' לי' אבל באמת מכל מקום אין עול ללקוח' לטרוף הימנו כי באמת משועבדים לא' מהן והם דאפסדו אנפשיהו דלקחו קרקעות המשועבד לב"ח וכי ידעו הם דעדים ישכחו זמן קנין ולכך לולי דחיישינן לשקרא היה מותרים לכתוב ואין כאן עול ללקוח' מכ"ש לפמ"ש הכה"ג דכופין לכתוב זה לזה הרשאה דפשיטא ליכא פסידא דסוף סוף יבא בהרשאה ויגבה איברא דלשון לפיכך אם יבא וכו' משמע דלא כופין וכמ"ש כה"ג בעצמו ע"ש:

(כז) דבלשון העולם עד ולא עד בכלל. תמהו כל מחברים דבסעיף הקודם הוא ג"כ תשובת הרא"ש ונאמר שם ראובן שהוציא שטר שחייב לו שמעון מנה ושמעון הוציא שובר נכתב ביום ההוא ונאמר בו שמחל לו ראובן כל תביעות שהיה לו עליו עד היום הזה ופסק הרא"ש אע"ג דפריע' בת יומא ל"ש מכל מקום זימנין דפרע ויש כח ביד השובר לבטלו. והרב הש"ך תי' לחלק דבעובד' ראשונה נאמר עד היום הזה והוה כמו עד עכשיו כדכתיב בקרא הרבה עד היום הזה ואותו יום בכלל אבל בתשובה שנית נאמר שמחל עד ה' בניסן הוה כאומר עד הפסח ואין עד בכלל עכ"ל ובתשובה שניה לא נזכר לשון הש"ך שמחל לו עד ה' ניסן רק הלשון שמחל לו עד אותו היום והיה השובר נכתב בה' בניסן אבל בשובר היה כתוב שמחל לו עד אותו יום וכן כתב הרא"ש אחר כך עד מעכשיו משמע דרישא איירי שכתב בו עד היום. וצ"ל להש"ך דיש חילוק אם נאמר עד היום או עד היום הזה ולא הבנתי מה יתן ומה יוסיף לזה מילת הזה שיהיה עי"כ פי' עד בכלל והש"ך טרח להביא פסוקים רבים ולחנם טרח דבלשון התורה עד בכלל ויבוא עד חברון והיה בחברון כנודע וכהנה רבות במקרא אבל אנו דנין עכשיו על לשון בני אדם אי עד בכלל ואם כן מה יועיל הזה והאומר קונם כל הפירות שנתלשו עד היום אם נתלשו ביום ההוא מותר בו ולדברי הש"ך האומר עד היום הזה אם נתלשו בו ביום יהיה אסור בו והרי זה דבר חדש. ולכן נראה דהא כבר בררנו לעיל בקונטרס התפיסות וכן לעיל סי' מ"ב דכל שאנו באנו לבטל החוב ודאי מכח מחילה בחנם צריך בירור לשון דאל"כ אנו מפרשי' בלשון מחילה הפחות וכ"כ לקמן סי' ס"ה סכ"ג ע"ש ובש"ך דכל דמחילה מכח לשונו אנו מפרשי' דבר פחות משא"כ אי הספק בפרעון דאמר שטרך פרוע אנו אומרים הגדול פרוע דהוא מוחזק ע"ש. ועיי' מש"ל סי' מ"ב בישוב דברי מהרי"ק ולכן נראה דלק"מ דשם בתשובה ראשונה נראה ברור דהלוה טוען פרעתי דהא פלפל הרא"ש אי פרעון בת יומא חיישינן ואי הטעם דמחל אם כן למחילה בת יומא ודאי אין הפרש בין בו ביום לימים אחר כך אלא דשם טען פרעתי ואם כן דטוען פרעתי אף דיש ספק אי ניזול בתר לשון נדרים לשון בני אדם או אחר לשון תורה כיון דספק בפועל אי פרעו או לא הממע"ה ואמרינן אולי העדים תפסו לשון תורה ומספיקא לא מפקינן ממון משא"כ תשובה אחרונה דמיירי דידוע דלא פרעו רק מחל לו ואנו באנו לדון אי סובל לשון מחילה אף על אותו שטר או לא אם כן דאין כאן ספק רק אי לשון מחילה סובב ג"כ אי לא כל שאין במחילה לשון מבורר לא איתרע שטרא כההיא דלקמן שטר מחול לך דאין נמחל רק הקנין וה"ה בזה כיון דלשון בני אדם עד ולא בכלל אין לשון מחילה סובל לבטל השטר וא"ש ולכך עד עכשיו דהספק אינו בלשון רק בעובדא בפועל אי נכתב קודם שטר לא שייך על השטר ואי נכתב אחר כך שייך ג"כ על השטר ואין כאן ספק בלשון רק במעשה אי היה קודם שטר או אחר כך פשיטא דמספיקא לא מפקינן ממון ואין מחייבין לפרוע ולכך לא כתב הרא"ש בתשובה ראשונה דאף באמת לא פרעו ביומו דל"ש מ"מ דילמא מחל כמ"ש דבזה אין הבדל דאם אנו באנו לבטל שטר מכח מחיל' אם כן הספק בלשון ובזה אמרינן במחילה הפחות כדלקמן בשטר מחול וע"ש וא"ש:

(כח) נותנים למי שכתוב אדר סתם. הרב הש"ך בי"ד הקשה שם בסי' ר"כ דהביא המחבר גם כן דעת הרמב"ם דפוסק כר"מ דאמר בנדרים דס"ג כשהוא כותב אדר ראשון כותב א"ר והשני כותב סתם ואמרינן לר"מ אע"ג דתנן במשנה הנודר עד אדר היינו אדר ראשון היינו כשלא ידעו שאז נתעברה השנה אבל בדידע מן עיבור אסור עד אדר שני ופי' הרא"ש דסתם כותבי שטרות ידעו מן עיבור ואם כן איך פסק כאן דסתם אדר הוא אדר ראשון. ואפשר לומר דקשי' ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון אם כן הא דקי"ל בעדיות דמעברין שנה כל אדר עד ר"ח ניסן אם כן בשטרי מו"מ דקי"ל מאוחרים פסולים וכן שטרי הלואה בדלית בי' דאקני וכן בגט להרמב"ם מאוחר פסול אם כן הם שכתבו בכ"ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה וע"כ כתבו אדר סתם ואחר כך בכ"ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו"ד באדר שני ממנו או שקנה שאר נכסים גב' הלואה ואם כן ברב ימים ושנים יוציא זה שטרו ובו אדר סתם בכ"ח בו וידונו הב"ד לאדר שני והרי הוא מאוחר ויוציא במו"מ השדה מיד המוכר ובהלואה יגבה מהנכסים שקנה באדר שני שלא כדת ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב"ד עברו השנה בסוף אדר ואותו זמן צריכי' באמת העדים לכתוב אדר שני ואם בא שטר באדר סתם דנין שהוא באדר ראשון דזה דוחק וברב ימים מי ידע שהיו מעברין בסוף אדר וידונו כפי הדין ויהיה שטר מאוחר שלא כדת. ולכן סבירא ליה להב"י דכך הפי' כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין ותו ליכא חשש כלל רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר ד"מ זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר כיון דאז ודאי ידעו מן קביעו' העיבור אז כותבים אדר ראשון לר"מ ראשון ולר' יהודה אדר סתם וזהו דאמרינן הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע כו' פי' בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך והא דלא ידע וכו' פי' עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיני' תקלה כלל וא"ש דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכ"ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקי' כתב בכה"ג דאם נכתב שיפרע סוף אדר י"ל סוף אדר שני והיינו כמ"ש המחבר בי"ד סי' ר"כ דסוף אדר היינו אדר שני ואף דר"ן תמה על גרס' זו דכיון דמיירי דלא ידע מן עיבור אם כן מהיכי תיתי יאמר דנתכוון לאדר שני ונר' דיש לומר אולי כוון לאדר שיהיה נקבע ע"פ ב"ד ואם יעברו יהיה אדר שני ולכך כיון דהוי ספק ספק נדרים להחמיר ולכך אדר מן תחילת אדר ראשון עד סוף אדר שני ובזה נראה ה"ה באומר עד חצי אדר ג"כ אסור עד חצי אדר שני דהוא לשון ספק ודלא כב"ח בי"ד המתיר ואם יש שבועה לפרוע בסוף אדר חיוב שבועה עליו מספק לפרוע סוף אדר ראשון:

(כט) עד שיעברו רוב ימים. והש"ך בס"ק מ"ז הביא דעת ר"ח דסגי בט"ו ימים אחר החג והש"ך דחק למצוא טעם ולדעתי לא אמרה ר"ח רק אחר פסח דידוע קודם ל' יום דדרשינן בהל' עצרת חל חובת עצרת כנודע קודם ל' יום לפסח חייב לבער הואיל ודרשינן בהל' פסח וכן סוכה ישינה ל' יום ע"ש ואם כן ל' יום לפני עצרת קרוי קודם עצרת ומישך שייכי לעצרת וא"כ אחר פסח עד ל' יום שלפני עצרת הוא ט"ו יום במכוון ולא דיבר כלל בסוכ' וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.