שרשי הים/שבועות/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שרשי היםTriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
מעשה רקח
קרית ספר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


יב[edit]

שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו

לפיכך אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ"ג דשבועות דפ"ב שמדברי התו' שם ד"ה מ"ד שכתבו וא"ת נשייליה כו' משמע דס"ל דאע"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ"ש מרן הכ"מ ותמה על הרא"ש שכתב בפ"ב דנדרים דף וז"ל מ"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע"ש משמע דס"ל שאין אדם נאמן לומר כו"כ היה בלבי וכ"כ בפ"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע"ש.
ומצאתי כתוב למו"ה המובהק מוהרי"ן נר"ו וז"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר"ז מותר לאכול וכ"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס"ל להרא"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא"כ ה"נ דוכוותא וי"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק"ו ע"ג יע"ש גם אין להקשות לדעת הרא"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע"כ שיאמר שנשאל בפני פו"פ והלכו למ"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ"ש הרא"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע"ש.
מיהו הא ק"ל בדעת הרא"ש ולפי מ"ש שזה ג"כ דעת רבינו מהא דתנן פ"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע"ש גם מ"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה"ז מותר לאכול כו' ע"כ משום דמהימן דאל"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח"ש ח"ג סי' ל"ב דמ"ט ע"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ"ש דברי הרא"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ"ג.

יד[edit]

גמר בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ"ו וכתבו התוס' ד"ה גמר בלבו כו' וז"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע"פ שחשב בלבו של חיטין וי"ל דהתם בע"ה והכא בת"ח א"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ"ל והק' מהריב"ל בח"ג סי' קי"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח"מ ז"ל בפ"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע"ד הלח"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ"ש ועיין להרב מח"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ"ז ק' מאי קמ"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ"ש התוס' בתחילת דבריהם וז"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב"ל בסי' קי"ז אבל כונתם במ"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת"ל לכל אשר יבטא.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.