תומים/חושן משפט/יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט יח

(א) י"א דטוב לכתחילה כו'. וכתב הסמ"ע כמו שכתב' באורים דבד"מ לא חששו כולי האי. ונראה טעמו של דבר הואיל וד"ת חד כשר בד"מ ואם כן מה בכך דיכבוש דבריו מפני גדול ולא יאמרו דעתם הנראה הלא גדול לבד יכול לדון וד"ת כשר משא"כ בד"נ דצריך מנין ואם המה יכבשו דעתם אין כאן מנין דני'. וזהו אשר מוכח מדברי תו' סנהדרין דף י"ט ד"ה אבל מלכי ב"ד דכתבו הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו בד"נ דבהא שייך לא תענה כו' אבל לא בד"מ. וקשה א"כ מה פריך דף י"ח ע"ב והא אין מושיבין מלך בסנהדרין הא בד"מ לא שייך זה ושם איירי בד"מ כמ"ש התו' ד"ה מעיד כו' ומן מלך לא דן לא פריך כמ"ש התו' ד"ה והא אין וכו'. וצ"ע לכאורה אבל לפי מ"ש ניחא דהתו' כתבו דלכך לא שייך מלך לא דן דלבדו אין דן אבל בצירוף אחרים דן וא"כ כיון דאין מושיבין מלך בסנהדרין דהם לא יחלקו עליו א"כ הרי דעתו לבד דדעות שלהם כמאן דליתא דהם אין חולקים על המלך וא"כ חזר דינו לדון לבד והוא בכלל מלך לא דן דשייך בי' התקוששו וקושית הגמרא שפיר משא"כ במלכי ב"ד דיכולים לדון לבדו שפיר אמרינן דלא שייך אין מושיבין מלך משום לא תענה על ריב בד"מ דהוא דן לבדו ודוק ולכאורה קשה לפ"ז מה פריך בפ' אחד"מ כו' אמר רב אנא הוי במניינ' דבי רבי ובדידי אתחיל ופריך הא תנן ד"מ מתחילין מגדול ומשני שאני מנינים דבי רבי דכולהו מנינים מהצד מתחילין עכ"ל ולדברי הנ"י ורמ"א מה קושיא הא אף בד"מ יש להתחיל מהצד. ולכן נראה וודאי לפרקי' להתחיל בד"מ מהצד אסור כי הוא זילותא לגדולים היושבים במנין אבל אם תמיד מתחילים מהצד ליכא זילותא לגדולים אשר שם כי הלא תמיד כך דרכם ולכך המקשן דלא ס"ל דתמיד היה רבי מתחיל מן הצד שפיר הקשה והתרצן השיב שאני מנינים דבי רבי דכולהו מנינים והיה דבר זה תמיד ולא שייך בי' זילותא וגם הנ"י כיוון לזה ולכך כתב אף בד"מ טוב הדבר להתחיל לעולם מן הקטן הרי דכתב לעולם ולא מן הפרקים דאם מתחיל לעולם לית לן ביה כתי' הגמ' ולכן הרמ"א שהשמיט לעולם יש כאן פקפוק ומ"מ ברור דגם לזה נתכון שיהיה לעולם מתחיל מהקטן:

(ב) ואפשר דעתו לחלק כו'. עיין אורים שכבר כתבתי כי הסמ"ע הוכיח דע"כ צ"ל כן דאל"כ קשיא דברי הרשב"א אהדדי. ולכאורה צע"ג אמנם בלא"ה יש להבין בדברי הרמ"א חדא מה קשיא ליה דברי הש"ע אהדדי דכמו דאמרינן לעיל דנחתו אדעתא דעשרה כן פה אמרינן נחתו אדעתא דארבעה דהא אחד משלשה הראשונים אמר א"י ונשארים שנים ושנים דהוספה והרי לפי מ"ש בש"ע בהעתיקו לשון הרמב"ם נזכר להדיא דבעינן ארבעה יאמרו דעתם ולא סגי אם שלשה אמרו דעתם