מעשה רקח/שבועות/ב
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים לחם משנה מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
או באחד מן הכנויים כגון שנשבע במי ששמו חנון וכו'. משמע להדיא דס"ל ז"ל דאם נשבע בכנויין סתם לא הויא שבועה אלא בעינן שיזכיר מי ששמו וכו' ותמיה מילתא דבפ' שבועת העדות דף ל"ה אמתני' דבשמים ובארץ הרי אלו פטורים ובכל הכנויים הרי אלו חייבים פריך דקי"ל דהרי אלו נמחקין ומתרץ אביי דמתני' במי שהוא חנון קאמר א"ל רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים וארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע"כ הרי מבואר דבחנון ורחום גרידא קאמר דאי לאו במי ששמו בשמים ובארץ נמי ומאי דקאמר אביי במי שהוא חנון הכוונה שכוונת הנשבע היא כך דאל"כ תקשי משמים וארץ וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו לא הבין כן מכח דחנון ורחום הוא כנוי לשמו יתברך משא"כ שמים וארץ דאין בהם לשון כנוי אלא שהשי"ת בראם ומכח זה דייק דכי קאמר אביי במי ששמו חנון ורחום קאמר הכוונה שאומר כן להדיא והו"ל מזכיר ש"ש בשבועתו משא"כ בשמים ובארץ דאף אם נאמר במי שהשמים וארץ שלו סוף כל סוף לא הזכיר ש"ש בבירור וכן הבין אביי המשנה אלא דרבא הבין דהכוונה בסתם דהיינו שהוא נשבע בחנון ורחום גרידא ומזה הוקשה לו כיון דסוף כל סוף אזלינן בתר כוונתו מעתה גם בשמים ובארץ נימא דכוונתו למי שבראם ולפי שיטתו של רבא השיבו אביי דלא דמי וכו' אך לפי האמת בעינן שיאמר להדיא במי ששמו וכו' והטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דלא תשבעו בשמי לשקר כתיב וכן לא תשא את שם ה' אלהיך הרי דבעינן שיזכיר השם וגם הכנויים נפק"ל מוחללת את שם אלהיך:
אחד הנשבע או שהשביעו אחר וכו' וכיוצא בהן בכל לשון ה"ז שבועה גמורה וכו'. הנה ראיתי להרשב"ש ז"ל סי' נ"ח שנשאל על הנשבעים בלשון לעז או ערב בשם כגון אלל"א וכו' וכתב בשם רב האיי גאון דשבועה חמורה היא וכתב דרבינו בסוף הלכות סנהדרין כתב שהשמות בכל לשון הרי הם ככנויים ובענין הכנויים סובר ר"מ שכל שאינו מושבע בהם מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב אפילו בקרבן והוא ז"ל כתב בפ"ב מהל' שבועות שלענין קרבן ומלקות הוא פטור אבל אסור הוא משום השבועה והראב"ד ז"ל כתב דלענין קרבן פטור אבל לענין מלקות חייב וכו' ע"כ. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין ודברי הקדוש אלה שגבו ממני אם במה שיחס לרבינו שכל שאינו מושבע מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב דמשמע דאם הוא מושבע מפי אחרים אינו חייב שהרי רבינו כתב בתחלת הפרק אחד הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן וכו' חייב אלא דלזה י"ל דכוונת הרשב"ש ז"ל היא לאפוקי מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן וכו' כמ"ש רבינו בהל' ח' ע"ש אכן מ"ש בשם רבינו פ"ב מהל' שבועות שלענין קרבן או מלקות הוא פטור אבל אסור וכו' זו לא שמענו ואדרבה רבינו השוה הכנוים לשמות לכל מילי שהרי כתב כאן אחד הנשבע בשם וכו' או באחד מן הכנוים וכו' ה"ז שבועה גמורה ובהל' ד' סיים עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדין או כינוי מן הכנוים כמו שביארנו הרי דלענין ד' מיני שבועות הכנוי שוה להשם לגמרי ואיך כתב הרב דלרבינו הוא פטור. ועוד דרבינו לא פטר אלא בנשבע בלא שם ובלא כנוי כלל כמ"ש בהל' ד' אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי ה"ז אסור אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן. גם מה שסיים הרשב"ש ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דלענין קרבן פטור אבל לענין מלקות חייב ע"כ לא ידענא מאי קאמר דהראב"ד ז"ל מחלק בין שבועת העדות ושבועת הפקדון לשבועת בטוי ובשבועת ביטוי אפילו בלא שם ובלא כנוי מחייב עלה קרבן ולענין מלקות בעינן שם דוקא והכנוי לדעתו ז"ל אינו מעלה ולא מוריד לענין שבועת בטוי. ואף אם נאמר דט"ס הוא בדברי הרשב"ש וצ"ל דלענין קרבן חייב ולענין מלקות פטור כדברי הראב"ד ז"ל בפרקין מ"מ מה שהקשינו במ"ש לדעת רבינו עדין קיים וצ"ע. והעולה מכלל הדברים שהנשבע בלשון לעז אלל"ה או וכו' והוא לשוא או לשקר הרי הוא חייב מלקות וקרבן כנשבע בשם המיוחד:
ג[עריכה]
וכן האומר וכו'. פי' שחייב משום ביטוי ומ"ש שזו אשה והוא איש כלומר דחייב משום שוא כמ"ש בפ"א הל' ד' ומ"ש שאין לך בידי הוא שבועת הפקדון וכו':
ד[עריכה]
אמר אלה וכו'. כתב הרא"ש ז"ל משום דלא גרע מידות שבועות שהם כשבועות וכו' ע"כ ועדיפא מינה הו"ל לאוכוחי מקרא דשאול ארור האיש וכו' כמ"ש מרן בשם הר"ן ז"ל אלא י"ל דכוונת הרא"ש לשאר לשונות ועיין למהר"י אדרבי סי' ס"ד:
ו[עריכה]
וכן האומר לאו לאו וכו'. פי' מרן ז"ל דהכא במאי עסקינן בשלא הזכיר השם דרך שבועה אלא שלא כדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע ע"כ. ולפ"ז גם בימין ושמאל צ"ל כן שאף שנתכוון לימין ושמאל של השי"ת מ"מ צריך שם וכן משמע מדין מבטא שכתב אח"ז דמדכתב לשון וכן משמע דבכל אלו החלוקות צריך הזכרת שם אלא די"ל דאף שלא הזכיר השם דרך שבועה קאמר דאפ"ה הויא שבועה וכמ"ש מרן ז"ל. והרב ב"ח יו"ד סי' רל"ז כתב לדעת רבינו דאף בימין ושמאל צריך שיזכיר השם ואעפ"כ צריך לכוין לימין ושמאל שאמר הבורא דאל"כ לא הוי שבועה לקרבן ולמלקות וכדין לאו לאו ע"כ. ודבריו ז"ל מגומגמים דהצריך לכוין לימין ושמאל שאמר הבורא דהא כיון שהזכיר השם בדרך שבועה מה צורך לכוונה אחרת ועוד דהרי מרן ז"ל הכריח דאף שלא הזכיר השם דרך שבועה כיון שסמכו ללאו לאו הוי שבועה גמורה לחיוב קרבן ומלקות ופשיטא דה"ה לימין ושמאל ומבטא וכו' גם הרב ש"ך שם הקשה עליו אך גם לדידיה ז"ל קשה שהוא כתב דימין ושמאל הם כנויין ואף שלא הזכיר השם אלא שנתכוון לימין ושמאל של הבורא הוי שבועה גמורה ע"כ ודבריו ג"כ קשה הרבה חדא דרבינו כלל דין זה עם לאו לאו והן הן ומבטא וכי היכי דבאינך צריך שם או כנוי גמור ה"נ בהא דאל"כ הו"ל להזכירו עם הכנויים שהזכיר למעלה ועוד שהרי מרן ז"ל כתב בלאו לאו דאפילו שלא הזכיר השם דרך שבועה קאמר וה"ה בהך ודו"ק:
יז[עריכה]
מי שנשבע וכו' והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. דברי מרן ז"ל בזה הם מתמיהין ומרפסן אגרי דבא להוכיח לפסקו של רבינו מההיא דפרק מרובה דהלכה כר' יוסי לגבי ר' מאיר ור"י ס"ל דתכ"ד הוי כדי שאלת רב לתלמיד שלום עליך דזוטר ותו לא ורבינו פסק שלום עליך רבי כדי שאלת רב לתלמיד גם בההיא דמכות שנרגש ז"ל וכתב דלאו למימרא דהכי ס"ל וכו' והדבר הוא בהפך כמבואר. ותו קשה לי דרבינו פ"כ דהלכות עדות הל' ג' פסק דכדי שאלת שלום תלמיד לרב הוי תכ"ד ומרן גופיה שם כתב מההיא דפ"ק דמכות שהוא הדין עצמו שהזכיר כאן והוא תמוה הרבה. והמל"מ ז"ל כתב שיש ט"ס בדברי מרן ז"ל דאדרבה כוונתו להקשות ע"ד רבינו מההיא דמרובה וכו' ואח"כ נרגש מההיא דמכות כלומר וכי תימא דטעמיה דהרמב"ם דפסק דלא כר"י הוא מההיא סוגיא דמכות אי מהא לא אריא וכו' ולפ"ז מרן ז"ל הניח דברי רבינו בצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה תיקן מצד אחד וקלקל מצד אחר חדא במה שהניח דברי רבינו בצ"ע במקום שאנו רואין שאין כאן קושי דבכמה מקומות בתלמוד אמרו דתכ"ד הוא כדי שאלת תלמיד לרב ועוד דבהא גופה פסק רבינו כההיא דמכות פ"כ דהלכות עדות והוא גופיה הסכים על ידו כמ"ש שם. ויותר הוה נראה לענ"ד לומר שכוונת מרן אינה אלא כלפי דברי רבינו דפסק דכדי שאלת תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי ולא הזכיר ומורי והוא הביא לו סמוכות מהר"י דס"ל דנפיש ולא הוי תכ"ד וא"ש נמי לההיא שהביא מפ"ק דמכות וכו' ואף דר"י קאמר להדיא כדי שאלת רב לתלמיד שלום עליך להא לא נחית מרן ז"ל דכיון דבכמה מקומות בתלמוד מבואר דכדי שאלת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי וכמ"ש התוס' שם ואפשר שגם ר"י מודה בה ולא נחית אלא לדנפיש ולא שבקינן פשיטותא דתלמודא מקמי ספיקא דר"י ולפ"ז על נכון הרגיש ז"ל מההיא דמכות דלא נימא דשיעורא דנפיש קאמר. אך לפי האמת גם ההיא דמכות היא בשלום עליך רבי ותו לא וכמ"ש רבינו פ"כ דהלכות עדות והכל מתורץ ע"פ האמור אף שיש בו קצת דוחק מ"מ חובה עלינו לבקש כל מין זכות בעד הגאונים ז"ל. ואגב זה ראיתי להש"ך חו"מ סי' רנ"ה ד"ה וכ"כ התוס' וכו' שתמה על רבינו ומרן ז"ל והתוס' והרב ברטנורה ז"ל שכתבו דבהקדש לא אמרינן תכ"ד מהך סוגיא דמוכח מינה להדיא דאף בהקדש אמרינן תכ"ד וכו' ודאשתמיט מכולם זאת הסוגיא עיי"ש וחס לן לחשב כזאת. ונראה לענ"ד ברור שכל יקר ראתה עינם אלא שזאת הסוגיא דחאוה מהלכה לענין זה כמבואר ואין להאריך:
יח[עריכה]
וכן אם אמרו לו אחרים וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו ומרן ז"ל הליץ עליו ובביאור שלו יו"ד סי' (רנ"ז) [ר"י] כתב באופן אחר נראה פשוט משום דכוונת הראב"ד תתפרש לשני פנים או שיש להשיג דאיך יחשב תכ"ד לדברי המשיב כיון שכבר הפסיק התכ"ד של הנשבע והוא מה שהבין מרן ז"ל כאן או שהשיג שאיך תחשב חזרתו חזרה בדברי אלה וכו' וזה הבין בב"י עיין להרב לח"מ והרב ב"ח ז"ל שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |