פתחי תשובה/חושן משפט/יד
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ואח"כ מוציאים. כתב בספר בר"י וז"ל ראובן ושמעון עמדו לדין וחייב הדיין לראובן שישבע על טענת שמעון וטען ראובן שיכתוב לו הדיין פסק דין איך היא חייב שבועה ואח"כ ישבע הדין עם ראובן וכן מוכח ממ"ש הרמב"ן כותבין ואח"כ מוציאין ממנו. מהריק"ש בתשובה כ"י סי' כ"ח עכ"ל ופשוט דכוונתו היכא דדן את ראובן ע"י כפיה עבה"ט סק"א:
(ב) או שני אכסנאים. בגליון ש"ע של הרב הגאון מוהר"י העשיל אשכנזי ז"ל נ"ב וז"ל לכאורה זהו נגד דעת הרמב"ן בפ' שופטים שכתב ואין בעלי הדין יכולים לכוף זא"ז לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפי' היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומ' נלך לפני ב"ד שבעירנו ע"כ ונראה דהכא מיירי בשאין הב' אכסנאים מעיר אחת רק כ"א מעיר אחרת ואם לא ידונו כאן יהיה חיוב על התובע לילך אחר הנתבע בזה אמרי' כיון שנזדמנו שניהם כאן ידונו כאן אבל הרמב"ן מיירי בשניהם מעיר אחת והוא מלתא דמסתברא עכ"ל:
(ג) ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו שכתב דאף דעתה נעש' הנתבע תובע לענין שצריך לילך אחר התובע מ"מ זה שעיקלו נכסיו שהוא באמת הנתבע אינו יכול לעשות מורשה וכך ראה שדן אביו הגאון ז"ל כמה פעמים ע"ש עוד:
(ד) אב שיש לו תביעה כו'. כתב בכנה"ג הגה"ט אות ח' דה"ה הרב עם תלמידו והביאו האו"ת וכתב דהיינו ברבו מובהק ע' יו"ד הלכות ת"ת ע"ש. ובגליון ש"ע דהרה"ג מוהר"י העשיל אשכנזי נ"ב נ"ל דה"ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה כו' ע"כ ולע"ד לא נהירא וגם מתשובת ברית אברה' אה"ע סי' צ"ב שהבאתי בפ"ת לא"ה סי' ע"ה סק"ג לא נראה כן:
(ה) עשיר מוחזק לאלם. כתב באו"ת וז"ל לכאורה משמע דוקא שהוא מוחזק לאלם אבל בתשובת תשב"ץ וכן הביא בכנה"ג בשם תשובות רבות דלאו דוקא אלם אלא שאם הוא בעירו גדול בחכמה ומעלה או אפי' אינו בחכמה רק רוב בני עיר סרים למשמעתו הרי הנתבע (וה"ה התובע וכמ"ש הסמ"ע בסי' י"ג סק"ט וכן הוא בכנה"ג וכ"כ בתשובת מ"ח סי' א') יכול לטעון אלך ואדון בעיר אחרת ואלם דנקט לאו דוקא וכ"כ בתשו' שב יעקב ונכון הוא עכ"ל (וכ"כ בנה"מ וכ"כ בתשובת שבו"י ח"ג סי' קמ"א ע"ש אמנם בפירוש דברי הרמ"א אינו שוה עם השב יעקב הנ"ל דהשבו"י כתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק ואלם הוא וי"ו המחלקת כו' אך השב יעקב סי' ב' הוכיח בכמה הוכחות שאינו כן אך כתב דאין הפירוש של אלם שהוא בע"ד קשה רק שהוא תקיף ומאוים ואף שהוא צדיק וישר שייך בו דין זה כו' וכתב עוד שם דה"ה אלם אף שאינו עשיר כל שאינו עני דאם הוא עני אין אימתו מוטל על הבריות כדמצינו בדתן ואבירם כו' ע"ש) . והנה מ"ש האו"ת אבל בתשובת תשב"ץ כו' מ"ש הב"י בבד"ה סי' זה שכ' וז"ל כתוב בתשב"ץ נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דבר העיר נחתך על פיהם והנידון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטלת על הדיינים וגם טענותי יסתתמו לפניכ' אמרתי כי טוב הדבר על הדיינים ועל הנידונים לילך במקום הסמוך וכיוצא בזה ראיתי את ר"י זקיני שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לדין עם הנדיב ר' אברהם בטירווש מפני שהיה ראש העיר וכולם נשמעים אליו ורשב"א התיר לחתנו כו' וגם ר"י מפרי"ש עשה כן כו' ואמרתי מזקנים אתבונן כו' עכ"ל והביא כל זה הב"ח על שם מרדכי הארוך ומסיים דגם מהרי"ק שורש א' הביא תשובה זו בקוצר ע"ש. גם בתשובת נו"ב תניינא סימן ב' הביא כל זה ופסק כן בנדון דידיה דבני גליל יהודה יכולים לעכב על שני ולילות האחרים שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם לדון בעסק המס הנוגע לכלל הגלילות וכתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק לאלם אינו סותר לדברי הגדולים הנ"ל דהרמ"א מיירי באינו גדול בחכמה ומעלה ובודאי מחמת עשרו לחוד אין שום חשד שהדיינים יסבירו לו פנים ולא מסתתמי טענה שכנגדו ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם אבל בגדול העיר או פרנס העיר שפיר אפי' מן הסתם חושב הבע"ד שכנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו ומסתתמי טענותיו ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד שהביא כל דברי תשב"ץ הנ"ל על שם תשובת מהר"ם סי' תקמ"ו ופירש דבריו דרק עצה טובה קמ"ל וכ' דהכי דייק לישנא אמרתי כ' טוב הדבר על הדיינים כו' ואף שהביא ראיה מר"י ז"ל שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לב"ד בטריווש כו' התם ביחיד המתדיין עם היחיד ובהדרגה קאמר כיון דחזינין דביחיד תקיף אין שכנגדו צריך להתדיין עמו בעירו א"כ ברבים מיהא טוב הדבר וטעם החילוק שבין יחיד לרבים נלע"ד בשני פנים האחד דרבים לא חשידי כולי האי בגזלנותא לאיים ולפחד על הדיין דוגמא לדבר אותה שאמרו (בר"ה דף כ"ד) בההיא בי כנישתא דשף כו' ועוד דאי מצרכת להו לרבי' להרחיק לדוד בענייני עירם אין תקנה לצבור לעולם כו' והאריך קצת בזה על נדון דשם ומסיים ואיך שיהי' בנ"ד דיש ויש חכמי' הראויים לדון באלטונא והמבורג ואימת הקהל ק"ק ספרדים אשר בהמבורג לא תבעתם. הדבר ברור לתינוקות שמחוייבים כל היחידים הרוצים לעקור דירתם להתדיין בכאן טרם צאתם ע"ש עוד. והנה מה שמחלק הח"צ ז"ל בין יחיד עם יחיד דיכול לעכב מדינא ובין יחיד המתדיין עם רבים דאינו רק עצה טובה לכאורה לפי הטעמים שלו ה"ה רבים המתדייני' עם רבים אינו רק עצה טובה אולם מדברי הנו"ב הנ"ל לא משמע כדבריו. גם בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' חולק עליו בזה וכ' דגם הח"צ ז"ל לא החליט הדבר מדסיים בסוף ואיך שיהיה בנ"ד כו' וגם בתשובת שארית יוסף סי' מ' מבואר להדיא דאפילו יחיד עם רבים יוכל ג"כ להוציאם אם יש ביניהם מי שאימתו מוטלת על הדיינים וצריכים לילך למקום הסמוך האריך שם לדחות ראיות הח"צ בזה (וע' סמ"ע לקמן סימן קע"ה ס"ק ס"ט) ומסיק לדינא בנידון דידיה יכול היחיד לפסול דייני העיר לדון לו בעסק הצוואה אחרי שראשי החברה קדישא דעיר הנזכר הם עיקרי וראשי העיר וכל צרכי העיר נחתכין על פיהם ואימתן מוטלת על כל העיר' ומכ"ש על הדיינים וגם לא שייך אצלם מ"ש הח"צ שהרי יש באלטונא והמבורג כמה חכמים הראוים לדון שאין להם אימה מק"ק ספרדי' אשר בהמבורג כו' דזהו מחמת שאלטונא והמבורג אינם שייכים לספרדים שבהמבורג אבל בעיר הנ"ל שכל הקהל דמתא חדא לא שייך זה ולכן בנ"ד שצריכים לילך לדון במקום הסמוך אבל אין יכול להוציאם למקום רחוק רק בעיר קרובה ע"ש. וע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ז מענין כיוצא בזה מבואר מדבריו ג"כ דאפילו אם הנתבעים רבים יכולים התובעים לעכב מדינא שלא לדון במקומם רק מחוייבים הנתבעים לירד לדין במקום הממוצע בזבל"א או בב"ד הסמוך (ודלא כהח"צ הנ"ל דברבי' הנתבעים אינו רק עצה טובה. ומה דהח"צ ז"ל מדייק מלשון כי טוב הדבר על הדיינים כו' עי' בנ"צ מ"ש בזה) וכ' שם דטענת לב"ד הסמוך נלך עדיף מזבל"א וזבל"א ובפרט בדורות הללו שיש טועין בדברי רש"י כו' ע"ש. וע' בתשובת שב יעקב סימן א' בנידון אשר שני צדדים הסכימו לדון בזבל"א בצירוף אב"ד דשם להיות שליש ואח"כ היתה רוח אחרת בהתובע אשר לבו נוקפו שיהיה השליש אב"ד דשם מכמה טעמים ותוכן הדבר אשר הנתבע הוא עשיר ותקיף בעירו כמבואר בסי' י"ד בהגה כו' והשיב דאין יכולת בידו לדחות הרב אב"ד מהיות שליש כי דברי התשב"ץ והרמ"א הנ"ל הוא בשלא קיבלו ב' הצדדים אותן הדיינים אבל בנ"ד שקיבלו כל המדינה זה האב"ד להיות להם רב ובכלל זה קיבלו אותו בפירוש שיהיה שליש לכל דבר משפט שיהיה להם ולא חילקו בין ב"ב פשוט ובין ב"ב עם פרנס וא"כ כיון ששני הצדדים הם מאות' קהלה הרי כבר כל א' סבר וקיבל הלא אפילו בזבל"א אם כבר כתבו זה בירר דיין זה כו' אינן יכולין לחזור ובנ"ד שיש לרב זה כת' רבנות וחתומים עליו כ"ח ב"ב בשם כל הקהל שקבלוהו להיות תמיד שליש בכל ריב שבין איש לחבירו ודאי שאינו יכול לחזור ובפרט שתקנה זו הוא משנים קדמוניות שהרב הוא השליש כו' ואח"כ מצאתי און לי בתשובת שארית יוסף סי' מ' כדין זה ממש שנשאל אודות שבמדינת מעהרין עשו תקנה שכל דברי ריבות שיתהוו ביניהם יתנו לפסוק במדינתם ואין אחד מהם יהא רשאי לתבוע לדון חוץ למקומם ועתה נתהוו קטטות כו' והוגד שטענתו לפי שהם תקיפים במדינה והם מאיימים על הדיינים או הדיינים עצמם מתייראים כו' וע"ז השיב אם אין לו טענה אחרת רק זה אין טענתו טענה שהרי כ' הרא"ש בתשו' כו' ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניני מס דיניהם דין כמו מי שקבל עליו קרוב או פסול כו' וה"ה לנ"ד ואף שפסקתי על בני ק"ק ברודא שידונו חוץ למדינה כו' ויאמר האומר מה נשתנה ואמרו חז"ל כל כי האי צריך לאודועי לכן אני צריך לפרש כי שם מהר"י (התובע) לא היה מיושב במדינה ואם כן לא היה להם בשעת התקנה עכ"ל וא"כ זה הוא ממש בנ"ד ולכך הבאתי נמי סוף התשו' משום דגם אני צריך לאותו דבר באשר כמדומה שהסכמתי זה כמה שנים עם פסק הראב"ד דהמבורג על ענין זה דעשיר ותקיף בעירו צריך לילך למקום אחר (הוא התשו' דסי' ב' שהזכרתי קצת לעיל) דשם היה התובע ממדינה אחרת משא"כ בנ"ד דשניהם הם ממדינה זו וקיימו וקבלו את הרב הזה להיות שליש לכל ריב אשר יהיה ביניהם כו' עכ"ד ע"ש וע' בנ"צ מ"ש בזה:
(ו) מוציאין אותו לדון. עיין בתשובת מים חיים סי' א' שכ' מסתימת הרמ"א והפוסקים משמע דזהו אפילו אם יש בעיר ב"ד קבוע וכן מוכח מסי' ל"ג ס"ו בהגה כו' וכ' עוד דלכאורה משמע דאם דנו באותו עיר אפילו בדיעבד אינו דין (ר"ל אם דנו בע"כ) מדכ' הרמ"א בסי' ל"ג ס"ו גבי אבי החתן ואבי הכלה דבדיעבד דינו דין וכאן גבי עשיר ואלם סתם הרב משמע דדעתו דכאן אפילו בדיעבד אינו דין ע"ש וצ"ע:
(ז) יכול אחד. עבה"ט ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ג ובס' בר"י אות ה' מ"ש בזה:
(ח) וכ"ש אם אומר כתבו לי כו'. ע' סמ"ע שכ' לפי הנראה קשה דלא הל"ל בזה לשון כ"ש דהא אינם שוים כו' ע"ש וע' בתומים מ"ש בזה ומסיק דאף לכתוב טעם הדין בפסק מ"מ בע"פ אומרים לו הטעם וא"ש הכ"ש דבכה"ג דשאל פשיטא שצ"ל לו בפה כל הטעם ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' י"ב שכ' דהא דלא רצו הסמ"ע והתומים לפרש בפשיטות דהאי וכ"ש שכ' רמ"א מיירי בחושדו ג"כ וגם שואל שיכתוב לו מאיזה טעם י"ל משום דאין זה בגדר כל שכן כי בכלל מאתים מנה כו' וגם מאחר שכ' המחבר צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל ממילא מובן מכ"ש שאל ומה הוסיף רמ"א דבר שפתים. ושוב כ' דנראה לקיים פי' זה בדברי הרמ"א דהנה הנ"י פא"נ כ' דוקא אם יש מקום לחשוד אבל בלא"ה אינו אלא מלגלג ומנדינן ליה והביאו הסמ"ע ובאר הגולה פי' הענין כי אפילו שניהם חכמים ובררו להם דיינים בלא כפיה הנה כל אחד מהצדדים גמר בדעתו לפי עיונו בדין זה שדבריו צודקים דאל"ה לא היה דן עם חבירו כי לא ברשיעי עסקינן אלא כ"א חושב בנפשו לפי דעתו ועיונו בדין זה הוא יצא בצדק ואמנם הדיין פוסק כאחד מהם או לפעמים שלא כדעת אחד מהם וא"כ לכאורה הרי כאן מקום חשד שהרי לפי עיונו בדין לא יצא משפט כזה ואפ"ה אם יהרהר אחר הדיין הרי הוא בר נידוי כי ידוע שאין אדם רואה חובה לעצמו כו' אך בעובדא דכותאי בפא"נ דראה ר"פ שהוא עצמו נתן מקום לחשוד ע"י שפסקיו סתרי אהדדי ע"כ מחוייב לנקות עצמו. ועדיין יש לומר נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה מכל מקום אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין והעזה הוא לומר שחושדו ואם יעיז פניו לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל. דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו אז נכון לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמו מהחשד אבל לא נגד המערערים הכי הוה ס"ד. והוה ס"ד מ"ש המחבר אפילו לא שאל היינו כלפי הנידון בכפיה ואין מקום לחשוד בעינן דוקא שאל : (כמ"ש בס"א) אבל הכא במקום לחשוד ובלא כפיה מודיעין הטעם אפילו לא שאל ומינה דוקא לא שאל אבל שאל והחציף שחושד הדיין לא יודיעהו הטעם קמ"ל רמ"א דבמקום שיש לחשוד אפילו שאל אע"ג דהרע לעשות מ"מ כתבינן ליה מאיזה טעם שהרי כך כותי העיז ואמר דבתר דידיה אתי מר ואפ"ה לא קנס ר"פ ואמר ליה טעמיה ושוב כתב רמ"א דהעיקר שאין כותבין אלא אומרי' בע"פ לאפוקי נפשיה מחשדא אבל למה יכתוב להראות לאחרים שיראו שהיה נחשד מזה ולמה לו זה דכיון שדן אותו בלא כפיה לאו כל כמיניה לשאול עצה מאחרים ע"כ לא יכתוב ודי בהודעה אך כשדנו בכפיה והוא רוצה לילך לב"ד הגדול דבלא"ה צריך לכתוב הטענות וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד כיון דבלא"ה כותבין וזה חושד ג"כ ויש מקום לחשוד יכתוב ג"כ טעמו וטוב הוא אולי עי"ז שיבין הבע"ד הטעם ושעל חנם חושדו שוב לא ילך לב"ד הגדול זהו מה שנ"ל בפי' הרמ"א עכ"ד מ"ש:
(ט) מיהו י"א דוקא כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת ב"ח סי' כ"ב באריכות:
(י) וא"צ לכתוב לו הטעמים. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שתמה על זה ע"ש. ולפי המבואר לעיל ס"ק ח' דבאמת בע"פ צריך לומר לו הטעם רק שאין כותבין א"כ לק"מ. וכ' בספר בר"י וז"ל כת אחת שהביאה פסקים מרבני הדור ואינו רוצה להראות לשכנגדו רק השאלה וסוף הפסקים והבע"ד טוען שיראה כל הפסקים בשלימות לרב העיר הדין עמו ומחוייבים להראות כל הפסקים בשלימות. תשובת שער אפרים סי' קכ"ו וכן הסכים הרב עדות ביהוסף ס"ב סי' א' עד כאן לשונו:
(יא) אבל ב"ד הגדול שדנו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' א' שכ' דאם רק הרב לבד הוא גדול אף אם הוא מומחה וגדול הדור מאד כל שאין גם הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול וצריך ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה וכל שלא באו שני הבע"ד לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה (עמ"ש לעיל סי' ה' ס"ב סק"ו ע"ש):
(יב) חייב לפרוע לו. כ' הסמ"ע והיינו אם יצא הנתבע מחוייב בדין זה כו' וע' בתומים ונה"מ דדוקא כשרואין שהתובע נתחייב מחמת שהלך בערמה אז פטור הנתבע אבל כשהתובע הלך בתמימות והיה סובר שהדין עמו והנתבע סירב חייב להחזיר הוצאותיו דלא היה לו לגרום היזק שלא לירד עמי לדין ע"ש:
(יג) וכן נ"ל עיקר ובלבד שעשאו כו'. כ' הש"ך וכ"פ ביש"ש פ"י דב"ק סי' י"ד עכ"ל ובגליון ש"ך דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל וכ' שם דבלא נקט רשות מב"ד אף היכי דא"צ ליטול רשות כגון שנכתב לו בשטר שיכול לכופו בערכאות של עובד כוכבים והבע"ד אלם וכדלקמן סי' כ"ו ס"ד בהגה (עי' באה"ג שם אות מ' וצ"ע) מ"מ א"צ לשלם לו הוצאות ע"ש:
(יד) שעשאו ברשות ב"ד וכדלקמן כו'. עי' בתשובת ושב הכהן סי' צ"ט שתמה על הרמ"א בזה ומסיק דעתו לדינא דאם הוציא בערכאות של עיבדי כוכבים בעמדו לפניה' בדין פטור לשלם ההוצאות אע"פ שסירב עמו לבא לדין ישראל אא"כ עשה ברשות ב"ד אז חייב לשלם אבל אם כפה איתו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים שיעמוד עמו לדין ישראל כיון שסירב מלעמוד עמו לדין והוצרך לכופו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים חייב לשלם לו הוצאות אע"פ שלא עשאו ברשות ב"ד עש"ה וע' בנה"מ מזה. וע' בתשובת כנ"י סי' צ"ז:
(טו) לך ואני אבא אחריך. עיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ח שכ' ומזה פסקתי במי שכ' לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו ע"ש:
(טז) או הב"ד ישומו. עבה"ט וע' בתשובת ושב הכהן בהשמטות סי' נ"ג שביאר דברי הרמ"א בטוב טעם דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר לעולם שייך שומא אך החילוק הוא דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי וכמ"ש סי' קפ"ב ס"ג בהגה כו' אבל אם אינו יכול לברר אז השומא הוא בענין אחר שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסי' שע"ח ס"ח וזהו כוונת הרמ"א דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך לשלם לו היינו ג"כ לאחר שישומו אם לא הוציא יותר מן הראוי ומה שלא ביאר זה י"ל שסמך עמ"ש בסי' קפ"ב והוא פשוט דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא ומ"ש או הב"ד ישומו לו היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה. וע' בתשובת נאות דשא סי' נ"א ונ"ב מדינים אלו עש"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |