שרשי הים/שבועות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ שבועות א

ב

שורש דין נשבע שבועת שקר

נשבע על אחת מד' חלוקות כו' וע"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע"כ. וכתב מרן כ"מ בשם הריב"ש שרבינו מפרש מ"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי"ד סימן קל"ב שתמהו על דברי הריב"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז"ל ונר' דלק"מ וה"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר"י ע"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ"ל ואין מקום לדבריו לע"ד דמ"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז"ל בסוגיין ד"ך ע"ב כתבו כן בהדייא דל"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ"ב דנדרים יע"ש גם לקמן בדכ"ו ע"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ"ו ודוק.
עוד כתב הריב"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע"ז בשם הרמ"ך דוייק ז"ל וז"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש"ב ש"מ דרבא ס"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו"ה ל"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס"ל הכי אלא ס"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ"ה כרב וא"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש"ב ולא ס"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס"ל דש"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש"ש כלומר שאינה בכלל ש"ב ולא משום דהוייא ש"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר"ע וכדקאמר הש"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר"ע כדאיתא בדכ"ה יע"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ"ו וה"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ"ש רש"י בדף כ"א ע"ב ד"ה ור"ע יע"ש וא"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש"ב ה"נ כשניכר הוייא ש"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש"ב ומחייב קרבן וא"כ ק"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ"ל דכל כה"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש"ב בקרבן אבל לכ"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח"מ לקמן בהל' ד' יע"ש ודוק.
ומ"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ"ו ע"א אמר ר"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ"ו ע"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש"ש דפרכינן וליתני נמי ש"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש"ש וכל דדמי ליה יע"ש ועכ"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש"ש וכיון דשקיל וטרי הש"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב"ש ז"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די"ג ע"ב עלה דבעי הש"ס מני מתני' לא ר"י ולא ר"ע ומשנינן לעולם ר"י היא וכי לא מחייב ר"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא"כ למאי דמסיק דקסבר ר"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע"ז תירצו בשם ריצב"א וכן תירץ הר"ן בשם הראב"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע"ש והשתא משו"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב"י דאף בב"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב"ץ בח"א סי' ק' דנ"ג ע"ג ד"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש"ש יע"ש.

ג

שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע

על אחת מד' חלוקות כו' וע"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע"כ. וכתב מרן כ"מ בשם הריב"ש שרבינו מפרש מ"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי"ד סימן קל"ב שתמהו על דברי הריב"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז"ל ונר' דלק"מ וה"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר"י ע"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ"ל ואין מקום לדבריו לע"ד דמ"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז"ל בסוגיין ד"ך ע"ב כתבו כן בהדייא דל"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ"ב דנדרים יע"ש גם לקמן בדכ"ו ע"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ"ו ודוק.
עוד כתב הריב"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע"ז בשם הרמ"ך דוייק ז"ל וז"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש"ב ש"מ דרבא ס"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו"ה ל"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס"ל הכי אלא ס"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ"ה כרב וא"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש"ב ולא ס"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס"ל דש"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש"ש כלומר שאינה בכלל ש"ב ולא משום דהוייא ש"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר"ע וכדקאמר הש"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר"ע כדאיתא בדכ"ה יע"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ"ו וה"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ"ש רש"י בדף כ"א ע"ב ד"ה ור"ע יע"ש וא"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש"ב ה"נ כשניכר הוייא ש"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש"ב ומחייב קרבן וא"כ ק"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ"ל דכל כה"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש"ב בקרבן אבל לכ"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח"מ לקמן בהל' ד' יע"ש ודוק.
ומ"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ"ו ע"א אמר ר"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ"ו ע"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש"ש דפרכינן וליתני נמי ש"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש"ש וכל דדמי ליה יע"ש ועכ"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש"ש וכיון דשקיל וטרי הש"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב"ש ז"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די"ג ע"ב עלה דבעי הש"ס מני מתני' לא ר"י ולא ר"ע ומשנינן לעולם ר"י היא וכי לא מחייב ר"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא"כ למאי דמסיק דקסבר ר"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע"ז תירצו בשם ריצב"א וכן תירץ הר"ן בשם הראב"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע"ש והשתא משו"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב"י דאף בב"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב"ץ בח"א סי' ק' דנ"ג ע"ג ד"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש"ש יע"ש.

ד

שבועת שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ"ט ע"א איזהו הוא ש"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש"ס בדכ"ו ע"ב וכתב רש"י שם ד"ה והוא שניכר וז"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע"פ שידעו בו אח"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע"פ שהלכו אח"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ"כ הרב ב"ח בי"ד סי' רל"ו ס"ח יע"ש.
אמנם לע"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר"י בר אחא בשם ר"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ"ש הרדב"ז בפי' לה' אלו יע"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס"ס הרי יש כאן ג' וע"ז תירצו דנ"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א"ב טובא דלר"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא"ב כשנאבד הדבר דלמ"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ"מ לכ"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש"ש ודלא כדמשמע מפרש"י והב"ח ז"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ"ה נר' דס"ל כדברי הירוש' ומשו"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס"ל כדעת רש"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ"ש בפ"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ"ש רש"י ז"ל וז"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש"ש יש לדקדק דס"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל"ד דה"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע"ד מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה מאי מיעט ובדכ"א ד"ה ור"ע משא"כ באכלתי ולא אכלתי דאע"ג דניכר לג' ב"א שהוא כן או שאינו כן והו"ל ש"ש מ"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע"ד מצוה כנלע"ד.

ו

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שורש דין נשבע לבטל את המצוה שלישית

שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות וי"ט וכן כל כיוצא בזה וכו'. הנה עיקרא דהאי מלתא איתא בפ"ג דשבועו' דכ"ז עלה דמתני' דהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ושם בדכ"ו ע"א דריש ר"ע קרא דלהרע או להיטיב בריבוי ומיעוט ומיעט דבר מצוה יע"ש והדבר מבואר דהא דממעטינן מהאי קרא ביטול דבר מצוה אינו אלא לפוטרו מקרבן שבועת ביטוי דמיירי ביה קרא אבל אכתי לא שמענו דמפטר מחיוב לאו דב"י ובפ"ק דנדרים דף י"ו ע"ב ממעטינן ליה נמי מב"י מדכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים יע"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ"ו שנסתפק בהא דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל' שבועה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא יעויין שם ואשתמיט מיניה הני סוגייאי דמבואר מינייהו דמדאורייתא הוא.
ומתוך סוגייא זו דשבועות דשקיל וטרי תלמודא למפטר נשבע לבטל את המצוה מחיוב קרבן שבועת ביטוי היה נר' לכאורה להכריח למה שנסתפק הרב מש"ל בפ"א מה' שופר בהא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אי עבר וקיים העשה ודחה לעשה ולא תעשה אי מחייב מלקות מי נימא כיון דיש כח בעשה למדחי הלא תעשה לא מחייב או דילמא כיון דאיכא עשה בהדי דלא תעשה אלים כחו של לא תעשה ואין כח בעשה למדחייה ולקי עליה והעלה שדבר זה במחלוק' היא שנוייא בין רבותי' בעלי התוס' יע"ש.
והשתא אם איתא דיש כח בעשה למדחי אל"ת אפי' כשיש עמו עשה למה לי היקש' דהרעה להטבה למפטריה לנשבע לבטל את המצוה מקרבן שבועה הא פשיטא ודאי דמפטר כיון דאתי עשה דמצות סוכה ומצה וכיוצא ודחי ל"ת דב"י וכיון דלא מיחייב אלא אעשה וזו לא מיחייב בקרבן דאין חיוב קרבן בא אלא בעובר הלא תעשה כמו ששנינו בריש כריתו' חוץ מפסח ומילה שאין בהם אלא עש' א"ו כיון דאיכא עשה בהדי ל"ת אלים כחו של לאו ולא אתי עשה דמצוה ודחי ליה ולהכי הוה ס"ד למחייבי' בקרבן עד דאתא היקשא ומיעטיה אמנם אחר ההתבוננות יראה דליכא ראיה מהכא וג' תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהיקשא איצטריך דכיון דע"י פשיעתו שנשבע לבטל את המצוה אתא למידחי לאו דב"י אע"ג דעשה דמצוה קדחי ליה כיון דאי לאו שבועה דידיה הוה מצי לקיים המצוה בלא דחיית הלאו וע"י שנשבע גרם לעבור ולדחות לאו דב"י חשיב כעובר על לאו וה"א דמה"ט מיחייב בקרבן שבועה קמ"ל היקשא דפטור וכעין זה כתבו התוס' בפ' בתרא דערובין ד"ק ד"ה נתן יע"ש ועל כרחין למימר הכי דאי לא אכתי תיקשי לן כיון דגלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים כדאיתא בפ"ק דנדרים א"כ ל"ל היקשא למעוטי מקרבן הא כיון דלא מיחייב בלאו דב"י תו לא מיחייב בקרבן כדאמרן אלא ודאי דמשו"ה אצטריך היקשא דהו"א דאע"ג דגלי קרא דמיחל הוא לחפצי שמים מ"מ כיון דאיהו גרם למדחייה ללאו מחייב בקרבן שבועה קמ"ל.
ועוד י"ל דלהכי אצטריך היקשא דאע"ג דמשום לאו דב"י לא מחייב מ"מ מחייב הוא משום לאו דלא תשא וסד"א דמיחייב משום לאו זה קמ"ל וא"ת והיכי תיסק אדעתין למיחייביה בקרבן משום לאו זה הא לא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי אלא בעובר על שבועת שקר ולא בעובר על שבועת שוא כמו ששנינו שם בדכ"ט זו היא ש"ש שחייבים על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור הא ל"ק דודאי לפום קושט' דדרשינן היקשא למפטר נשבע לבטל את המצוה משבועת ביטוי תני תנא דליכא חיוב קרבן בשבו' שוא אמנם אי לאו הקישא הוה מצינן למילף שפיר דמדמיחייב קרבן בנשבע לבטל את המצוה אף על גב דהוייא ש"ש דה"ה בכל ש"ש מיחייב קרבן על שגגתה ועוד י"ל והוא הנכון דאה"נ דהקישא לא אצטריך למפטר נשבע לבטל את מצות עשה כסוכה ומצה וכיוצא כיון דאתי עשה ודחי ל"ת וכי אצטריך היקשא הוא למפטר נשבע לבטל את מצות ל"ת כגון נשבע שיאכל נבילות וכיוצא דהשתא ליכא טעמא דאתי עשה ודחי ל"ת.
והנה רבינו ז"ל לא הזכיר בדין זה שלפנינו כי אם נשבע לבטל מצות עשה כמ"ש כיצד כו' ולא אמר נשבע שיאכל נבילות שהוא ביטול מצות ל"ת אבל לקמן בפ"ה הי"ב הזכירה כיע"ש ונלע"ד דתרוייהו צריכי משום דיש במ"ע מה שאין במל"ת ובמל"ת מה שאין במצות עשה דהנשבע לבטל מ"ע איכא למימר דחלה השבועה משום דביטול השבועה הוא בקום עשה וביטול המצוה בשב וא"ת והו"א דיקיים השבועה ויבטל המצוה בשב וא"ת ואל יקיים המצוה ויבטל השבוע' בקום עשה קמ"ל דאפי"ה לא חלה השבועה מעיקרא והויא ש"ש משא"כ בנשבע לבטל מצות ל"ת שאם יקיים השבועה יבטל המצוה בקום עשה ואם יבטל השבועה לא יבטלנה אלא בשב וא"ת פשיטא טפי דלא חייל עליה שבועה ובנשבע לבטל מצות ל"ת איכא חידושא טפי ממ"ע מטעם אחר דאיכא למימר דהתם חייל השבו' משו' דאתי עשה דכל היוצא מפיו ודחי ל"ת דנבילה וכיוצא משא"כ במ"ע דאין עשה דוחה עשה כנודע.
וא"ת והיא גופא תקשי לן דמנ"ל לרבינו דבנשבע לבטל ל"ת בנשבע שלא יאכל נבילות וכיוצא דלא חייל עליה שבוע' נימא דקושטא הכי הוא דחייל דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לא תעשה דנבילה. וראיתי למרן כ"מ שם בפ"ה שכתב שרבינו ז"ל למד דין זה ממה ששנינו במתני' דכ"ט איזו היא שבועת שוא נשבע לבטל את המצוה כו' וק"ט דמההיא ליכא למשמע מידי דמתני' לא נקט אלא ביטו' מ"ע כסוכה ולולב וכיוצא ואיכא למימר דתנא דוקנא הוא ולא נקט אלא הני דאית בהו עשה ולא אתי עשה דשבועה ודחי עשה דמצוה אבל נשבע לבטל מצות ל"ת שפיר איכא למימר דאתי עשה דשבועה ודחי לא תעשה דמצוה ולע"ד הדבר ברור שרבינו למד דין זה מאותה שאמרו בגמ' דכ"ט עלה דמתני' דנשבע שלא יאכל נבילות בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא לאו משכחת אלא הן היכי משכחת לה ופרש"י ז"ל אלא הן שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבילות ולבטל שבועת הר סיני עכ"ל הרי דשבועה לבטל מצות לא תעשה לא חייל אפי' בכולל כ"ש לחודיה.
מיהו היא גופה קשיא למה לא יחול שבועה על מצות ל"ת כיון דקי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת וליכא למימר דהכא גלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים דא"כ תקשי לן דאדילפינן בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית אדרבא נילף מהכא דלא דחי וכעין מאי דפריך תלמודא בפ"ק דיבמות ד"ה ע"א ועיין להתוס' ביבמות דע"ו ע"ב ד"ה הא מני ובכתובו' ד"מ ד"ה ניתי ובזבחים דצ"ז ע"ב יע"ש ולזה י"ל דמהכא ליכא למילף בעלמא דשאני הכא דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה וכדאמרינן בפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ובנזיר גבי נזיר שנצטרע דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דנזירות איתיה בשאלה יע"ש. ועוד י"ל דהכא שאני דע"י פשיעתו שנשבע לעבור על המצוה הוא דאתי למדחי ל"ת וכל כה"ג לא דחי כמ"ש התוספו' בס"פ בתרא דעירובין ד"ק ע"ב ד"ה נתן.
אלא שבעיק' דברי התוס' הללו שמעתי מקשי' מההיא דפרק דם חטאת דצ"ז ע"ב דפריך תלמודא עלה דתניא התם כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו' אמאי וליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש יע"ש והשתא מלבד דעיקר קושייתם לא קשיא לפום מאי דכייל לן רבא התם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכבר הריטב"א בחידושיו לעירובין תריץ יתיב הכי שם עיקר קושייתם כיע"ש עוד זאת דאם איתא למה שתירצו הם ז"ל דכל שבא על ידי פשיעה אין עשה דוחה ל"ת מאי קא קשיא ליה לתלמודא התם הא כיון דנגיעת בשר קודש בבשר פסולה ע"י פשיע' בא כל כה"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת.
ולע"ד יש ליישב דע"כ לא כתבו התוס' דכל דע"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אלא דוקא כי ההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת דאף אם לא נתערבו היה בידו לקיים העשה בלי דחיית הלאו וע"י פשיעתו אתא למדחי הלאו אמנם היכא דקיום העשה ודחיית הלאו אתא ע"י פשיעה כל כה"ג אזלי ומודו דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' שבאו ע"י פשיעה ובכן בנגע בשר קודש עם בשר הפסולה ונצטרף היתר לאיסור והגיע לכזית וכמ"ש שם רש"י ד"ה עד שיבלע כו' דאי לאו פשיעתו לא הוה מחייב לאוכלה דבפחות מכזית ליכא מצות אכילת קדשים כמ"ש הריטב"א בחי' ליומא פרק טרף בקלפי דל"ט ע"א עלה דאמרינן התם וכל כהן המגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם וז"ל פירש ר"י וכן נראה מפרש"י דדוקא כהן המגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה עכ"ל ועיין בספר בני חיי חא"ח סימן תע"ה יע"ש א"כ מה"ט פריך תלמודא התם שפיר דליתי עשה שבא ע"י פשיעה ולידחי ל"ת וכעין זה ראיתי להרב החסיד כמהר"י אלגאזי בספר שמע יעקב די"א ע"ב למה שמקשים על דבריהם הללו מסוגיא דאונס דפריך תלמודא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי (לא) ל"ת ולפי דבריהם מאי קושיא דשאני אונס שבא על ידי פשיעה ותירץ הוא ז"ל דלא ק"מ דשאני אונס דעשה שבו אינו אלא ע"י פשיעה שאם לא יבא לידי פשיעה זו ליכא עשה כלל ודין הוא דליתי עשה ולדחי ל"ת יע"ש.
וראיתי להרשב"א בחידושיו לנדרים דט"ו עלה דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה שהוקשה לו דליתי עשה דסוכה ולולב וכיוצא ולידחי לאו דבל יחל ותירץ דנדרים עשה ול"ת נינהו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"כ הרב החינוך בפרשת יתרו ועיין במרדכי ר"פ שבועות ב' בתרא יע"ש והרב התנא בספר פרשת דרכים בהגהותיו על ספר החינוך תמה עליו מההיא דפ"ק דיבמות ודנזיר דאמרינן דעשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ליה עשה דמצוה אע"ג דאיכא לאו בהדיה וכמש"ל וסיים וז"ל וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ו מה' נזירו' טעם אחר ולפי אותו הטעם ניחא ואולי כך היתה גירסתו וגיר' המחבר עכ"ל.
ודבריו ז"ל אינן מעלים ארוכה ומרפא להרשב"א שהרי בחי' ליבמות ד"ה מבואר דגריס הרב ז"ל כגירסתינו כיע"ש ותו קשה דאכתי תקשי להו ז"ל אמאי שבועה לא חלה לבטל מצות ל"ת כמו שהוכחנו לעיל מההיא דפ"ג דשבועות דכ"ד דליתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולדחי ל"ת דמצוה דהשתא לדידהו ז"ל ליכא לשנויי כדשניין לעיל דמשום דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה לא דחי ל"ת דמצוה שהרי הם ז"ל לא השגיחו בטעם זה מיהו לזה י"ל לדעת הרב החינוך דמשמע ליה דאע"ג דשבועה לא חלה על ביטול מצות ל"ת משום דאין עשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ל"ת כדאמרן מיהו עשה קיל בהדי ל"ת אלים כחו ואין עשה דוחה אותו מיהו אכתי ההיא דנזיר שהקשה הרב בספר פרשת דרכים להרשב"א קשיא ועיין בס' כהונת עולם ה' נדרים סי' רט"ו דנ"ג ע"ב וע"ג שעמד ג"כ על דברי הרשב"א הללו יע"ש כי ע"כ נראה דעיקר קושיית הרשב"א והרב החינוך היתה דכיון דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו משום דגלי ביה קרא דכתיב לה' ושמעינן מינה דאין עשה דמצוה דוחה לאו דבל יחל א"כ אדילפינן בעלמא מכלאים בציצית דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דלא דחי לזה אמרו דמהכא ליכא למילף דאין עשה דוחה ל"ת משום דהכא איכא עשה בהדי ל"ת וליכא לאקשויי השתא דכיון דגבי נזיר מצורע קי"ל דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דאיתיה בשאלה מ"ש הכא גבי נדרים דאין עשה דמצוה דחי עשה ול"ת דנדרים אע"ג דאיתנהו בשאלה דשאני הכא דגלי קרא דלה' דאין עשה דמצוה דחי ל"ת ועשה דנדרים וליכא לאקשויי דנילף מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאיתיה בשאלה דאיכא למי' דאה"נ דילפינן מינה וההיא דנזיר שאני דגלי ביה קרא דראשו ואיכא למימר נמי איפכא דילפינן מנזיר לעלמא דדחי ושאני הא דנדרים דגלי ביה קרא דלא דחי ואין כאן הכרע לשום אחד מהצדדים ודוק.
והנה בעת"ה חדשים מקרוב נדפסו עוד תשובות הרשב"א מחדש ושם בסי' שמ"ג נשאל הוא עצמו בעיקר קושיא זו מההיא דנזיר וריש יבמות דהוי חיובתיה והשיב ע"ז דההיא דחייה בעלמא קדחי תלמודא דליכא למגמר מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה דשאני התם דאיתיה בשאלה אמנם לפום קושטא ליכא למיגמר נמי דכל דאיתיה בשאלה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דאיכא למימר נמי דשאני התם דעשה דמצורע חמיר משום שלום הבית יע"ש באורך. ועיין למורי הרב בס' שער המלך פ"ג מה' נדרים ד"ו ע"ב ודוק ועיין לעיל בקונט' מעמש"ב ודע דעל מ"ש ר' דהנשבע להתענות בשבתות וימים טובים דחשיב נשבע לבטל את המצוה והויא לה ש"ש נשאל הרשב"א בתשו' בח"א סימן תרי"ד וז"ל מי שנשבע לעבור על ד"ס כגון לאכול גבינות הנכרים הן בביטול כו' הן בקיומו אי שבועת ביטוי חלה עליו או לא שמצינו בו סוגייות חלוקות בש"ס שבפ"ג דשבו' נראה דשבועת ביטוי חלה על כל ד"ס בענין משכחת לה בלאו והן וכן בסוגיית נשבע להרע לעצמו וכן בר"פ יוה"ך ובריש נזיר בענין קדושא ואבדלתא נראה בהפך וכן מצינו להר"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום ש"ש אע"פ שהתענית בשבת מד"ס וכן במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת הרי זה שוא.
והרשב"א ז"ל השיבו דהעיקר דשבועת ביטוי חלה על ד"ס כדמוכחא סוגיא דלאו והן ור"פ יוה"ך וההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי וליכא מינה לא תיובתא ולא סיעתא דהתם הכי קאמר וכי מושבע מהר סיני הוא שהתורה ריבתא לאסור וכי אתייא אורייתא לרבות דרבנן וזו היא הגירסא הנכונה וכך גריס ר"ת ז"ל ומ"ש הר"מ שהנשבע להתענות בשבת לוקה ומשמע לך שהוא ז"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד"ס שהרי תענית בשבת מד"ס אפשר לומר שהוא סבור דאסור להתענו' מדאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וי"ט דע"כ אכיל ה"נ אלמא בשבתות וי"ט צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא די"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סוכות דגמר ט"ו ט"ו מחג המצות וההיא דמגילת תענית נמי אפשר דמה"ט הוי דס"ל כמ"ד בערובין אסור להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ"ל.
וראיתי להרלנ"ח בסי' ק"ג דקל"ב ע"ד אחר שהכריח דלדעת רבינו הנשבע על ד"ס שבועה חלה עליו ממ"ש בפ"ה גבי נשבע שיאכל נבילה וכיוצא בהו מאיסורי תורה כו' כתב וז"ל וא"כ מ"ש בפ"א שהנשבע להתענות בשבתות וי"ט דלוקה משום ש"ש נראה בהכרח שהטעם הוא משום דס"ל דלהתענות בשבתו' וי"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח ממה שלא זכר הרב בכאן ר"ח וחש"מ מפני שהן אסורים מד"ס והכי איתא בהדיא בברייתא במגילת תענית ומייתי לה בראש השנה די"ט ובתענית די"ב שבתו' וי"ט אסורים כו' מ"ט הללו ד"ס וד"ס צריכין חיזוק ויש לתמוה מהשואל להרשב"א איך תפס במושלם שאסור להתענות בשבתות וי"ט הוא מד"ס ולא זכר זאת הברייתא ובפרט שהראיה שהביא ממגילת תענית היא סיפא דהך ברייתא גופיה והכי מתנייא התם סמוך לצריך חיזוק ר"י בן דוסא אומר משום ר"י הגלילי כל הנשבע להתענות בע"ש ובעיו"ט הרי זה שבועת שוא דמקצת ע"ש כשבת ומקצת עיו"ט כיו"ט ע"כ וכ"ש שיש תימה מהרשב"א ז"ל שלא הביא ראיה מהברייתא והביא ראיה מפ"ג שאכלו ואם היתה כונתו לבקש דבר מפורש בתורה זהו דבר יפה אם היה עולה בידו אבל אינו כן דתינח ליל ראשון של פסח ושל סוכות שאר י"ט ושבתות מנ"ל דצריך לאכול בהן מן התורה והאריך בהן הרב לבקש טעם להרשב"א ולהשואל ז"ל שלא הביאו ראיה מאותה ברייתא להוכיח דאיסור התענית בשבת וי"ט הוא מן התורה ולא עלתה בידו יע"ש:.
והנה זה שנראה מדבריו ז"ל דהרשב"א והשואל נסתפקו באיסור תענית בי"ט אם הוא מן התורה או מד"ס לע"ד יש לתמוה דאחד הרואה דברי השואל ודברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו יראה דלא נסתפקו הם ז"ל אלא דוקא גבי שבת שהרי לא העלו בזכרונם אלא שבת דוקא אבל בי"ט ודאי דלא מספקא להו דפשיטא דאסור מדאורייתא כמבואר בדברי רבינו פ"ו מה' י"ט שכתב שהאכילה והשתיה במועדות מכלל מ"ע מדכתיב ושמחת בחגיך ואין שמחה אלא בבשר ויין כיע"ש ולענין שבת דוקא מספ"ל ז"ל כי לא מצינו כתוב מפורש בתורה שחייב לשמוח בשבת כמו י"ט דאע"פ דבפסחי' דס"ח אמרי' הכל מודים בשבת דבעי' לכם דכתיב וקראת לשבת עונג אינו אלא דברי קבלה ולא דאורייתא וכן ההיא דפ' כל כתבי דקי"ז דת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ג' ר' חידקא אומר ד' ואמר ר"י ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר אכלוהו היום כו' ופסקה רבינו בפ"ל מה' שבת משמע להו ז"ל דאינו אלא מד"ס וקרא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא במן הוא דכתיב ועל זה השיב הרשב"א דמאותה סוגיא דפ"ג שאכלו דמדמי שבת ליו"ט לענין דמחייב לאכול פת בשבת כי היכי דמחייב בליל יו"ט ראשון של פסח ושל סוכות משמע ליה לרבינו דכי היכי דהתם מיחייב מדאורייתא ה"נ מיחייב בשבת מדאורייתא ואף שהרשב"א בחי' לברכות כתב דהא דמחייב בשב' לאכול פת היינו מדכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת וההוא קרא דברי קבלה הוא אפשר דהלכה למ"מ ואתא ישעיא ואסמכיה אקרא כדאמרינן בזבחים די"ו וביומא דע"א ובדוכתי טובא וע"כ למימר הכי לפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המצות בשורש הב' שכל מ"ש בנביאים בדרך צווי כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת דבר תורה הוא דכיון דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פי' לפסוק הכתוב בתורה או שהוא בידם הלמ"מ וכתב הרב מגילת אסתר שגם ר' ז"ל מודה בזה כיע"ש ומה שהוצרך הרשב"א להביא אותה סוגיא דברכות ולא הספיק לו אותה שאמרו בפסחים דמייתי קרא דוקראת לשבת עונג הוא מפני שלדעת רבינו כל מלתא דאתייא מדרשא ואפי' הלמ"מ דלא אשכחן בש"ס דקראוהו דאורייתא ד"ס הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בשורש הב' דכ"א ע"א אות א'.
איברא שלפ"ז קשה מ"ש רבינו ז"ל ברפ"ל מהלכות שבת וז"ל ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מד"ס והן מפורשים ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג כו' הרי דקרי למצות עונג האמור בנביאים ד"ס וא"כ אי אסור התעני' בשבת מהאי קרא הוא הרי לדעתו ז"ל לאו דאוריי' הוא ואיך כתב דלא חלה עליה שבועה ואי לאו דמסתפינא מהרשב"א ז"ל אמינא דרבינו ז"ל משמע ליה דאיסור התעני' בשבת דאורייתא הוא ונפקא לן מפשטיה דקרא דכתיב במן אכלוהו היום ואע"ג דחיוב הסעודות אפשר שהן מד"ס ושבועה חלה עליהן מפני שהן ברמז בכתוב ואינו מפורש בהדיא מיהו עיקר מצות האכילה מפורש בו דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' ועיין להרפ"ח ז"ל בביאורו לה' דעות פ"ג הלכה א' יע"ש ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי תשובה זו דע"כ לא נסתפקו השואל והרשב"א אלא לענין שבת אבל לענין יו"ט פשיטא להו דאיסור התעני' בו הוי דאורייתא כמדובר.
ובכן מה שהוקשה לו להרלנ"ח ז"ל דאכתי מראיית הרב שהביא מההיא דברכות לא מצינו אלא לענין לילה הראשונה כו' לפי האמור לא ק"מ דודאי לענין אכילת פת ביו"ט לא מיחייב אלא בלילה הראשונה של פסח וסוכו' מקרא דבערב תאכלו מצו' ומג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות אמנם לענין דאסור להתענות בכל הימי' טובים ומיחייב לאכול שאר דברים כבשר ויין וכיוצא ושלא יצטער בהם הא איכא עשה מפורש דושמחת בחגיך והרשב"א ז"ל לא נחית לאתויי ראיה מאותה סוגיא אלא לענין שבת דוקא דמדמי ליה לתלמודא ללילי י"ט דפסח וסוכות לענין חיוב אכילת פת דמינה נשמע דשבת נמי מדאורייתא היא ומה שהוקשה לו עוד דאמאי לא אייתי ראיה מאותה ברייתא דמייתי הש"ס בראש השנה ותענית דקאמר הללו ד"ת כו' דש"מ דאיסור דשבת וי"ט דבר תורה הוא כבר דחה לזה הרב ז"ל שם דקל"ג ע"א דמינה ליכא להוכוחי מידי דמאי דקאמר הללו ד"ת ר"ל דהם י"ט מן התורה והללו ד"ס ר"ל דעיקרם והיותם י"ט הוא מד"ס וראיה לזה הפי' שהרי גם בר"ח אמרו שם שהם מן התור' ובודאי אין פי' שאסור להתענות בהם מן התורה דהא אפסיק' הלכתא התם דאם התחילו להתענות בהם אין מפסיקין וכתבו הרב בפ"א מהלכות תענית ואי הוו אסורי' מן התורה הדין היה נותן דהוו מפסיקין בהן כי היכי דמפסיקין בשבתות וי"ט אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. ולפי מ"ש דלעניין אסור התענית בי"ט לא מספקא ליה להשואל ולהרשב"א דודאי אסורי' הן מן התור' מקרא דושמחת בחגיך א"כ כי קאמר תנא דברייתא הללו ד"ת וכו' צ"ל דלצדדין קתני דשבת ור"ח לא עשו בהם חיזוק מפני שעיקר י"ט שלהן ד"ת אע"פ שאיסור תענית בהם דרבנן לפום מאי דס"ל להשואל מהרשב"א ז"ל ולשאר י"ט לא עשו בהם חיזוק מפני שאיסור תענית דאורייתא והוא דוחק.
עוד כתב מהרלנ"ח ז"ל שם וז"ל אבל עדיין צ"ע כי זאת השואה בדין שכת' הרשב"א אינה מוכרח' ואפי' שהיא מוכרחת לא תספיק ללמוד ממנה דצריך לאכול ביום השבת מן התורה זולתי בלילה דוקא דומייא דליל י"ט של פסח ושל סוכות וגם הרשב"א בעצמו עלה דההיא דברכות לא יכול לקיים שמחוייב האדם לאכול פת בשבת אלא מדכתיב וקראת לשבת עונג ובלא פת ליכא עונג כלל ואם היינו אומרים דסברת הרשב"א היא דמאי דכתב הרמב"ם דהנשבע להתענות בשבת וי"ט היא ש"ש פירושו להתענות על השבת כולו לילה ויום היה אפשר ללמוד הדין מהראיה ההיא אבל אין במשמע הלשון כן כלל עכ"ל ולפי מ"ש לעי' אין כאן קו' כלל דראיית הרשב"א מאותה סוגייא אינו אלא להכריח משם דמשמע ליה להש"ס דאיכא מצוה מדאורייתא לאכו' פת בשבת דומייא דליל א' דפסח וסוכות דהוו מדאורייתא והיינו ודאי מקרא דוקראת לשבת עונג וכמדובר וכיון דקרא סתמא כתיב מהי תיתי לומר דדוקא בלילה מיחייב ולא ביום.
עוד כתב וז"ל גם מ"ש עלה דההיא ברייתא דמגי' תענית אינו מספיק לדחותה מראייה דאין כח הלמיד' ממאי דקאמר הללו דברי תורה דוקא אלא מפלוג' דת"ק ור"י נמי דמשמע דפלוגתא דת"ק ור"י היא דר"י ס"ל מקצת ע"ש כשבת ומשו"ה אפי' ע"ש אסור בתענית ולת"ק דוק' בשבת אסור בתעני' לא בע"ש אבל כי היכי דלר"י מקצת ע"ש כשבת ואסור מן התורה להתענות בע"ש והשבועה עליה היא ש"ש ה"נ ביום השבת לדעת ת"ק דבהא ל"פ ואי הכי משמע דאליבא דכ"ע להתענות בשבת אסור מן התורה עכ"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאי קא קשייא ליה להרב מפלוגתא דר"י ות"ק והיכי מוכח מיניה דאיסור תענית בשבת דאורייתא דאי משום מאי דקאמר דהנשבע להתענות בע"ש חשיב ש"ש ואי איסור התענית הוא מד"ס למה לא חלה השבועה הנה זאת היתה שאלת השואל מהרשב"א וראייתו שהביא מההיא דמגילת תענית שאמרו דהנשבע להתענות בשבת חשיב ש"ש משמע דשבועה לא חלה אאיסור ד"ס ואין ספק דמהך פלוגתא דר"י הוא שדקדק השואל כן דקאמר ע"ש כשבת וחשיב לה ש"ש ולכ"ע בשבת לא חלה אע"ג דאיסור התענית בשבת לדעת השואל אינו אלא מד"ס ואיך יכריח לו הרשב"א שהוא דאורייתא מאותה ברייתא גופא שהביא השואל להכריע דשבועה לא חלה על ד"ס ומשמע ליה בפשיטות שהוא מדרבנן ואולם אחר שהשיב לו הרשב"א דמאותה סוגייא דברכות משמע שאיסור התענית בשבת הוא דאורייתא כתב דההיא דמגילת תענית נמי דחשיב לנשבע להתענות בשבת או בע"ש לר"י ש"ש ודאי דמה"ט הוא כלומר דס"ל דאיסור התענית בשבת או בע"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאוריי' הוא ומה"ט חשיב ש"ש ולעולם דשבועה לא חלה על ד"ס באופן שדברי הרלנ"ח ז"ל נעלמו ממני וצ"ע.
גם מאי דמשמע ליה להרב בפשיטות דתענית בחש"מ אינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבי' ממה שלא זכר בדין נשבע להתענות בשבתות וי"ט דהוי ש"ש ר"ח וחש"מ הנה לפי דברי רבינו שבפ"ו מה' י"ט יראה הרוא' דאף בחש"מ איכא מ"ע דושמחת בחגיך דמינה ילי' רבי' שהאכילה ושתיה במועדות הוא מכלל מ"ע גם ר"ח נמי דפשיטא ליה להרב דאסור מדרבנן ממאי דאפסיקא הל' בראש השנה ותענית דאם התחילו אין מפסיקין וכתבו רבי' בפ"א מה' תענית ואם היו אסורים מן התורה היה הדין נותן דאפי' התחילו מפסיקין כי היכי דמפסיקי' בשבתות וי"ט כו' יע"ש הא לא מכרעא לע"ד דאפשר דאף בשבת וי"ט אם התחילו אין מפסיקין דגזירת ציבור חשיב כנדר ונדרים חלים אף לדבר מצוה וכבר כתב רבינו בפ"ג מה' נדרים דנדר להתענות בשבת וי"ט נדרים חלים עליו ואסור לאכול והא דלא תני שבת ויום טוב בההיא דאין גוזרין תענית על הציבור ואם התחילו אין מפסיקין ל"ק דהא שבת ודאי לא מצי למינקט דהא תענית ציבור אין גוזרין אלא בב' ובה' והיכי מצי למתני אם התחילו דהיינו ששכחו שיארע י"ט באחד מאלו הימים ומפני כך גזרו עליהן מתחילה והתחילו דזה לא שכיח בי"ט שהרי שואלין ודורשין קודם לחג ל' יום וכיון דתני ר"ח דהוי דאורייתא כמ"ש בראש השנה ותענית הרי י"ט בכלל.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרפ"ח בא"ח סימן תי"ח עמ"ש הרמב"ן והר"ן דקבלת ציבור חשיב כנדר ומש"ה אמרי אם התחילו אין מפסיקין דא"כ בי"ט נמי לא יפסיקו כיון דנדר חל על מצוה דאורייתא אלמה תנן ר"ח חנוכה ופורים דמשמע הא י"ט יפסיקו יע"ש ולפי האמור לא קשיא ולא מידי דאה"נ דאף י"ט אם התחילו אין מפסיקין אלא דתנא לא מצי למתני שבת וי"ט מטעמא דאמרן ובר מן דין קושית הרפ"ח אינה קושיא לע"ד דאף הרמב"ן והר"ן לא אמרו דקבלת ציבור חשיב כנדר גמור אלא שעשאוהו חכמים כנדר לענין זה שאם התחילו אין מפסיקין וראיה לדבר שאם קבלתם חשיבא כנדר גמור למה לא תני גבי ר"ח חנוכה ופורים אלא אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דגזרתם חשיב כנדר אפי' לא התחילו נמי אלא שגזרו לבד להתענות הו"ל למיתני אין מפסיקין אלא ודאי דגזרתם לא חשיב נדר גמור אלא דחכמים עשאוהו כנדר כשכבר התחילו שלא יפסיקו ועיין בספר יד אהרן שם ובס' כהונת עולם י"ד סי' רט"ו דנ"ב ד"ה והנה יע"ש.
וראיתי להרב מ"א בסימן תק"ע סק"ט שכתב כדברי הרלנ"ח דר"ח אינו אסור כי אם מדרבנן והכריח כן מההיא דאם התחילו אין מפסיקין יע"ש ולא זכר ש"ר שהן דברי הרלנ"ח ועיין בספר דברי אמת בקונט' דפ"ב ע"ד שכתב דבפ"ג דערובין אמרו די"ט דדבריהם מתענין לשעות ואם התחילו אין מפסיקין הרי דר"ח עיקרו מדבריהם יע"ש וחזרתי באותה סוגיא ולא מצאתי שקראו לר"ח מדבריהם וכעת לא ידעתי מקומו איה ועיין להרפ"ח בסימן תי"ח סק"ד שהעלה בדעת רבינו דאיסור התענית בר"ח הוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו וכתב עוד דחה"מ דינו כר"ח יע"ש ולע"ד זה אינו דלפי מ"ש רבינו בה' י"ט פ"ו הדבר מבואר דחה"מ דינו כי"ט דאין שבועה חלה עליו שהרי מפורש בכתוב דמצוה לשמוח בחג וחה"מ בכלל.
עוד כתב הרלנ"ח בדקל"ג סע"ב וז"ל עוד צ"ע בדברי הר"מ שלא מצינו שרמז בהלכותיו שאיסו' התענית בשבת וי"ט הוא מן התורה והיה ראוי שירמוז לנו כונתו ועכ"ז בהכרח לנו לומר ודאי שהטעם שכתב הרב ז"ל בכאן שלוקה משום ש"ש הוא משום דסובר שהוא מן התורה כי לומר אדרבא שהטעם הוא משום דסובר שהוא מדרבנן ועובר אלאו דלא תסור שהוא לאו מפורש משא"כ בחבלה בעצמה שאין האיסור מפורש אי אפשר ומהטעמים ג' שכתבתי והם ממ"ש הרב בפ"ה נשבע שיאכל נבילה וכיוצא מאיסורי תורה כו' דמבואר דדוקא באיסורי תורה חשיב נשבע לשוא ולא בד"ס גם ממ"ש שלא כתב הרב בכאן ר"ח וחש"מ גם מהכרח הסוגייאות דשבועות ופרק יוה"ך דמבואר שם דשבועה חלה על ד"ס כמ"ש הרשב"א בתשובה ולא זכיתי להבין דברי הרשב"א שהניח הדבר באפשרות שכתב אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות בשבת דאורייתא שהדבר נראה מוכרח ומחוייב מהטעמים הנז' אם לא שנאמר שהאפשרות שכתב הרב הוא על מקום הראיה שהביא לא על עיקר סברת הרמב"ם שהוא אינו תלוי באפשר אלא הוא מוכרח וכאשר כתבתי עכ"ל.
והרב המבי"ט בח"א סי' נ"א דכ"ח ע"ב כתב ע"ד הרלנ"ח הללו וז"ל ונ"ל דעדיין הדבר תלוי ועומד באפשרו' כי מ"ש הרב ז"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול ד"ס כמ"ש אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכתב הרב דהנשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום ש"ש בין אכל בין לא אכל אבל נשבע לבטל דברי איסור סופרים אם ביטל חייב משום ש"ש ואם לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי וא"כ מ"ש בפ"א ואם נשבע להתענות בשבת וי"ט לוקה משום ש"ש מיירי בביטל והיינו דאצטריך הכא בפ"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל ולא ביטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום ש"ש והיינו במצות דאורייתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם ביטל חייב אש"ש אבל לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי ומשו"ה לא אדכר הכא כלל עינוי בשבת כדאייתי לעיל בפ"א כו' וא"כ עלה בידינו שאין ראיה מדיוק זה והוא מבואר למי שיטיב העיון בו גם ממה שלא כתב ר"ח וחה"מ אין ראיה דאטו כי רוכלא ליזיל וליתני כ"ש דכתב וכל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה דבר"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגילת תענית הוא דקרי לכל הני דבר תורה והוי נמי ימים טובים מן התורה לפי דרכו ואם כן עדיין הדבר באפשרות ביד הרשב"א אבל שנאמר כי מ"ש הרשב"א שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זה לא אמר אדם מעולם עכ"ל.
ולע"ד דבריו תמוהים דלפי מ"ש לעיל דהשואל והרשב"א לא נסתפקו בדעת רבינו לענין י"ט אם איסור התענית בו הוי מד"ס שהרי מבואר מדבריו בפ"ו מה' י"ט דאסור מן התורה ומפורש הדבר בהדיא בקרא דושמחת בחגך אם כן אין מקום לדבריו ז"ל לומר דמ"ש רבינו בפ"א דאם נשבע להתענות בשבת וי"ט לוקה משום ש"ש מיירי בביטל דוקא משום דהוי מד"ס דהא בנשבע להתענות בי"ט לא מצינן לפרושי הכי ואזדא ליה תירוצו ז"ל ואף למאי דמשמע ליה ולהרלנ"ח דאף לענין י"ט מספ"ל להשואל ולהרשב"א בדעת רבינו ז"ל דמד"ס הוא דאסור אכתי לא זכיתי להבין מ"ש הרב ז"ל דבנשבע לבטל מצוה דרבנן אפשר לומר בדעת רבינו דס"ל דאם ביטל חשיב ש"ש ולוקה משום שוא ואם לא ביטל חשיב שבועת ביטוי וכו' דכיון דבנשבע לבטל איסור ד"ס ולא ביטל חשיב שבועת ביטוי כשנשבע לבטל ולא ביטל היאך אפשר לומר דלקי משום ש"ש דמה נפשך אם חלה שבועתו מעיקרא בשעה שנשבע הרי אין כאן ש"ש אפי' כשעבר וביטל ואי לא חלה מעיקרא הרי אין כאן שבועת ביטוי ודבר זה הוא שני הפכים בנושא אחד ואם כונת הרב ז"ל דבנשבע לבטל ד"ס וביטל עשאוהו חכמים כנשבע אשוא ולוקה מכת מרדות מדרבנן זה לא ניתן ליאמר שהרי רבי' כלל בחלוקה זו כל הד' שכתב למעלה מזה מדרבנן דהוי נשבע לשוא וכתב דעל כולם עובר משום לא תשא ואם עבר במזיד לוקה מבואר מזה דלוקה מלקות דאוריית' קאמר דומייא דאידך ומ"ש הרב והיינו דאצטריך הכא בפ"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע כו' דמשום דהתם לא מיירי כו' אין זה הכרח כלל דכל הדברים שכתב רבינו בפ"א חזר וכתבן בפרקים הבאים כי שם בפ"א כתב כלל הדברים ובפרקין הבאים פרט כל דבר ודבר לעצמו ופירשן יותר וכמ"ש הרדב"ז בביאורו לה' שבועות ומ"ש עוד גם ממה שלא כתב ר"ח וח"ה כו' דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כו' אין זה מחוור דכיון דבפ"ג דנדרים ד"ט כשכתב דין הנדר שחל על דבר מצוה כתב שבת וי"ט ועיו"ה ור"ח ואי ס"ל דגם לענין שבועה הדין כן גם בר"ח היה לו להרב לבאר כי התם וכבר הכריח כן מרן כ"מ שם ובב"י א"ח סי' תי"ח יע"ש.
ואף אם נודה לו להרב בכל מ"ש אכתי לא ידעתי מה יענה הרב לדברי השואל דפשיטא ליה בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת מד"ס הוא ואפי"ה כתב דאין שבועה חלה עליו דהיכי ס"ד למימר הכי מאחר שכתב רבי' דשבועה חלה אמי שנשבע לחבול לחבירו אע"פ שהוא אסור מן התורה אלא שאינו מפורש וכן כתב בנשבע אחצי שיעור וא"כ כ"ש אאיסור ד"ס דודאי חלה כמו שהכריח הרלנ"ח וליכא למימר דהשואל והרשב"א ז"ל ספוקי מספ"ל בדעת רבינו דאפשר דמשמע ליה לחלק באיסורי ד"ס דיש בהם דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והנשבע בהן לא חלה שבועתו כלל כנשבע על דבר המפורש בתורה וכמ"ש בפ"ג מה' נדרים ד"ט לענין הנודר להתענות בחנוכה ופורים דלא חל הנדר מה"ט דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר דהא ודאי ליתא דאדרבא משם ראיה דס"ל דאיסור התענית בשבת דאורייתא שהרי כתב שם וז"ל דאם נדר להתענות בשבת חל עליו הנדר משום דנדרים חלים על דבר מצוה ובחנוכה ופורים כתב דלא חל הנדר עליו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא"כ היכי פשיטא ליה להשואל בדעת רבינו דתענית בשבת אינו אלא מד"ס והרשב"א איך מספ"ל.
וראיתי להרב בני יעקב בתשו' ס"א דקפ"א ע"א שכתב וז"ל ואף גם זאת קשה על הרשב"א שנתקשו לו דברי הרמב"ם שכתב הנשבע להתענות בשבת וי"ט הוי ש"ש דנר' דס"ל דשבועה חלה על ד"ס והוצרך לתרץ דס"ל דהוי דאורייתא ואפי' הוה ס"ל דהוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר וא"כ מאי דוחקי' לומר דס"ל דהוי דאורייתא כו' ועוד דמכל כללות דבריו נראה דס"ל דלא משכחת מאן דס"ל דשבועה לא חלה על ד"ס ואף הרמב"ם אזיל ומודה בהכי והוא תימא כמ"ש ואף דנימא דאפי' לדעת הרמב"ם בנשבע להתענות בשבת וי"ט אף דנימא דהוי דרבנן שבועה חלה עליו משום דלא דמי לחנוכה ופורים דשאני התם דעיקרו מדרבנן אבל הכא עיק' שבת וי"ט דאורייתא אלא דהעינוי בו אסור מדרבנן ולא עשו חיזוק מ"מ ק' דמכללות דברי הרשב"א נר' דבכל מילי דרבנן שבועה חלה עליו בין עיקרו מדרבנן בין עיקרו מדאורייתא וכפי דברי הרמב"ם לא כן הדבר ועוד רעה מזה קשה על הסמ"ג דהוא פסק דאם נדר לצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו והוא פסק דשבועה חלה על ד"ס גם על הרלנ"ח ז"ל קשה שנסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל כהר"ן או כדברי הפוסקים דשבועה חלה על דברי סופרי' וכתב דס"ל דחלה על ד"ס וכפי מה שכתבתי הדבר תימה דמאי מספ"ל והרי בפי' אתמר בדברי הרמב"ם דהוי ש"ש וק"ו הדברים שאם בנדר שחל על דבר מצוה לא חל באיסו' דרבנן כ"ש בשבועה וכ"כ הרב לחם רב בתשו' סי' ס"ה כו' ומתוך כך נדחק לחלק בין נדר לשבועה יע"ש ולע"ד כל דבריו תמוהים דמה שהקשה תחילה על דברי הרשב"א דאפי' הוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר בחנוכה ופורים אדרבא מההיא דהתם לא יכול לתרץ כן דהרי בהדייא כתב שם דאם נדר להתענות בשבת וי"ט חל עליו הנדר ואדרבא איפכא הו"ל להקשות איך נסתפקו השואל והרשב"א בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת וי"ט הוי דרבנן דמדבריו שם בפ"ג דנדרים מוכח בהדייא דס"ל דהוי דאוריית' כמבואר ממ"ש מרן כ"מ שם ובב"י א"ח סי' תי"ח וכבר הוקשה לו כן להרב ל"ר שם והניחה בקושי גם מ"ש עוד דמכל כללות דברי הרשב"א נר' דלא משכחת לה מאן דס"ל כו' כן הוקשה לו ג"כ להרב הנז' בסי' ס"ה וז"ל ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהן מן התורה קראם ש"ש הא אי הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבא איסור דרבנן עשו חיזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפ"ג מה' נדרים כו' ואולי דסברת הרשב"א דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרם מדבריהם כו' איברא דלשון הרמב"ם בפ"ג מה' נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק משמע שלא תלה החיזוק אלא באיסור הצום דרבנן עכ"ל.
ולע"ד הא לק"מ דרבינו שם בה' נדרים לא כתב שאין הנדר חל בהם אלא כתב שידחה נדרו מפני גזרת חכמים והכונה לומר שאע"פ שחל הנדר ואיכא עליה לאו דבל יחל חכמים עשו חיזוק לדבריהם וגזרו עליו שידחה נדרו בידים ויעבור בקום עשה על לאו דבל יחל וכבר נתן טעם מרן בכ"מ ובב"י א"ח סי' תי"ח דאע"ג דאסיקנא ביבמות דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי עקרי רבנן מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוי בקום עשה כיון דמשום חיזוק לדבריהם עשו כן חשיב כמגדר מילתא א"נ חשיב כיש פנים וטעם לדבר שכתבו התוס' בפ"ג מינים דמצו עקרי אפי' קום עשה כיע"ש.
איברא כי זה שכתב מרן דהכא חשיב כמגדר מיל' יש לגמגם עליו דע"כ לא אמרינן דמשום מגדר מילתא מצי עקרי רבנן מצוה דאורייתא אלא לצורך שעה אבל לעקור לדורות לא כמ"ש הר' הנמקי ז"ל ביבמות כיע"ש ועיין להרב מחנה אפרים ז"ל בה' נדרים סי' כ"ח יע"ש ואי לא דמסתפינא הו"א דהכא אע"ג דמבטל מידי דאורייתא בקום עשה הוא מ"מ כל כה"ג אפשר דיש כח לחכמים לעקור בקום עשה מפני שאם יקיים שבועתו ונדרו ויצום בימים אלו הרי הוא מבטל דברי חכמים ג"כ בקום עשה נמי שמה שיושב ואינו אוכל והולך ומצטער בימים שאמרו לו חכמים שלא יצטער בהם ובידו לאכול ולהסיר צערו קום עשה הוא דעקר תקנת חכמים שבאלו הימים אסור להצטער בהם כי אם להיות שמח וטוב לב ומפני כן אסרום בתענית כדי שלא יצטער ויהיה שמח וכשנשבע לצום בהם הרי הוא כנשבע לבטל דבריהם בקום עשה ומצינו כיוצא בזה דחשיב קום עשה אותה שכתב רבינו בפ"ה מהלכות נזירות ה' כ"א גבי מי שנזר בבית הקברות דלוקה משום שטימא את עצמו ועבר משום בל תאחר וכתב הרלח"מ שם דאע"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' בפ"ג מינים דחשיב לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עכ"ל הרי דכל שהאיסור הוא במה שעומד במקומו ובידו לצאת ואינו יוצא חשיב כעושה מעשה ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא בנשבע שלא לעשות מצוה כגון נשבע שלא לקרא מגילה ושלא להדליק נר חנוכה שאינו עושה איסור בידים כשמתבטל מהמצוות אלא דמצוה הוא דלא עביד אבל ביושב בתענית ומצטער דהאיסור הוא זה שיושב בטל ומצטער חשיב כמבטל ד"ס בקום עשה ואיכא למימר דע"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום עשה אלא כשמבטל דבריהם בשב ואל תעשה אבל כשהוא מבטל דבריהם בקום עשה אפשר דמשום טעמא דחכמים עשו חיזוק טפי עדיף לדחות דבר תורה בקום עשה ולא ד"ס בקום עשה דזה צריך חיזוק וזה אינו צרי' חיזוק ועוד אפשר לומר דע"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה אלא באיסור תורה הבא ממילא אבל בנדרים ושבועו' שהנודרי' והנשבעי' בדו את האיסו' קילי טפי ויש כח ביד חכמים לעקו' אפי' בקום עשה וכעין זה כתבו התוס' בפ"ק דתמורה ד"ו ע"א ד"ה והשתא כו' גבי כל מילתא דאמר רחמנא כו' ודוק.
ואיך שיהיה מה שהוקשה להם להרבנים הנז' בדברי הרשב"א תו לא קשיא ולא מידי דגבי שבועה נמי משמע ליה דאם נשבע על ד"ס ודאי דחלה עליו שבו' ולא חשיב ש"ש אלא שבועת ביטוי היא ואיתיה בבל יחל ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים שבועה חלה עליו ואיתיה בבל יחל דומייא דנדרים אלא שלדעת רבי' ידחה שבועתו ולאו דבל יחל מפני גזרת חכמים ואל יתענה בהם אמנם ש"ש ודאי לא הוי ללקות עליו משום לאו דלא תשא כיון דמדאורייתא חל שבועתו ונדרו להתענות בהם שפיר ולכן הוצרך הרשב"א לתרץ דאיסור התענית בשבת לדעת רבינו הוי דאורייתא דאי מדרבנן הוא דאסור היאך כתב דלקי משום שוא הא ליכא שבועת שוא אלא שבועת ביטוי דמדאורייתא מיחייב לקיים שבועתו אלא דגזרת חכמים אינו מניח אותו לקיימה והו"ל כנשבע לשקר והשתא תו לא קשייא מה שהקשה הרב בני יעקב על דברי >>>>>

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.