סמ"ע/חושן משפט/יד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקין ביניהן וס"ל דחבית הוועד דוקא קאמר הגמ' דשומעין לתובע האומר לילך ולדון שם כשיש רגלי' לתביעותיו ואין שומעין לשום נתבע האומר כן (אף שאמר הלוה אתן לו כל הוצאתו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א') אבל כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן שומעין אפי' לנתבע ומור"ה רמז דין זה במ"ש בסמוך בהג"ה ז"ל וי"א דבטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' ר"ל החילוקים דבין תובע לנתבע הנ"ל לא אתאמרו בגמ' אטענותא לב"ד הגדול קאזלינא כ"א אכשטען לבית הועד קאזלינא וקיצר מור"ם שם ולא כ"כ בהדיא משום דבזמן הזה אין נוהגין לכפותו וכדמסיק מור"ם שם וק"ל:
(ב) מאיזה טעם דנתוני כו' ע' בסמוך בסעיף ד' שכתב מור"ם פירושו דא"צ לכתוב לו טעמים וראיות כי אם הטענות כו' ועוד כ' שם חילוקי דינים בזה ומפני דכאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפייה ובזה כ"ע מודי' שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנתוני מ"ה לא כ' מור"ם פלוגתא בזה כאן כ"א שם דלא איירי בדנו על ידי כפייה ואגב כ' שם כל חילוקי דינים וק"ל:
(ג) ואח"כ מוציאין כו' פי' מוציאין ממנו מיד ואם יביא כתוב מב"ד הגדול שטעו יחזירו לו מה שהוציאו מידו וכן מבואר בסמוך ובד"מ ע"ש:
(ד) ואם הוצרך לשאול כו' פי' אף אם אינם יודעים לדון וצריכין לשאול אפ"ה אינו יכול לומר מאחר שהם אינן יודעין לדון וצריכי' אנו הוצאות להשליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל:
(ה) ודנין להם בעירם כפי כו' ע"ל סי' י"ג ס"ו שכ' שם ג"כ דין זה מילתא בטעמא ז"ל והם דנין אותו דליכא למימר דיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדים לפני הדיינין:
(ו) בד"א בשאר דינין שזה טוען וזה טוען צ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהן טוענין יותר מבמלוה ולוה והל"ל בקיצור בד"א כשזה טוען וזה טוען או לפחות הל"ל בד"א בשאר דינין וכשזה טוען וזה טוען. ועוד דפתח בתרתי בשאר דינים וזה טוען וזה טוען וסיים בחדא בטענות לוה לחוד או מלוה לחוד ואינו דבר והפוכו והל"ל ג"כ בטענות מלוה ולוה כששניהן טוענין כגון שזה אומר הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים איך דינו ונראה דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענות מלוה טענה יותר מלטענות הלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה וה"ה בטענות ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו ויש ג"כ עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו. בידים מ"ה שומעין להן כשרוצין לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע א' להשני או שזה תובעו ואמר נתחייבת לי. שכירות וזה משיבו איננו חייב לך וכיוצא בתביעות אלו חשובין המה טענת הנתבע כטענת התובע ואין שום א' יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש הרמב"ם והמחבר בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען ר"ל דכל שטענת שניהם שוים ומ"ה אין שום א' מהן יכול לומר נלך לב"ד הגדול משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל וניזק וכיוצא בו ואין שומעין בהן ללוה ולגזלן ולמזיק ועד"ר מ"ש עוד בישוב זה ובדברי הרמב"ם ומור"ם דכתב בסמוך בהג"ה גדולה די"א דבטענ' נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' הי"א הן ר"ת והרא"ש (ובעל הטור) הבאתי לשונם בדרישה דס"ל דיש חילוק בין ב"ד הגדול דבו שומעין לנתבע כמו לתובע וכי טוען לבית הועד קאזלינא דבו דוקא שומעין לתובע ולא לנתבע ומטעם וכי יוציא מנה על מנה ומ"ש מור"ם לפני זה בהג"ה ז"ל וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור כו' אף שכ"כ באמצע דברי הרמב"ם אין נפקא מינה בו בשיטת דברי הרמב"ם הנ"ל דהא להרמב"ם אין חילוק בין אומר לב"ד הגדול אזלינן לאומרו לבית הוועד אזלינן גם מ"ש אח"כ מור"ם אדברי הרמב"ם ז"ל באותו מדינא אין בו נ"מ לדברי הרמב"ם דמשוה ב"ד הגדול לבית הוועד אלא שמור"ם כ"כ להנחה להי"א שכ' אחר זה בהג"ה המחלקים בין ב"ד הגדול לבית הוועד וכנ"ל וכתבו מור"ם אדברי הרמב"ם וכדי לקצר וכדרכו ובו תדע דלמ"ד דס"ל ששומעין גם לנתבע אפי' בשאר דינים כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן אליבייהו גם בזמן הזה יש ב"ד הגדול ולא כרמב"ם דכ' דאין בזמנינו ב"ד הגדול ומה"נ כ' מור"ם אח"כ בהג"ה באותה מדינה כדי שתדעו דלהי"א המחלקין בין תובע לנתבע באומרו לבית הוועד קאזלינן דהיינו דוקא כשהבית הוועד הוא באותה מדינ' אבל כשאינו באותה מדינה גם לתובע אין שומעין ולא הטריחוהו לילך חוץ (למדינה) לב"ד כ"א באומרו לב"ד הגדול אזלינן דהוא הב"ד חשוב שבדור משא"כ בית הוועד ודו"ק:
(ז) ה"ג או כשאומר המלוה נידון:
(ח) והלוה או' נלך וכו' אבל אם המלוה הולך בלא"ה שמה יכול הלוה לכופו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א':
(ט) כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' ד"מ ב':
(י) אם יש להתובע עדים או ראיה ונראה לב"ד כו'. כצ"ל ומור"ם הרכיב לשון הרמב"ם ול' הרא"ש והטור אהדדי שהרמב"ם כ' הדין ב"ד הגדול לפני זה אם יש עדים או ראיה וממנו נשמע ממילא דס"ל הכי גם בדין זה דבזמן הזה והרא"ש והטור כתבו בזה אם מסרר טענותיו לב"ד ונראה להן שיש ממש בדבריו וצ"ל דגם כוונת מור"ם היא הכי ומ"ש ונרא' לב"ד הו"ל כאילו אמר או נראה לב"ד וק"ל:
(יא) שכ"ז שיש ב"ד בעיר כו'. כ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג וס"ה ושם בסי' ס"ה כ' שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב"ד וע"ש דכ' עוד שאין בדיני' אלו אלא מה שעיני הדיין רואות והביאו בד"מ ע"ש:
(יב) עד יום ג'. נראה דהיינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו ואז שומעין לו עד יום ג' כדינא דגמרא דהיו נותנין להיוצאין לכפרים ונכנסין זמן בה"ב כמ"ש לעיל ריש סימן י"א ושם ג"כ הטעם דדלמא אניס ליה כיון שיוצא ונכנס ולא היה יכול לבוא עד יום ג' אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון ע"ש:
(יג) ומיד יבררו דייני'. ז"ל שם אבל דיינים בוררים להם לאלתר זה בורר וז"ב ור"ל מיד ביום ראשון כדי שלא יבואו לידי דחייה ביום ג' ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:
(יד) ואפי' הי' מעות לנתבע כו' ע"ש בסימן ש"ה ותמצא דשם היה השאלה אהנתבע שהיה לו מעות בפקדון בעיר אחרת והשיב שם דאם בדין יכול לעקלם שם צריך לדון עמו שם ומש"ה נראה דה"ג בדברי מור"ם בהג"ה ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת וכ"כ בד"מ ע"ש וק"ל:
(טו) אא"כ יכול לעכב מעותיו כו'. פי' אא"כ הדין נותן שקודם שירד עמו לדין יכול לעקל מעותיו והיינו שידע התובע שאם לא יעקל מעות הנתבע יפזרם ולא יפרע לו או לא יוכל להביאו למשפט וכיוצא בדברים אלו כמ"ש בסימן ע"ג ולאחר שעקלם שם בדין אם ירצה הנתבע ליקח המעות צריך לירד עמו לדין שם במקום שנתעקלו כ"ז שם בת"ה ס"ס ש"ה וע"ש:
(טז) צריך להודיע כו' פי' והתובע צריך לשלם השליחות ב"י בשם מהרי"ק וע"ל סי' ק"ו ד"מ ה':
(יז) ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. מהרי"ק שורש ק"ט כתב דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז היה נראה דצריך אז לדון עמו שם ג"כ בכ"מ שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן בסימן ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש:
(יח) ה"ג ביו"ד סימן ר"מ. ס"ח:
(יט) עשיר מוחזק לאלם. ועמ"ש בסמ"ע בסימן י"ג ס"ה בס"ק י"ח מדין אלם:
(כ) אין לת"ח לכתוב בעצמו כו'. שם סיים בטעם בשם מוהר"ם שלא יהא המורה ששולחין אליו נחשד שנושא פנים לתלמיד חכם עכ"ל ולפי זה צ"ל דהסופר אינו מזכיר בו שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכור שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה היה מכיר כתב של החכם וא"ל הלא יהא ניכר מהטענות והראיות שאלו הן טענות וראיות ת"ח שהאריך וזה קיצר דאין ראיה דדלמא מורשה דע"ה או ב"ד כ"כ בעד ע"ה ופעמים שגם ת"ח מקצר א"נ כל זמן שאין המורה יודע איזה חכם טוען כן לית בו חשד וק"ל:
(כא) ואף ע"פ שהוא קטן ממנו. צ"ע למה לא הביא מור"ם דעת הטור שחולק ע"ז והנ"י פ' ז"ב וגם הרשב"א בתשובותיו ס"ל כותיה וכמ"ש בדרישה לשונם וטעמם ונימוקם מהגמרא כתבתיו שם ע"ש:
(כב) ואם א' סילק כו'. פי' א' משני ת"ח הנ"ל יכול ת"ח השני להזמין לבע"ד וק"ל:
(כג) שבעל דין חושדו כו'. ודוקא במקום דאיכא לחשוד מודעינן לי' אבל במקום דליכא לחשוד והוא מלגלג מנדינן ליה נמוקי יוסף פרק איזהו נשך דמ"ד:
(כד) וכ"ש אם אומר כתבו מאיזה טעם דנתוני. לפי הנרא' קשה דלא ה"לל בזה לשון כל שכן דהא אינם שוים דכשהוא חושד הדיין אז כדי לאפוקי נפשיה מהחשד צריך להודיע הפסק מילתא בטעמיה ואילו כשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני א"צ להודיעו ולכתוב טעם הפסק אלא הטענות וכמו שמסיק מור"ם ז"ל וצ"ל דמ"ה כתב וכ"ש מפני שזה שאומר כתבו לי אינו מבקש טעמיהן ואיירי ג"כ במי שיודע כבר טעם הדיינין אלא שאינו נכנס באזניו ומתווכח עמהם שלא דנוהו דין אמת לאמתו ומבקש לשאול את פי בית דין הגדול מהן ויציאת ידי שמים וחובת הבריות אהאי אינו אלא שיכתבו לו טענותיהן ופסקיהן וה"ל כ"ש ומה זה שלא דבר וביקש כלום צריך לצאתעמו ידי שמים לפי ענינו כ"ש זה שביקש מהם זה שצריכין לצאת עמו ידי שמים לפי עניינו וק"ל:
(כה) אבל בלאו הכי אין כותבין לו דמאחר שקיבל אותם לדיינים סתם לאו כל כמיניה לחזור מעסקיהם ואם מבקש טעם הדין ודאי יאמרו לו שהרי אפי' זה שרואין ב"ד שחושדין אותן ולא בקש טעם כבר נתבאר דצריכין להודיעו הטעם וק"ל:
(כו) ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיו'. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן דתורה אחך לכולנו:
(כז) וצריך לשלם מיד. כבר כתבו המחבר בר"ס זה כן בשם הרמב"ם אלא דשם לא כ' אלא מוציאין ממנו ומשמעות לשונו הוא דב"ד מוציאין מיד הנתבע ומחזיקים אותו בידם עד שיראו מה יהיה סופו ולא שיתנהו להתובע פן יכתבו מב"ד הגדול שטעו והתובע יוציאם ביני ביני ועל הדיינים לשלם כיון שדנו בכפיי' וכדלקמן סי' כ"ה ומש"ה חידש מור"ם בזה וכ' דלא חיישינן לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנו ליד התובע ומ"ש ואם יסתור הדיין יחזור לו פי' הב"ד יחזרו אותו מיד התובע ובמרדכי כתוב בכיוצא בזה יחזור לו והביאו בד"מ ר"ס י"ו וע"ש:
(כח) חייב לפרוע וכו' והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה ריב"ש סי' תע"ה ד"מ ה':
(כט) משעה שנעשה סרבן וכתב ב"י סי' י"א בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והתובע מביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאילו אומר לא לויתי שאינו נאמן לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו עכ"ל ד"מ סימן י"א ס"ג:
(ל) אין אומרים שישבע כמה הוציא כו'. ה"ט דלא האמינוהו בשבועתו להוציא ממון מחבירו אלא צריך בירור והא דכתב המחבר לקמן בסימן קנ"ח ס"ט דאם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כעין דאורייתא ויטול התם תשובתו בצידו דכת' שם כיון דברשו' הוציא ולהנאתו דהניקף משא"כ כאן ומהאי טעמא נמי כתב מור"ם לקמן סימן צ"א ס"ג דישבע ויטול ע"ש גם מ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס שע"ה דבין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה ישבע כמה הוציא ויטול התם ג"כ אע"פ דירד שלא ברשות מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה היזק דהא יש שבח כפי מה שנותן לו או יותר משא"כ כאן דמה שנותן לו יפסיד וק"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל דלא כל כמיניה שיוציא מה שירצ' על דעת שזה ישלם לו הכל עכ"ל:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |