שפת אמת/שבת/יז/א
בגמ' אר"ע אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימים. לשון זה אין מובן דהא ר"ט לא הקשה שום קושיא אלא דפליג את"ק ואמר שהשומע שמע וטעה. ור"ע אמר שלא טעה אלא הוסיף והכריע לחלק בין אדם הנושאו לשאר אדם וכלים א"כ הו"ל למימר אני אכריע אבל מה אמר אני אתקן. ונלע"ד לומר דר"ט ידע ג"כ המעשה שטמאו את האיכר בלבד ולא שאר הכלים שתחת המרדע ומזה הוכיח שטעה השומע. ובא רע"ק לתקן דברי הת"ק שאף שהוא מתורת אוהל אעפ"כ לא טימאו אלא את האיכר כנ"ל. (עוד י"ל שהי' ידוע להם הלכה זו בקבלה במגילת סתרים והי' קשה להם ע"ז למה הזכירו מרדע. ולפי' ר' טרפון דלא טמאוהו להאיכר אלא מטעם מגע. גם בכל שהוא כן דהרי על עצמו מביא הטומאה בכל שהוא. וא"כ הנוגע באותו כל שהוא ג"כ טמא טומאת מגע. לכן הכריח הת"ק לפרש שהי' גזירת חכמים ודוקא במרדע שיש לטעות אטו עוביו טפח. אבל ר"ט ידע דלאו מטעם מאהיל טמאוהו וע"כ מרדע לאו דוקא. ובא רע"ק ותיקן דאה"נ דטעמא דמרדע מדויק דהיינו לענין האיכר עצמו הנושאו שיעורו כך. ולהכי הזכיר רע"ק נמי ועל עצמן בכל שהן לומר דמזה איכא הוכחה לדבריו וכנ"ל. ומיושב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה ששמע כו' למה טעה השומע כו'. ולהנ"ל א"ש שהי' קשה לו למה תלאוהו במרדע וע"כ מהאי טעמא שיהי' טמא משום אוהל):
שם בגמ' והי' קשה לישראל. פירש"י לפי שהלל נשיא וענוותן. ולכאורה אדרבה עניו אין מקפיד כל כך על כבודו. אך נראה לפרש דמה"ט צריכין אחרים להגין עבור כבוד נשיאותו כעין מ"ש והאיש משה עניו מאוד כו' לכן טען ה' בעדו ורב ריבו:
שם בגמ' גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות. עי' פי' רש"י. ולפענ"ד י"ל דכיון שמכין כלי מזופף כדי שלא יתקלקל הניטף אע"פ שאין רצון הבעלים בנטיפה מ"מ כיון שדעתו עליו ומכין כלי להצילו חשיב כמו ניחא לי' כנ"ל. ולטעמא דר"נ פעמים שאדם כו' ומזלף ע"ג ענבים. לכאורה לפ"ז לגת לאו דוקא וכ"פ בתוס' ישנים. והי' נראה דלכך לא רצה הרמב"ם לפרש בע"ז (לט:) והדבדבניות אשכול של ענבים כפי' רש"י. ומפרש שהם חתיכות דבש מן הכוורת ע"ש בפיה"מ. משום דקיי"ל כההיא תירוצא בתרא דהכא. אבל ראיתי בהרמב"ם (פי"א מה' טו"א) דמפרש דדוקא על העומדין על הדריכה מזלפין א"כ דוקא לגת. וכ"מ בתוס' בע"ז שם ודוק:
ברש"י ד"ה אקפח מצטער הי' עה"ת המשתכחת ומקלל א"ע. לכאורה הו"ל לפרש כפשוטו דר"ט אמר כן בלשון תנאי ולאמת את דבריו נתכוין שאם אין כדבריו ששמע השומע וטעה יתקפחו בניו. אך י"ל דא"כ הו"ל למימר אקפח בני אם הלכה זו אינה מקופחת. ולא ס"ל כמ"ש התוס' ד"ה אקפח ע"ש. לכן פי' שנצטער ומקלל א"ע. אבל להאי פירושא קשה דאפי' את עצמו אסור לקלל כדילפינן במס' שבועות (לו.) עצמו מנין שנאמר רק השמר לך כו'. [וכמ"ש בטור ושולחן ערוך חו"מ (סי' כ"ז) דאפי' בלא שם דאינו לוקה איסורא מיהו איכא ע"ש]:
בתוס' ד"ה ששמע כו' ואפי' בחיבורים ע"י אהל טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות. וא"י ראייתם דהתם מטעם חרב כחלל אתינן עלה. [ולא משום חיבורין אכן באהלות (פ' ט"ו מ"י) מוכח הכי כמ"ש הרע"ב שם]:
בד"ה ארע"ק כו' שאין יודעין דין טומאה בחיבורין כו'. פי' וכיון דסבורין דהסודר אינו טמא אלא טומאת ערב שוב טועין ג"כ דהאדם טהור לגמרי [אי לאו משום אהל. ושוב יאמרו שאין באהל אלא טומאת ערב] דדוקא לדידן דהסודר טמא טומאת שבעה לכך האדם מיטמא טומאת ערב:
בד"ה ועל שאר כו' ולא הוי בית קיבול העשוי למלאות כו'. צ"ע דממשמעות לשונם נראה דבית קיבול העשוי למלאות לא שמי' בית קיבול. [וכ"כ התוס' בפירוש לקמן (נב:) ד"ה היא ע"ש] ובפ"ק דסוכה (יב:) לא משמע כן בגמ' אך התוס' הקשו שם ע"ש [ועי' בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ג) שהקשה סתירת דברי התוס' דלקמן ודסוכה אך לא הביא דברי התוס' דכאן]:
בד"ה גוזרני כו' לא חשיב משקה. וקשה א"כ מה אמרו ב"ה מפני מה כו' ואין מוסקין בטהרה. ומ"ש בתוס' ישנים בגמ' ע"ז הוא דוחק גדול. וצ"ל דב"ה ס"ל דטעמא דב"ש משום מראית העין אטו שאר משקין ודוחק. אך י"ל דהכי פירושא מפני מה כו' דיש לחוש שמא יבואו לומר דשמן בזיתים אינו מכשיר כלל וצ"ע. ומ"ש התוס' והשתא א"ש דתניא לקמן בריש פ' חבית כו' קשה חדא דאדרבה משמעות הסוגיא לקמן דמטעם אחר אינו מכשיר. ותו קשה לר' יהודה דפליג התם וסובר דמכשיר אטו פליג אהא דפשיט הכא לכו"ע דבמסקנא אינו מכשיר וצ"ע שם היטב בגמ':