שרשי הים/שבועות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ שבועות ה

י

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש נשבע בכולל לבטל המצוה

שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטריפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב כו' שהרי כלל דברים האסורים כו'. הנה דין זה הוא בנשבע לקיים את המצוה דחייל עליה שבועת ביטוי בכולל אמנם בנשבע לבטל המצוה בכולל כתב לקמן בהל' ח"י וז"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא לאכול מצה בלילי הפסח אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים עכ"ל ועיק' דמילתא דנשבע לקיים את המצוה בכולל איתא בפרק ג' דשבועות דכ"ג ע"ב עלה דמתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויים לאכילה פטור ופרכינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות כו' חייב מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש מפרש גופה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו כו'.
וראיתי להרב מ"ל בפירקין הל' ה' שהביא סוגיא זו וכתיב וז"ל ולפי תירוץ זה דמתרצי רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל אך התוס' ס"ל דגם לפי אוקמתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכת' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש וריש' בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים וכו' והדין עמהם מדלא אמרו אלא כו' משמ' דלא חזרו מאוקמת' קמא דרישא איירי בסתם ומשו"ה הקשו אמאי אצטריך לאוקומה בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלה מאי קאמ' אכל אוכלין שאינן ראויין פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינן ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומשום הכי דוקא אכל אוכלין שאינן ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני הוא אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט עכ"ל. ולע"ד יש לתמוה ע"ד התוספות דמה צורך להם לתירוץ זה דבלא"ה נראה דלא קשיא כלל דמש"ה לא מצי לשנויי דריש' מיירי במפרש משום דברישא קתני סתמא ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובכלל שאינן ראויין לאכילה הוי נמי עפר וכיוצא שאינן ראוין לאכילה מצד עצמן לא מצד איסור דרביע עלייהו כנבלות וטרפות וכיון שכן לא מצי לשנויי דרישא מיירי במפרש דא"כ כי אכל עפר אמאי פטור הרי פירש בשבועתו אף מידי דלאו בר אכילה וכי פריך הש"ס מעיקרא דקשיא רישא דמתניתין אסיפא לאו משו' דמשמע ליה דכי קתני רישא אוכלין שאינן ראוים לאכילה היינו נבלות וטריפות דוקא אלא משום דמשמע ליה דאף נבלות וטריפות בכלל שאינן ראויים לאכילה הוא וע"ז פריך דכי אכל נבלות אמאי פטור הא קתני סיפא דחייב מיהו ודאי דאף עפר נמי בכלל אוכלין שאינן ראויין לאכילה הוא.
ובכן ממילא יתיישב מאי דאיכ' למידק תו בשמעתין אמאי לא משני מעיקרא רישא במפרש וסיפ' בסתם וטעמא דרישא דפטור הוא משום דכיון שפי' בהדיא שלא יאכל נבלה אין שבועה חלה עליו מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וסיפא דקתני חייב הוא משום דכיון דנשבע סתמא שלא יאכל כלל דברים המותרים עם דברים האסורים וחיילא שבועה אף אנבלה בכולל ואי הוה משני הכי תו לא הוה קשיא ליה מאי דפריך תלמודא השתא מפרש גופיה תיקשי אמאי חייב מושבע ועומד הוא וכו' כמובן גם אידך דפריך תלמודא בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה והוצרך לומר אלא כדרבא כו' לפי גיר' רש"י כיע"ש אי הוה משני הכי דרישא במפרש וסיפא בסתם בפשיטות הוה משני דהן נמי משכחת לה באומר שאוכל סתמא דומיא דשלא אוכל סתמא ולא הוה צריך לשנויי אלא כדרבא כו' מיהו לפי האמור דכי קתני רישא ואכל אוכ' שאינן ראויין לאכילה אף עפר בכלל מש"ה לא מצי לשנויי דרישא במפרש איירי דא"כ כי אכל עפר אמאי פטור. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי לא הוקשה להם עיקר קושייתם הכי מעיקרא דאמאי לא משני רישא במפרש וסיפא בסתם דאי הוה משני הכי תו לא הוה ק"ל מאי דפריך השתא מפרש גופיה תיקשי וכו' כדאמרן.
גם אידך דק"ל בד"ה רישא בסתם וסיפא במפרש וז"ל קצת תימא כיון דרישא וסיפא איירו בנבלה וטריפה מ"ש ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובסיפא נקט נבלה וטריפה עכ"ל לפום מאי דאמרן נראה דלא קשיא כלל דכי משני רישא בסתם וסיפא במפרש לא איירי רישא בנבלה וטריפה דוקא אלא מיירי בין בעפר בין בנבלה וטריפה וסיפא מיירי בנבלה וטריפה דוקא ורישא קמ"ל דכי נשבע שלא אוכל הן דברים שאין ראויין לאכילה לא מצד עצמן כעפר ולא מצד איסורא דרביע עלייהו דנבלות וטרפות בכלל שבועתו וסיפא קמ"ל דאם פי' וכלל דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה חיילא אף אנבלה וטריפה אף דמושבע ועומד עליהם מיהו לזה י"ל דעיקר קושייתם היא דמאן דפריך מפרש גופיה תיקשי דלא ידע דמיירי סיפא בכולל אמאי לא פריך אי במפרש מ"ש דנקט סיפא נבלה וטרפה לבד ולא נקט כדרישא אוכלין שאינן ראוין לאכילה דאף עפר בכלל איברא דלשון זה שכתבו כיון דריש' וסיפא איירי בנבלה וטריפה כו' משמע דס"ל דדוקא בנבלה וטריפה מיירי מתני' ברישא ובסיפא ולא איירי רישא בעפר כלל ומתוך כך הוצרכו נמי בדבור שאחריו למה שתירצו דלהכי לא אוקי כולה מתני' במפרש ורישא באינו כולל וסיפא בכולל דהא קתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור אבל ראויין חייב כו' ואי הוה משמע להו דרישא איירי אף בעפר בלא"ה ניחא כדאמרן לעיל וזה תימא לכאור' דפשטא דסוגייא שפיר מצינן למימר דס"ל דרישא איירי בין בעפר ובין בנבלה וטרפה.
ואפשר דמשמע להו להתוספות דרישא אי אפשר לפרש דמיירי בין בעפר ובין בנבלה וטריפה דא"כ תפשוט מאי דבעי רבא לעיל דכ"ב ע"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי בכזית אי במשהו יע"ש והשתא מדכייל להו תנא לשתיהן כחדא משמע דחד דינא אית להו דבסתם פטור ובמפרש חייב בין בנבלה ובין בעפר וכי היכי דמחייב אנבלה בכזית ה"נ בעפר דאי שיעורו של זה לאו שיעורו של זה לא הו"ל למיכללינהו כחדא ודוק עוד כתב הרמ"ל במאי דמשני ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור כו' וז"ל והנה כפי אוקמתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור סתם וקמ"ל מתני' דשבועה חיילא על חצי שיעור ומש"ה אם אכל נבלות וטרפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומשו"ה דוקא אכל אוכלין שאינן ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמ"ש התוספות אליבא כתירוצא דסיפא מיירי בכולל אך קשה דכפי' ר"ל לוקמא רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפי' נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמ' כזית ומש"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה חייב דשבועה חלה על חצי שיעור וכ"ת ה"נ דלר"ל רישא וסיפא איירי בסתם ורישא בשלא אוכל וסיפא בשלא אוכל חצי שיעור הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס"ל דאוקמתא קמייתא כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו מדלא קאמר אלא כו' והנר' דלר"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור אלא דרישא מיירי באומ' שלא אוכל חצי שיעור סתם כו' ומש"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה פטור דאע"ג דשבו' חלה ע"ח שיעור היינו דוקא באומ' שלא אוכל חצי שיעו' מנבלה אבל באומר שלא אוכל חצי שיעור ואכל חצי שיעו' מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע ע"ד האסור אעפ"י ששבועה חלה על אותו איסור ונראה שיש להכריח פי' זה מאידך אוקמתא דר"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפ"ז רישא דקתני פטור קשיא ולומר רישא רבנן כו' הוא דוחק כו' ולומר דרישא איירי באוכל עפר כו' אבל אם אכל נבלות ה"נ דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמ' ס"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה אשר ע"כ נראה דלהך אוקמתא רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר"ע היא ורישא באומר סתם שלא אוכל ואפי' אכל חצי שיעור מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל חצי שיעור מנבלה פטור משום דשבועה חלה ע"ח שיעור ודע דאותה אוקמתא דמוקי למתני' בכולל ל"פ בדינו דר"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכ' חצי שיעור אם אכל מנבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל חצי שיעור מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך בזה עכ"ל.
הנה הרב ז"ל פסקה למילתיה דבין לר"י ובין לר"ל כשנשבע שלא יאכל סתם ולא הזכיר נבלה ואפי' אמר שלא אוכל חצי שיעור אם אכל נבלה פטור דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא ע"ד המותר אבל לא נשבע ע"ד האסור אעפ"י ששבועה חלה על אותו איסור ועיקר דבר זה לימדו הרב משינוייא דמשני ר"ל אי אתה מוצא כו' וכמדובר. ויש לתמוה למה זה פסקה למילתיה הרב מאחר שדבר זה תלוי בגיר' הגמ' במסקנא בתר דפריך בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת והדר אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכ' ואכל עפר פטור ע"כ דרש"י והתוס' והרא"ש והטור בסימן רל"ח גרסי אלא כדרבא ומפרשי דהשתא הדר תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דרישא בסתם וסיפא במפרש אלא השתא מתרץ דכולה מתניתין בסתם מיירי ואוכלין שאינן ראויין לאכילה דקתני רישא דפטור כדרבא מפרש כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבלות ראויות לאכילה הן וארייא הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא לר"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר אם אכל נבלה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברי' המותרים ואם לא אכל חייב יע"ש הרי מבואר לפי מסקנא זו דלר"י אם נשבע שלא אוכל ואכל נבלה חייב משום דנבלה ראויה לאכילה מקרי וכ"כ הטור בהדייא בסימן רל"ח יע"ש ולפי שיטה זו ודאי דאף ר"ל לא פליג בהכי אר' יוחנן ולדידיה נמי ס"ל הכי דנבלה ראויה לאכילה הוא ואם נשבע שלא אוכל חצי שיעור סתם אם אכל נבלה חייב ולדידיה נמי רישא דמתני' דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור מיירי בעפר כדמפרש לה ר"י לפום מסקנא זו ובסיפא דמתני' הוא דפליגי דלר"י מיירי באומר שלא אוכל סתמא שבזה כולל נבלות וטרפות ושחוטות ולר"ל מיירי באומר בפי' שלא אוכל חצי שיעור לרבנן ואומר שלא אוכל סתמא לר"ע והחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי בשאכל עפר וסיפא מיירי בשאכל נבלה באופן דלפי המסקנא בין לר"י ובין לר"ל כשנשבע שלא יאכל סתם אם אכל נבלה חייב שלא כדברי הרמ"ל.
מיהו לפי גי' הר"ן שהביא מרן כ"מ בהל' ה' והיא היא גי' הרי"ף ורבינו דלא גרסי אלא כדרבא כו' אלא גרסי הכי משכחת לה בהן כדאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר"ן כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנ' מתני' במפרש דוקא עכ"ל יע"ש אשר מבואר יוצא מדבריו דלפי המסקנא לא הדר תלמודא ממאי דמשני מעיקרא רישא בסתם וסיפא במפרש ואף לפי המסקנא אם נשבע שלא יאכל סתם ואכל נבלה פטור לר"י לפי שאין נבלות בכלל שבועתו וכבר נתן טעם הר"ן מה בין נשבע שיאכל סתם דאם אכל נבלה פטור לנשבע שלא יאכל ואכל נבלה דאמרי' שאין דעתו אנבל' וכת' דלפרוקי הך קושיא דקאמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא ע"ד המותרים הראויים דדברים שאין ראוים לא היה צריך לישבע עלייהו כו' יע"ש וא"כ לפי גירסא זו ודאי דאף ר"ל ל"פ אר"י בהא וס"ל דכל שלא הזכיר נבלה בפירוש אם אכל נבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ולפי שיטה זו לא היה צריך הרב לכל האריכות הזה וללמוד מדר"ל לר"ל דאדרבא לפי המסקנא נשמע מר"י לר"ל דכי היכי דלר"י בנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל ה"נ לר"ל בחצי שיעור אין נבלה בכלל כל שלא הזכיר בפי' והדברים ברורים ודברי הרב צל"ע.
ואיך שיהיה הנה מתוך סוגייא זו למדנו דבנשבע לקיים את המצוה בכולל כגון שלא אוכל נבלות וכשרות לר"י ורב ושמואל דקי"ל כוותייהו חלה השבועה אף אנבלות מיהו לפי מ"ש רש"י במסקנת השמועה בד"ה ה"נ אלא כדרבא כו' מבואר יוצא דכי נשבע שלא יאכל נבלו' וכשרות לא חיילא השבועה בכולל אלא לענין שאם עבר ואכל נבלות וטרפות לקי נמי משום בל יחל אבל לענין קרבן שבועת ביטוי לא מיחייב משום דלענין קרבן שבו' בעינן לאו והן וכי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות ליתיה בהן שאם נשבע שיאכל נבלות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלו' דבקום עשה לא חייל שבועה בכולל ולא משכחת לה שיחול השבועה בכולל לענין חיוב קרבן שבועה לדעת רש"י אלא בנשבע סתם שבועה שלא אוכל דאז משכחת לה נמי בהן שאם נשבע שיאכל סתם אם אכל דברים האסורים קיים שבועתו ומ"ש רש"י שאם נשבע שיאכל סתם מקיים שבועתו בדברים המותרים דמשמע דבדברים האסורים אינו מקיים שבועתו כבר כתבו התוס' שם דלא פירש הכי אלא משום ר"ש דלדידי' לא חיילא השבועה אדברים האסורים אפי' ע"י כולל יע"ש ואי לאו דמסתפינ' אמינא דכוונ' רש"י הוא לתת טעם למה בנשבע שיאכל סתם חיילא שבועתו אפי' אדברים האסורים אפילו שהוא בקו' עשה לזה כתב דשאני התם שהוא מקיים שבועתו בדברים המותרים כלומר וכיון דמצי לקיים שבועתו בדברי' המות' לא מיקרי נשבע לבטל את המצו' דע"כ לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שבועתו אלא ע"י ביטול מצוה אבל כשיכול לקיים שבועתו בין בביטול מצוה ובין שלא בביטול מצוה שבועה חלה בכולל אף אביטול מצוה ואם אכל דברים האסורים קיים שבועתו וזהו שסיים רש"י וכתב סתמא ואם לא אכל חייב כלומר שאם לא אכל כלל לא דברים המותרים ולא דברים האסורים חייב כנלע"ד וחילוק זה צריכין אנו לאומרו לדעת הר"ן שכתב בפי' הלכו' דשי"א ע"א דהנשבע לבטל את המצוה בקום עשה בכולל כגון שיאכל נבלות וטרפות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלות וסמוך לזה כתב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה סתם שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי כו' יע"ש ולכאורה קשה דכיון דסיים וכתב שאין שבועה בכולל חלה לבטל מצוה בקום עשה א"כ כי נשבע שיאכל סתם היכי מצי פטר נפשיה בנבלות הרי שבועתו לא חלה בכולל אנבלות כיון שהיא בקום עשה וא"כ אין שבועתו חלה אלא אכשרות וכי אכי' נבלות היכי פטר נפשיה מיהו לפי האמור ניחא דכי נשבע שיאכל סתמא כיון דמצי פטר נפשיה בכשרות אין כאן נשבע לבטל את המצוה וכיון שכן חלה שבועתו אף אנבלות לענין דכי אכיל מינייהו מיפטר משבועתו וברור.
ודעת רבינו לפי מ"ש מרן כ"מ בהל' ה' וכן מבואר מדבריו בדין שלפנינו הוא כדעת הר"ן ז"ל דאזיל בתר איפכא משיטת רש"י דאם נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות בפי' חשיב נשבע בכולל וחלה שבועתו אף אנבלות בין לענין חיוב מלקות ובין לענין חיוב קרבן שבועת ביטוי הואיל ומשכחת לה בהן סתמא דהיינו שנשבע שיאכל סתם דאז חלה שבועתו אף אנבלות כדאמרן מיהו אם נשבע שלא יאכל סתמא אין כאן כולל לא לענין מלקו' ולא לענין קרבן ש"ב דאין נבלות בכלל שבועתו כלל ואם אכל נבלות פטור מכל וע"פ שיטת הר"ן ורבינו יתיישב מה שהקשו התוס' בפרק אלו הן הלוקין דכ"ב ע"א ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין בי"ט וז"ל ואכתי ליתיה בלאו והן כדפריך פ"ב דשבועות כו' ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה עכ"ל ולפי שיטת הר"ן ורבי' לא היו צריכין לזה דבלא"ה משכחת לה בהן כגון שנשבע שיחרוש סתם דאם חרש בי"ט נפטר משבועתו כדאמרינן הכא גבי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דחייל בכולל הואיל ומשכחת לה בנשבע שיאכל סתם ולשיטת רש"י אם נשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי"ט ליתיה בהן כיון שאינו חל בנשבע בפי' שיחרוש בחול ובי"ט מיהו אף לשיטת רש"י י"ל דודאי הא דאמרינן התם כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי"ט לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דהא אפי' אמר סתמא נמי שלא אחרוש אף אי"ט נמי חלה שבועתו דומייא דשלא אוכל סתם דחל נמי אנבלות בכולל לשיטתו אלא דתלמודא הוא דקאמר דמשכחת לה שנשבע בין בחול בין בי"ט והיינו בנשבע סתמא שלא אחרוש וכעין זה כתבו התוס' הכא בשבועות לשיטת רש"י גבי מאי דקאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלאו דוקא שחזר ונשבע בפי' אתאנים וענבים דאפי' נשבע סתמא נמי סגי יע"ש והשתא כיון דבנשבע סתמא מיירי א"כ משכחת לה נמי בהן בנשבע סתמא שיחרוש דכיון שיכול לקיים שבועתו בחול כי לא חרש כלל לא בחול ולא בי"ט חייב דומייא דשלא אוכל סתמא דכתב רש"י דחייל אנבלות הואי' ומשכחת לה בשאוכל סתמא ודוק.
איברא דעיקר קושיית התוס' ז"ל שם במכות לא קשיא כלל לפי המבואר מדבריהם הכא בשבועות וגם מדברי רש"י דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וא"כ התם במכות דקאי לענין מלקות אע"ג דלא משכחת ביה לאו והן חלה שבועתו שפיר בכולל ומיחייב וכבר עמד מתמיה על דבריהם הרב מש"ל ברפ"ד מה' שבועות ד"ה הן אמת יע"ש ועיין ג"כ בס' לשון ערומים בדרשותיו דע"ב ע"ב יע"ש ועיין לקמן שגם התשב"ץ נראה דקאי בשיטה זו יע"ש ומ"מ הנר' לע"ד בזה הוא דהתוס' שם משמע להו דכיון דמילתא דליתיה בלאו והן ומילתא דליתיה בלהבא ומילתא דמצוה שלשתן אמעיטו מקרבן שבועה מקרא דלהרע או להטיב כיון דאשכחן במלתא דמצוה דמשמע ליה לתלמו' דכי היכי דאמעיט מקרבן אמעיט נמי מלאו דבל יחל כדחזינן התם באותה סוגייא דמכות דפריך גבי נשבע שלא יחרוש ביו"ט והלא מושבע ועומד הוא ולא משני דאע"ג דמושבע ועומד הוא מ"מ חלה עליו שבועה לקיים את המצוה לענין בל יחל משמע דס"ל לתלמודא דכי היכי דמיעטיה קרא דלהרע או להטיב לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה עליו שבועה לענין קרבן ה"נ לא חלה עליו לענין לאו דבל יחל והשתא משמע להו דכי היכי דנשבע לקיים את המצוה משמע ליה לתלמודא דכי היכי דאמעיט קרא מקרבן שבועה אמעיט נמי מלאו דבל יחל ה"נ מילתא דליתיה בלהבא ומילתא דליתיה בלאו והן נמי כי היכי דאמעיטו מקרבן שבועה אמעיטו נמי מבל יחל ומה שהכרי' הרב מש"ל דמילתא דליתיה בלהבא לא אמעיט אלא מקרבן מדאמרי' בגמ' דכ"ה לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות יע"ש הא לא מכרעא לע"ד לא הנחתי למלקות דקאמר לא משום לאו דבל יחל קאמר אלא משום לאו דלא תשבעו בשמי א"נ משום לאו דלא תשא אבל משום לאו דבל יחל לא מיחייב כיון דליתיה בלהבא ועוד יש לדחות ראיה הלזו עיין בס' קרית מלך רב בה' שבועות ד"ה ע"א ד"ה עוד כו' וכבר עמדתי ע"ז עוד בשורש אח"ע איסור יע"ש.
ודע דמתוך סוגייא דשבועות לא למדנו דהנשבע לקיים את המצוה בכולל דחלה אשבועה אף אמצוה אלא בנשבע לקיים מצות ל"ת כאכילת נבלה אבל אכתי לא שמענו בנשבע לקיים מצות עשה כגון הנשבע שיתקע בשופר בכל יום או שיאכל מצה בכל לילה ועבר ולא תקע שופר בראש השנה או לא אכל מצה בליל פסח אי מיחייב משום שבועת ביטוי דמגו דחיילא אשבועה אימי הרשות חיילא נמי אימי מצוה ולכאורה נראה דלפי שיטת הר"ן ורבינו דמשמע להו דהנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל שבועתו דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע על דבר אסור שכבר מושבע ועומד הוא אע"פ שאם פי' ואמר שלא אוכל נבלות וכשרות חלה שבועתו אף אנבלות מ"מ כשנשבע סתם אמרי' דאין נבלה בכלל ה"נ כשיאכל מצה בכל לילה ויתקע שופר בכל יום אמרי' דלא נשבע על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה שכבר הוא מושבע ועומד עליהן אמנם לפי שיטת רש"י ודעימיה שאם נשבע שלא יאכל סתם אף נבלה בכלל אע"פ שהוא מוזהר עליה ה"נ כשנשבע סתם אף על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה נשבע אלא שראיתי להרב המבי"ט בח"א סי' נ"א שכתב הדבר בפשיטות וז"ל ונראה שאם נשבע לאכול מצה שנה א' ועבר ליל פסח ולא אכלה חייב משום שבועת ביטוי עכ"ל וכבר עמדנו על דבריו אלו בשורש נשבע לבטל את המצוה יע"ש ואפשר דמשמע ליה להרב דהנשבע שיאכל מצה כל השנה או כל יום חשיב כנשבע בפי' אף אמצה של מצוה וכנשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דמי ומ"מ בנשבע בכולל לקיים מצות עשה אפי' אם נאמר דחיילא שבועתו אמצוה לא נ"מ לענין מלקות מידי דכי עבר על שבועתו אינו אלא בשב וא"ת וליכא מלקות ואף לענין איסור בל יחל נמי לא נ"מ לפי שיטת הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ח ע"א והרז"ה בס' המאור בפ' ג' דשבועות דס"ל דהנשבע לקיים מצות עשה אף בלאו כולל חל עליה לאו דבל יחל וכבר עמדנו על דבריהם בשורש איסור חל על איסור יע"ש מיהו נ"מ אי אמרינן דחיילא שבועה בכולל על הקיום מ"ע לדעת הר"ן והרז"ה ה"נ לענין חיוב קרבן ש"ב ולדעת הרמב"ן והרא"ש נ"מ נמי דאם נשבע לקיים את המצוה בכולל חייל עליה לאו דבל יחל דאי לאו דנשבע בכולל לא הוה חייל שבועה כלל כמבואר מדברי הרמב"ן בס' המלחמות בפ"ג דשבועות ומדברי הרא"ש שם ובפ"ק דנדרים ד"ח ע"א יע"ש ועיין בס' התשב"ץ בח"א סי' ק' דנ"ג ע"ב ד"ה והרביעי דמפשט פשיטא ליה נמי כמ"ש המבי"ט יע"ש.