ושנים אומרים א"י והרי זהו הטעם דנחתו אדעתא דארבעה וכדעת ר"א בירושלמי כמש"ל באורים ס"ק ג' ואם אפשר דדעת הרמ"א כדעת מהרש"ל והסמ"ע שכתבתי באורים סק"ג דארבעה דנזכר ברמב"ם ל"ד ובתלתא סגי כדעת הת"ק הנזכר בירושלמי מ"מ מנליה לרמ"א להקשות דלמא לרמב"ם ולמחבר שנמשך אחריו דוקא ארבעה כדעת ר"א וכ"כ הב"ח וביותר יקשה מ"ש הרמ"א דרמב"ם ורשב"א מחולקים ולא מובן כלל מה חולק רשב"א ארמב"ם הא הך דינא דמוסיפים שנים בשלשה שאמר אחד אינו יודע משנה שלימה היא ומה מחלוקת שייך בזה. הא הך דינא הנזכר בש"ע וברמב"ם מבואר במשנה. אלא דבאמת גם בדברי הגאון מהרמ"ך שהביא הכ"מ בפ"ח מהל' סנהדרין שכתב שלא פי' רבותיו במשנה דיוסיפו שנים כמו הרמב"ם והוא כתב דמסוגית הגמרא דפריך על שמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין מהא דאם אחד משלשה דאמר א"י דיוסיפו ולא אמרינן דסגי בתרי ומשני הגמרא שאני הכא דאדעתא דתלתא יתבי מוכח נגד רמב"ם דה"נ דכיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכולי תלתא לגמור דינא עכ"ל ויש להבין הא באמת כתב הרמב"ם דצריך ד' לגמור הדין ולפי פשוטן של דברים דוקא ארבעה כפי' הב"ח וכדעת ר"א בירושלמי ומה הוא הפי' שפירשו רבותיו בדרך אחר. וצריך לומר בדעת הרמב"ם דאותו שאמר א"י יכול לחזור מדבריו ולזכות או לחייב בד"מ ולכך כתב הרמב"ם דחמשה נושאים ונותנים בדבר משום דאף הוא בכלל וכמ"ש שם הכ"מ ואם כן ס"ל דהא דמוסיפים בא' אומר א"י שנים ולא אחד הוא הטעם דאנו אומרים ע"י תוספת דיינים ופלפול בחכמה יתברר לאחד ספיקתו ואף הוא יאמר דעתו בבירור וא"כ אם הוא ואחד שהוסיפו יאמרו להיפוך מן שנים ראשונים הרי כאן ב"ד שקול ולכך מוסיפין שנים ואם כן הרי נחתו אדעתא דחמשה וצריך האחד שאמר א"י לחזור מדעתו אבל אם לא חזר ועודנו עומד בדעתו לא מהני מה שכל ארבעה אומרים דעתם דהרי זה נחית לדעת חמשה ולא אמרו הוספה אלא שעי"כ יחזור מדעתו ויתברר לו ספיקא וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה דאפילו ארבעה אומרים זכאי כל זמן שא' אומר א"י יוסיפו עד שיחזור מדעתו ואולם בספרו חזר בו אבל רבותיו של רמ"ך תפסו זה הפי' לעיקר וזהו שכתב רמ"ך דה"נ כיון דאדעת' דחמשה נחית הרי דדייק אדעת' דחמשה ולא ארבעה משום דס"ל דאף ע"ד הראשון שאמר א"י נחית והרי כאן ה' ואם כן אין לו לגמור בתלתא דהיינו כדעת מהרש"ל וסמ"ע וה"ה לדעת הב"ח נמי קשה דעל כל פנים לא יועיל עד דיהיה דעת כל החמשה ודברי הרמ"ך מובנים וע"ז תי' הכ"מ דשאני הכא דמתחילה לא נאתו רק על דעת שלשה והוא החילוק שכתב רמ"א בהג"ה. והנה ודאי דבר פשוט כזו לא היה נעלם מעיני הרמ"ך רק דקשיא ליה בממ"נ אי אמרינן דהוה כאילו נחית אדעתא דשלשה כמו מתחילה שישבו שלשה לדון א"כ אף בשנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בשנים דהא מתחילה נחתו אדעתא דכך דיהיה הדין נחתך אדעתא דרוב משלשה. ועכצ"ל דסבירא ליה דהואיל והוסיפו נחת אדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מחמשה שהוא שלשה שיסכימו בדבר אחד כמו בנחית אדעתא דשלשה דצריך דיסכימו הרוב משלשה בדבר אחד. ואם כן יפה הקשה דאם נחית אדעתא דחמשה איך אפשר שיהיה שנים או אחד אומרים א"י הלא בנחית אדעתא דשלשה א"א שיהיה אחד אומר א"י אעפ"י דלשמואל ששנים שדנו דיניהם דין וא"כ ה"ה בנחית אדעת' דחמשה. וקושיא שלו קושיא חזקה לכאורה בדברי הרמב"ם וליישבו צ"ל דס"ל להרמב"ם הא דאמרינן נחית אדעת' דשלשה ולא מהני בא' אומר א"י היינו לשמואל אבל לפי דקיי"ל דלא כשמואל דב' שדנו אין דיניהם דין א"כ אצ"ל כך ואמרינן אף דנחית אדעת' דה' מ"מ אדעת' דרובה נחית ולא איכפת לן אם הנשארים אומרים א"י והא דבג' וא' אומר א"י צריך הוספה בדיינים הוא משום דהדין בעי שלשה דיינים אם כן בא' אומר א"י כמאן דלית' דמי ואין כאן שלשה דיינים אבל במקום שיש שלשה דיינים זולתם לא איכפת לן אי הנשארים א"י וזהו שכתב הרמ"ך יפה פי' הרב כיון דאיכא שלשה שיודעים בד"מ. וזהו ברור בכוונת הרמ"ך וגם דעת רמ"א כך ולכך יפה הקשה דודאי דעת רשב"א לא קשיא אהדדי דפשיטא דסבירא ליה להרשב"א אם נחית אדעת' דה' וכדומה בעינן שכולם יאמרו דעתם ואם אומרים א"י דעת כולם בטל כדאמרינן בתי' לשמואל והא דסגי בהוספה בשלשה משום דתחילה לא נחית רק אדעת' דשלשה כתי' הכ"מ וכמ"ש הרשב"א לת"ק הנזכר בירושלמי ואי קשה א"כ אם שנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בב' דהא נחית אדעת' דג' כהנ"ל הא לא קשיא דבאמת ס"ל לרשב"א כן כמבואר בכ"מ וכמש"ל באורים. אבל המחבר דפסק כרמב"ם דצריכים כל שלשה להסכים לדעת אחד ועכצ"ל הטעם דנחית לאדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מה' שיסכימו לדעה א' כנ"ל וקשה א"כ למה בא' מה' אומר א"י הדין קיים וצ"ל כהנ"ל דאף דנחית אדעת' דה' מ"מ אין נ"מ אם א' אומר א"י ודוקא בשלשה דלא נשארו דיינים דאוריית' איכא קפידא אבל בה' ויותר ליכא קפידא ולפ"ז שפיר קשה איך פסק המחבר לעיל כרשב"א דאם א' מט' אומר א"י דכל הב"ד בטל דהא יש כאן רוב ויותר משלשה דהם דיינים דאורייתא. ויפה הקשה וזהו שכתב ואפשר דעתו לחלק והיינו כמ"ש בכ"מ דאף לרמב"ם י"ל דנחי' אדעתא דתלתא אך אינו נראה והיינו מטעם שכתבתי דא"כ א"צ שיסכימו כל שלשה לדעת אחד כהנ"ל ודברי רמ"א ברורים. ולכן נראה יותר מסתבר לומר דס"ל לרמב"ם דאף דזה אומר א"י יכול לחזור ונושא ונותן בדין מ"מ לאו אדעת' דחמשה נחית מקרי דהרי כל זמן שלא חזר דעתו כלא היה וכתוהו יחשב. ומתחילה כשהוסיפו עוד שנים סביר וקביל שלא יחזור זה מדעתו וא"כ לא נחית רק אדעת' דארבעה ודעת הרמב"ם באמת דבעינן כל דעת ד' כר' אילא בירושלמי וכמ"ש הב"ח. ודלא כדעת הרמ"ך דס"ל דה"ל כנחית אדעת' דחמשה ונגרר בתרי' הרמ"א. רק ס"ל לרמב"ם דלא נחית רק אדעת' דארבעה ולרב אם גם אחד מארבעה אמר א"י באמת הדין בטל וכמו כן בעינן רוב מארבעה שיסכימו לדעה אחת כמש"ל בנחית אדעת' דחמשה ולכך בעינן לרמב"ם שיסכימו כל שלשה בדעת א'. וזהו הטעם של הרמב "ם דבעינן שיהיו שלשה מסכימין לדעה אחת. וא"צ לטעמו של הרשב"א בתשובה רק פשוט דהא נחית אדעת' דארבע וא"כ בעינן רוב מארבעה. ואם א' מארבעה אומר א"י ג"כ הדין בטל ודברי הרמב"ם נכונים ולק"מ:

(ג) עד ע"א כו'. משום דיותר מזה לא מוסיפין דזהו שיעור סנהדרי גדולה והקשה בס' באר שבע אם כן איך אמרינן בהוריות דף ג' ע"ב מאה שישבו להורות אינו חייב עד שיורו כולם וכו' היכי משכחת לי' שיש יותר מע"א הא לא עבדינן סנהדרי גדולה במנין יותר מע"א. והניחו בצ"ע וכן הרב בעל משנה למלך הניחו בצ"ע. וי"ל דלפי מה דאמרינן בסנהדרין דף מ' דאם א' מהתלמידים אמר דיש לו ללמד זכות מעלין אותו ומשיבין אותו ביניהם ולא היה יורד משם כל היום כולו ואם כן כל אותו היום יש לו דיעה בהוראה כסנהדרין ומכל שכן ביש ממש בדבריו דאין יורד משם לעולם וכי ישב שם כאלם לא יפתח פיו ודאי דיש לו דיעה כאחד מהם לומר דעתו הנראה ולא בשבילו יאמרו לאחד מב"ד של ע"א רד ואם כן הרי כאן תוספות במנין הורא' ואם שלשים תלמידים אמרו כן אף הם אינם יורדים והרי כאן בסנהדרין מאה המורים ובאים ושפיר אמרינן מאה שישבו להורות דבכה"ג מצינו מאה שמורים וכן יותר ולק"מ:

(ד) ג' שישבו לדין כו'. אין השנים יכולים לגמור כו' בהגהת הרא"ש בפ"ק דסנהדרין הביא בשם א"ז שלשה שישבו לדין וסילק אחד את עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין דלא עדיף משנים מזכים או מחייבים ואחד אומר אינו יודע וכו' עכ"ל ודייק הב"ח מדקאמר וסילק האחד עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה הא כבר ידעו היכן הדין נועה ה"ל כגמר דין ויכולים השנים הנשארים לגמור הדין ע"ש. ואין כאן ראיה די"ל דלכך נקט הגה בלשונו דסילק עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה דאטו ברשיעי עסקינן דיסלק עצמו הא אסור לדיין לסלק עצמו ולכך כתב קודם שידעו להיכן הדין נוטה ואז מותר לדיין לסלק את עצמו כדלעיל ריש סימן י"ב ע"ש. אבל באמת אי אתרמי ע"י איזה סיבה וכדומה או דעבר ועשה וסילק עצמו אחר כך מכל מקום אין הדיינים יכולים לגמור דיליף ליה מהך דאמר א"י ואילו דעת הא"ז לחלק היה מבארו להדיא ולא בדרך שלילה. וזהו היה דעת ב"י דהעתיק הגהת הרא"ש והשמיט בהעתקתו מלת קודם שידע להיכן הדין נוטה רק סתם וסילק האחד עצמו אין השנים יכולים לגמור וכו'. ואילו ס"ל בדוקא קתני האיך השמיט העיקר הדין א"ו דס"ל כמ"ש וברור. ומיהו אפילו לפי' הב"ח כבר כתב הב"ח דטעמא של הא"ז דס"ל אי ידעי היכן הדין נוטה היינו גמר דין ויפה כתב דהגהת הרא"ש שם בהגה נוקודם הביא על הך דמשנגמר הדין אי אתה רשאי לומר צאו ובצעו פירש"י שכבר אמר איש פלוני אתה זכאי כו' אבל בא"ז פי' שגמרו הדין ביניהם לגמרי. ולא מיחסר אלא איש פלוני אתה זכאי כו' ואם כן לפי' דקי"ל לעיל סימן י"ב סעיף ב' כפירש"י דג"ד היינו באומרים איש פלוני אתה זכאי וכו' ליתא להך דינא וא"כ אף לפירוש הב"ח לא קאי דינא דא"ז להלכה:

(ה) ולענין או"ה כו'. הכה"ג נסתפק ברמב"ם דפסק פי"א מהלכות סנהדרין בד"מ הרב ותלמידו מונין להם כשנים אבל בד"נ מונין לו רק כאחד ע"ש לפי גירסתו. ונסתפק הכה"ג בכוונתו בתלמיד שאין צריך לסברת הרב כר"א ור' אסי אי בזה איירי הרמב"ם לחלק בין דיני ממונות לד"נ או מיירי בתלמיד שצריך אף לסברת הרב ומכל מקום בד"מ מונים כשנים. ולא הבנתי מה מקום ספק יש כאן הא בפרק ההוא הלכה י' פסק דתלמיד שא"צ לסברת רבו דן עם רבו בד"נ והיינו דמונין לו כשנים כמ"ש הכ"מ שם ויליף ליה מהך דרב שונה אדם עם תלמידו ודן דיני נפשות. ואם כן עכצ"ל הא דמחלק מקודם בין ד"מ לד"נ אם נמנה כאחד או שנים ש"מ דמיירי בהך תלמיד דאף לסברת הרב צריך ומכל מקום בד"מ מונין שנים. וצריך להבין רבינו המחבר דתופס לעיקר דברי מרדכי איך השליך אחרי גיוו דברי רבינו רמב"ם מבלי זוכרו וצריך לומר דסבירא ליה דלא פליגי רק בגירסא בגמרא אבל לדינא לא נ"מ דהרמב"ם מפרש דאיירי שלמדו מקודם לא בעת שדן ובזה בד"מ מונין כשנים ומכל מקום בד"נ כאחד ואם כן הן הן דברי המרדכי דכשלמדו מקודם אף בד"מ מונין כשנים ואין נ"מ לדינא. אך לפי זה דגירסתו וכן העתיק הכ"מ ד"מ וטומאות וטהרות מונין כשנים והיינו שלמדו מקודם אבל בשעת הדין אין מונין כשנים אם כן אף טומאות וטהרות דמונין כשנים היינו באותו אופן דלא למד באותו פעם דמ"ש הא בחדא כללא כייל להו הברייתא ואם יש ביניהם הבדל לדינא לא ה"ל למתני כחדא ופשוט. ואם כן קשה על הרמ"א דגריר בתר דעת המרדכי וגי' ופוסק דבאיסור והיתר אפילו למדו באותו פעם מונים כשנים ולא כן דעת הרמב"ם ואין לנו להקל לפסוק כמרדכי במקום שהרמב"ם חולק ולכן יש להחמיר.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.