שרשי הים/אישות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ אישות ד

א

שורש מקדש בעל כרחה

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת כו'. הכי אמרינן במס' קידושין ד"ב ע"ב אי תנא האיש קונה כו' תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ע"כ ואפי' לרב אשי דאמר בפ' חזקת דמ"ח ע"ב דתלוה וקדי' קדושיו קדושין היינו דוקא כשקבל' קדושין אחר האונס ולא גילה דעתה שאין רצונה בכך אבל אם מסרה מודעא או שצוחה בשעת קבלת הקדושין שאין רצונה בכך אינה מקודשת ולדעת הראב"ד דכל שלא אמרה רוצה אני חשיב כאלו מסרה מודעא וצוחה בשעת הקדושין, ותלמודא הכא מיירי בכה"ג בגילה דעתה שאין רצונה בכך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ"ע אינה מקודשת ודוק בלשון רבינו שכפל לשונו ותראה איך רמז בדבריו שני עניינים אלו ועיין בדברי ה"ה שנר' ברור מדבריו דבתלוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני והלח"מ ז"ל תמה עליו מהסוגייא דפ' הכונס דמשמע מינה דבעינן שיאמר רוצה אני וכתב שאף שמרן ב"י ז"ל בח"מ סי' ר"ז כתב דהוא ז"ל מפרש דמאי דקאמר תלמודא הא דאמ' רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני אין הכונה שיאמר בפי' כן אלא לומר הא דשתק הא דלא שתק מ"מ צרי' הכרח לדבריו מנין לו כן יע"ש ולע"ד יש לו סמוכות מסוגייא דפ' האומ' משקלי עלי דדייק רב ששת ממתני' דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דצריך שיבטל המודעא שמס' על הגט מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן ואם איתא דגבי תלוה וזבין כל שלא אמר בפי' לאו זביני זביני מאי קאמר ליתני עד שיתן דהא כל שלא אמר בפירוש רוצה אני לאו מידי הוא אלא ודאי דכל ששתק ועביד מעשה ולא גילה דעתו ע"י מודעא חשיב כאומר רוצה אני ודוק.
ועיין להלח"מ ברפ"י מה' מכירה שתמה עמ"ש ה"ה בפ"א מה' גזילה שדעת רבינו ז"ל הוא דהחומד ממון חבירו ולקחו ממנו אעפ"י שהמקח קיים עובר הוא על לאו דלא תחמוד ותמה עליו מסוגייא דפ' הכונס דפרי' תלמודא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה ומאי קושייא הא אעפ"י שהוא חמסן מקחו קיים כמו שהוא האמת לדעת רבינו וצ"ע עכ"ל.
ולע"ד נראה דתלמודא פריך שפיר היכי קרי ליה חמסן כיון דמקחו קיים דחמסן לא מקרי אלא למי שגוזל ממון חבירו שלא כדין וזהו פי' של חמסן על דרך כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו דבעי מאי בין גזלן לחמסן כלומר שניהם גזלנים הם וממונם אינ' שלהם וע"ז השיב דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואפ"ה לא קני ליה וע"ז פריך מהא דרב הונא דזביני זביני ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלו' דכל שלא נתרצה המוכ' הא לא קני אפי' שנתן דמים והו"ל גזלן ואין הדבר כמו שחשב הוא ז"ל בדעת רבינו דכל דעבר על לאו דלא תחמוד מקרי חמסן, ועיין לרבינו בפ"י מהל' עדות הלכה ד' ותראה איך קורא לחמסנים גזלני' שלוקחים ממון שאינם שלהם יע"ש וכ"כ הר"ב ע"י ותמה ע"ד מרן ב"מ במ"ש בפ"י מה' עדות דדעת רבינו הוא דכל שנותן דמים אינו עובר על לאו דלא תחמוד ומש"ה לא פסילי החמסנים אלא מדרבנן שזה הפך דברי רבינו שבפ' ראשון מה' גזילה דנר' בהדייא מדבריו דאפי' שנותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד אלא שאינו לוקה על לאו זה כמ"ש ה"ה ז"ל יע"ש.
והוא ז"ל כתב דלדעת רבינו יש ב' חמסנין חמסן דאורייתא וחמסן דרבנן דכל דלא אמר רוצה אני הוא חמסן דאורייתא ואם אמר רוצה אני הוי דרבנן ובשניהם הוא פסול לעדות יע"ש, ולא כן אנכי בענייותי אלא דדעת רבינו ז"ל דכל דיהיב דמיהם אפי' שאין הבעלים מתרצים לא פסיל לעדות אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מיפסיל דלא מיקרי רשע דחמס אלא בגזלן שאינו נותן דמים ואע"ג דעבר על לאו דלא תחמוד כיון שאין לוקין על זה כמ"ש בפ"א מה' גזילה לא מיפסיל לעדות שהרי כתב הוא ז"ל בפ"י מהלכו' גזילה דלא מיפסיל לעדות מן התורה אלא בעובר על לאו שחייבים עליו מלקות שקראו התורה רשע אם בן הכות הרשע או ברשע דחמס יע"ש ומאי דבעי תלמודא בפרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן לדעת רבינו ז"ל צריך לומר דבעי מאי בין גזלן דאורייתא לחמסן דרבנן ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח"א חב"ו דע"ד ע"ב ולענין אם האיש שקדש בע"כ ע"י שאנסוהו לקדש אם קידושיו קידושין כבר האריכו בה הרב עצמות יוסף וה"ה מוהרימ"ט ז"ל כיד ה' הטובה עליהם ועיין לשון ערומים ד"ה ע"ד וכעת אין כל חדש בענין זה.

טז

המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע"כ. והשיג עליו הראב"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה"ה ז"ל יישב דבריו דמ"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ"ל, והר"ן ז"ל הביא דבריו מרן בכ"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ"ל, ומרן כ"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף ד"ע ע"א שגם הוא ז"ל כ"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע"ג דקמי שמייא גלייא והו"ל בעילת זנות מ"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח"ך עכ"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע"ד נ"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ"ד הכי ומ"ש הר"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע"ז כתב הוא ז"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע"ד.
ומרן בכ"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז"ל דבעי קידושין אחרים כמ"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ"ט שם בחידושיו על הר"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה"נ מ"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע"ש ולדידי נ"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא"ש שם בפ' השולח וז"ל תמיה לי למ"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע"ע כו' וכי בשביל שחציה ב"ח גריע טפי וכתב הרמ"ה כו' יע"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע"ד.
והרב פ"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ"ג עמד ע"ד רבינו ודחה דברי ה"ה ז"ל ממ"ש רבינו בפ"ג מהלכו' א"ב וז"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב"ח המקודשת לע"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ"כ בפ"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה"ז משחרר עכ"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא"א גמורה ומתוך כך כתב שנ"ל בדעת הרב ז"ל דס"ל דלכ"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את"ד ז"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב"ד הא ודאי מודה הוא ז"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב"ד וא"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה"ה ז"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ"ש כאן בפ"ד מה' אישות וביאר דבריו ה"ה ז"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב"ד כא"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי"ב בא"ה סי' מ"ד הגב"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו.

יט

שורש מקדש בספק אי שוה פרוטה

קדשה באוכל כו' ה"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר כו'. וכתב ה"ה פ"ק אמר שמואל קדשה בתמרה כו' ע"כ הנה הרשב"א והר"ן דקדקו מלישנא דמשני תלמודא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק ולא קאמר הא מדאוריי' הא מדרבנן דכל שידוע שש"פ במדי הרי אלו קדושי תורה וכל שאינו ידוע הו"ל ספקא דאורייתא, והר"ן ז"ל הוסי' בה דברים וכתב דכיון שהיא נתרצתה בהן וש"פ באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לעיל גבי דעגל זה לפדיון בני עכ"ל, ומשמע לכאורה מדבריו שכל שאין העדי' יודעין שדרכה להתייקר אין כאן קדושין אפי' במידי דספק שמא ש"פ במדי כיון דליכא עדות בדבר שקבלה ש"פ וכ"כ הוא ז"ל לעיל גבי ההיא דעגל זה לפדיון בני וז"ל ומיהו פשיטא לי שכשאין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' ב' מודים עכ"ל וכ"כ הר"ב ע"י בשמעתי' וז"ל ולענין הלכה באתי לחדש מה שמצאתי להר"ן לעיל גבי עגל זה לפדיון בני כו' וסיים עו' וז"ל ואפי' למפרשים דס"ל דטעם גזירה זו דשמא ש"פ במדי הוא משום דילמא יהיה כאן אחד מאנשי מדי אפי"ה נראה דלא גזרינן אלא היכא דאפשר להיות שדעת האשה לתת פרוטה באותו דבר הא לא"ה הוי כמקדשה בלא עדים עכ"ל.
ואני בעניותי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשו' דודאי אף הר"ן ז"ל אזיל ומודה כשאפשר שוה פרוטה במדי אעפ"י שאין העדים יודעין שדרכה לתת פרוטה בכך מידי ספקא לא נפקא ומקודשת מספק, ומ"ש הר"ן דבעינן שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ולדידה ש"פ היינו כדי שתהיה מקודשת גמור' מדאורייתא דכל שאין העדי' יודעין אינה מקודשת גמורה אבל מידי ספקא לא נפקא, ומ"ש הר"ן ז"ל לעיל דכל שאין העדים יודעין שדרכה להתייקר הו"ל כמקדש בלא עדים ע"כ לפרש דהיינו דוקא במקדש אותה בדבר שיודע שאינו ש"פ בשום מקום כגון בדבר שאינו מתקיים לדעת רבינו והיא קאמרה דלדידה ש"פ דהתם ודאי כל שאין העדים יודעין בכך אין כאן קדושין אבל בדבר שאפשר שש"פ בשום מקום אף כשאין העדים יודעין שדרכה של אשה להתייקר בכך כיון דאינהו נמי ספוקי מספ"ל שמא ש"פ במדי הו"ל ספק מקודשת והרי זה דומה לעדים שראו שזרק לה קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמקודשת מס' וראיה לזה דאם איתא דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אינה מקודשת א"כ כי אמרינן בשמעתין דחיישינן לדשמואל דילמא ש"פ במדי עכ"ל דמיירי שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ואפ"ה אי לאו דתלינן טעמא דילמא ש"פ במדי אפילו שדרכה להתייקר בכך לא היתה מקודשת וא"כ מאי קמספ"ל להר"ן לעיל במקדש את האשה בדבר שאינו ש"פ ואיהי אמרה לדידי ש"פ והעדים יודעין בכך אי הויא מקודשת דמ"נ במאי קמיירי הר"ן אי בדבר שאינו ש"פ בשום מקום תפשוט דאינה מקודשת מדקאמר שמואל בשמעתין טעמא דדילמא ש"פ במדי ולא קאמר בפשיטות דאינה מקודשת משום דדעתה להתייקר בכך ש"מ דמה"ט אינה מקודשת ואי הר"ן ז"ל מיירי לעיל בדבר שהוא ספק אי ש"פ במדי הנה אין מקום לזה דעיקר ספיקו הוא דברי שמואל דקא' דילמא ש"פ במדי ומאי קמספקא ליה להר"ן ז"ל אלא ודאי דהר"ן ז"ל לעיל מיירי במקדש את האשה בדבר שידוע שאינו ש"פ בשום מקום ולהכי ספוקי מספ"ל כי קאמרה איהי דלדידה ש"פ והעדים יודעין בכך אי מקודשת או לא ולא מצי למפשט ספיקו מדשמעתין דתלינן טעמא דמקודשת דשמא ש"פ במדי ולא בדרכה להתייקר דהכא מיירי בדבר שאין דרכה להתייקר בכך ואפי"ה אמרינן דמקו' מספק שמא ש"פ במדי מיהא וכי קמספ"ל להר"ן הוא כשידוע שאינו ש"פ בשום מקום ואיהי דרכה להתייקר בכך.
באופן דחידוש דין זה שחידש לנו הר"ב ע"י ז"ל דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אפילו בדבר דאיכא למיחש שמא ש"פ במדי לא נהירא לקע"ד, ועיין להרב בית שמואל סי' ל"א סק"י שכ' וז"ל וא"ת מאי מהני אי ש"פ במקום אחר כיון שאינו ש"פ במקומו הוה ליה כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש"פ, וי"ל כיון דהאי ס' שמא ש"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין עכ"ל, הנה דבריו ז"ל הפך דברי הרב ע"י ז"ל ומיהו מ"ש עו' הרב בית שמואל שם דכי מספ"ל להר"ן ז"ל באומרת לדידי ש"פ היינו היכא דאינו ידוע שש"פ במקום אחר כו' לפי האמור לא דקדק יפה בלשונו וצריך לומר דכי מספ"ל להר"ן ז"ל היינו היכא שידוע שאינו ש"פ במקום אחר דאלו באינו ידוע לא הוה מספ"ל להר"ן דהוה מצי למפשט לה שפיר משמעתין כמדובר, עוד ראיתי להרב בית שמואל שם שהוק' לו למ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש ר"י דאפי' כשידוע שש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מההיא דפ"ב דנ"ג גבי המקדש במעשר שני שכתב רש"י ז"ל לפי' שני דמקודשת מיד אפי' שאינו שוה כאן ש"פ אלא בירו' יע"ש, ואשתמיט מיניה דמר דברי הריטב"א שם בחידושיו יע"ש ודו"ק.
ודע דבגמ' אחר שהביא האי מימרא דשמואל מייתי עובדא אחריתי דההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ויתיב ר"ח וקא שמעה ליה אי אית ביה ש"פ אין ואם לאו לא ופרי' ואי לית ביה ש"פ לא והא אמר שמואל חיישינן כו' ר"ח לא סבר להא דשמואל וכתבו התוס' ד"ה ר"ח כו' לא מצי לשנויי כו' משום דמיירי שקדשה אחיו עיין למוהרימ"ט בחידושיו שכתב דמש"ה הוצרכו התוספות לומר דמיירי בשקדשה אחיו דאי לא"ה אף ר"ח היה אוסרה לשני משום דאיהי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וכל כה"ג לא אמרינן עיניה נתנה באחר כדתנן בסוף נדרים כיון דבדבורא לא נאסרה לב' לעולם שהרי יכול לגרש ראשון ומצי להנשא לב' או כשמת ראשון יעש"ב, ולכאורה קשה מי הגיד להם שהאשה עצמה היתה מודה לדברי אמה כדי שנאמר שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא דאפש' שהאשה עצמה לא היתה יודעת אם בשע' קדושין היה ש"פ ושוב ראיתי לחי' הריטב"א שהכריח בהדייא שהאש' עצמה מודה לדברי אמה מדברי ר"ח הא דמדמה דהכא לדיאודי' דביתהו דר"ח ולא מדמי לה למתני' דלקמן דתנן הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי בתו מותרת לקרוביו אלמא שאין האם נאמנת יע"ש, ולדבריו ז"ל צ"ל דיאודית דביתהו דר"ח אעפ"י שהיתה אומרת שאמה אמרה לה שקיבל אביה קדושיה כשהיא קטנה ובודאי דלא ידעה במילי דאבוה מ"מ כיון שהיא היתה סומכת על דברי אמה ומהמנא לה כבי תרי חשיבא לדידה ומה"ט הוא אסירא ליה כעובדא דסמייא דלקמן ולא מפני שאמ' לאו בר סמכה היא לא נאסרה עליה דר"ח ומשו"ה מדמי ר"ח שפיר הא דידיה לההיא עובדא דביתהו דר"ח ואף ע"ג דהתם איהי נמי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא אפ"ה לא נאסרה עליה דר"ח.
ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' רי"ד עלה דהך עובדא דר"ח וז"ל אמרה לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי פי' ואע"ג דהיא מהמנא לשווייא נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה ולא מפסל' לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדא ליה ומטי איסו' לגביה לא מהימנא וכדאמרי' בשלהי נדרים עכ"ל, וראיתי למוהריב"ל בח"ג סי' ק' שכתב וז"ל ואיברא דהך לישנא מזה החכם לכאורה ק' טובא דמאן דכר שמיה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בהך עובדא דיאודית דהרי לא ידעה דבר מהקדושין אלא דאמה היא דאמרה קבל אביך קדושין אדזוטרת והך קושייא איכא לאקשויי נמי בהגהות מרדכי דהוה ק' בעיני ה"ר שמואל על המעשה הנעשה כו' דהא לא חיישינן לה ונראה דקאי על ההוא דיאודית דלא חיישינן לה ומה ענין זל"ז דההיא דיהודית לא מפיה אנו חיים אלא מפי האם דקאמרה לה קיב' ביך אביך קדו' כדזוטרת וכדכתבינן וכבר היה אפשר לתרץ בדוחק כי אלו החכמים תוס' רי"ד והר"ש ז"ל הי"ל הנוס' לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי ולא גרסי לא כ"כ דאימך וכ"כ בתו' רי"ד דס"ל דה"ק ליה ר"ח דאפי' אם אתה היית אומרת שקבלת קדושין מאחר לאו כ"כ ואין ספק כי זה התירוץ הוא דחוק וצ"ע עכ"ל.
ועפ"י האמור צדקו יחדיו דברי תוס' רי"ד והר"ש ז"ל דמשמע להו דכל שהיא סומכת לדברי האם ומהימנא לגבי דידה חשיבא כאומרת בפירוש שהיא יודעת בכך ושויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא דלא משגחינן בה מטעמא דלאו כ"כ למסרא ליה אבתר' ובעיקר תירוץ זה שתירצו בתוס' רי"ד לעיקר הקושייא עיין למהרימ"ט ז"ל בח"א מתשו' סי' צ"ב מה שהוקשה לו על דבריהם מההיא מתני' דסוף נדרים ונראה מדבריו דס"ל דענין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא מדין נדרי איסר נגעו בה יע"ש ובזה נסתפק הרב מוהר"י באסאן ז"ל בתשו' סי' פ' והרב מ"ץ ח"א סי' ס"ה מפשט פשיטא ליה דמדין נדרי איסר נגעו בה ובכן עמד מתמיה על תשו' הרשד"ם שעלה לחלק בין אותה שכתב הרשב"א בתשובותיו בעובדא דטבח שהטבח נאמן על עצמו לומר שהוא לא שחטה להיכא שאומר קדשתי את בתי ויש עדים שלא קדשה יע"ש, ואשתמיט מיניה תשו' הרשב"א בדין הקדו' הביאה מרן ב"י בא"ה סימן מ"ה דהתם אפילו נגד עדים נמי הוא ומה שייחס עוד הר"ב מ"ץ בדעת הרא"ש ז"ל דס"ל הכי הנה דברי הרא"ש ביבמות דכ"ב הויין תיובתיה ואשתמיט מיניה.
ולעיקר קו' הרב מוהרימ"ט ז"ל על מה שתירצו בתוס' רי"ד מההיא מתני' דסוף נדרים מקום יש ליישב ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל שם אבל התוס' חלוקים ע"ד הר"ן ולדבריהם הדרא קו' התוס' בשמעתין לדוכת' וליכא לתרוצי כתירוץ מוהרימ"ט ז"ל דסוגיין לא אזלא כוותיה בין ממ"ש ר"ח בההוא עובדא דאבנא דכוחלא דהתם נמי אמיה הוה בין מעובדא דדביתהו דר"ח דאיהי לא הוה בעי לאנסובי לאיניש אחרינא משום צער לידה וליכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ובזה יש מקום להתיישב, מיהו אפשר ליישב קו' תוס' רי"ד לדברי התוס' דסוף נדרים דמשו"ה לא מייתי רב חסדא ראיה מההיא מתני' דלקמן משום דשנייא היא הך עובדא דהיא אינה יודעת עיקר העדות ואדברי אמה קסמכה ואפשר דכל כה"ג שאינה מעידה מצד עצמה ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ולהכי מדמי לה לההיא דיאודית ובכן ע"פי האמור יש ליישב ג"כ תשו' הרא"ש ז"ל שהביא מרן ב"י בא"ה ס"ס מ"ו שעמד מתמיה עליה הר"ב ע"י ושאר האחרונים ז"ל מהא דשמעתין דהתם שאני שהיא היתה יודעת שנתקדשה לאחר וכל כה"ג אמרינן ודאי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין בזה להר"ב ד"מ שדבריו תמוהים גם מ"ש הר"ב עצמות יוסף ז"ל קשה יע"ש, ועוד אחרת י"ל לתשובת הרא"ש ז"ל הלזו ע"פי מ"ש התו' בכתובות דס"ג ע"ב באחד מן התירוצים שתרצו שם עיין עליהם ואע"פ שהרא"ש דחה תירוצם הלזו שם באותה סוגייא ולא חילק בין היכא דמפסדא כתובה להיכא דלא מפסדא יע"ש, הנה בתשובותיו חשש לסברא זו דכל דמפסדה כתובה אמרינן ודאי שוייא נפשה חתיכ' דאיסורא ולא אמרינן עיניה נתנה באחר, ואותה סוגייא דסוף נדרים מיירי באשת כהן שנאנסה דלא מפסדה כתוב' לפי דברי התוס' והרא"ש הנז', ובכן יש לתמוה על מ"ש מרן ב"י בא"ה סימן קט"ו עמ"ש הטור דאיהי מהימנא לומר שנטמאת להפסידה כתובתה וציין מרן ז"ל מתני' דסוף נדרים וכתב דפשוט הוא ולא זכר ש'ר דברי התו' דכתובות הנז' שלפי דבריהם ההיא מתני' לא מכרעא דמיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה וליכא הפסד כתובה ודוק.
ודע שרבינו בפכ"ד מהלכות אישות די"ח משמע דסבור כשיטת התוס' דכתובות הנז' ודבריו סותרין למ"ש בפי"ד ד"ח יע"ש, ושמעתי מפי מו"ה בעל שע"ה שיישב דבריו בהקדים לבאר כוונת התוס' שם בכתובות שהק' הקו' האחרונה באומרם שיהא נאמן במיגו ולא הוק' להם סתמא בפשיטות והיינו טעמא דאי לאו דאיכא מיגו לא הוה ק"ל מידי דאיכא למימר שאני הכא דאיכא סברא לומר אין אדם מע"ר אבל היכא דאיכא מגו אמרינן שפיר אפילו היכא שמשים עצמו רשע וזה כדברי הרשב"א בתשו' ושלא כדברי מהריב"ל שכתב דלא אמרינן מיגו היכא שמע"ר ולדידי אכתי אין זה נכון שהרי כתבו התוס' בדוכתי טובא הביא דבריהם בספר ארעא דרבנן דלא אמרינן אין אדם מע"ר היכא שהוא מכוין לטוב יע"ש עוד יש ליישב תשו' הרא"ש שהביא מרן ב"י בא"ה ס"ס מ"ו ע"פ מ"ש הרא"ש גופיה בסוף נדרים וז"ל ועוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא שאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א"א כל ימיה יע"ש ה"נ דוכוותא היא ודוק.

שורש מקדש בשוה כסף ככסף

הא

למדת שכל המקדש בש"פ כו' הרי אלו קדושי ודאי כו'. הנה התוס' ז"ל בפ"ק ד"א ד"ה בפרוטה כתבו וז"ל ואם תאמר ומנ"ל דשוה כסף ככסף כו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמרינן לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מנ"ל דשוה כסף ככסף ומיהו בפ"ק דשבועות דריש בכלל ופרט עכ"ל ואנכי לא ידעתי למה לא הביאו ראיה דגבי פדיון הבן דש"כ ככסף ממשנה ערוכה דתני תנא בפ' יש בכור דמ"ט ע"ב וכולם נפדין בכסף ובש"כ ועיין שם בפי' הרע"ב ז"ל גם במ"ש בפ"ק דשבועות דריש לה בכלל ופרט וכלל לא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם ממס' שבועות והיא משנה ערוכה שם בפ' יש בכור עלה דהך מתני' דלכולם נפדין בכסף ובש"כ דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעו' ומפרשינן טעמא בגמ' משום כלל ופרט וכלל וצ"ע.
כ"ע אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן בערכין כו' מנ"ל דש"כ ככסף עכ"ל הנה למאי דמשמע להו דגבי ערכין נמי ש"כ ככסף לא הביאו ראיה מהיכא משמע להו כן ואי מהא דתנן בספ"ו דערכין דחייבי ערכין ממשכנין אותם ונפרעין מעבדי' וקרקעות שלהם כדאיתא התם ופסק כן רבינו בספ"ג מהל' ערכין משם תשו' יוצאה לעיקר קושייתם דקראי טובא איכא להכי ומינייהו ילפינן דלאו דוקא כסף ועוד דמהתם ליכא ראיה שעיקר לקיחת עבדים וקרקעות אינו אלא כדי למוכרן ולגבות מהדמים שלהם וכי קפיד קרא הוא שלא יהיה עיקר פרעון חובו משווי העבדים והקרקעות סוף דבר לא ידעתי מהיכא משמע להו גבי ערכין דש"כ ככס' ועיין בדברי הריטב"א דמשמע ליה דערכין נמי דין הקדשות אית להו יע"ש.
כ"ע מיהו בהקדשו' אפשר דדרשינן כלל ופרט כו' עיין בדבריהם בפ' הזהב כי שם פירשו ענין כלל ופרט דנפ"ל מקרא דויסף חמשית כסף ערכך והיה לו ויסף חמשית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל והקשה לזה וז"ל וא"ת דאי לא הוה כתוב אלא כסף לחודיה הו"א ש"כ ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות עכ"ל וכתב ע"ד הר' ח"ה וז"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דה"נ כסף ואפילו ש"כ דילפי' ליה מנזקין ועבד עכ"ל והרואה ירא' שדבריו הם כמילתא בלא טעמא דאמאי ניחא להו למימר הכי ולבקש תשו' אחרות ליישב קושייתם אבל הדבר מבואר דמשמע להו הכי דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה הוה ילפינן מנזקין וע"ע דה"ה ש"כ כי היכי דילפינן כסף דקידושין וערכין מהנהו וכמ"ש הם ז"ל הכא בקידושין וברור ומיהו התוס' ז"ל בפ' יש בכור דנ"א ע"א ד"ה אימא כתבו דבת"כ פ' אם בחוקותי דריש לכלל ופרט מקרא דוכל ערכך יהיה בשקל הקדש ומאי דמייתי תלמודא בפ' הזהב קרא דונתן הכסף וקם לו לא חש לו להביא אלא חד מקראי דכתיב כסף ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרמב"ם ד"ח ע"ג.
כ"ע וי"ל דילפינן מנזקין וע"ע כו' הרב ע"י הק' דא"כ אמאי לא ילפינן עיקר קנין כסף מע"ע ולמה אצטריך ג"ש דקיחה קיחה והאריך בזה יע"ש ותמיה לי על דבריו דהא לקמן ד"ד ע"ב כי הוה בעי תלמו' למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה מק"ו פריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף יע"ש והשתא היכי מצינן למילף עיקר קנין כסף מע"ע דאיכא למפרך הכי משא"כ גילוי מילתא דכסף דקרא לאו דוקא אלא ה"ה שוה כסף ילפינן שפיר מהתם ודוק והרב ח"ה ז"ל כתב ע"ד התו' הללו וז"ל דע"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע וכן בשטר וה"נ פשיטא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע עכ"ל הנה הרב ז"ל מינח ניחא ליה בהכי מה שלא כתבו התוס' דש"כ דקדושין וערכין ילפי' מפדיון והקדש משום דמשמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע דאי מהתם ילפינן לה הו"ל למעוטינהו דומיא דהנך.
ואולם אכתי היא גופא קשיא מהיכא משמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע אם לא משום דילפינן לה מע"ע ונזיקין ואם כן דאדילפי לה מעבד עברי וניזקין ומרבו אפילו שטר וקרקע לילף מהקדש ופדיון ונמעוט שטר וקרקע ומה תקן הוא ז"ל בזה, וראיתי להרב עצמו' יוסף שכתב דמרבויי קניינין אית לן למילף ולא ממיעוט קניינין ולדידי נ"ל דמהקדש ופדיון ליכא למילף דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהוא ז"ל דחה זה יש לעמוד על דבריו ולא עת האסף עוד כתב הרב חידושי הלכות ז"ל וז"ל מיהו ק"ק אמאי לא ניחא להו כדבעו למימר מעיקר' דמס' נימא דש"כ ככסף בקידושין וערכין ומיהו אצטריך קראי בע"ע ונזיקין דאי לא הוה כתיב בע"ע ס"ד דלא יהיה ש"כ ככסף לפי שהוא גרם לו למכר כמ"ש התוס' בתירו' שני וכן בנזיקין לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כמ"ש התוס' בתירוץ קמא עכ"ל, ואין מקום לקושייתו לע"ד דודאי אי הסברא היה נותן לומר דכל מקו' דכתיב כסף ה"ה ש"כ מהיכא תיתי למעט נזיקין וע"ע מהני טעמי דאז הו"ל כאילו כתיב קרא בהדייא בהו דמהני ש"כ והתוס' לא כתבו דמהני טעמי לא ילפי מהדדי אלא לפום קושטא דמשמ' להו דכל דלא רבי קרא ש"כ בהדיא אין סברא לרבויי ממילא ועיין בס' לשון ערומים בלשונו' הרמב"ם ד"ח ע"ג.
כ"ע וא"ת והא גבי ניזקין כו' א"נ י"ל אי כתיב בעבד הו"א דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע עכ"ל והק' הרב ע"י דאכתי נימא פדיון הבן יוכי' דאע"ג דליכא האי טעמא שכ"כ וליכא למימר דכי אמרי' הכי הו"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר לא אף נזיקין כן שהרי כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דבבא קמא ד"ו ע"א דלא אמרינן דיין ויוכיח ולהכי כי ילפינן התם אבנו סכינו ומשאו מבור ומאש כתב הוא ז"ל דיהבי' להו כל דין בור אע"ג דמבור לחודיה לו אתו אלא מבינייא דבור ואש לא אמרינן דייו שיהא דינם כאש ונפטור בהו טמון דומייא דאש הואיל ועיקר הילפותא אינו אלא מבור ואש אינו אלא יוכיח לא אמרי' דייו איוכיח וה"נ כי אמרי' פדיון הבן יוכיח לא אמרינן דייו שיהא דינו כפדיון ע"כ ת"ד ז"ל ולע"ד י"ל דדוקא התם הוא דכתב הרא"ש דלא אמרי' דייו איוכיח משום דאבנו סכינו ומשאו דמו טפי לבור ובור גמור היינו משום דלא דמו לגמרי בהך מילתא דתחילת עשייתה לנזק או משום דדבר אחר מעורב בו בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתה ברשות כל דאשכח בשאר נזיקין כה"ג שלא מנע הכתוב החייוב בהם גם אלה לא יצאו מכלל בור משום הנך פירכות וכל דין בור יש להם קלות וחמורות שבו כמ"ש כל זה הרא"ש ז"ל משא"כ הכא דלא דמו נזיקין לע"ע טפי מפדיון הבן ועיקר הילפותא היא דכי היכי דהתם גלי רחמנא דבכסף לאו דוקא ה"נ הכא א"כ כי אמרינן פדיון הבן יוכיח איכא למימ' דיהבינן ליה כל דין פדייון מטעם דיו.
עלה בידינו מכלל דברי התוס' דמשמע להו דמאי דמהני ש"כ גבי קידושין הוא משום דילפינן הכי מנזיקין וע"ע אבל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן כתבו דמסברא אית לן למימר הכי בכל קנין דהא לדידהו דמקנה וקונה ניחא להו בהכי משא"כ גבי ע"ע דכיון דע"כ דרבו הוא מגרע פדייונו ויוצא סד"א כסף דוקא להכי אצטריך קרא לרבות ש"כ וכן גבי נזיקין אע"ג דמסברא הו"ל למימר דש"כ ככסף דדומייא דמה שהזיק ישלם מ"מ הואיל וקפיד קרא שישלם לו ממיטב סד"א דה"נ קפיד אכסף דוקא קמ"ל דלאו דוקא ועיין עוד בדברי הרשב"א והריטב"א שיישבו לפי שיטתם ההיא דאמרינן לקמן ד"ח ע"א האי תבואה וכלים היכי דמי ישיב אמר רחמנא לרבו' ש"כ כו' יע"ש.
ולדידי ק"ל לפי דבריהם עיקר מימרא דרב יוסף שם דקיליף מכסף דמידי דלא קייץ לא מהני לקדושין דמה כסף מידי דקייץ אף ש"כ מידי דקייץ והשתא כיון דבמידי דקייץ בדידהו דמקנה וקונה תלייא מילתא ומה"ט אמרינן דכסף לאו דוקא וה"ה ש"כ ה"נ נימא במידי דלא קייץ נמי דלאו דוקא כיון דלדידהו דמקנה וקונה הא ניחא להו בהכי ועיקר הילפותא דיליף מע"ע דבעינן מידי דקייץ לפי דבריהם לא מכרעא דשאני ע"ע כיון דע"כ דרבו הוא מגרע פדיונו ויוצא החמירה עליו התורה שלא תצא כי אם במידי דקייץ משא"כ באשה דהסברא היא שתקנה עצמה בכל מידי דבעי דומייא דש"כ.
והנה הרב פר"ח בתשובותיו שבס"ס מים חיים סי' ה' העלה דגבי פדיון הבן וכל שאר מתנות כהונה אם נתנה בע"כ של כהן יצא י"ח נתינה דנתינה בע"כ במידי דממונא שמה נתינה וראיתי למורינו הרב בס' קול יעקב בקונט' חידושי הלכות דנ"ז ע"ג שדחה דבריו משיטת הראשונים הללו שכתבו דגבי ע"ע אצטריך קרא לרבות ש"כ דכיון דע"כ דרבו מגרע פדיונו ויוצא הו"א דוקא כסף והשתא לפי דברי הרב פר"ח ז"ל אכתי תקשי דלמה לי קרא דהא מפדיון הבן דנתינה בע"כ שמה נתינה ואפי' בש"כ כדאמרינן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מניה הוה שמעינן דה"ה בע"ע יע"ש ולק"ד אין דמיונו' עולה יפה דאכתי איכא למימר דגבי ע"ע שאני דאיכא פסידא לרבו שהרי אנו באין להוציאו לעבד מרשותו בע"כ הילכך אית לן למימר שפיר דקפיד קרא אכסף דוקא ולא אש"כ משא"כ גבי פדיון הבן דכיון דמתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולית ליה פסידא כי יהיב ליה ש"כ דינא הוא דאפי' בע"כ שמה נתינה ועוד דגבי עבד כשקנאו רבו נתן כסף ועכשיו שאנו באים להוציאו מרשותו נותנין לו ש"כ משא"כ גבי פדיון ועוד דאי מפדיון הבן הוה שמעינן לע"ע הו"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר וקרקע לא מהני ה"נ הכא להכי אצטריך קרא גבי ע"ע.
ודע שהרב מש"ל ברפ"ד מה' מלוה ולוה מייתי הא דתניא בר"פ אז"נ נשך כסף נשך אוכל אין לי אלא אלו מנין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר והקשה הרב דלמה אצטריך כל דבר דהרי גבי קדושין כתיב כסף ומרבינן כל דבר ואפי' קרקעות ואפילו מאן דפליג בקרקעו' היינו משום היקשא דויצאה והיתה ועיין במה שישב הוא ז"ל ולשיטת הראשונים הללו דמשמע להו דה"ט שמרבינן ש"כ בקדושין אינו אלא מסברא דגבי קנין בדידהו דמקנה וקונה תליא מילתא אין מקום לקושייתו דגבי רבית מהיכא תיתי לרבויי ש"כ ועיקר קושייתו לא חלה כי אם לדברי התוס' דנפ"ל מקרא דנזיקין וע"ע והוא מן הקושי למה לא בירר שיחותיו בזה והרב מהרימ"ט עלה ונסתפק לשיטת הראשונים הללו דנפ"ל ש"כ דגבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בעל כרחה אפילו בש"כ כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך ק"ק זוז ונתן לה בע"כ כדי שווים מהו כיון דבע"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכ"כ נסתפק גבי הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פ' הרי היא שלי ונתן לו ש"כ בע"כ אם קיים תנאו בהכי או לא וכתב דמע"ע לא מצינן למילף דשאני ע"ע דאקיל רחמנא גביה כדי שלא יטמע בין הגוים ובע"ע הנמכר לישראל מפני שריבה לו הכתוב יציאות הרבה בשנים וביובל והתורה הקפי' על ישראל שלא ישתעב' דכתיב עבדי הם וכתב דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעורה קא מכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפרק מי שאחזו אבל גבי קדושין וקרקע בספקא תליא מילתא עכ"ל ואין ספק כי לשיטת התוס' דנפקא להו ש"כ גבי קדושין מקרא דע"ע דדינא הוא דאפי' בע"כ נמי מהני דומיא דע"ע ועיקר ספקו של הרב ז"ל אינו אלא לפי שיטת הראשונים שכתבנו ולענין כשהתנה עמו ע"מ שתתן לי כלי פ' וישנו כגון אם יכול ליתן כלי אחר כמוהו נראה ברור שיכול ליתן אחר אך כשאומר כלי שלי פ' עיין בס' בני אהרן בביאורו לטח"מ סי' רע"א דקכ"ז ע"א ד"ה אבל גם איפכא לא קא מספק"ל להרב ז"ל כגון אם התנה לתת לה חפץ פלוני ונתן דמים אי מהני שדבר זה כבר בא מפורש בדברי הרא"ש שם בפרק מי שאחזו ובפרק לולב הגזול שחזרת דמים מהני בכל מקום לבד מגט משום דלצעורה קמכוין ועיין להר' מח"א ה' זכיה סי' ך' ודברי הרב בית שמואל בא"הע ריש סימן כ"ז במ"ש ע"ד מהרימ"ט הללו תמוהים הרבה וכמו שתפס עליו בס' אור יקרות.
ואולם עיקר ספיקו של הרב ז"ל במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים ודעת הרב מהר"י בירב הובאו דבריו במהר"ם אלשקאר ז"ל סימן ל"ב ובהרלב"ח סימן קל"ד דאפילו בגיטין כל כה"ג שהתנה לתת דמים ואפי' בש"פ ממטבע פ' יכול ליתן שוויים אפי' בע"כ שע"כ לא פליגי רשב"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת איצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים כולי עלמא מודו שיכול ליתן שוויים ועי' בספר משאת משה ח"ג תשו' בנו סימן כ"ז בריש התשובה שכתב וז"ל שראובן חייב ליתן לסופר השלשים אמות חיטא'י ואע"ג שבכל אתר ש"כ ככסף בכל שכן הוא בנ"ד דכסף גופיה עדיף מש"כ דאדרבא לקיחת הדמים עדיף מל' אמות חיטא'י מ"מ כו' ולא זכר דברי הר"י בירב אלו דאזיל בתר איפכא ועיין בתשובו' הרא"ש כלל ח' סימן ט"ז והרלנ"ח והר"ם אלשקאר חלקו על מהר"י בירב כמו שתראה למרן החבי"ב בא"הע סימן ל"ח הג"הט אות י"ג וי"ד ובסי' קמ"ג הג"הט אות ס"א ושם בסימן ל"ח כתב שהרב המבי"ט הסכים לדברי מהר"י בירב ז"ל והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה דמהרימ"ט ז"ל תשו' זו כי כל רז לא אניס ליה.
ולענין אם האשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף כתב הר"ן דאיכא מ"ד דלא מהני דהא אתקש הויה ליציאה ותנן גבי גט בפרק המביא תניין אין כותבין במחובר לקרקע והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפריך תלמו' בפ"ק דגטין ד"ט עלה דתניא בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דאמאי לא תני נמי פסול מחובר ומשני מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ודחה הר"ן ז"ל דבריהם דהתם מיירי לענין קדושי שטר אבל גבי קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה כדמשמע ההיא דריש לקיש לקמן בסוגין דף ט' שאמר הויות להדדי מקשינן כו' ואף על פי שדחה זה באומר ודהתם מיירי לענין לשמה דאין סברא אפילו לשיטת החולקים להקיש הויה ליציאה מ"מ דחה דבריהם מכח התוספתא דתניא במכילתין פ"ד גבי המקדש בעיר הנידחת דמינה משמע דקדושי כסף מהני במחובר יע"ש.
וראיתי למהרימ"ט ז"ל בנימוקיו על הרי"ף והר"ן שכתב דבריו הללו וז"ל וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא ליה לר"ל הויות להדדי מקשינן כלומר שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי דלמאי דמספ"ל דהויות להדדי מקשינן אף כס' פסול במחובר אבל לפי המסקנא לא גמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כן כו' עד וי"ל דבתר דאסיקנן לענין לשמה דהויה מיציאה ילפי' ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון מה התם בשטר דוקא אף הכא בשטר ולא בכסף ולדידי נ"ל דודאי דמאי דמספ"ל לר"ל אי בעינן גבי שטר אירוסין לשמה ה"נ מספ"ל לענין מחובר ולמאי דבעינן מימר אתקוש הויות להדדי ה"נ גבי שטר אירוסין מהני מחובר דומיא דהויה דכסף דלא מפסיל במחובר כיון דליכא היקשא דהויה ויציאה ור"ל נקט בעייתו בענין לשמה וה"ה לענין מחובר כמ"ש הרב עצמו שם לעיל מזה יע"ש ומה שתירץ הוא ז"ל דכי מספ"ל אי אמרינן אתקוש הויות להדדי אף כסף פסול במחובר אלא דלמאי דפשיטא ליה דאתקש הויה ליציאה לא אמרינן הכי אלא גבי קדושי שטר דמיניה הוא דאתי לקדושי כסף משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אכתי קשה דנהי דמיניה לא אתי אכתי נילף הכי מקדושי שטר ומשום היקשא דהויות להדדי ונילף שטר מיניה וכסף משטר.
ואולם הא ק"ל למו"ה בספר שער המלך דכיון דעכ"ל דכי מספ"ל לר"ל בקדושי שטר אי בעינן לשמה ה"נ מספ"ל לענין מחובר א"כ אמאי לא פשיט לה מאותה ברייתא דפרק המביא ד"ט דאייתי הר"ן דלא מני פיסול מחובר בהדי אינך דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלית לן למימר אלא כדמשני התם תלמו' מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני וכיון דילפינן מינה לענין מחובר ה"נ לענין לשמה דלפי שיטת הר"ן כהדדי נינהו משא"כ לפי שיטת החולקים על הר"ן שלענין מחובר מפשט פשיטא ליה לר"ל דפסיל ולענין לשמה דוקא הוא דמספ"ל אי מקשינן הויות להדדי דגבי קדושי כסף פשיטא ליה דבעינן לשמה דמפני שיוויו היא מתקדשת ולא מפני טבועו כמ"ש הר"ן ז"ל ואין לומר ולדידך מי ניחא דסו' סוף תקשי אמאי לא פשיט מינה לענין לשמה דמדלא מני להו התם מוכח דאיתיה נמי גבי קדושין דהא ודאי לא קשיא דאיכא למימר דר"ל ס"ל כרבא דטעמא שצ"ל בפני נכתב ובפ"נ הוא מה"ט שלשמה והא מני לה יע"ש ואפשר לומר בדוחק דכיון דאותה ברייתא לא יהיב טעמ' אמאי פסיל מחובר גבי שטר קדושין ולא ילפינן היתרא מהיקשא דהויות להדדי לא מייתי מינה ראיה אע"ג דמינה שמעינן עיקר דינא וא"נ אפשר לומר דהא דמשני התם תלמו' מילתא דאיתי' בקדושין לא קתני היינו בתר דשמעי' לר"ל דמפשט פשיטא ליה דאית לן למימר אתקש הוייה ליציאה אמנם לפי מאי דס"ד דר"ל דהוייות להדדי מקשי' לא שמעינן מידי מההיא ברייתא דאיכא למימר איפכא דמילתא דליתיה בקדושין קתני וטעמא רבה איכא למימר הכי דכיון דתנא תני גיטי נשי' רצה לכלול במילתיה שני גיטין דהיינו ב' שטרות שטר גרושין ושט' קדושין ומילתא דאיתא בשניהם קתני דליתיה בשניהם לא קתני והוה שמעינן נמי דגבי שטר קדושין צריך שיאמר השליח בפ"נ ובפ"ן והוה פסלי' ליה בנעשה ע"י ערכאות והוה מכשרינן בעד כותי וטעמא איכא למימר הכי דשטר קדושין מיניה דגרושין ילפינן ליה השוו חכמים מידותיהם בהם ועיין שם בדברי המפרשים ז"ל.
תו ק"ל למו"ה הנז' נר"ו לשיטת הר"ן דמחוב' ולשמה כי הדדי נינהו לענין קדושי כסף א"כ לקמן בפרק הא"מ דף מ"ח דקאמר תלמודא דר"א לית ליה הך פשיטותא דר"ל אלא סבירא ליה דלא בעינן לשמה לענין קידושין הכא נמי ודאי דלית ליה הא דמחובר אלא לדידיה מצי לקדש במחובר וכיון שכן ק' אמאי לא מני באותה ברייתא דפ' המביא לר"א ד' דברים דליתני מחובר נמי דהא לר"א ליתיה בקידושין והו"ל למימר ולדברי ר"א בד' כדקתני ולר"מ בד' ועיין להתוס' בגיטין פ' כל הגט דכ"ו ע"א ד"ה חוץ תו ק"ל למו"ה הנז' אמאי לא אייתי הר"ן ז"ל סייעתא לדבריו דלא ילפינן מהוייה ליציאה אלא דוקא גבי קידושי שטר ולא גבי קדושי כסף מדברי הירושל' הביאם הר"ן גופיה בר"פ האומר דקאמר התם הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם אמר ר"י בר אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדנו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ואע"פ שהר"ן ז"ל כתב שם דמאי דמשמע ליה מהירוש' דבגרושין אינה מגורשת תלמודא דידן פליג וקי"ל דמגורשת מ"מ במאי דמשמע ליה מהירוש' דיש חילוק בין שטר לכסף לענין היקשה דהוייה ליציאה לא אשכחן פלוג' בהא את"ד נר'ו ושוב ראיתי להרב מש"ל בפ"ו מה' אישות ד"י ציין דברי הר"ן ז"ל הללו בשני המקומות כנר' שרצה להק' לו כן ועיין בנדרים פ"ד דכ"ט ע"א דקאמר תלמודא ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ומחר אין את אשתי נפקא בלא גט וכתבו שם התוס' והרא"ש דפשי' ליה הכי מהקשא דהוייה ליציאה דכי היכי דגבי גט קי"ל דכיון דפסקא פסקא ה"נ גבי קידושין יע"ש והשתא מדקא' תלמודא סתמא דמקודשת לעולם ולא חילקו בין קידושי כסף לקידושי שטר משמע דפליג תלמודא דידן אירושלמי דמחלק בהכי.
איברא דלפי זה אפסדן לקמייתא דהשתא תיקשי לן איפכא לשיטת הר"ן איך כתב דגבי קידושי כסף לא עבדינן הקשא דהוייה ליציאה וההיא דנדרים הוייא תיובתיה ויש ליישב דאף הר"ן לא כתב כן אלא דוקא לענין מחובר דסברא הוא שלא לפסול קידושי כסף במחובר כיון דבהנאה תליא מילתא והא אית לה משא"כ בההיא דנדרים דאין מקום לחלק בהכי ובהכי ניחא ההיא דר"פ המגרש דפשיט ר' אבא דהמקדש לאשה חוץ מפ' שאינה מקודשת לרבנן משום דמקשינן הוייה ליציאה ולא אשכחן דמחלק תלמודא בין קידושי כסף לקידושי שטר ועיין שם בדברי הר"ן ז"ל גם הרא"ש והטור ז"ל בא"ה ס"סי ל"ח פסקו לדרבי אבא ולא חילקו ביניהם גם רבינו בפ"ז מה' אישות דפסק דהוייא ס' מקודשת לא חילק בהכי וע"פ האמור הנה נכון ועיין בס' קרית מלך רב בפ"ז מה' אישות דס"ד ע"ג שתמה ע"ד הר"ן ז"ל מהא דאיבעיא לן לקמן דפ"ז ונקיש הוייה ליציאה מה הוייה בכסף אף יציאה בכסף דנר' משם דגם לענין כסף מקשינן הוייה ליציאה יע"ש ואין מקום לקושייתו דאף הר"ן לא כתב כן אלא לפום קושטא דמילתא דלית לן כסף גבי גירושין אלא שטר דוקא ותלמודא פריך שפיר דאמאי לא ניל' ליה מהקשא דהוייה ליציאה והדברי' ברורים.
ולשיטת החולקים שהביא הר"ן ז"ל הקשה מורי הרב נר"ו מהא דלקמן ד"ד ע"ב דהוה בעי תנא לאתויי כסף גבי קדושין מק"ו דאמה העבריה אף על גב דאינה נקנית בביאה ודחי לה יע"ש והשתא לפי שיטת החולקים דמשמע דאף בקידושי כסף מקשינן הוייה ליציא' ופסלינן מחובר היכי הוה ס"ד למילף מאמה העבריה דאיכא למידחי מה לאמה העבריה שכן נקנית במחובר מקרא דישיב דמרבינן כל מילי תאמר באשה שאינ' נקנית עכת"ד נר"ו ולדידי הא ל"ק כלל די"ל שאף החולקים על הר"ן אזלי ומודו דאי הוה ילפינן כסף גבי קידושין מאמה העבריה דלא הוה עבדינן הקשא דויצאה והיתה לענין כסף לפסול מחובר דכיון דילי' לה מאמה העבריה יהבינן לה כל דין אמה העבריה בענין כסף והקשא דויצאה והיתה היינו דוקא לענין שטר וכדברי הר"ן ז"ל וא"נ י"ל דכי פרכינן הכי מצינן מימר הקדש יוכיח דאע"ג שאינו נפדה במחובר לקרקע נפדה הוא בכסף ודוק.
תו ק"ל למו"ה הנז' לשיטת החולקי' על הר"ן ומשמע להו דגבי קדושי כסף נמי מקשי' הוייה ליציאה ופסלינן מחובר א"כ לר"י הגלילי דאית ליה דאין כותבין הגט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלי' מדכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר שאין בו רוח חיים ולא אוכל כדאיתא בפ' המביא תניין דכ"א ע"ב ה"נ ודאי גבי קדושין ממעטינן להו מהקשא דהוייה ליציאה וזה לא שמענו בשום מקום דלר"י הגלילי אין קדושין במידי דאית ביה רוח חיים ואוכלין, ועוד דבפ' הא"מ דב"ן ע"א עלה דתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת קאמר תלמוד' נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' יע"ש, ואם איתא דלר"י הגלילי אין קדושין במידי דאוכלין פשיטא ודאי דמתניתין דלא כוותיה את"ד נר"ו.
איברא דלע"ד הא לא מכרע' כולי האי דאיכא למימר דתלמוד' ה"ק נימא תנא דמתני' לית ליה כר"י הגלילי לענין זה דמאי דמשמ' ממתני' דמהני קדושין באוכלין פשיטא ודאי דלית ליה כר"י הגלילי בהא נמי נימא דלית ליה כוותיה, ומשני דבהא מצי סבר כוותיה מ"מ מדלא אשכחן לר"י הגלילי בעלמא דס"ל הכי הא ודאי מכרעא דלדידיה נמי מהני קדושין באוכלין ועוד דקרא כתיב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים וכיון דלר"י הגלילי עכ"ל דלא מקשי' הוייה ליציאה לענין קדושי כסף ה"נ אית לן למימ' לרבנן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן את"ד מו"ה נר"ו.
ולע"ד איכא למימר לשיטת החולקים הנז' דלר"י הגלילי ודאי דאין סברא להקיש הויי' ליציאה ולמעט אוכלין דכיון דאוכלין מטלטלי' נינהו ודמו לכסף אית לן למימר דבכלל כסף נינהו וכיון דגלי רחמנ' גבי קדושין דמהני ביה כסף כל מידי דדמו לכסף מרבינן מסברא דעיקר טעמא משום הנאה הא אית לה הנאה מה שא"כ במחובר לקרקע כיון דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ואית לן הקשא דהוייה ליציאה אית לן למעוטי וכה"ג אשכחן לקמן דקממעט רב יוסף מידי דלא קייץ משום דלא דמו לכסף דשוה כסף דומייא דכסף בעי' ואף ע"ג דלא קי"ל כרב יוסף הכא דאית לן הקשא ממעטינן ליה משום הקשא ודוק.
ואולם בראיה זו שהביא הר"ן ז"ל מהתו' דמכלתין ועליה בנה דייק לדחו' סברת החולקי' הנה הרשב"א ז"ל נידחית קרי לה דאפש' דמשום סיפ' דמכרן וקידש בדמיהם נקט לה בעיר הנדחת ובאשרה יע"ש, ולדידי ק"ל לדעת הר"ן ז"ל דעשה ממנה עיקר לדחות סברת החולקים אמאי לא פריך מינה תלמודא לקמן לר"י דאמר דש"כ דומייא דכסף בעינן ומה כסף מידי דקייץ אף כל מידי דקייץ דהשתא לדידיה ודאי ה"נ ממעטינן מחובר לקרקע דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ולא מרבינן לדידיה אלא מטלטלין דומייא דכסף וא"כ תקשי ליה הך ברייתא דאייתי הר"ן ז"ל דמינה משמע דמחובר לקרקע מהני בקדושי כסף דהיא היא עיקר ראיית הר"ן ז"ל, ועיין להרב מוהריט"א נר"ו בקונט' גט מקושר מה שתמה על ראיה זו שהביא הרשב"א מהתוספתא הלזו יע"ש, זאת תורת העול'ה דדע' הרשב"א והר"ן ז"ל דהאשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף ולא מדין שטר דבשטר אזלי ומודו דאינה מקודשת כדמוכח ההיא דפ"ק דגיטין ד"ט כהא דר"ל דלקמן דפסיל בשנכתב שלא לשמה משום דמקשינן הוייה ליציאה לענין קדושי שטר ודברי הרשב"א בתשו' סי' ת"ר כבר תמה עליהם מוהריב"ל בח"ב סי' ל"ג ומוהרימ"ט ז"ל בנימוקיו על הרי"ף בסוגיין ועיין בספר בני חיי בחי' לגיטין ד"י ואין בדבריו כדי שביעה.
ולענין תלוש ולבסו' חברו וביטלו אי דינו כתלוש או כמחובר ונ"מ לענין שטר אירוסין דפסול במחובר לכ"ע אם כתבו על תלוש כזה אי מהני או לאו הנה הרשב"א בחי' לגיטין פ' המביא תניין דכ"א עלה דתנן אין כותבין במחובר מסכים הולך דדינו כמחובר ועיקר יסודו מדתנן התם ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנקט חתימתו אע"ג דממילא משמע ודאי כיון דכתיבתו מיהא צריך שיהיה בתלוש לאשמועינן האי דינא דאם אחר שכתבו בתלוש וחיברו וביטלו דלא מהני עד שתהא כתיבתו בתלוש וכן נוטי' פשט דברי הירוש' שהביא הרב שם יע"ש, אמנם בתשו' סימן אלף רל"ג נסתפק בדעת השואל אי ס"ל דדינו כתלוש או כמחובר וצידד שני צדדין בדבריו והוא ז"ל לא גילה דעתו בדבר זה יעו"ש, ויש בו מן התימא למה לא דחה הצד הראשון אשר רצה לצדד בדברי השואל דס"ל דדינו כתלוש עפ"י שיטתו שהסכים במס' גיטין דדינו כמחובר ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב"י בה' נדרים סס"י רכ"א שכתב וז"ל ועו' דאפשר דתלוש וחיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי משמע דלשאר דברים מפשט פשיטא ליה דדינו כמחובר יעויין שם.
עוד כתב באותה תשו' וז"ל גם מה שאמר' דבאשרה ופירותיה דקתני בברייתא דאינה מקו' מיירי באשרה שנטעה מתחי' לכך ומשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור לומר שגם זו כתלוש וטעמא דאינה מקודשת משום ע"ז הא בעלמא מקודשת גם זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא דינו כתלוש לשום דבר דתלוש וחברו אמרו תלוש ונטעו לא אמרו עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בפ' כל הצלמים דמ"ה ע"ב מוקי תלמוד' פלוגתייהו דר"י ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולפי שיטת רש"י ז"ל שם קמפלגי באילן שנטעו גרעין ואפ"ה לר"י הגלילי דינו כתלוש ולרבנן בנטעו אילן מיהא דינו כתלוש, ולפי שיטת התוס' בנטעו אילן הוא דפליגי אבל בנטעו גרעין כ"ע מודו דדינו כמחובר לר"י הגלילי מיהא שמעינן דכל שנטעו אילן דינו כתלוש והשתא בין לשיטת רש"י בין לשי' התוס' ז"ל דברי השואל נכונין דלשיטת רש"י ז"ל מצי אתי ברייתא ככ"ע וכגון שנטע אשירה זו אחר שנעשה אילן דבהא כ"ע מודו דדינו כתלוש ואי לאו משום איסור ע"ז מקודשת ואי לשיטת התוס' אכתי מצינן מימר דהך בריית' אתייא כר"י הגלילי דס"ל שכל שנטעו אילן דינו כתלוש.
איברא דדברי השואל שכתב דמיירי באשי' שנטעה מתחיל' לכך משמ' דאם נטעו ואח"ך עבדו אינ' נאס' והיינו כרבנן דר"י הגלילי דס"ל דאילן שנטעו ולבסו' עבדו אינו נאסר דהו"ל מחובר לשיט' רש"י בנטעו גרעין ולשי' התוס' בנטעו אילן ולפ"ז ק"ט דאיך כתב דאי לאו טעמא דע"ז היתה מקודש' דהא לרבנן דר"י הגלילי אי לאו שנטעו מתחילה לכך לא היה נאסר משום דלדידהו הו"ל מחובר ואיך כתב דמקודשת משום דהו"ל תלוש ואפשר דלהכי קאמר דאיירי באשירה שנטעה מתחילה לכך דאי בנטעה כשהוא אילן ולבסו' עבדו דאתי כר"י הגלילי לשיטת התוס' וא"נ אפי' כרבנן לשיטת רש"י הוייא מקו' בעיקרו של אילן כשידעה האשה שהוא אילן של ע"ז שהרי כתב רש"י באותה סוגייא דאף לר"י הגלילי דאסר בנטעו ולבסו' עבדו מודה הוא דעיקרו מיהא שרי כדאמר שמואל לקמן עלה דמתני' דג' אשירות וה"ן ודאי לרבנן דמודו לר"י הגלילי כשנטעו כשהוא אילן ואח"כ עבדו לשיטת רש"י, ועיין בדברי רש"י פ' נגמר הדין דמ"ז ע"ב ד"ה בקבר בנין שכתב דכוותיה בע"ז בית שבנאו מתחילה לע"ז אסור דתלוש ולבסו' חברו הוי תלוש בענין ע"ז עכ"ל והן דברים תמו' דבית שבנאו מתחילה לע"ז לאו משום דתלוש שחברו דינו כתלוש הוא שהרי עלה דאמר רב בפ' כל הצלמים דמ"ז ע"ב דהמשתחוה לבית אסרה פריך תלמודא לימא תלוש שחברו דינו כתלוש והא בנאו מתחילה לע"ז תנן ומשני כו' יע"ש וצ"ע ועיין בדברי התוס' בפ"ק דגיטין ד"ד ע"א ד"ה עד שתהא כו' דנראה מדבריהם דאף כשחברו וביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש.
ועיין בהריטב"א בחי' לגיטין בפ' המביא תניין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר כתב וז"ל ולענין תלוש שחברו וביטלו י"א דפסול מדאמ' ר"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ורבינו נר"ו אמר דאין מכאן ראיה דאצטריך דאי אמר כתיבתו הו"א דלא בעינן חתימה לשמה ובפ"ק מוקמינן מתני' דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כר"י דלא אשכח תנא דאית ליה הכי בהדיא ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש כגון שכתב הגט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלטו הנטיעות דהוי מחובר גמור אפשר שיחתום בו עדים משו"ה אצטריך עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הילכך אפשר בתלוש ולבסו' חברו וביטלו דלא חשיב כמחובר דהא לענין ע"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאי' בפ"ק דחולין תדע דלר"י אין ראיה דבירוש' דבעי כתבו בתלוש וחברו מהו אמאי לא פשיט זה מר"י מיהו אפשר דגמרין פשיטא להו דהוי כע"ז וזרעים עכ"ל והר' בני יעקב בדקכ"ה ע"ד הרבה להשיב ע"ד הריטב"א ז"ל הללו במה שהכריח דבריו מדברי הירוש' דאדרבא משם ראיה הפך דבריו דנראה דפשיטא להו דדינו כמחובר שהרי לשון הירוש' שהביאו הרשב"א והר' העיטור הוא זה בעי ר"ש בר אבא כתבו בתלוש חברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין ביה רבנן בעי ר"א בר בון כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר"י כו' ומדקבעי היכא דכתבו בתלוש ואחר שחברו חתמו לרבנן וכן היכא שכתבו וחתמו בתלוש לאחר שחברו נתנו לר"י משמע דמפשט פשיט' ליה שאם כתבו לרבנן וחתמו לר"י בתלוש אחר שחברו דפסול משום מחובר וזה הפך דברי הריטב"א יע"ש שהארי'.
ולקע"ד הדבר ברור דהריטב"א ז"ל משמע ליה דה"ה דהוה מצי למבעי נמי היכא שחברו וביטלו וכתב בו את הגט אלא דנקטיה בכה"ג משום דאף בכה"ג נמי קמבעיא ליה כמ"ש הרב פר"ח בקונטרי' מים חיים בחי' לגיטין דכ"ה וע"ש במ"ש וז"ל אבל סברת הרשב"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח"ך חברו ותלשו ונתנו לה אינה מחוורת דאיכא למימר כמ"ש התוס' ד"ד דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"ך נטעו והשריש ובהכי נדחו כל דברי הרשב"א עכ"ל ודברים אלו משוללי הבנה דאיך ע"פ דברי התוס' נידחה קרי לה ס' הרשב"א הלזו ואדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדבריו דמשמע להו דכל שלא השריש אפי' ביטלו דינו כתלוש וכ"ש כשכתבו בתלוש ואח"ך חברו ותלשו ונתנו דפשיטא דכשר ולע"ד ט"ס יש בדברי הפ"ח ז"ל ובמקום להכשיר שכתב צ"ל לפסול ושיעור לשונו הוא זה דסברת הרשב"א שכתב לפסול הגט בשכתבו וחתמו בתלוש ואח"ך חברו דסבירא ליה להרשב"א ז"ל דתלוש ואחר כך חברו דינו כמחובר אינה מחוורת דאיכא למימר כדברי התוס' דמתני' בשחברו והשריש והן הן דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו ועדיין צ"י, ועיין בדברי הטור א"ה סי' קכ"ד שכתב ע"ש הרמ"ה דאפי' בלא ביטלו כל שחברו דינו כמחובר וע"ש בדברי הפ"ח דנ"ט לדבריו והנראה שהרמ"ה ז"ל דעתו לפסוק כר"י דפ' נגמר הדין דמ"ו דס"ל דמחוסר תלישה לבד חשיב מחוסר מעשה ורבינו בפט"ו מה' סנהדרין פסק כרבנן דדוקא מחובר גמור הוא דאסור ויש בדברי מרן כ"מ מקום גמגום במה שדקדק דדעת רבינו לפסוק כן ממה שפסק בהל' י"ו ודברי רבינו ברור מללו שם בהל' ז' שכתב משקעין את הקורה וכמו שגמגם עליו הפ"ח בחי' על רבינו ויש ליישב שרצה לדקדק דדעתו ז"ל דאפי' כשבטלו חשיב כתלוש ולא אסר אלא דומיא דאילן שהוא מחובר גמור שהשריש ודוק.
ודע שדעת רבינו דתלוש שחברו וביטלו דינו כתלוש לענין ע"ז בפ"ח מהל' ע"ז ה"ד וכן לענין שחיטה דבעינן דבר תלוש כתב בפ"א מהל' שחיטה די"ט שאם חברו וביטלו בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה וכ"כ לענין הכשר זרעים בפי"ב מה' טומאת אוכלין ד"ג אבל לענין מעילה בפ"ה מה' מעילה ד"ה כתב דדינו כמחובר וע"ש בדברי מרן כ"מ שכתב דלענין ע"ז דוקא הוא דקי"ל דדינו כתלוש משום חומרת ע"ז וכ"נ מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רל"ג ומדברי הרדב"ז בתשו' הנז' וקשה שהרי לענין שחיטה נמי פסק כן ואפילו שהוא להקל ועיין בס' צרור החיים שם ע"ש ובעיקר דברי רבינו הללו תמה הלח"מ בפ"ו מה' ערכין הל' ל' שדבריו סותרים למה שפסק שם דהמשכיר בית לחברו והקדישו ה"ז קדש ופקעה שכירות ואם דר בו השוכר מעל הרי דגבי בית נמי פסק דאית בה מעילה הפך מה שכתב כאן בהלכות מעילה גם הרב ברכת הזבח בסוף פרק רביעי מערכין דף כ"א עמד ע"ז ועיין במה שתירץ חתנו ז"ל בס' צאן קדשים שם ובס' חזון נחום ואין בדבריהם כדי שביעה ועיין להרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' קי"ט שעמד בזה ויישב דבריו באומרו דבה' ערכין דמיירי בבית העשויה להשכיר כשעשאה הקדש חייל ההקדש על דמי השכירות ולהכי מעל כשדר בו יע"ש וק' טובא דא"כ כי מעלי דמי השכירו' להקדש אמאי מעל וקפריך תלמודא דהיכי מעלי שכר להקדש והא מכי מעל ביה נפק שכר לחולין.
ומורי הרב הי"ו יישב דברי רבינו ע"פ חילוק זה שחילק הרדב"ז ז"ל דשאני ההיא דהלכות ערכין דמיירי בשעשויה הבית להשכיר ואולם אין הטעם כמו שכתב הוא ז"ל אלא דכיון דעשויה להשכיר הדר בו בשכירות ודאי מעל דהא קי"ל שכירות ליומיה ממכר וכיון שכן נמצא שהשוכר הפקיע הבית מרשות הקדש והניחה ברשותו ע"י שכירותו וחזקתו דכל דאיכא שינוי מרשות לרשות אפי' במחובר כי האי ודאי מעל דכי ילפי' מתרומה מג"ש דחטא חטא למעוטי מחובר כדאיתא בר"פ הנהנה אינו אלא לענין נהנה מהקדש בלי הוצאה מרשות לרשות דומיא דתרומה אבל הוצאה מרשות לרשות מע"ז ילפינן לה דכתיב וימעלו בני ישראל מעל בה' כמ"ש התוס' שם ואפילו בלי שום הנאה דומיא דע"ז וכיון שכן אפילו מחובר כי האי נמי שהוציא מרשות לרשות כה"ג שעשויה בית להשכיר והשכירה מהקדש ודר בו בשכירות הרי הוציאה מרשות הקדש ומעל וכי הוה בעי תלמודא לסייועי לרב מהא דתנייא הדר בבית של הקדש מעל ומוקי לה ר"ל בשהקדישו ואח"ך בנאו היינו בסתם בית שאינה עשויה להשכיר דסתמא קתני ואפ"ה הוה בעי לסייועי ליה לרב דכי היכי דלענין ע"ז תלוש וחברו חשיב ליה כתלוש ואסרו ה"נ לענין מעילה חשיב כתלוש דכל שנהנה בו מעל דאע"ג דגבי תרומה לא אשכחן דתלוש שחברו שיהא דינו כתלוש מ"מ ילפינן הכי מע"ז ודחי ר"ל דכיון דגבי תרומה דמיניה ילפי' דהנהנה מהקדש מעל לא אשכחן תלוש שחברו שיהא דינו כתלוש ה"נ לענין מעיל' וה"נ לענין הנאה דילפינן לה מתרומה משא"כ לענין הוצאה מרשות לרשות דילפינן לה מע"ז דכי היכי דלענין ע"ז חשיב כתלוש ה"נ לענין הקדש את"ד נר"ו.
ולדידי איכא למשדי נרגא בתי' זה דאף כי נימא דע"י השכירות מוציא הבית מרשות הקדש אכתי צריך לדעת למה מעל אחר שהוא נותן הדמים של שכירו' ואשכחן בפ"ד דשקלי' מ"ז ופסקה ר' בפ"ה מה' ערכין ד"ז דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים וכן המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין הרי דהקדש ב"ה יכולים למוכרו ולהוצי' מרשות הקדש מפני הדמים שנכנסים תחת הדבר היוצא לחולין וה"נ כיון שנותן דמי שכירות הבית למה ימעול ודוחק לומר דהכא מיירי כשנותן דמי השכירות לבסוף דוקא ולהכי מעל כיון שבשעה שהוציא הבית מרשות הקדש עדיין לא נתן הדמים כדי שיחול בהם ההקדש אבל אם נתן הדמים תחילה אפשר דלא מעל וכי פריך תלמודא דאחר דמעל היכי מעל' שכר להקדש ה"ט דלא משני דמיירי בשמעל' שכר תחי' דל' מעל' שכר להקדש משמע שנותן השכר לבסוף כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ודוק ועיין במ"ש הרע"ב ז"ל בפ"ד מה' שקלים מ"ה ובס' מוצל מאש דת סי' מ"ד יישב דברי רבינו ז"ל הללו דמ"ש ואם דר בו השוכר מעל לאו דוקא מעל אלא איסורא קאמר כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן בה' נדרים סי' רכ"א דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא יע"ש ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דס"פ האומר משקלי דפריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין דמוכח מינה דמעילה ממש קאמר ועיין בס' בני דוד בה' מעילה.
באופן עלה בידינו דדבר זה דתלוש ולבסוף חברו לענין גט וה"ה לקדושין ג' מחלוקות בדבר דלדעת הרשב"א כל שחברו וביטלו דינו כמחובר גמור דמדמי ליה לאיסור ע"ז ולדעת התוס' אפי' ביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש בקרקע ולהריטב"א ז"ל ספוקי מספ"ל ולדעת הרמ"ה שהביא הטור בא"ה סימן קכ"ד אפי' אם לא ביטלו דינו כמחובר ולענין שחיטה לכ"ע דינו כתלוש לענין אם שחט דיעבד ובשלא ביטלו אבל בשביטלו דעת הרא"ש ז"ל דדינו כמחובר כמ"ש מרן כ"מ בה' שחיטה, ולענין הכשר זרעים לכ"ע דינו כתלו' ואפי' בטלו ולענין הקדש דעת רבינו דדינו כתלוש והרשב"א ז"ל ספוקי מספ"ל וכמו שנראה מתשובה שהביא מרן ב"י בה' נדרים ססי' רכ"א, ועיין להתוס' ז"ל בערובין דל"א ע"ב ד"ה ונתן הכסף דמפשט פשיטא להו גבי חילול הקדש דתלוש שחברו דינו כתלוש וע"פ דבריה' יש לפשוט ג"כ לענין פדיון הבן דאין פודין במחובר, ועיין להר"ב פו"ד בי"ד סי' ו' ועיין להש"ך בח"מ סי' צ"ה דמפשט פשיטא ליה לכ"ע דגבי ממונא בית דינו כמחובר יע"ש, ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דתלו' שחברו ובטלו לענין הקדש דינו כתלוש מאותה שאמרו בפרק כל שעה דכ"ו אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פותחין לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלים האומנים כדי שלא יזונו עיניהם כו' ותסברא והא אמר ר"ש בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה יע"ש, ואם איתא דתלוש שחברו וביטלו דינו כמחובר אמאי לא דחי לה מהאי טעמא והא אין מעילה במחובר אלא משמע דכיון דמתחילה היה תלוש דינו כתלוש לענין מעילה ומשו' הכי הוצרך לדחות מטעמא דמראה אין בה משום מעילה ושוב ראיתי דאין זו ראיה דשאני מקדש דכל דבר שהיו צריכין לו היו מקדישין אותו ואח"ך היו בונין אותו כמ"ש רבינו בפ"ח מה' מעילה ה"ד לכך יש לו דין תלוש כיון שההקדש חל עליו בעודו תלוש כדדחי ר"ל בספ"ה דמעילה דלא נסייעיה לרב מאותה ברייתא דהדר בבית של הקדש מעל דמיירי בשהקדישו והדר בנאו כמ"ש רבינו בפרק ה' מהלכות מעילה ותו לא מידי.

כב

שורש ספקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן

היו עומדים בר"ה כו' או שהיו ס' קרוב לו ס' קרוב לה ה"ז ס' מקודשת כו'. ע"כ. הנה בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן הפליגו הראשונים ז"ל כמו שכתבתי בשורש קדושי ספק פ"ג מה' אלו ה"ג והרב פר"ח בי"ד סי' ק"י הביא ראיה לשיטת רבינו ודעימיה דס"ל דהוי דרבנן מההיא דפ"ב דיומא דאפליגו ר"י ור"ל בחצי שיעור אם הוא דאורייתא או דרבנן ומייתי ההיא בריי' דקאמר כל חלב לרבות חצי שיעור ושני ר"ל דקרא אינו אלא אסמ' בעלמא וראיה מדקתני נמי כוי ואי מדאורייתא אצטריך קרא לאתויי ספקא הרי דכוי שהוא ספק וחצי שיעור הוא מדרבנן ואף לר"י דפליג אר"ל תנא כוי משום שהוא בריה בפני עצמה הא לא"ה לא הוה אסיר מדאורייתא יע"ש.
ומורי הרב המו' מר יאוד' אשכנזי ז"ל דחה ראיה זו משום דע"כ לא מספקא לן אלא בספק שקול דליכא חזקה לאחד מן הצדדים אבל כל דאיכא חזקה המסייע סמכינן אחזקה וגבי כוי אית ליה חזקה דמעי אמו שאין איסור חלב בשליל כמ"ש רבינו בפ"ז מה' מ"א וכבר התוס' ביבמות דקי"ט ע"א ד"ה מחוורתא כו' ובפ"ק דחולין די"א ע"ב לר"מ כתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה ומש"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא דחולבות אעפ"י שאינן יולדות אחזקה דבהמה שלא ילדה משום דאיכא נמי חזקה דולד שאינו קדוש בבכורה במעי אמו יע"ש.
ולק"ד יש לחלק דשאני גבי איסור חלב דאשכחן דאף במעי אמו אסור וכגון כשכלו לו חדשיו כמ"ש רבינו ה"נ ואף לשיטת החולקים שכתב גם ה"ה ז"ל אזלי ומודו דכל שהושיט ידו לתוך מעיו ותלש חלב מבן ט' חי דחייב לר"י משא"כ גבי איסור קדושת בכורה דכל שלא פטר את הרחם אע"פ שכלו לו חדשיו אינו קדוש בבכורה ואין לומר דגבי חלב נוקים ליה אחזקה דקודם שכלו לו חדשיו דחזקה זו לא חשיבא חזקה משום דקודם שכלו חדשיו לא הותר חלבו אלא מטעמא דחשיבא כירך אמו ואינה אלא פרשא בעלמא ומה"ט ניתרת בשחיטת אמו ואם נתנבלה האם היא נמי אסירא מה"ט משא"כ בשכלו לו חדשיו דחשיבא בפני עצמה ואינה נמשכת בתר אמו ומה שניתרת בשחיטת אמו היא מגזרת הכתוב כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו כדאיתא בגמ' ומש"ה חלבה אסיר ופנים חדשות באו לכאן לא כן גבי קדושת בכורה דאף כשכלו לו חדשיו ואינה נמשכת בתר אימה אינה קדושה עד שיפטור את הרחם דאז ודאי איכא לאוקמא אחזקה דמעי אמו דחזקת התר זה הותר מכללו בגופו של עובר ולא מצד אמו ויש לחזק חילוק זה מדברי התוס' דפ"ק דחולין די"א ע"א ד"ה אתייא מפרה אדומה וכמו שיראה המעיין שם.
ומ"מ בעיקר דברי התוס' ז"ל הללו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה יש לדון בהם מההיא דר"פ בהמה המקשה דע"ז ע"ב עלה דמתני' דמבקרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כו' דקאמר בגמ' טעמא משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש כגון נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנקבות למיעוטא דנדמה והו"ל זכרים מיעוטא יע"ש, והשתא לפי דברי התוס' ז"ל למה הוצרך להכי דתיפוק ליה דאפי' הוו מחצה על מחצה אכתי סמכינן אחזקה דמעי אמו דלא קדשה ואוקמינן לה אחזקתה דמעי אמו ויש לישב דתלמודא הוצרך לזה לאוקמא סתם מתני' כר"מ ואלו לר"מ אפי' כי סמכינן אחזקה וחשיב חזקה ומחצה כרוב בהמות דיולדות דבר שאינו קדוש מ"מ כיון דאיכא מיעוטא דיולדות דבר הקדוש חייש רבי מאיר למיעוטא כדאמרינן בפרק קמא דחולין ד"ו דגזר ר"מ ביין של כותי מהאי טעמ' וכן ביבמות דס"א גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' וסוגיין דהכא ושם דקי"ט ע"א ובר"פ כל הצלמי' גזר כל המקומות אטו מקומו ובנידה בפרק בנות כותי' נידות מעריסתן משום מיעוטא דחזייא אמנם למאי דקא' השתא תלמו' אתיא נמי כר"מ דהא ר"מ מיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרי' הכא בסוגייא דיבמות דקי"ט ובע"ז דף ל"ד ותו לא מידי.
ודע דלכאורה עלה על דעתי להביא ראיה לשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי דאורייתא מאותה שאמרו בפרק הקומץ רבה דל"א ע"א אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו ואמרינן קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב ע"ה מעשרין הם וכתב רש"י וז"ל ונ"ל שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטיל דאורייתא והו"ל פטור דאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוס' במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפילו חיובא דרבנן ליכא ואמר לו צא ולקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון קסבר רוב ע"ה מעשרין והו"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ע"כ ואמרינן תו איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קנין כו' ולימא ליה קח לך מן השוק קסבר אין ע"ה מעשרין וכתב רש"י איכא דאמרי כו' קסבר אין רוב ע"ה כו' ושמא זה שמכרו לא עשר והו"ל מדאוריי' וטבל המעורב בה פטור דאורייתא עכ"ל, והשתא אם איתא דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מאי קאמר קסבר רוב ע"ה מעשרין כו' ואפי' נימא דאין רוב ע"ה מעשרין אלא ספק שקול אכתי לא מחייב אלא מדרבנן אלא ודאי דכל דהוי ספק שקול אזלינן לחומרא מדאוריי' אלא דלזה יש לדחות דהכא איכא חזקה דמעיקרא שלא היה מעושר וכל דאיכא חזקה לכ"ע סמכי' אחזקה ומדאו' אסיר ולשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן לכאורה יש להביא ראיה מאותה שאמרו בפסחים פ' האשה גבי שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון דדוקא גבי מלך התירו משום שלום מלכות אבל לשאר בני אדם אסו' לאכול משניהם משום דאין ברירה בדאורייתא יע"ש והנה הא דקי"ל דאין ברירה בדאורייתא כתב הר"ן בפרק כל הגט דתקס"ו ע"א דאינו אלא משום דקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא יע"ש והשתא לשיטת האומרים דהא דקי"ל ספק' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ניחא דהתירו למלך משו' שלום מלכות דהם אמרו והם אמרו אבל אי הא דקי"ל דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא איך התירו משום שלום מלכות.
וראיתי להרב תי"ט בפרק האשה מ"ב דספוקי מספ"ל בהאי מילתא דקי"ל דבדאוריי' אין ברירה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובתחילה צדד לומר דהוא מדרבנן מדהתירו למלך משום שלום מלכות ושוב כתב שיותר נ"ל דהוי מדאורייתא ואפי"ה התירו למלך משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ה"נ כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון ודוקא למלך קבעו חכמים ראשון אבל לכל אדם לא רצו לתלות בדעתם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דשכיח הדבר ויש הכרח גדול בזה לתקן הרבה עיקרי דינים אבל גבי ק"פ דלא שכיח לא רצו חכמים שיסמכו על דעתם אלא דוקא גבי מלך משום שלום מלכות עכ"ל והנה מה שנסתפק הרב אי הוי דאוריי' או דרבנן אין כאן מקום להסתפק דהדבר מבואר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאפליגו בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן ולמ"ד דהוי מדרבנן ה"נ גבי ברירה דמשום ספיקא הוא דתלינן לחומרא בדאו' כמ"ש הר"ן בפרק כל הגט הוי דרבנן ומ"מ הראיה שהבאתי לשיטת האומרים דהוי מדרבנן מההיא דפ' האשה לפי מ"ש התי"ט שם יש מקום לדחותה כמובן אלא שבעיקר דברי התוספות י"ט יש לדון במה שדימה נדון זה לההיא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ודוק.
וכעת יש להביא ראיה קצת לשיטת הנז' דס"ל דספק דאוריית' לחומרא הוי מדרבנן מההיא דמסכת נידה דע"א ע"א עלה דאפליגו תנאי בדם תבוסה דהני ס' יצא מחיים או לאחר מיתה ואלו בפרק האשה שם דס"ב ע"ב אמרו דדם תבוסה דרבנן וה"נ אמרו בב"ק דק"א וצ"ע ועיין בס' שער אפרים סימן ע"ט ועיין למרן החבי"ב בי"ד סי' רכ"ח הגהב"י אות נ"א ועיין להרפ"ח בי"ד סי' ס"ב סק"ז ד"ה ולענין דינא בני דוד פ"י מה' כלאים ועיין תשו' הראנ"ח ח"א סימן נ"ב דפ"ה ע"ג, ודע שהרב מוהריט"א נר"ו בס' הלכות יום טוב דכ"ב כתב דבמ"ע ספקא דאורייתא לחומרא לכ"ע הוי דאורייתא והוכיח כן מההיא דחטאת העוף וליתא ועיין למוהרימ"ט חי"ד סי' א' מה שתמה על זה לדברי מוהר"ש חייון שכתב שאשם תלוי יוכיח דלקרבן בעינן חתיכה אחת משני חתיכו' משא"כ בקרבן זיבה ויולדת ואיסורא מהכשר קרבן לא ילפינן ועיין בס' שער המלך בה' מקוואות בכללי הס"ס ס"ז שכתב גבי ספקא דרבנן לקולא במ"ע אף דהוו תרתי דסתרן אזלינן לקולא משא"כ בס' איסור וגם זה אינו נרא' לע"ד ועיין למוהרימ"ט חי"ד סי' ב' שלא חילק בין ס' מצוה לספק איסור.
ואמנם לעיקר קושייתו יש לחלק דגבי מגילה כיון דע"כ מחייב לקרות בי"ד משום ה"ט דאי לא מיעקר ודאי תקנתא דרבנן ומשו"ה אמרי' דחייב לקרותה בא' מהם ואם אנו באים לקרותה בי"ד או בט"ו ע"כ מחייבי' ליה בי"ד דמאי חזית לקרות בט"ו ולא בי"ד הבא ראשון וכיון דע"כ באים בזה אח"ז כיון דקרא בי"ד שוב לא יקרא בט"ו מספק וגבי ארבע כוסות הוה אמרי' דוכוות' אי לאו מטעמא אחרינא נגעו בה שאפשר דלא נתקיימה כלל תקנת חכמים משא"כ גבי אתרוג דס' מעשר עני וס' מעשר שני שניהם באים בבת א' ואם אנו באים לומר נפרוש מ"ע ושוב לא יפרוש מ"ב אמרינן מאי חזית דאזלת לקולא בהאי טפי מהאי ואם באנו לומר בהפך ה"נ י"ל מאי חזית כיון שהשני חיובים באים בבת אחת וכשבא לעשר עישור א' יהיה מה שיהיה ולהפטר מחברו אמרינן מאי חזית לעשר הך עישור ולא חבירו ולהכי מחייבינן ליה בשניהם משא"כ בשאין כל החיוב בבת אחת ואי אפשר לבא אלא בזה אחר זה החיוב הבא ראשון מותר עליו לעשות כיון שאי אפשר למיזל לקולא בשניהם ואם בא למינקט חד ולמישבק חד אם בא להניח המוקדם אצל המאוחר אמרינן ליה מאי חזית ואדרבא אמרינן מצוה הבאה לידך קיים אותה ואין מעבירין על המצות והיינו טעמא דמגילה וגבי הסיבה שאני וכמ"ש הרמ"ל ודוק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.