אור שמח/שבועות/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
עיין מה שביארתי דברי רבינו בהלכות אישות פ"ו הי"א:
ד[עריכה]
בד"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו כו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו כו' ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו כו'.
עיין כס"מ ולח"מ ומשל"מ, ולדעתי נראה כי הוא מחלוקת מפורש לפי גירסתינו בירושלמי פ"ק דנדרים ה"א, ז"ל, ר' יוסי פתר לאסור איסר הרי הוא עלי אסור [פירוש שאוסר על עצמו] אסור, הרי עליו אסור [שאוסר על חבירו] אסור, שבועה הרי עלי [שנשבע שלא יאכל ככרו או שלא יתכסה בבגד זה וכיו"ב] אסור, הרי עליו בשבועה [שאם משביע את חבירו שלא יהנה בנכסיו] אסור, [ר"ל חבירו אסור] א"ר יודן בנדרים אסור [כשאוסר על חבירו] ובשבועות מותר [כשמשביע את חבירו] אמר [כצ"ל] הרי עלי איסר הרי עליו איסור אסור [בין כשאוסר על עצמו בין כשאוסר על חבירו בנדרים אסור] שבועה הרי הוא עלי אסור שבועה הרי עליו מותר [שאיך יכול להשביע את חבירו דשבועה איסור גברא ואיך יכול להתפיס איסור שבועה עליו], נמצא דפליגי בזה ר' יודן ור' יוסי ופסק רבינו להחמיר כר' יוסי, וגירסת רמב"ן בהלכותיו ובמלחמות באופן אחר דפליגי אם יש שבועה בלשון נדר, וגירסתו שאומר הרי עלי איסור איסור הוא עלי אסור מאי זה נפ"מ ומה זה חידוש, והעיקר כפי גירסתינו המאושרה ומיושרה, והטורי זהב שיכל לאמר כי כוונת רבינו משום יד דנדר שאמרו בלשון שבועה הוי והוי כאוסר נכסיו על חבירו בתורת יד לנדר ומוזר זה בדעת רבינו שלא הזכיר כלל הך דשבועה שאמרו בלשון נדר ובדברי הירושלמי א"א כלל לאומרו, והעיקר נראה דכיון שהוא ברשותו של הנשבע חלה השבועה ואם מכניסו לביתו מדעתו הוי נשבע לשקר ושלא מדעתו נמצא דנשבר לשקר בתורת אונס והוי שמעון הנכנס כמאכיל איסור לראובן באונס או שוגג שנמצא עובר ראובן על שבועתו באונס, ואף כשנשבע שחבירו יעשה דבר שאינו ברשותו סובר רבינו דאינו שוא רק תלוי אם יקיים לא יצאתה לשוא, ומלשון הירושלמי מורה כפי מה שפירש המל"מ מסוגיא דנדה דחבירו נאסר בזה ומקריא זדון שבועה, ויעוין ברבינו נסים הלכות שבועות שדעתו דאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה דבכה"ג גם השבועה חלה על החפץ יעו"ש שלפי סברתו אינו מוזר שיטת רבינו בכאן דיכול לחול על חבירו איסור שבועה יעו"ש היטב:
והנה בירושלמי פ"ב ה"א לאסור איסר על נפשו כו' הוון בעי מימר מ"ד על נפשו לא על אחרים שלא לוסר נכסיו על אחרים. ואישתביש ספרי דצ"ל שלא לאסור נכסי אחרים על אחרים. ומ"ד אף על אחרים לאסור נכסיו על אחרים כצ"ל, ומה שבדברים שאינו ברשותו ליתא חיוב מפורש בגמרא שבועה שזרק כו' פטור דליתא בלהבא יעו"ש. אבל מ"מ סובר רבינו שאם יזרוק פלוני לים נתקיימה שבועתו ולכן מהראוי לקיים דבריו שלא יהיה שבועתו לשקר אע"ג דאיהו בדידיה עביד ולאו בדחבריה ואינו בסוג מאכיל איסור לחבירו. ויצא לו לרבינו זה מהא ששנינו בדמאי פ"ד המדיר את חבירו שיאכל אצלו כו' אוכל עמו בשבת