תומים/חושן משפט/יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט יד

(א) נעלה לב"ד הגדול כו'. תו' הקשו דבפרק ז"ב אמרינן בטוען לבית וועד ניזול אין שומעין לנתבע ואילו בב"ק פרק הגוזל אמרינן דאפילו הנתבע מצי לטעון לב"ד הגדול ניזול. ולכך נחתו התו' לחלק בין בית וועד לב"ד הגדול וכמ"ש באורי' ולרמב"ם דלא מחלק בין בית וועד לבית דין הגדול יש להבין קושית התו' ונ"ל דס"ל לרמב"ם הא דאמרינן בגמרא מ"ש דלא פתחו ליה בדינא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד העדות משום דמצי א"ל לב"ד הגדול ניזול כי פתחו ליה בדינא נמי מצי אמר לב"ד הגדול ניזול ומשני דנקט דיסקיא מב"ד הגדול ופירש"י אגרת מב"ד הגדול ששלחו לב"ד דכאן לכופו לדין. וס"ל לרמב"ם דאין פירושו דבדיסקיא מבואר להדיא שצריך דוקא לדון בעירו. דא"כ עדיין קשה כי לא פתחו נמי איך מצי אמר לב"ד הגדול אלך הא הם צוו במכתבם שידון דוקא כאן ואליהם תשמעון ואיך ימרה פיהם ועכצ"ל דכך כתבו שיעשו לו כתורה או ידונו בעירו או אם ילך לב"ד הגדול ילך עכ"פ לא יחמיצו הדין. ולפ"ז ס"ל לרמב"ם באמת בס"ד דפריך כי פתאו ליה נמי מצי אמר לב"ד הגדול ניזול ה"מ להקשות הא אין לנתבע רשות לילך לב"ד הגדול רק עדיפי פריך מכח ממ"נ אם יש לו רשות אפילו פתחו נמי ואי אין לו רשות אפילו לא פתחו איך יטעון לב"ד הגדול נלך וע"ז משני דנקט דיסקיא וכנ"ל ולכך בלא פתחו מצי אמר לב"ד הגדול ואעפ"י דבעלמא אין הנתבע מצי לטעון לילך לב"ד הגדול בכה"ג דהמלוה והתובע התחיל בב"ד הגדול והביא משם דיסקיא שידונו הם או הב"ד הגדול א"כ הוא מורשה מפי ב"ד הגדול ואף נתבע מצי טעין אלך לשם כי כבר התחלת בגדולים ולא אדון בקטנים משא"כ בפתחו ליה דכבר סביר וקיבל לקיים צווי ב"ד הגדול לדון בעירו שוב א"י לילך לב"ד הגדול וא"ש אבל בלא הביא התובע דיסקיא מב"ד הגדול לכ"ע אין הנתבע יכול לילך לב"ד הגדול וא"ש.

(ב) י"א שאם יש שני ת"ח כו'. ואע"פ שהוא קטן ממנו וכו' זהו דעת הסמ"ג וכבר תמה סמ"ע השמטת דעת הטור דס"ל אפילו בשוין א"י להשמט מב"ד לב"ד רק מצי אמר ניזול לב"ד הגדול וכ"נ דעת הרשב"א והא דכתב הטור בסימן ג' דאם אין הנתבע רוצה בג' שבירר התובע אז זבל"א וזבל"א כו' מיירי ג"כ דהנתבע רוצה דוקא ב"ד חשוב מזה שבורר התובע דל"ל דאם הוא טוען איני רוצה בב"ד ג' שבררת רק אני אברר אחד ואתה אחד כדי שיהיה מחפש בזכותי יותר אז יוכל לטעון אפילו בב"ד שוים דא"א ליישב כן בלשון התו' ורא"ש ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש. והנה שורש מחלוקתם הוא דהסמ"ג וכן המרדכי ילפי מהא דמוקמינן בריש פ' ז"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד היינו ב"ד אחד כגון בי דינא דר"ה ור"ח דאמר ליה מה חסרתיך ופי' הסמ"ג דאף דר"ה גדול מר"ח והתובע בורר לו ב"ד של ר"ה מצי הנתבע לומר לבית דין דר"ח שהוא קטן ממנו אלך ומצי מעכב על התובע עד שיבררו שנים יחד ב"ד שלישי המרוצה לשניהם ומזו שורש דינם אמנם האחרונים בכלל השיגו על זה ופי' דאיירי דהתובע רוצה לדון לפני ב"ד של ר"ח והלוה רוצה לילך לפני ב"ד דר"ה דגדול ממנו ולכך מצי מעכב על התובע אבל לא להיפוך. ונראה דהסמ"ג והטור מחולקים בסברא דהתו' בריש פז"ב ד"ה כגון וכו' דפי' דר"ח היה דר מר"ה רחוק מג' פרסאות דבתוך גבול זה לא היה ר"ח דן לפני ר"ה רבו וס"ל לסמ"ג דמרחק יותר מג' פרסאות הוי יגיעה וטרחא כמו הרחק ממנו דקי"ל דאין הלוה יכול לכוף למלוה ואם כן ה"ה יותר מג' פרסאות דמה גבול יש תו וכיון דנפק משיעור תחומו של תורה שהוא ג"פ הרי זה בכלל דרך רחוק דיש בו מהטורח ויגיעה ואם כן הא דקאמרינן כגון בי דינא דר"ה ור"ח קשה היכי איירי אי דהם התובע והנתבע במקום של ר"ה והוא הנתבע ביקש לציית דין לפני ר"ה והתובע ביקש שילך עמו לר"ח פשיטא דיכול הנתבע לעכב ומה צורך לומר הטעם מה חסרתיך אדרבה יש כאן חסרון לנתבע שיצטרך לילך ג' פרסאות ועד כאן אמרינן עבד לוה לאיש מלוה היינו ליזול לב"ד הגדול אבל לילך למרחוק לב"ד דזוטר היכי ס"ד וא"כ איך שייך מה אטרחית ואם רצון התובע לילך לפני ב"ד דר"ה פשיטא דאין ביד הנתבע להשמט ולומר אלך לפני ב"ד דזוטרא בהרחק ג"פ ובזו ודאי אמרינן עבד לוה וכו' כיון דהב"ד הגדול במקומו. ועכצ"ל דאיירי דשניהם התובע ונתבע במקומו של ר"ח ואם הנתבע רוצה לילך לב"ד של ר"ה עדיין אינו רשות דהא אין רשות לנתבע לומר לב"ד הגדול הולך אני ואף זה בכלל כיון דרחוק ג"פ. וצ"ל דהתובע ביקש לילך לדינו של ר"ה ונתבע רוצה לדון במקומו לפני ר"ח וקשה למה יטעון מה חסרתיך הא קי"ל דמלוה מצי להכריח ללוה שילך לב"ד הגדול אפילו בדרך רחוק ועכצ"ל כמ"ש הסמ"ג דוקא בדרך רחוק שאין ב"ד קטן סמוך לב"ד הגדול אבל בזמן שהם קרובים זה לזה יכול הנתבע לטעון אלך לפני ב"ד קטן ואין ביד המלוה להכריחו שילך לב"ד הגדול ושפיר קאמרינן מה חסרתיך דלו יהיה דהיה בעיר אחת ממש הייתי יכול לטעון אלך לפני ב"ד של ר"ח ומכ"ש שנחנו במקומו של ר"ח והטעם כמ"ש הב"ח הואיל והב"ד סמוכים זה לזה אין קפידא בב"ד קטן או גדול דכי יקשה מהם דבר הרי יכולים לשאול פי ב"ד הגדול ולזכך ספקם. ובזה דברי הסמ"ג מוכרחים ובהכי ניחא ג"כ דהא י"ל לו דהפי' כן בגמרא מ"מ זהו לס"ד דמפרשינן זה בורר לו אחד היינו ב"ד אחד וצ"ל הך פי' אבל למסקנא דאמרינן אחד פי' דיין אחד וא"צ לאוקומתא זו מנ"ל הך דינא וכמ"ש קצת מהמפורשים אבל לפמ"ש ניחא דקשה ל"ל לגמרא לפרש בכה"ג ב"ד דר"ח ור"ה שאין שניהם שוין לוקמי המשנה בשני ב"ד שוים בעיר והמלוה אומר בב"ד זה ולוה אומר בב"ד אחר דפשיטא דאין התובע יכול להכריח לנתבע מכ"ש דב"ד דזוטר מינייהו. ועכצ"ל דבאמת המ"ל כן רק קושטא דמילתא קאמר דאפילו ב"ד דזוטרא מינייהו כגון ב"ד של ר"ה ור"ח אין התובע יכול לכופו לילך לפני ב"ד של ר"ה. וא"כ ע"כ מוכח דלדינא קאי דאי הוא רק ס"ד בעלמא לפרושי משנה ולמסקנא לא קאי קושיא הנ"ל במקומו דלוקמי בב"ד שוים דהא בלא"ה למסקנא ליתא ולפרושי המשנה כס"ד יותר מסתבר דאיירי בב' ב"ד שוים וא"ש. והטור לא ס"ל הך סברא וס"ל דהואיל ואינם רחוקים רק ג"פ לא שייך טרחא וא"כ איירי דהם במקום דר"ח והתובע אומר לילך לפני ר"ח והנתבע לפני ב"ד של ר"ה ואין ביד התובע לכופו דאין כאן טורח ויכול אף הנתבע לומר מה חסרתיך ולב"ד הגדול איזול אבל בב"ד ששניהם שוים ומכ"ש בב"ד זוטרא פשיטא דיד התובע על עליונה לומר לב"ד זה נלך ולשיטת הרא"ש והטור דמחלקים בין בית וועד לב"ד הגדול צ"ל דר"ה ור"ח לא היה לר"ה המעלה יותר מר"ח רק כמו בית וועד לסתם ב"ד ולא כמו ב"ד הגדול לסתם ב"ד וכן נראה מגמרא שם בריש ז"ב דאיירי הכל בבית וועד ולכך הוצרך הגמרא לומר מה חסרתיך דאי יש לר"ה מדרגת ב"ד הגדול אפילו חסרו טובא מ"מ מצי נתבע לכוף לתובע לילך עמו ובהכי ניחא דברי בעל התרומות בשער ג' חלק ח' דין ו' דפסק אם יש באותו עיר עוד ב"ד אחר שכמותו של אותו ב"ד שרוצה התובע לדון בפניהם מצי הנתבע לטעון אני אדון בפני ב"ד השני ומכ"ש אם ב"ד זה גדול הימנו כדאמרינן בהגוזל דמצי אמר לב"ד הגדול אזלינא. וקשה לי א"כ הא דאמרינן כאן כגון ב"ד דר"ה ור"ח וכו' איך יפרשו אי כפי' הסמ"ג הא הבעל התרומו' כתב דוקא לב"ד השוה יכול הנתבע לילך ולא לב"ד דזוטרא מיניה ואי כפי' הטור דהנתבע טוען אני אלך לפני ב"ד של ר"ה ג"כ קשה מה אריא דנקט הגמרא בכה"ג דהנתבע טוען לילך לב"ד הגדול הא אפילו לב"ד השוים מצי טען אני אלך לב"ד השני ושפיר מתוקמא המשנה זה בורר לו ב"ד א' וזה בורר לו ב"ד אחד דשניהם שוים ומה רבותא דטען אלך לב"ד הגדול. ולפי מ"ש ניחא דבאמת ה"מ לפרש כן רק קושטא דמילתא קמ"ל דאם רחוקים זה מזה ג"פ ולא יותר אף הנתבע מצי טעין לב"ד הגדול איזול משא"כ כשרחוק יותר כי דעת בעה"ת דבית וועד וב"ד הגדול חדא הוא כמ"ש לשם בסוף דין הנ"ל ומפרש הך דהגוזל בעיר אחת אבל חוץ לעיר אפילו לב"ד הגדול אין הלוה יכול לכוף למלוה אבל אם הם רחוקים רק ג"פ יכול לכוף לב"ד הגדול לילך אפילו הנתבע. ודוקא ר"ה דגדול מר"ח אבל אם שניהם שוים כיון דרחוקים עכ"פ ג"פ ל"ל הטורח כל דהו כיון דשניהם שוים ישפטו במקומן. וכ"נ מתשובת הרמב"ן הביאו ב"י כנ"ל. והא דהקשו הגי"ת וכן ב"ש דבעה"ת הביא ראיה מהך דהגוזל דמצי אמר לב"ד הגדול ניזול דהוא מפרש ליה באותה עיר כמש"ל א"כ מנ"ל דמצי לטעון ניזול לב"ד דכוותיה דהא התם אמרינן לב"ד הגדול ניזול ולא נזכר ב"ד דכוותיה. נראה ליישב דס"ל לבעל התרומות לב"ד הגדול פי' ב"ד דכוותיה רק שהוא גדול לדעת של הנתבע שהוא אומר שהוא בטוח בהן ביותר שהם ביותר שלימים במדע והם יבררו הדבר יותר היטב. דל"ל ב"ד הגדול כמשמעו א"כ הא דאר"י אמר שמואל מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ומפרש מר עוקבא דמיירי דפתחו ליה בדינא דאל"כ הא מצי אמר לב"ד הגדול איזול וקשה מנ"ל למר עוקבא לפרש כן במילתא דשמואל דסתמא קאמר ולא הזכיר בדבריו חילוק בין פתחו כו' דלמא מיירי שמואל מאותו ב"ד הגדול שבעיר הן מקבלים עדים שלא בפני בע"ד וקמ"ל דבדבר נחוץ מקבלים שלא בפני בע"ד כנזכר שם אבל מיירי בב"ד הגדול שהן מקבלים (ומזה הטעם נראה הוכרחו התוס' והרא"ש ליכנס בחילוקים שונים בין הך דמצי אמר לב"ד הגדול איזול והך דא"י לומר לבית וועד איזול ולא תי' דמיירי בב"ק בב"ד הגדול באותו עיר כמ"ש הבעה"ת ובעל העיטור ז"ל בחד תי' משום דקשיא לי' כנ"ל מיהו י"ל דלשון דיסקא מב"ד הגדול לא משמע שהן באותו עיר) ועכצ"ל דסתמא דמילתא ברוב עירות יש ב"ד הרבה שוים אין א' גדול מחבירו וא"כ קשה איך אמר מקבלין הא מצי הנתבע לשמוטי מב"ד לב"ד אם זה בכה זה בכה וכן להיפוך. דדוחק דשמואל יאמר למילתיה דוקא בעיר שיש בו ב"ד גדול או בעיר שאין בו רק ב"ד אחד דסתמא קאמר וברוב עיר יש ב"ד הרבה שוים במעלתם וא"ש. דהוכיח הבע"ת דב"ד הגדול הנזכר בב"ק לאו דווקא רק ב"ד השוה לאותו ב"ד שקבלוהו לעדות וא"ש. ולכן לדינא נראה לענ"ד כדברי בעה"ת המכריע דבב"ד השוה לזה והן בעיר אחת יכול הנתבע לומר לב"ד זה אני הולך אף דהתובע רוצה לילך לב"ד השני אבל כשאחד קטן וא' גדול הימנו והתובע רוצה לילך לב"ד הגדול אין רשות לנתבע לומר לב"ד הקטן אלך והיא הכרעה בין דעות. ואם רחוק רק ג"פ בזו אף בשוים א"י לומר אלך ג"פ לב"ד אחר רק אם אותו ב"ד גדולים כמ"ש הרמב"ן בתשובה:

(ג) וכ"ש אם אומר כתבו לי כו'. הקשה הסמ"ע דמה לשון כ"ש הא בכה"ג דליכא חשד א"צ לכתוב רק הטענות ולא הטעם כמ"ש הרמ"א גופיה בהגהה זו ע"ש דדחק. ובאמת על הטור לא קשיא כי הך סברא דבאומר כתבו לי אין כותבין רק הטענות ולא הטעם לאו דברי הכל כי נראה כי התוס' ורא"ש לא ס"ל דאי ס"ל מה קושיא דבב"מ אמרינן כגון דא צריך לאודעו' דמשמע הואיל ויש לו מקום לחשוד ואלו בסנהדרין אמרינן בא ושאל לכתוב וכו' ומה קושיא התם כותבים הראיה. וכאן טעם הדין וכמו שבאמת באסיפת זקנים ובשארי דוכתי הביא סברא זו לחלק ולתרץ על קושית התו' א"ו דלא ס"ל דלשון הגמרא דסנהדרין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני משמע דגם הטעם מודיעין וא"כ יפה כתב הטור וכ"ש. אבל על הרמ"א יקשה דהעתיק דברי הנ"י ג"כ. ולכן צ"ל דס"ל לרמ"א דלכתוב א"צ הטעם דממ"נ אם יבא לב"ד הגדול יבינו הטעם מדעתן אבל לומר לו הטעם צריכין לומר לו בפה דזהו ג"כ חשדא דהא חושש שהם העבירו עליו הדרך וטעו וא"ש לשון מאיזה טעם דצ"ל הטעם רק א"צ לכתוב בתוך הפסק. וא"ש וכ"ש דבכה"ג דשאל דפשיטא דצ"ל לו בפה כל הטעם וכ"כ הב"ח דבע"פ צ"ל הטעם. וכן נכון:

(ד) כל הוצאותיו. והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה ריב"ש סימן תע"ה והביאו הד"מ והסמ"ע ואני תמה הא הך דצריך לשלם הוצאות שגרם מה שסירב יליף ליה רבינו מאיר מהך דצריך לשלם הוצאות דשטר פתיחא שכתבו עליו בב"ד כשהזמינו ולא בא וכי נימא דאם יצא זכאי דאינו מחויב לשלם שטר פתיחא מה שסירב בב"ד דבר זה לא שממנו וסתמא נאמר בכל מקום שאין מתירין לו נידוי עד שישלם שכר סופר עבור כתיבת פתיחא. ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית א"כ אין לשלם דלא היה לו לתובעו אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו והדיין פטרו לנתבע בכח הדין מ"מ לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.

(ה) אין אומרים שישבע כו'. הקשה הסמ"ע דלמה לא יטול בשבועה כמו המקיף שדה חבירו לקמן סימן קנ"ח ס"ח דא"י לברר דישבע כמה הוציא. ותי' הסמ"ע דשאני התם שהוא להנאתו דהניקף ואין להניקף היזק וכל כיוצא בזה משא"כ כאן וכו' עכ"ל וא"כ לדבריו אם אי אפשר לברר הפסיד דאין נוטל בשבועה ואני תמה דחילוק הסמ"ע אין לו שרש בגמרא ובפוסקים ואם כל ניזק ונגזל נשבע ונוטל האיך לא ישבע זה ויטול דהוא גם כן ניזק דעל ידי סרבנתו גרם לו היזק ולמה יגרע זה דהוצרך להוציא ברשות בית דין והרי זה מוציא ברשות. והדבר הזה מקורו מתשובת הרא"ש ושם איירי דאפשר לברר לו ע"י בירור ושומת ב"ד ולכך לא ישבע דכל מה דאפשר לברורי ולידע ע"י שומא מב"ד מהכ"ת ישבע משא"כ כשאין אפשר לברר וא"א לב"ד לשום למה יגרע זה משארי דברים דכל מה שנעשה ברשות ישבע כמה הוציא ויטול ואם יש לחוש שהרבה בהוצאות מכפי הצורך נם זה בכלל שבועה שלא הרבה יותר מכפי צורך ואין לנו לחדש דינים וחלוקים חדשים אשר אין להם שרש בגמרא ופוסקים קדמונים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.