והטור בי"ד סי' רל"ח כתב וז"ל נשבע שלא יאכל נבלות וטרפות אינה שבועה עכ"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הרמב"ן והרא"ש אביו דהנשבע לקיים את המצוה לא חלה עליו שבועה כלל ואפי' לענין בל יחל דאי לשי' הר"ן והרז"ה הרי חלה עליו שבועה לענין בל יחל כמבואר בדברי הר"ן שם בפ"ק דנדרים ד"ח ע"א כיע"ש ולפ"ז יש לתמוה על מ"ש מרן בב"י שם על דברי הטור וז"ל ומ"ש שלא אוכל נבלות וטרפות אינה שבועה פשוט שם והטעם משום דהוי נשבע לקיים את המצוה דפטור משבועתו זאת מפני שמושבע ועומד מהר סיני הוא עכ"ל דכיון דלדעת הר"ן והרז"ה חלה שבועתו לענין בל יחל לא היה לו לכתוב שדבר זה פשוט הוא אלא הי"ל לומר כדעת הרא"ש והרמב"ן ושוב ראיתי דהא לא קשייא כלל דאף הרז"ה והר"ן לא כתבו דהנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה לענין ב"י אלא בנשבע לקיים מצות עשה אבל הנשבע לקיים מצות לא תעשה אף הר"ן והרז"ה אזלי ומודו דלא חלה עליו כלל ואפי' לענין ב"י ואף שדברי הר"ן סתומים קצת הדבר מבואר בדברי הרז"ה בפ"ג דשבו' שכתב וז"ל וכן הנשבע לקיים מצות ל"ת אין עליו שום אונס שבועה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרי' בסוף מכות דכ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט התם מי קא חיילא שבועה מושבע ועומד הוא כו' כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על האיסור ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלים עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן לא מיעטיה קרא אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי כדאמרי' בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' עכ"ל הרי שכתב בהדייא דלקיים מצות לא תעשה לא חלה עליו שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות אבל נשבע לקיים מ"ע חלה עליו לענין מלקות והדבר מבואר דז"ש דנשבע לקיים מ"ע חלה עליו לענין מלקות לאו דוקא שאין מלקות בעובר על המצוה בשב וא"ת אלא לענין עונש לאו דבל יחל קאמר דכיון דחלה עליו שבועה מיחייב בלאו זה ומה שיש לעמוד בדברי הרז"ה והר"ן הללו כבר עמדנו עליהם בשורש איסור חל על איסור יע"ש.
ועפ"י האמור מינח ניחא לי מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת הר"ן דשבועה חלה עליו לקיים המצוה לענין בל יחל אמאי אין שבועה חלה על שבועה כמו ששנינו בפ"ג דכ"ו ע"ב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת יע"ש מיהו לפי האמור ניחא דמה"ט לא חיילא שבועה שניה משום דבשבועה ראשונה איכא לאו דבל יחל ולקיים מצות ל"ת אין שבועה חלה כלל ודוק ועיין להר"ן בנדרים די"ז ע"ב ד"ה תנן יש נדר כו' ודוק ומ"מ אכתי יש לגמגם על דברי מרן ב"י שלא היה לו לכתוב שדברי הטור הם פשוטים מתוך סוגייא דשבו' כיון דמהתם ליכא ראיה דאין שבו' חלה כלל על קיום מצות ל"ת ואפי' לענין מלקות ולא היה לו להביא אלא אותה סוגייא דמכות דכ"ב דמשם באר'ה דאף לענין מלקו' לא חלה השבועה לקיים את המצוה וכמ"ש הרז"ה בספר המאור ודוק.
וראיתי בס' כהונת עולם שם בסי' רל"ח שכתב על דברי הטור וז"ל לכאורה תמהני דהך אוקמתא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אידחייא בגמ' ומסקינן אלא כדרבא כו' וא"כ במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה לא חלה כיון דליתיה בהן כו' ונראה דלק"מ דמ"ש דלא משכחת לה בהן ומש"ה במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה אינו חייב היינו לענין חיוב קרבן כו' ואה"נ דאיסורא איכא כמ"ש הרא"ש והר"ן בפ' קמא דנדרים אההיא דאשנה פרק זה כו' להרא"ש איכא איסורא ולהר"ן איכא משום בל יחל וכדמייתינן לקמן ולפ"ז צ"ל דמאי דנקט הטור ברישא אינה שבועה לאו דוקא דאה"ן דאיסורא איכא ומיהו פשט הלשון משמע דאינה שבועה כלל קאמר הטור ובסיפא הוא דאיכא איסורא וחיילה השבו' אפי' בסתם משום כולל וכעת זו לא שמענו לשום פוסק ומיהו לא תיקשי ליה ממ"ש שם הרא"ש אביו שם בנדרים דאיסורא איכא דיתכן שיפרש כפי' הר' אליעזר שהביאו שם התוס' דהיינו דקא פריך והלא מושבע ועומד מה"ס הוא ואיסור עובר שבועה ליכא כלל ומ"מ קשיא לי על הש"ך סק"ה דפשיטא ליה דלא צריך התרה לענין חולה ולא זכר שר דברי הר"ן שכתב בהדייא דאיכא איסורא משום בל יחל ודקדוק לשון מרן בשולחן הזהב שבא הוא עליו ג"כ נראה כהר"ן מדנקטיה לענין קרבן וצ"ע עכ"ל ודבריו תמוהים דמ"ש דלהרא"ש איכא איסורא בנשבע לקיים את המצוה ואיך כתב הטור דאינה שבועה כלל הא ל"ק כלל דמבואר הוא מדברי הרא"ש שם כדברי הטור דאיסור שבועה ליכא עליו כלל זולת איסור מזכיר שם שמים ובהא לא עסיק הטור ז"ל.
גם מ"ש דלהר"ן איכא משום ב"י ליתא שכבר כתבנו דאף הר"ן לא כתב דאיכא משום בל יחל אלא בנשבע לקיים מצות עשה כההיא דאשנה פרק זה אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת כנשבע שלא יאכל נבלות אף הר"ן אזיל ומודה דליכא משום בל יחל כלל וכמבואר בסוגייא דמכות שכתב הרז"ה בס' המאור ובכן ממילא לא קשייא מה שהקשה הרב על דברי הש"כ בסק"ה דשפיר כתב הרב דחולה שנשבע שלא יאכל נבילה כיון דאיכא פקוח נפש ומוזהר הוא על שמירת הנפש דלא חלה עליו שבועה דהו"ל כנשבע לבטל את המצוה ואינו צריך התרה ואם הוא בריא ונשבע הו"ל נשבע לקיים מצות ל"ת ואינו צריך התרה דלא חלה עליו שבועה שכבר הוא מושבע ועומד וכבר כתבנו שאף הר"ן אזיל ומודה דכל כה"ג ליכא משום בל יחל גם מ"ש עוד דכי נשבע בכולל חיילא השבועה אפי' בסתם לדעת הטור לענין איסורא ושזו לא שמענו לשום פוסק אמת הוא שלפי מ"ש הר"ן לדעת הרי"ף והיא גם היא שיטת רבינו כל שנשבע סתם שלא יאכל אין נבילה בכלל וכי אכיל נבלה פטור משום דאמדינן דעתיה דלא אסר עליו נבלה שכבר אסורה עליו וכמ"ש מרן כ"מ בהל' ה' אמנם לפי מ"ש רש"י בפי' הסוגייא בד"ה ה"ג כו' מבואר הוא דכי נשבע שלא יאכל סתם חיילא עליה שבועה אף אנבלה בין לענין בל יחל בין לענין קרבן שבועה משום דהא איתיה בלאו והן אמנם בנשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרו' חיילא עליה שבועה אף אנבלות לענין בל יחל אבל לענין קרבן שבועה לא מיחייב הואיל וליתיה בהן והטור דקאי לענין איסור בל יחל שפיר כתב דאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלו' וכשרות דחיילא עליה שבועה בכולל וזה מבואר ודבריו צ"ע.
ובנשבע לבטל את המצוה בכולל שכתב רבינו לקמן בהל' י"ח דשבועה חלה עליו כתב מרן כ"מ דהכי איתא בירוש' בפ"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה ע"כ וכתב הר"ן ז"ל אסור לאכול מצה בלילי הפסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב וא"ת מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכך לולב וזהו ששנינו בשבועת שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב כו' ע"כ ומדברי רבינו שכתב שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירוש' לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה עכ"ל ולכאורה משמע מדברי מרן דרבינו מודה להר"ן בחדא ופליג עליה בחדא דבמצה סתם מודה לו להר"ן דאף מצה של רשות בכלל אמנם בסוכה סתם דס"ל להר"ן דהוי דוקא סוכה של מצוה בהא פליג עליה וס"ל דאף סוכה של רשות בכלי סוכה סתם ולפ"ז נראה דאם נשבע שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לדעת רבינו חשיב נשבע בכולל ואסו' לאכו' מצה של מצוה ואסור לישב בסוכה של מצוה ואם זו היתה כונתו ז"ל ק"ט דא"כ למה לו לרבינו לומר שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים או נשבע שלא לישב בצל סוכה לעולם דמבוארים דבריו דדוקא כשאמר שנה או שנתיים או לעולם הוא דחשיב נשבע בכולל אבל אם אמר שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לא חשיב נשבע בכולל אלא הו"ל כנשבע על מצה של מצוה או על סוכה של מצוה וכבר תמה עליו בזה הלח"מ בפ"ג מה' נדרים ה"ו וכתב דאדרבא רבינו מודה להר"ן בסוכה סתם דחשיב סוכה של מצוה ופליג עליה במצה סתם דלדעת הר"ן אף מצה של רשות בכלל ולדעת רבינו אין מצה של רשות בכלל אלא מצה של מצוה דוקא דומייא דמצה אלא שהוקשה לו מ"ש רבינו בפ"א מה' שבועות דהנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בליל פסח חשיב שבועת שוא דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות וליל פסח לא לקי משום שבועת שוא דחשיב כנשבע בכולל והוא היפך דבריו כאן ונדחק הרב לומר ואולי מ"ש בפ"א לאו דוקא שלשון הנודר כן וצ"ע עכ"ל. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להרב לח"מ לפי דרכו מדברי רבינו שלפניו שם בה' נדרים שכתב דהאומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו אפי' שבועה נמי חלה עליו דהו"ל נשבע בכולל וכיון שמדבריו בפ"א ושם בפ"ג מה' נדרים משמע כן הי"ל להרב לומר שדברי רבינו שכתב כאן בפ"ה לאו דוקא דסמי חדא מקמי תרתי.
והנראה לע"ד בדעת רבינו ובהכי נתיישבו דברי מרן כ"מ הוא זה דלדידיה משמע ליה דהנודר ממצה סתם וכן הנודר שלא ישב בצל סוכה סתם כל שלא אמר שנה או שנתיים או לעולם אין מצה של מצוה ואין סוכה של מצוה בכולל עד שיפרש כונתו ודעתו שאף על מצה וסוכה של מצוה נשבע דסתמא אנו אומדין דעתו שלא נשבע ע"ד שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכעין זה כתב מרן כ"מ בהל' ה' דלדעת רבי' והר"ן הנשבע שלא יאכל סתמא אין נבלה בכלל כיון שכבר הוא מושבע ועומד כמש"ל אעפ"י שאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרות חיילא שבועתו אף אנבלות כיע"ש.
וכבר הר"ן בדשי"ד עלה דמתני' דנשבע לבט' את המצוה כתב ג"כ בשם הרמב"ן דהירוש' סובר שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין ומפני שהן סוב' כן אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף לילי הפסח אבל אנן דקי"ל שהנשבע שלא יאכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לו לאוכלה בלילי הפסח יע"ש ואין ספק לע"ד כי זו היא סברת רבי' ומפני כן כתב רבינו הכא שנשבע שלא יאכל מצה שנה וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דאלו נשבע סתמא יכו' לומר שלא כיוין אמצה של מצוה ולא על סוכה של מצוה אבל כשאמר שנה או שנתיים הו"ל כפי' בהדיא אף מצה וסוכה של מצוה דבכלל שנה הוי י"ט של פסח ואלו אין דעתו על מצה של מצוה לא הי"ל לומר שנה או לעולם שזה מבואר שדעתו אף על המצוה והשתא ניחא נמי מ"ש רבינו בפ"ג מה' נדרים ה"ו גבי נדרים חלים ע"ד מצוה שאמר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו כו' דאלו אמר סתמא ולא הזכיר ליל פסח וחג הסוכות אף בשבועות חלה השבועה שאם הנשבע אמר שכונתו על מצה ועל סוכה של מצוה חלה שבועתו בכולל ובהכי ניחא נמי מ"ש בפ"א ה"ו גבי נשבע לבט' את המצוה שאמר שלא ישב בסוכה בחג הסוכות כו' דאלו נשבע סתמא לא חשיב שבועת שוא אלא או רשות לחוד או כולל וחלה שבועתו שפיר ומ"ש בפרקין הל' ט"ו הנשבע לבט' את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה כו' ולא פי' בחג הסוכות נלע"ד דלשון זה דלא יעשה סוכה משמע ליה לרבינו דמשמע טפי עשיית סוכה של מצוה דאיכא מצוה בעשייתה כמו שנראה מדברי רבינו בפי"א מה' ברכות ה"ח והתוספו' בפרק התכלת כתבו דבירוש' פ' הרואה הצריכו לברך אעשיית סוכה יע"ש אבל בסוכה של רשות לא שייך לשון עשיה אלא לשון ישיבה אם אין דרכו לעשות בעצמו ועוד דכיון שכבר ביאר דבריו רבינו בפי"א מה' ברכות ובפרקין הל' ח' ובפ"ג מה' נדרים דכל שלא אמר בפי' בחג הסוכות לא חשיב נשבע לבט' את המצוה לא הוצרך רבינו לבאר דבריו ג"כ שם וסמך אמ"ש באלו המקומות וזה ברור ועיין למרן ב"י בסימן רט"ו שכת' בשם הכולבו דהנודר להתענות ב' וה' סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה י"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו ואין צריך התרה וכ"כ שם הר"ב פרישה בשם הר"א ממיץ וז"ל נדר להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החדש שנדרת יש י"ט ושבת וא"ל לא נתכונתי בהם אפי' להתיר א"צ דברים כי הני שמוכיחין הוי דברים עכ"ל ומדברי רבינו שכתב כאן נשבע שלא יאכל מצה שנה כו' משמע דפליג אהר"א ממיץ וס"ל דכל שאמר שנה והדבר ידוע שבתוך השנה יש יו"ט ודאי שאף אי"ט כיוין ואינו יכו' לומר שלא היה דעתו אי"ט ודוק.
ועפ"י האמור בדעת רבינו ממילא נוחים גם כן דברי מרן כ"מ דאיהו מפשט פשיטא ליה בדעת רבינו כמ"ש דכל שנשבע סתם שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה יכו' לומר שלא כיוון אלא על מצה וסוכה של רשות ולכך הצריך שיאמר שלא יאכל מצה שנה כו' וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דסתמא לאו אמצה וסוכה של מצוה נשבע ופליג אהר"ן בין במצה סתם ובין בסוכה סתם דלדעת הר"ן מצה סתם הוא כולל אף מצה של מצוה וסוכה סתם אינו אלא סוכה של מצוה ולדעת רבינו סוכה ומצה סתם אינו אלא ש"ר כמדובר מיהו הרב הוקשה לו לדעת רבינו דמדברי הירוש' משמע דסוכה סתם בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה כמו שהכריח הר"ן מל' הירוש' ובהא לא אשכחן דפליג גמרא דידן אדברי הירוש' לזה הוצרך מרן לומר דלדעת רבינו לשון הירוש' לאו דוקא כו' דסיפא גבי סוכה סמיך ארישא מיהו בעיקרא דמילתא דס"ל להירוש' דהנשבע שלא יאכל מצה סתם חשיב נשבע בכולל ואסור לאוכלה בלילי הפסח פשיטא ליה למרן ז"ל דרבינו פליג וס"ל כמ"ש הרמב"ן דגמרא דידן פליג על הירוש' ופסק כגמרא דידן ומש"ה הצריך שיאמר שנה או שנתיים כן נלע"ד נכון בדעת רבינו ז"ל ודוק.
וראיתי להלח"מ שם בפ"ג מה' נדרים שהקשה עוד בדברי רבינו דהנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח וכן שלא ישב בחג הסוכות וכן הנשבע שלא יניח תפילין אמאי חשיב ליה נשבע לבט' את המצוה נימא דחשיב נשבע בכולל דמגו דחייל שבועתו אשאר ימי החג חייל נמי אלילה ראשונה שהרי אינו חייב במצה ובסוכה אלא בלילה הראשונה בלבד וכן בתפילין נימא מגו דחייל אשבתות וימים טובים חייל נמי אשאר ימים והרב מתוך קושיא זו הכריח בדעת רבינו כמ"ש הר"ן דסוכה סתם בלשון בני אדם אינו אלא סוכה של מצוה וכן במצה סתם וכן בתפי' סתם ס"ל נמי דכשאדם נשבע סתם אינו אלא אשעת חיובא לבד יע"ש ולפי מ"ש בדעת רבינו דאדרבא במצה ובסוכה סתם ס"ל דאינו אלא של רשות דוקא ולא של מצוה כמבואר מדבריו בפ"א ה"ו ובפ"ג מה' נדרים ה"ו ואין מצה וסוכה של מצוה בכלל שבועתו עד שיפרש בשעת חיובא וכמ"ש מרן כ"מ צריך לומר דמ"ש רבינו בלילי הפסח וכן בחג הסוכות אין כונתו שנשבע בלשון זה אלא הן הן דברי רבינו שהנשבע נשבע בפי' שלא יאכל מצה בעת שהוא חייב לאכו' ושלא ישב בסוכה בעת שהוא חייב לישב בסוכה וכן כשנשבע שלא להניח תפילין נשבע בפי' בעת שהוא חייב להניח ורבינו הוא שביאר לנו שהנשבע נשבע לבט' את המצוה בפי' כגון שנשבע לבט' מצות אכילת מצה בלילי הפסח שאנו מצווין באכילת מצה בלילי הפסח ור"ל בכל לילה ראשונה שבכל חג הפסח וכן במצות ישיבת הסוכה בחג הסוכות שאנו מצווין בו ודוק ואפילו תימה שלשון זה שכתב רבינו הוא לשון הנשבע בעצמו אין כאן כולל דכיון דאכי' ראשונה שבליל פסח וישיבת הסוכ' הראשו' שבלילי חג הסוכות הוא מצוה עליה ומושבע ועומד הוא ואי אפשר לאכי' שניה של רשות וכן לישיבה שניה של רשות בלא ישיבה ראשונה ואכי' ראשונה של מצוה ואין כאן כולל וכמ"ש הרב פר"ח בה' פסח סימן תפ"ה וז"ל ואי קשיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכי היכי דברישא חיילא שבועה דמגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אמצה אף בסיפא נמי מגו דחיילא אטפי מכזית ליחול נמי אכזית קמא דחיובא לאו מילתא היא דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא ואכזית קמא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין כאן שבועה דאין שבועה חלה על שבועה וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכו' מצה בליל פסח לוקה בין אכל בין לא אכל עכ"ל.
גם הרב מהרימ"ט חי"ד סימן מ"ז כתב וז"ל ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילא נמי קודם שישא דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף אלאחר מכאן דאין לומר דמגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל עכ"ל גם בספר תמים דעים סימן רמ"ה כתב בשם הראב"ד דהעומד בליל פסח ונשבע שלא יאכל מצה סתם אין שבועה חלה עליו וכ"כ הרש"ך בח"מ סימן ע"ג סס"ק י"א יע"ש. גם מהרש"ך בח"א סימן פ"ב כתב דהנשבע לשרת לראובן שנה אחת ואח"כ נשבע לשרת לשמעון שנתיים דהשניה לא חלה כיון דמושבע ועומד לראובן שנה אחת דכיון דבשנה ראשונה לא חלה ה"נ בשניה לא חלה שאי אפשר לקיים שבועתו כלל עכ"ל ועיין בספר קול יעקב בלשונות הרמב"ם ד"ל ע"א כי שם הביא לשון מהרש"ך ז"ל ודוק.
ובכן יש לתמוה על מרן החבי"ב דבי"ד סימן רל"ז הגהת ב"י סוף אות כ"ה כתב הפך זה ולא זכר שר דברי רבו שכתב בהפך וכמ"ש וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם סימן רל"ח דצ"ו ע"א יע"ש. וראיתי בספר הנז' שתמה על סברת מהרימ"ט שהרי הריב"ש בסי' שצ"ה כתב בהדיא דאפי' עומד בלילי הפסח ונשבע סתם שלא יאכל מצה דחל עליו שבועה בכולל במגו דחל אמצה דרשות דשאר ימים שאחריו וכן דקדק עוד מתשובת הר"ן שהביא מרן ב"י בסימן רל"ח והביא דבריו הרב המפה שם בס"ו שכתב וז"ל הנשבע לקדש אשה פ' אם תרצה עד הפסח ואח"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע"י כולל שהרי אינו מחוייב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ומתוך שחלה >>>

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.