ראשונה ובשבת שניה אעפ"י שנדר הימנו הנאה לא יאכל כו' ומדקתני בסיפא אעפ"י שנדר הימנו הנאה א"כ ברישא לא הדירו אם לא יאכל ורק המדיר הוא הנשבע שיאכל חבירו אצלו, ונתבונן דמה זו שבועה, ואם לפרש דענה אמן כמש"כ התוי"ט ז"ל ז"א דא"כ הוי ככל נשבע על איסור דדבריהם ומדוע שבקי ליה חכמים שבת הראשונה, ועוד כמה פוסקים דסברי דיאכל ועיין ש"ך סימן רל"ט סק"כ בזה אם כופין להיות נשאל שלא לאכול איסור דדבריהם ובפרט דבירושלמי אמר התירו טבלים מפני דרכי שלום ואי משום השבועה אין זה מפני דרכי שלום, אבל רבינו מפרש שבת הראשונה לאו בשל נשואין רק בשבת הראשונה שבקש ממנו משום החברה לחזק ולהרחיק האיבה, וז"ל רבינו בהלכות מעשר פי"ב הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת כו', ולזה דייק רבינו דאם קיים שבועה נמצא דלא היתה השבועה לשקר, והוי בגדר הא דאמר בעירובין (דל"ב) התירו לחבר דליעבד איסור קליל כי היכי דלא נעביד ע"ה איסור חמור יעו"ש, וזה מפני דרכי שלום שלא יהא שבועת חבירו לריק ולבטלה, וזה מורה דאין זה שבועת שוא אם נתקיימה דא"כ הלא אידך עביד איסורא במה שנשבע וכבר יצאת מפיו לשוא, וז"ב בכוונת רבינו ז"ל:
ולפי מה שביאר רבינו שיטתו דבדבר שברשותו אוסר על אחרים בשבועה לזה כתב לקמן הלכות נדרים פ"ה הי"ו האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה, וזה כשיטתו דמצי להשביע לחבירו, ובנדר שאמרו בלשון שבועה נראה דלהירושלמי הוי כנדר שאמרו בלשון נזירות דלשיטת ירושלמי בפרק ב' דנזיר ה"ג ר' ירמיה בשם ר"ז אפילו לשון קרבן אינו (ואינו אסור לשתות הכוס) למה שאינו קובע עליו לא נזירות בלשון קרבן ולא קרבן בלשון נזירות, ואין לפרש הירושלמי משום נדר שאמרו בלשון שבועה דמאי שנא מאמרו בלשון נזירות, והדבר ברור דהפירוש בירושלמי כפי מה שבארנו דפליגי אם אוסר על חבירו בשבועה ודו"ק, וזה מה שרצינו לבאר:
ה[עריכה]
להבין שיטת רבינו אעתיק מש"כ בחידושי לגמרא וז"ל, בתוס' ד"ה אלא כדרבא כו' כדתניא בתוספתא דשבועות כו' ור"ש מחייב יעו"ש. אם כוונו דשבועה חלה בביטול מצוה היינו לאכול איסורין וכיו"ב ולפיכך פוטרים רבנן על מה שאכל איסור פיגול וכיו"ב, ולפ"ז ע"כ מיירי באומר שבועה שאוכל בשר שור פלוני דאל"ה סגי באוכל כזית ובדבר מותר, ובאמת הוא זרות גדולה שיאכל נבילות בשביל שבועה ונקל לפ"ז לאדם להתיר עצמו כל איסורין שבתורה ולסלק מעליו כל המלקות וכיו"ב, עוד אינו מונח כלל בפשטות התוספתא שחסר דברים כמו"ש, עוד לשון מחייב קאי על קרבן שבועה דביה עסיק בהאי מסכתא טובא, אבל האמת יורה דרכו דהפירוש דפליגי אם אכילת פיגול ונותר מקרי אכילה והוא נשבע שיאכל סתם [ואכילה בכזית] ואכל פיגול ונותר פליגי אם מקרי אכילה או לא, וכיו"ב פירשו רבותינו הגאונים ור"י בן מיגש הובאו ברשב"א ור"ן בכולה סוגיין היינו דאיתנהו בהן שאם אמר שבועה שאוכל ואכל איסורים מיקרי אכילה ובשלא אוכל לא מיקרי אכילה עיי"ש טעם נכון, וכן פסק רבינו כשיטת רבו ז"ל ולכך רבנן פוטרים דסברי דחשיבא אכילה ור"ש סבר דלא מיקרי אכילה ולא קיים שבועתו ודוק:
והנה לפי שיטתם עפר דומה לנבילות במסקנא, ובאמת צ"ע מנא ליה להגמרא דילמא עפר שניא מנבילה דראויה היא לאכילה רק ארי' הוא דרביע עלה [כמו דמסיק לעיל כ"ב במפרש] ושלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לא הוה אכילה כלל, ובאיסורים פליגי אם הוה אכילה, וכמו דפליגי בתוספתא ר"ש ורבנן כן פליגי ג"כ במשנה לענין שלא אוכל ולכך רבנן מחייבים ור"ש פוטר משום דלא חשיבא אכילה ולאו משום כולל, וזה לכאורה לפלא דהוה א"ש כפשוטו. אמנם ניחא דהגמרא מוכרחת לזה דאל"ה הוה ליה למיתני שבועה שלא אוכל אכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור אכל נבילות וטריפות כו' חייב והיה החילוק רק בין דבר שאינו ראוי בעצמותו לדבר האסור ומדנקט עוד שבועה שלא אוכל מכלל דהחידוש בשבועה דנשבע באופן אחר, אבל אה"נ דבכלל דברים שאינן ראוין הוה דברים האסורים ג"כ, רק דתמן בסתם והכא במפרש. [ולפ"ז מוכרח סתירת רש"י ז"ל דלפירושו דהדר ביה הגמרא, א"כ יקשה תו אמאי בעי הך שבועה שלא אוכל בנתיים, דאם נאמר בהא טעמא או דלפעמים דרך המשניות בכך, א"כ הוה ליה להגמרא לפרש דר"ש פוטר בפשוטו דלטעמיה אזיל בתוספתא ויש לדחות ודוק]:
ונראה דהתוספתא נקטה רק פיגול נותר וטמא ושבקה מה דאיתא במשנה דילן נבילות וטריפות כו', לכן אמינא דר"ש ורבנן לטעמייהו אזלי, דר"ש סבר דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא הוה אוכל כלל [בחולין קכ"ט ומנחות ק"א] וסובר דאינו מטמא טומאת אוכלין, ואף דהיכי דהי' לו שעת הכושר מודה ר"ש כמפורש במנחות והכא היה לנותר וטמא שעת הכושר אפשר לפרש בהנך דלא היה שעת הכושר. אך בכ"ז נראה דניחא שפיר דלענין טומאה הוה לר"ש כמו לדידן דקיי"ל דאם נפסלה מתורת אוכל אדם אינו אוכל לקבל טומאה אבל באופן דהיה ראוי לאכילת אדם [והיה ראוי לקבל טומאה] שוב מטמא אף אם נפסל אח"כ מאכילת אדם, כן סבר ר"ש דאע"ג דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאו אוכל הוה בכ"ז אם חל עליו שם אוכל שוב לא נחית מיניה תורת טומאה [וזה כשיטת ראב"ד בהשגות הלכות טומאת אוכלין פ"ב הי"ד] אבל לענין שבועה בודאי מה שהוא אוכל עכשיו בעינן לא מה שהיה אוכל קודם ופשוט, ועיין מש"כ בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות בזה. ולפ"ז מוכח דאף רבנן באוכל שאינו ראוי כלל מצד עצמותו כמו עפר ונפסל מאכילת אדם ג"כ מודו דלא הוה אכילה וחייב, וזה מתנגד להך שיטה דסברי דאף אם אכל עפר ג"כ קיים שבועתו וצ"ע, וע"כ דרבנן סברי דאף בעפר פטור, רק ר"ש פליג וקמ"ל רבותא אף באוכל שראוי רק אינו ראוי מצד איסורו ג"כ לאו אכילה הוי ודחוק:
ודע דלשיטה זו מקיימינין דבורו אם אמר שלא אוכל אם אכל דברים האסורים אמרינן דאינה אכילה, ואם אמר שאוכל ואכל אמרינן דאכילה היא, וכן הוה מייתי רב מרי סייעתא מהך סיפא דאם אמר קונם אשתי כו' אם אכלתי ואכל נבילות דמקיימינין לדיבורו וקא דחי דלעבר שאני דכבר אחשביה [ואף אם נימא דלהבא לא חשיבא אכילה לקיים דיבורו ג"כ] וכן פסק רבינו שבועה שלא אכלתי ואכל נבילות חייב דאחשביה לאכילה כיון דהיה קודם שבועתו וכדחויא דגמרא אף דזה מבטל דיבורו וסותר אותו, דלא ככס"מ ולח"מ שלא עמדו דהך דרב מרי מיירי לקיים דיבורו ורבינו מיירי לבטל דיבורו. רק רבינו יליף מסוגיין דדחי לדרב מרי דאף לבטל דיבורו ג"כ חשיבא אכילה אם אכל קודם שנשבע וראוין הדברים למי שאמרן. [אך משמע ברבינו דקונם אשתי אם אכלתי הוא כבא לאמת שלא אכל שאם אכל תיאסר אשתו עליו וכוונתו שלא אכל והוה כנשבע שלא אכלתי יעו"ש] ואחרי כותבי כ"ז זכיתי לחידושי ר"י אבן מיגש וראיתי כי דברי רבינו המה דברי רבו ושם מפורש כמעט כמש"כ וחדאי נפשאי:
ונבאר לפ"ז דברי הירושלמי לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני לא סוף דבר כולל אלא אפילו פרט, לס"ד לבא אלא לשעבר לס"ד רבנן אלא רע"ק לס"ד נבילות כו' אלא אף עפר, ורמב"ן פירש כמו שהביא הפ"מ, ויתכן דקאי על מתניתין דקתני ר' שמעון פוטר והוא משום תרי טעמי חדא משום דסובר דלא מקריא אכילה, וחדא משום דלית ליה כולל וסבר כ"ש למכות, ע"ז קאמר לס"ד סתם אלא אפילו פלוני [וצ"ל פירש] או כפירוש הפ"מ משום דקאמר לעיל משחיטת פלוני, דאפילו פירש שלא אוכל נבילות פוטר משום דאין שבועה חלה על האיסורין [והחילוקים לפ"ז בין בבלי לירושלמי מובן לפי מש"כ ודוק] לס"ד פרט אלא אפילו כולל [כצ"ל], פירוש דכולל שחוטות ונבילות פוטר משום דלית ליה כולל, לס"ד לבא אלא אפילו לשעבר, דאם אמר שבועה שלא אכלתי סתם פוטר אם אכל נבילות, דר"ש לטעמיה בתוספתא דאכילת איסורין לא מיקרי אכילה וכמש"כ בס"ד, לס"ד רבנן דנשבע שלא אוכל כוונתו רק בכזית אלא אפילו רע"ק דסבר דחל על חצי שיעור ג"כ פוטר ר"ש משום דסבר כ"ש למכות ולא חלה על האיסורין, לס"ד נבילות דפוטר משום דאינו חל על איסורין אף בכולל אלא אפילו עפר דליכא איסורין בכ"ז פוטר משום דלא הוה אכילה אם אמר שלא אוכל סתם ודוק היטב בזה:
ו[עריכה]
להבין שיטת רבינו אעתיק מש"כ בחידושי לגמרא וז"ל, בתוס' ד"ה אלא כדרבא כו' כדתניא בתוספתא דשבועות כו' ור"ש מחייב יעו"ש. אם כוונו דשבועה חלה בביטול מצוה היינו לאכול איסורין וכיו"ב ולפיכך פוטרים רבנן על מה שאכל איסור פיגול וכיו"ב, ולפ"ז ע"כ מיירי באומר שבועה שאוכל בשר שור פלוני דאל"ה סגי באוכל כזית ובדבר מותר, ובאמת הוא זרות גדולה שיאכל נבילות בשביל שבועה ונקל לפ"ז לאדם להתיר עצמו כל איסורין שבתורה ולסלק מעליו כל המלקות וכיו"ב, עוד אינו מונח כלל בפשטות התוספתא שחסר דברים כמו"ש, עוד לשון מחייב קאי על קרבן שבועה דביה עסיק בהאי מסכתא טובא, אבל האמת יורה דרכו דהפירוש דפליגי אם אכילת פיגול ונותר מקרי אכילה והוא נשבע שיאכל סתם [ואכילה בכזית] ואכל פיגול ונותר פליגי אם מקרי אכילה או לא, וכיו"ב פירשו רבותינו הגאונים ור"י בן מיגש הובאו ברשב"א ור"ן בכולה סוגיין היינו דאיתנהו בהן שאם אמר שבועה שאוכל ואכל איסורים מיקרי אכילה ובשלא אוכל לא מיקרי אכילה עיי"ש טעם נכון, וכן פסק רבינו כשיטת רבו ז"ל ולכך רבנן פוטרים דסברי דחשיבא אכילה ור"ש סבר דלא מיקרי אכילה ולא קיים שבועתו ודוק:
והנה לפי שיטתם עפר דומה לנבילות במסקנא, ובאמת צ"ע מנא ליה להגמרא דילמא עפר שניא מנבילה דראויה היא לאכילה רק ארי' הוא דרביע עלה [כמו דמסיק לעיל כ"ב במפרש] ושלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לא הוה אכילה כלל, ובאיסורים פליגי אם הוה אכילה, וכמו דפליגי בתוספתא ר"ש ורבנן כן פליגי ג"כ במשנה לענין שלא אוכל ולכך רבנן מחייבים ור"ש פוטר משום דלא חשיבא אכילה ולאו משום כולל, וזה לכאורה לפלא דהוה א"ש כפשוטו. אמנם ניחא דהגמרא מוכרחת לזה דאל"ה הוה ליה למיתני שבועה שלא אוכל אכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור אכל נבילות וטריפות כו' חייב והיה החילוק רק בין דבר שאינו ראוי בעצמותו לדבר האסור ומדנקט עוד שבועה שלא אוכל מכלל דהחידוש בשבועה דנשבע באופן אחר, אבל אה"נ דבכלל דברים שאינן ראוין הוה דברים האסורים ג"כ, רק דתמן בסתם והכא במפרש. [ולפ"ז מוכרח סתירת רש"י ז"ל דלפירושו דהדר ביה הגמרא, א"כ יקשה תו אמאי בעי הך שבועה שלא אוכל בנתיים, דאם נאמר בהא טעמא או דלפעמים דרך המשניות בכך, א"כ הוה ליה להגמרא לפרש דר"ש פוטר בפשוטו דלטעמיה אזיל בתוספתא ויש לדחות ודוק]:
ונראה דהתוספתא נקטה רק פיגול נותר וטמא ושבקה מה דאיתא במשנה דילן נבילות וטריפות כו', לכן אמינא דר"ש ורבנן לטעמייהו אזלי, דר"ש סבר דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא הוה אוכל כלל [בחולין קכ"ט ומנחות ק"א] וסובר דאינו מטמא טומאת אוכלין, ואף דהיכי דהי' לו שעת הכושר מודה ר"ש כמפורש במנחות והכא היה לנותר וטמא שעת הכושר אפשר לפרש בהנך דלא היה שעת הכושר. אך בכ"ז נראה דניחא שפיר דלענין טומאה הוה לר"ש כמו לדידן דקיי"ל דאם נפסלה מתורת אוכל אדם אינו אוכל לקבל טומאה אבל באופן דהיה ראוי לאכילת אדם [והיה ראוי לקבל טומאה] שוב מטמא אף אם נפסל אח"כ מאכילת אדם, כן סבר ר"ש דאע"ג דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאו אוכל הוה בכ"ז אם חל עליו שם אוכל שוב לא נחית מיניה תורת טומאה [וזה כשיטת ראב"ד בהשגות הלכות טומאת אוכלין פ"ב הי"ד] אבל לענין שבועה בודאי מה שהוא אוכל עכשיו בעינן לא מה שהיה אוכל קודם ופשוט, ועיין מש"כ בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות בזה. ולפ"ז מוכח דאף רבנן באוכל שאינו ראוי כלל מצד עצמותו כמו עפר ונפסל מאכילת אדם ג"כ מודו דלא הוה אכילה וחייב, וזה מתנגד להך שיטה דסברי דאף אם אכל עפר ג"כ קיים שבועתו וצ"ע, וע"כ דרבנן סברי דאף בעפר פטור, רק ר"ש פליג וקמ"ל רבותא אף באוכל שראוי רק אינו ראוי מצד איסורו ג"כ לאו אכילה הוי ודחוק:
ודע דלשיטה זו מקיימינין דבורו אם אמר שלא אוכל אם אכל דברים האסורים אמרינן דאינה אכילה, ואם אמר שאוכל ואכל אמרינן דאכילה היא, וכן הוה מייתי רב מרי סייעתא מהך סיפא דאם אמר קונם אשתי כו' אם אכלתי ואכל נבילות דמקיימינין לדיבורו וקא דחי דלעבר שאני דכבר אחשביה [ואף אם נימא דלהבא לא חשיבא אכילה לקיים דיבורו ג"כ] וכן פסק רבינו שבועה שלא אכלתי ואכל נבילות חייב דאחשביה לאכילה כיון דהיה קודם שבועתו וכדחויא דגמרא אף דזה מבטל דיבורו וסותר אותו, דלא ככס"מ ולח"מ שלא עמדו דהך דרב מרי מיירי לקיים דיבורו ורבינו מיירי לבטל דיבורו. רק רבינו יליף מסוגיין דדחי לדרב מרי דאף לבטל דיבורו ג"כ חשיבא אכילה אם אכל קודם שנשבע וראוין הדברים למי שאמרן. [אך משמע ברבינו דקונם אשתי אם אכלתי הוא כבא לאמת שלא אכל שאם אכל תיאסר אשתו עליו וכוונתו שלא אכל והוה כנשבע שלא אכלתי יעו"ש] ואחרי כותבי כ"ז זכיתי לחידושי ר"י אבן מיגש וראיתי כי דברי רבינו המה דברי רבו ושם מפורש כמעט כמש"כ וחדאי נפשאי:
ונבאר לפ"ז דברי הירושלמי לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני לא סוף דבר כולל אלא אפילו פרט, לס"ד לבא אלא לשעבר לס"ד רבנן אלא רע"ק לס"ד נבילות כו' אלא אף עפר, ורמב"ן פירש כמו שהביא הפ"מ, ויתכן דקאי על מתניתין דקתני ר' שמעון פוטר והוא משום תרי טעמי חדא משום דסובר דלא מקריא אכילה, וחדא משום דלית ליה כולל וסבר כ"ש למכות, ע"ז קאמר לס"ד סתם אלא אפילו פלוני [וצ"ל פירש] או כפירוש הפ"מ משום דקאמר לעיל משחיטת פלוני, דאפילו פירש שלא אוכל נבילות פוטר משום דאין שבועה חלה על האיסורין [והחילוקים לפ"ז בין בבלי לירושלמי מובן לפי מש"כ ודוק] לס"ד פרט אלא אפילו כולל [כצ"ל], פירוש דכולל שחוטות ונבילות פוטר משום דלית ליה כולל, לס"ד לבא אלא אפילו לשעבר, דאם אמר שבועה שלא אכלתי סתם פוטר אם אכל נבילות, דר"ש לטעמיה בתוספתא דאכילת איסורין לא מיקרי אכילה וכמש"כ בס"ד, לס"ד רבנן דנשבע שלא אוכל כוונתו רק בכזית אלא אפילו רע"ק דסבר דחל על חצי שיעור ג"כ פוטר ר"ש משום דסבר כ"ש למכות ולא חלה על האיסורין, לס"ד נבילות דפוטר משום דאינו חל על איסורין אף בכולל אלא אפילו עפר דליכא איסורין בכ"ז פוטר משום דלא הוה אכילה אם אמר שלא אוכל סתם ודוק היטב בזה:
ט[עריכה]
היה הנשבע נזיר כו' אינו חייב בשבועת בטוי.
סברת רבינו דבשאר אדם כיון דהוא נשבע על מידי דלאו אכילה שייך בזה לאמר דה"ה על פחות מכזית אסר עצמו אבל נזיר בודאי כוון על כזית מידי דאסור עליו מן התורה כדי להיות זריז בנפשו ולמידכר תורת נזירות עליו וקיים בעצמו נשבעתי ואקיימה לשמור כו' [וכן כתב הלח"מ] ורב אשי בעי באת"ל דחייב שאר אדם על פחות מכזית בדבר דלאו בר אכילה, נזיר אפשר דפטור ופשיט הגמרא ת"ש כו' וקא משני ר"ל במפרש כו' ואליבא דר' עקיבא בסתם, ופירושו דלפי סברתך דאף דבשאר אדם כוונתו על פחות מכזית ג"כ בכ"ז בנזיר דעתיה אכזית אם כן אף לר"ע דסבר דבכל אדם ואכילת היתר דעתו על כל שהוא בכ"ז בנבילות וטריפות דאיסורם בכזית מה"ת כמו חרצן בנזיר דעתו רק על כזית שאסור עליו וכדי לזרז עצמו מהאיסורים ולא הוי שבועת בטוי וזה במתקולת חדא לנזיר בחרצן, והך דמסיק וטעמא דפריש הא לא פריש כו' לא היה בגירסת רבינו רק מרע"ק מייתי, והך נגרר כאן מהא דלקמן דפשיט על עפר וא"ש מה דעמדו בתוס' מ"ט לא בעי רב אשי בשאר איסורים בכ"א:
יא[עריכה]
ולא שבועת שוא.
נ"ב תוספתא פרק ב' שלא נדר אלא לזרז הראשונות. וריטב"א בשילהי מכות חולק בשבועה שלא אחרוש ביו"ט ועל כרחין דמחלק דעל מצות ל"ת אז עובר משום שוא משא"כ בשבועה על שבועה שאם ישאל על הראשונה נמצאת השניה חלה למפרע לכן גם קודם שנשאל לא הוי השניה שוא, כן בירור דבריו לכאורה, אמנם בפירוש המיוחס לריטב"א בהלכות רמב"ן נראה דגם בשבועה על שבועה עובר משום שוא וזה נגד התוספתא:
טו[עריכה]
שבועה שלא אדע לך עדות.
גמרא (דף כ"ה) ידעתי ולא ידעתי מחלוקת דליתא בלהבא שלא אדע לך עדות. נשבע שהניח תפילין או לא הניח כו' ה"ז שבועת בטוי לשעבר וחייב קרבן אע"ג דליתא בלהבא כדאמר שם שלא הניח מי איתא בלא אניח כו':
טז[עריכה]
נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת בטוי.
המבי"ט בשו"ת סימן נ"ז תמה על שו"ת הר"ן סימן ע"ג שחקר בנשבע לפרוע קרן וריבית דד"ס אם חל שבועה בכולל לבטל מצוה דד"ס בקום ועשה יעו"ש, ותמה המבי"ט דהא על הקרן הוי כנשבע לקיים המצוה ולא חלה שבועה כלל. ובמחכ"ת אין זה תמיה כלל דרבינו נסים לטעמיה בפ"ק דנדרים גבי הך שמעתתא דרב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצוה, דדוקא לקרבן איתמעט ולא איתמעט מבל יחל בנשבע לקיים את המצוה דהא דכתיב להרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא, ודוקא בנשבע לבטל המצוה דכתיבא תרי קראי לא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים כדאמר בפרק אלו מותרין יעו"ש. אך נראה לפ"ז דאם כלל בזה לעבור על מצוה הגם דשבועה חלה בכולל והלא כלל עם מה שנשבע לקיים מצוה, כיון שלקיים מצוה אינו חל רק לעבור בל"ת ולא להתחייב בקרבן תו מה שכלל לעבור על המצוה ג"כ לא חל יותר מהחלות דלקיים, וזהו רק לעבור בל"ת, ואף להחולקים על רמב"ן [שדעתו דכל מה דאינו חל רק משום כולל אפילו נכלל עם דבר הרשות ג"כ אינו חייב קרבן] הכא כו"ע מודו. וא"כ צ"ע למה אמר הר"ן שם אם לענין חיוב קרבן שבועה אינו ענין ונידון שלפנינו תיפוק ליה דכיון דעל הקרן לא חל רק לעבור בל"ת תו גם על הריבית לא חל לענין קרבן ובאמת שכן היה אומר הר"ן אך לפי שלא היה לחקור קיצר בזה:
ולפ"ז נראה בפ"ג דשבועות דמתיב רב המנונא לא הנחתי תפילין מי איתא בלא אניח, דהקשו בתוס' דלוקמא בשבת ויו"ט, וכבר פירש הבית יוסף דבשבת ויו"ט אסור להניח תפילין ואם ישבע שלא יניח הוי נשבע לקיים המצוה, אך קשה דיהא חל עליו בכולל אם נשבע שלא יניח בשבת ויו"ט וגם בחול דלעבור המצוה חל בכולל. ולפ"ז ניחא כיון דהכולל הוא רק במה שנשבע לקיים המצוה ותמן ליכא רק ל"ת לכן גם בלעבור לא חלה רק לל"ת, וזה פשוט:
ראיתי למחבר אחד שכתב סעד לשיטת הרמב"ן דבכולל אם נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה אינו חייב קרבן [דלא כמו שכתב רבינו לקמן הלכה י"ח חייב משום שבועת ביטוי] בזה"ל הא דאמרי בנדרים דף ט"ז ע"ב חד למפטריה מלאו וחד למיפטרי' מקרבן. והלא ישתומם כל רואה דאיך אפשר דאמרי לי' קום עבור אשבועתך ואי שגג מייתי קרבן ותו דלמה לי נילף חד מחבריה, אלא דתרי מילי נינהו וחדא לפוטרו מקרבן היכא דבאמת חייל כגון ע"י כולל כו'. ובאמת לא הרגיש דכמו דאמרו לא יחל דברו אבל אחרים מחלים לו הוא ע"י חרטה שאין אחרים מחלים לו בלא חרטה וכן הוא אומר בנדרים דף פ"א מכאן לת"ח שאינו מיפר נדרי עצמו והוא בחרטה [ויעוי' מבי"ט סי' צ"ח] לזה אמר כאן דלא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים ס"ד דלחפצי שמים מתיר לעצמו ע"י חרטה וכמו חכם שמתיר ע"י חרטה דמעיקרא שמתחרט על מה שנשבע שלא לעשות סוכה. אבל כי שכח משבועתו ועשה בשגגה סוכה וישב בה דלא נזכר מהשבועה ולא נתחרט הוי אמינא דחייב קרבן שבועה דהא לא נתחרט אשמע' קרא דלהרע או להיטיב דאף בלא חרטה אין חיוב על שגגתו וילפינן דלא בעי חרטה כלל אלא דהשבועה לא חלה וזה עומק הפשט הברור.
יח[עריכה]
הראני גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י דברי המחנה אפרים הלכות שבועות סימן ח' במי שנשבע לראובן להיות שותף עמו שנה אחת ואח"כ נשבע ללוי להיות שותף עמו לב' שנים, והאריך בזה דהא קום ועשה הוא ולבטל המצוה בקום ועשה לא חל בכולל עיי"ש, ומה דפשיטא ליה תמוה, דהא הוא רק מבטל המצוה בשב ואל תעשה שאינו עוסק עמו ומה שנשבע לעסוק עם לוי הוא מילתא בפ"ע, נמצא דביטל שבועה ראשונה בשוא"ת, ונכון דיבר, וסעד לזה מהך דאמר שבועה שלא אשב בצל סוכה, והגע בעצמך אם נשבע שאשב בבית או אוכל בבית כל השנה האם לא נקרא זה שוא"ת, ואכילת סוכה יש לדמות לכאורה לציצית שחקרו תוס' יבמות (דף צ') ד"ה כולהו נמי בשוא"ת דהכא ג"כ המצוה לאכול בסוכה מה שאוכל בבית דאם לא יאכל בבית כלל אין מצוה לאכול בסוכה בשאר ימים דומה לציצית ודוק. אולם בנידון דידיה ברור דכיון דאם לא יעסוק כלל ג"כ מבטל שבועתו הראשונה ודאי הוה שוא"ת וחל שבועתו בכולל. אולם בירושלמי פ"ג ה"ז שרפה או השליכה לים כו' הרי יש בה מעשה צ"ע שאם לא יאכל ג"כ ביטל השבועה וזה כדברי המחנה אפרים. ועיין תוס' (דף ד') בזה וצ"ע, ועיין מש"כ בהלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"י:
כ[עריכה]
נשבע שלא יישן כו' או שלא יאכל כלום שבעת ימים כו'.
צריך ביאור כיון דאמרו בגמ' אם אמר שלא אוכל ושלא אשתה גילה דעתו דהמכוון שלו היה לאסור מקודם אכילה בלא שתיה ולכן לא הוי כנשבע על מה שכבר נשבע ואם אכל ושתה חייב שתים ופסק כן לעיל בפ"ד ה"ו, אם כן כאן שאין אדם יכול להתקיים בלא אכילה ושתיה שבעה ימים נאמר דזה הוא גלוי דעתא שאינו רוצה להיאסר בשתיה רק באכילה לבד שזה יכול למנוע עצמו שבעת ימים ולא הוי שבועת שוא. אם לא דנאמר דקים ליה לרבינו דשבעת ימים אין באפשרי גם בהעדר אכילה לבד אף שישתה. וזה אינו מחוור לאמר כיון דאמר שלא יאכל כלום אין לשלול ממנו איסור השתיה, דזה אינו במשמע דתיבת כלום אינו בא רק לכלול גם כ"ש פחות מכזית אבל שתיה יתכן שלא כללה. ואף בלשון שכתב בפ"א שלא יטעום כלום לא יפלא אם נאמר דכוון רק על אכילה לבד בלא שתיה כמו שכתוב ביונה ג' אל יטעמו מאומה ומים לא ישתו וצ"ע עוד בזה. ושיעור שבעה ימים נראה רמז מיומא (דף ד' ע"ב) למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמה"ש יעו"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |