משנה למלך/שבועות/ה

משנה למלך ‏ שבועות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכל מי שנשבע על אחרים כו'. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנשואין והיא אינה רוצה אם חייב לרצותה שתרצה עיין בתשו' המבי"ט ח"א סי' פ"ה ודוק בדבריו:

ד

אבל אם נשבע ראובן כו'. כבר תמהו חכמי הדורות על דברי רבינו הללו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ אבל לא בלשון שבועה עיין מ"ש מרן. ואני אומר שיש סעד לסברת רבינו הלזו מההיא דאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר ע"כ. ומוקי לה התם להאי ברייתא כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ואתיא כפשטה אליבא דמ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וקי"ל הכי כמ"ש רבינו בפי"א מהל' נדרים. וא"כ כפי אוקימתא זו רישא דברייתא דקתני לזדון שבועה מוכח בהדיא דאדם אוסר חפצו על חבירו בשבועה. וליכא למימר דרישא דברייתא מיירי בשאכל הקטן לאחר שהגדיל דאפילו כולה ברייתא לוקמה בהכי ואמאי מוקי לה בתרי גווני ועיין במ"ש התוס' שם ד"ה כגון ודוק:
נשאל מהרימ"ט ח"א סי' ק"י על מי שכעס על חבירו ואמר אני נשבע שלא תכנס בבית זה לעולם. והשיב שאם היה אומר שבועה שלא אניחך ליכנס לביתי הוי בידו אבל שלא תכנס מעצמו משמע והו"ל שבועת שוא והלכך שבועה מעיקרא לא חיילא ויכול ליכנס כו'. ותמיה אני על הרב ז"ל דהיאך אשתמיט מיניה לשון רבינו שכתב דאם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ועבר שמעון ונכנס לביתו ראובן פטור ושמעון חייב הרי דלא הוי שבועת שוא דעל זה קאי רבינו. ואע"ג דלגבי שמעון שחייב חולקים עליו מיהו לגבי ראובן דפטור נראה דמודים ליה וצ"ע. ומ"ש עוד מהרימ"ט ואפשר לתרץ דשאני התם שהיה מזמנו למשתה שלו או למשתה בנו כו'. הנה מ"ש הרב בכאן סותר את עצמו במה שהקשה על דברי הרא"ש שהרי בסי' נ"ה מוקי מ"ש הרא"ש דגם באכילה ושתיה שרי דהיינו דווקא חוץ לביתו דאי בתוך ביתו שפיר משמע קונם ביתך שאיני נכנס לאכול ולשתות והכא הלך הרב בדרך אחר ועיקר טעמו לא בריר וצ"ע:

ה

שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראויים כו'. תנן פ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינם ראויים לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ור"ש פוטר ע"כ. והקשו בגמ' הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב מ"ש רישא פטור מ"ש סיפא חייב ותירצו הא ל"ק רישא בסתם כלומר דאמר שבועה שלא אוכל ומש"ה אם אכל נבלות וטריפות פטור משום דאין כונתו אלא שלא יאכל דברים הראויים לאכילה וסיפא במפרש דאמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ומש"ה אם אכל חייב נמי משום שבועה וחזרו והקשו מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר ולא חיילא עליה שבועה. ונראה דקושיא זו הוה שייכא מעיקרא דאפילו אי לא הוה תני מתני' אלא בבא זו דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב קשה דאמאי והא מושבע מהר סיני הוא וא"כ אמאי חייב אלא שהמקשה עדיפא ליה להקשות מיניה וביה. והמתרץ השיב לו הא לא קשיא כלומר אם אין כאן קושיא כי אם קושיא דקשיא רישא לסיפא לא קשה ולא מידי משום שאני אומר כאן בסתם כאן במפרש אבל יש כאן קושיא אחרת גדולה מזו בלא קושית רישא לסיפא דאמאי קתני סיפא חייב והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וקושיא זו שייכא במפרש וכ"ש בסתם דפשיטא דמי שנשבע שלא יאכל אין דעתו אנבלות וטריפות משום דמושבע ועומד הוא ותירצו רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים כלומר סיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ומש"ה אם אכל נבילה חייב דחיילא שבועה על נבלות מטעם כולל. ולפי תירוץ זה אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל. אך התוס' ס"ל דגם לפי אוקימתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכתבו אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים, והדין עמהם מדלא אמרו אלא בכולל משמע דלא חזרו מאוקימתא קמא דרישא איירי בסתם ומש"ה הקשו דאמאי איצטריך לאוקומי בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל. ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבילה מאי קאמר אכל אוכלין שאינם ראויים פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינם ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומש"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ע"כ. והנה כפי אוקימתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל ח"ש מנבילות וטריפות בין באומר שבועה שלא אוכל ח"ש סתם וקמ"ל מתני' דשבועה חיילא על ח"ש ומש"ה אם אכל נבלות וטריפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומש"ה דוקא אכל אוכלין שאינם ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמו שכתבו התוס' אליבא דתירוצא דסיפא מיירי בכולל. אך קשה דכפי ר"ל לוקמה רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפירוש נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמע כזית ומש"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור ומש"ה אם אכל ח"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח"ש וכ"ת ה"נ דלר"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש"ה אם אכל ח"ש מנבילה חייב דשבועה חלה על ח"ש וכ"ת ה"נ דלר"ל רישא וסיפא איירי בסתם אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל וסיפא באומר שלא אוכל ח"ש הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס"ל דאוקימתא קמייתא דכאן בסתם כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו והטעם משום דלא קאמר אלא:
והנראה אצלי דלר"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל ח"ש אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור סתם ומש"ה אם אכל ח"ש מנבילה פטור דאע"ג דשבועה חלה על חצי שיעור היינו דוקא באומר שלא אוכל ח"ש מנבילה אבל באומר שלא אוכל ח"ש ואכל ח"ש מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע על דבר האסור אע"פ ששבועה חלה על אותו איסור. ונראה שיש להכריח פירוש זה מאידך אוקימתא דר"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפי זה רישא דקתני אכל אוכלין שאינם ראויין פטור קשיא ולומר דרישא רבנן וסיפא ר"ע זהו דוחק גדול ולומר דס"ל לר"ל כפי אוקימתא זו דרישא איירי באוכל דברים שאינם ראויים לאכילה כגון עפר וכיוצא בו אבל אם אכל טריפות הכי נמי דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמרא ס"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה. אשר ע"כ נראה דלהך אוקימתא נמי רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר"ע היא ורישא איירי באומר סתם שלא אוכל ואפילו אכל ח"ש מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל ח"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה על ח"ש:
ודע דאף דר"ל פליג אאוקימתא דכולל דלית ליה כולל באיסור הבא ע"י עצמו מ"מ אפשר דאותה אוקימתא דמוקי למתני' בכולל לא פליג בדינו דר"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכל ח"ש אם אכל מנבילה ח"ש פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל ח"ש מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך עוד בזה. ובגמרא הקשו בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דמוקים לה מתני' כדברי הכל אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן ע"כ, והתוס' הקשו דמאי האי דאמרינן דר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה כדברי הכל דלדידיה נמי דמוקי לה בכולל הא איכא תנאי דלית להו איסור כולל ותירצו דלהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' אבל סברת ר"ע דמחייב בכל שהוא הוזכרה במתני' בראש הפרק. עוד תירצו דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר"ש מהאי טעמא דלית להו איסור כולל, עוד הקשו דאימא דטעמיה דר"י דלא אמר כר"ל הוא משום דסבר חצי שיעור אסור מה"ת ובכל שהוא נמי הוי מושבע מהר סיני ותירצו דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה וכן כתבו לעיל עלה נ"ב. עוד תירצו דמצי לאוקומי שלא כדרך הנאה דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש עכ"ל. ונראה דגם חלוקה הלזו דשלא כדרך הנאתן איכא לאוקמה דומה למה שכתבנו לעיל אליבא דר"ל דמוקי לה בח"ש דרישא וסיפא מיירי בנשבע שלא יאכל שלא כדרך הנאתה אלא דרישא מיירי בשלא הזכיר נבלה ואף דליכא בנבלה בשלא כדרך הנאתה כי אם איסורא דרבנן ולאו דעתיה אמילתא דאיכא איסורא כל דהו וסיפא איירי באומר שלא אוכל שלא כדרך הנאתה מנבלה ואכל דחייב דכיון דאין איסורה כי אם מדרבנן שבועה חייל עליה. הן אמת שדברי התוס' תמוהים הם דהיכי מצי ר"י לאוקומה למתני' בשלא כדרך הנאתן דאם כן מאי טעמא דר"ש דפטר:
וראיתי למהרש"ל שהוקשה לו קושיא זו ותירץ דר"ש דפוטר היינו משום דמיחייב בכל האיסורים בכל שהו א"כ הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתם ורבנן דמחייבי היינו משום דלא מיחייב בכל שהו בכל שאר איסורים וכ"ש שלא כדרך הנאתם והכא דמיחייב לרבנן איירי במפרש שלא כדרך הנאתם ולר"ע אפילו בסתם נמי מיחייב אשלא כדרך הנאתם גבי שבועה כמו שמיחייב בכל שהוא ע"כ. וכעין זה כתב מהריב"ל בח"ב. ודבריהם הם תמוהים בעיני דהיכי מצינן למימר אליבא דר"י דאית ליה דכל מאן דאית ליה דחייב בחצי שיעור אית ליה נמי דחייב שלא כדרך הנאתו והא לדידיה חמיר ח"ש משלא כדרך הנאתו דבחצי שיעור איכא איסור תורה ושלא כדרך הנאתו ליכא איסור תורה. ואפשר לומר בדוחק דלעולם שלא כדרך הנאתו קיל מחצי שיעור ומ"מ כי היכי דלדידן בכזית איכא מלקות ובחצי שיעור איכא איסור תורה וליכא מלקות ושלא כדרך הנאתם ליכא איסור תורה כי אם מדרבנן הכי נמי למאן דאית ליה דבחצי שיעור איכא מלקות בשלא כדרך הנאתן חות דרגא ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא ולפי זה אתו דברי התוס' כפשטם דאף דנימא דלרב יוסף דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ חשיב מושבע ועומד הא דלא קאמר תלמודא דר' יוחנן לא אמר כר"ל משום דח"ש אסור מה"ת ומושבע ועומד הוא משום דמצי לאוקומה בשלא כדרך הנאתן ומש"ה חייב דאין איסורו כי אם מדרבנן ור"ש פוטר דכיון דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו א"כ שלא כדרך הנאתו חות תות דרגא ואיכא איסור תורה ומש"ה פוטר דמושבע ועומד הוא:
ודע דאף שכתבנו דלדעת מוהריב"ל ורש"ל מאן דאית ליה דחצי שיעור לוקה עליו ה"ה שלא כדרך הנאתו ולפי מה שכתבתי איסור תורה מיהא איכא בשלא כדרך הנאתו למאן דאית ליה דח"ש לוקה עליו אין ללמוד מזה לקונמות דקי"ל דלוקה בכל שהו שיהיה לוקה עליהם שלא כדרך הנאתם למוהריב"ל ולמהרש"ל ולדידן שיהיה בו לפחות איסור תורה משום דשאני קונמות דכמפרש דמי וכדאיתא בפירקין עלה כ"ב ובמפרש שאוסר עליו ח"ש פשיטא דשלא כדרך הנאתו הוי כשאר איסורין דאין איסורו כי אם מדרבנן ולא נאמרו החילוקים שכתבנו אלא למאן דאית ליה שהוא חייב בכל שהוא מגזרת מלך בזה הוא שאמרנו דשלא כדרך הנאתם נמי איכא איסור תורה ולדעת מוהריב"ל ורש"ל מלקות נמי איכא אבל במפרש ח"ש פשיטא דכל שלא כדרך הנאתם הוי דינו ככל שלא כדרך הנאתם דשאר איסורים. ועיין במה שכתבתי (א"ה זה נתבאר בפרק ה' מהלכות יסודי התורה יע"ש באורך) שיש איסורים שלוקה עליהם אף שלא כדרך הנאתם מלבד בשר בחלב וכלאי הכרם שהוזכרו בפ"ב דפסחים וגם עכו"ם ומעילה יע"ש. והנה כפי דברי התוס' הללו אפשר דעכו"ם לוקה אף שלא כדרך הנאתו או שיהיה אסור מה"ת משום דבעכו"ם לוקה אפילו הנהנה בכל שהו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמו שכתב רבינו בהל' עכו"ם יע"ש:
ודע דמסתמיות דברי הריב"ש סי' שצ"ח נראה דאפילו דברים האסורים בהנאה מדרבנן חשיבי ראויים לאכילה ואם אכלן עובר על שבועתו. אך מדברי רבינו בפט"ז מהל' מכירה מוכח דדבר האסור בהנאה אף שאיסורו מדרבנן לא חשיב אוכל ואף אם אכלו המוכר מחזיר לו הדמים וכבר הביא הרב סברת רבינו הלזו בסי' תצ"ט וכתב שהיא מוסכמת מהכל ויש לחלק בזה ודוק:

ז

שהרי אינו מושבע על ח"ש. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל ובתשו' מהרש"ך ח"א (דף קע"ג ע"ג) תפס בפשיטות דשבועה חלה על איסור מדברי סופרים וכתב שם הרב המחבר וז"ל אך הר"ן כתב בתשו' דמי שנשבע לעבור על דברי סופרים בקום עשה אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה ע"כ. ועיין בדברי ה"ה בה' מלוה ולוה):

יד

וכן כל הנשבע לבטל את המצוה כו'. כתוב בתשובת הריב"ש בסי' צ"ח א"כ קבלה זו שקבל עליו יעקב שהוא בלשון שבועה דין שבועה יש לה ואינה חלה לבטל את המצוה כו'. ואני תמיה בזה דהא דשבועה אינה חלה הוא משום שהם שני הפכים שאם יקיים שבועתו יעבור על המצוה ואם יקיים המצות יעבור על שבועתו אבל בנידוי יקיים המצוה ויהיה בנדוי דומיא דנזירות דחל על מצוה מהאי טעמא, וזכורני שהרשב"א כתב בפרט זה:

יח

נשבע שלא יאכל מצה כו'. בתשו' הריב"ש סי' צ"ח כתב וא"כ בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה הרי כלל בשבועתו כו' דהו"ל כנשבע שלא יאכל בלילי הפסח לא מצה ולא פירות דמיגו דחיילא וכו'. ועיין בסי' קנ"ט דחשש לסברת התוס' דאית להו דטעמא דלא משכחת הן הוא משום דבמזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן כולל. ולפ"ז באומר בליל פסח לא שייך כולל. ובס"ס שצ"ה כתב ג"כ דהאומר שבועה שלא אוכל מצה ופירות דהוי כולל:
עוד כתב הריב"ש בסי' קנ"ט דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת כו'. והא דכתב הרב בסי' שצ"ה מיגו דחיילא שבועה על הדברים האחרים שהם דבר הרשות חיילא נמי אדבר מצוה כו' שאני התם שהתנה עם אשתו שלא ישא עליה ושלא יגרשנה ואח"כ נשבע לשמור קיום התנאים הנזכרים וא"כ חשיב פעולה אחת דהיינו קיום התנאים ואם עבר על כל התנאים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ומש"ה שייך התם כולל. אבל לעולם שאם היה נשבע שלא ישא אשה ושלא יגרשנה דלא הוה שייך כולל שהפעולות הם חלוקות ואם עבר ונשא אשה וגירש את אשתו בהעלם אחד חייב שתים כאילו אמר שבועה שלא אשא אשה ושבועה שלא אגרשנה וזה פשוט:
כתב הריב"ש ס"ס שצ"ח שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה הראויה לצאת בה י"ח ודמיא למאי דא"ר יהודה קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין כו'. ונראה דכונת הרב ז"ל היא זו דכמו דגבי עד שיהא הפסח עבדינן מהלשון שמשמעו עד שיצא הפך הלשון ואמרינן שכוונתו עד שיכנס הפסח ה"נ גבי שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח תפסינן הלשון כלל פרטי דלא נשבע אלא על מצה שיוצא בה י"ח ומותר בכל השאר ולענין זה לבד דמהו הרב ולא לענין אחר ודוק:
כתב הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' ט"ז על מי שנשבע בז' ניסן לתת מעות ולא משכון שאעפ"כ לא נפטר מהשבועה כיון דבשעה שנשבע לא ידע כי ז' בניסן יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה כו'. ודברים תמוהים הם דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש"ה חיילא שבועתו אבל נשבע לאכול נבלות ושחוטות ודאי לא חל על הנבלות שהוא בקום עשה ואפילו למאן דפירש ההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל הוא אלא משום דהזכיר ליל פסח הכא כיון דהזכיר ז' בניסן היינו כאומר ליל פסח ומה לנו בידיעתו הא אין ידיעתו מכרעת ודוק. (א"ה עיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ג) . ומ"ש הרא"ש צריך ראובן ליתן משכון ביום השבת נראה דמלת משכון ט"ס דהא במשכון לא נפטר משבועתו אלא דוקא כשנתנו בתורת פרעון וכן מוכח ממ"ש דשוה כסף ככסף וזה פשוט בכונת דבריו. כתב הרא"ש בתשו' כלל י"א סי' ג' ומה ששאלת נשבע לבטל מצוה דרבנן אם חלה השבועה כו' ועל זה הביא דברי ר"ת בההיא דמיין ושכר יזיר יע"ש. ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח ה"נ נזיר שאסר עליו היין סתם אפילו קדוש דאורייתא נזירות חל עליו. אלא כונת ר"ת היא לומר שאין דרך המקרא לרבות דברים שעתידים חז"ל לתקן ובזה נדחית ראיתו ודוק. (א"ה עיין בס' כפות תמרים) :

כ

נשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. נסתפקתי בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כי אם מנה אם חייב מכח השבועה לתת המנה או דילמא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו שהרי אין לו א"כ נתינת המנה אינו מעלה ומוריד כלל ואינו חייב מכח השבועה לתת המנה. וראיתי להרא"ש בפ' שבועות שתים שכתב באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה ע"כ. ולכאורה נראה דנשבע לתת ר' זוז דמי לאוכלנה ועדיין צ"ע. הן אמת שראיתי לאחד מגדולי המורים דהיכא דנשבע לפרוע ליכא סידור ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ולפי מה שכתבנו דדמי לאוכלנה צ"ל דמיירי ההיא דסדור דבמה שמסדרין לו יש בו כדי לפרוע כל החוב דאי לא כיון דאינו יכול לקיים שבועתו אף אם לא יסדרו לו נמצא דאין כאן חיוב שבועה כלל ולמה לא יסדרו לו והדבר צריך תלמוד. ועלה בדעתי לחלק בין מתנה לחוב דהיכא דחייב ר' זוז ונשבע לתת אותם ליום נועד חייב ליתן כל מה שיש לו אף שאינו יכול לקיים שבועתו בהחלט, וטעמא דמלתא לפי שהשבועה חלה על חיוב הפרעון וכי היכא דחיוב הפרעון הוא על כל פרוטה ופרוטה שיש לו ה"נ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה. אבל בנשבע ליתן מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו ר' אינו חייב ליתן מה שיש לו ויש לי תבלין לחילוק זה. שוב ראיתי להרדב"ז בתשו' סי' ס' שנשאל על זה וכתב בשם הרא"ה מי שנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה נשבע כיון דאיכא הנאה במקצת וכו'. ומדבריו משמע דלא שאני ליה בין מתנה לחוב. ועיין במ"ש מרן בכ"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראיה לנדון שלנו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף