שפת אמת/שבת/יג/ב
בגמ' שלא נשא פנים לתורה. י"ל פי' דקאי על הקב"ה שלא נשא פנים לתורתו של אותו תלמיד [וכדאיתא בתדב"א (פ' ט"ו) ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משא פנים] אך נראה יותר דקאי על התלמיד שלא נשא פנים לתורה שלא נזהר כראוי במה שכתוב בה [וכן פי' המהרש"א. וכ"מ בחי' הר"ן שהי' גורס שלא נשא פנים בתורה ע"ש]:
בתוס' ד"ה בימי כו' לא משום שיש לחלק כו'. וקשה מ"מ מה הי' דעתו של אותו תלמיד. [דרחוק לומר שלא הי' יודע מדרש חכמים דבנדתה תהא עד שתבא במים. כמ"ש הרשב"א ע"ש] ונראה כוונת התוס' דבאמת גם אותו תלמיד לא עלה על דעתו לחלק בין נדה לליבון. אלא דאיזה פעמים שהקיל באכילה ושתי' וקירוב נזדמן שהי' בימי ליבונה והיתה סבורה האשה כי בימי ליבון יש להקל. אבל טעם התלמיד הי' משום שהקירוב לא הי' נחשב בעיניו לאיסור ואילו הי' נזדמן בימי נדה הי' ג"כ עושה כך ואליהו שידע זאת שאל לה כך וכיון שהיא היתה סבורה לחלק בין נדות לליבון א"ל בימי נדותך כו' וא"ל ח"ו כו' כנ"ל:
בא"ד ומהכא דקאמר אכל עמי כו'. עי' במהרש"א שהקשה על דבריהם הא הכא בל"ז אכילה אסור כדתנן לא יאכל הזב עם הזבה. אבל נראה דלק"מ דמתוך דברי אלי' מוכח דלאו מטעם גזירה אתי עלה אלא מדברי תורה מדכתי' ואל אשה וגו' לא תקרב ובאכילה ושתי' מה לא תקרב איכא. לכן צ"ל שהושיטו זה לזה כלים וכדומה. וע"ז כתבו התוס' שלא הקפיד אלא על השכיבה בקירוב בשר כנ"ל:
בד"ה מטה חדא כו' ופלטי כו'. קצת קשה דאף בלא הסוגיא דהכא מוכרחין לומר כן דשם הי' באופן שלא הי' איסור משום יחוד. וקושי' התוס' י"ל דהתם סכנה הי' אם הי' נודע לשאול שהוא פרוש ממנה וחושש לקידושי דוד הי' חושבו למורד במלכות. תדע דהכי הוא מדלא גירשה לגמרי מביתו:
עי' מ"ש בהגהת אשר"י דבכרמלית מותר לצאת במחט סמוך לחשיכה כמו דמתיר רבא להעומד בכרמלית לשתות ברה"ר או ברה"י. אבל אינו מוכרח די"ל דפלוגתא דאביי ורבא אינו אלא אהא דלא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר ובזה מתיר רבא בכרמלית כיון דאפי' אם יוציא הכלי אצלו ליכא איסור דאורייתא והוי גזירה לגזירה. אבל הכא דאם יצא עם הכלי לכרמלית בודאי יצא ג"כ לרה"ר כמו שהוא רגיל לילך בחול מאחר שהתחיל לצאת והוא בתוך הליכתו לא ישים על לבו לדקדק שלא ילך אלא לכרמלית ולכן אסור אף בכרמלית דהוי גזירה אחת. וכן הוא משמעות הפוסקים והשו"ע שאין מחלקין בכאן בזה. ותו דלדבריו נמצא דלהפוסקים דהאידנא ליכא רה"ר צ"ל מותר בכל גווני ולמה סתמו הפוסקים לאסור [לבד המג"א (בסי' רנ"ב ס"ק כ"ג) שהתיר מטעם הנ"ל] וע"כ צ"ל דבכרמלית ג"כ אסור וממילא האידנא נמי דליכא ר"ה שוב ג"כ אסור משום לא פלוג וגם משום שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו ואין ב"ד כו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:
שם בגמ' ת"ר כו' שהיו מחבבין את הצרות. ברש"י שנגאלין מהן והנס חביב עליהו כו'. נראה לפרש מדעשו שמחה כשנגאלו איכא ראי' שמחבבין את הצרות דלכאורה הא יצא שכר הגאולה בהפסידו שנצטערו בשעת הצרה ומדעשו שמחה כשנגאלו ע"כ מוכח שהי' חביב להם שניהם הצרה והגאולה ממנה [ואפשר כן הוא כוונת המהרש"ל ע"ש]:
שם בגמ' איני והאר"י קשה רימה למת כמחט בבשר החי. אע"ג די"ל דוקא רימה שכך עשה הבורא יתברך להיות בזה צער המת אבל איזמל ומחט לא. וקצת משמע הכי מדלא אמר ר"י סתם שהוא מרגיש הרימה וממילא נדע דכן הוא במחט. וע"כ צ"ל דדוקא ברימה יש לו צער. מ"מ לא נראה לגמ' לחלק בהכי. ונראה דהוכחת הגמ' הוא מדהביא ראי' מקרא דאך בשרו כו' וא"כ אין לומר כוונת ר"י דמרימה לבד יש לו צער דזה לא מוכח כלל מהאי קרא. ומכאן תשובה נוצחת לבעל תיו"ט וסייעתו שכתבו באבות במשנת מרבה בשר מרבה רימה שכוונתם במאמר קשה רימה למת הוא מצד צער בזיון המת לנפשו. ולא ידעתי איך יפרשו סוגיא זו. וצ"ע גם בתשו' הרשב"א (סי' שס"ט) מביא התיו"ט שם [ועי' בשו"ת שבו"י (ח"ב סי' צ"ז) מ"ש בזה]:
שם בגמ' האוכל אוכל ראשון. ותמוה דחדא גזירה הוא והאוכל אוכל ראשון כ"ש הוא מאוכל שני ומ"ש התוס' ד"ה אוכל אינו מספיק לתרץ אלא מה דהתנא הוצרך להביא תרוויהו. אבל היא גופא קשה למה הוצרכו לתקן באוכל ראשון כיון דתקנו כן באוכל שני ממילא ידעינן גם באוכל ראשון. וי"ל קצת דבראשון כיון דמטמא חולין ג"כ ליכא חששא כולי האי דכל האוכל ראשון זהיר שלא להשתמש גם בטהרות דחולין. אע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין מ"מ מסתמא הטהרות הם במקום מיוחד משא"כ באוכל שני שאין מטמא בחולין אינו רגיל ליזהר לכך יש לחוש יותר דזימנין שדי בפומייהו נמי תרומה. משו"ה הוצרכו לגזור בפירוש נמי על אוכל ראשון אע"ג דליכא למיגזר בי' כל כך כנ"ל:
בתוס' ד"ה רש"י גריס כו'. ועל המדרש קשה לר"י כו'. ונ"ל דעיקר כוונת המדרש הוא דאלה פוסל הענין שקודם לזה. וכה"ג דהכא דכתיב אלה דברי הברית וודאי כן היא דקאי על התוכחה. כמו שהיה כתוב אלה בתחילת הפרשה. ובא לפסול הנאמר קודם זו הפרשה באיזה דרש. אבל אין כוונת המדרש דלא מצי קאי למעלה. ולא בא אלא לפסול הראשונים לזה הענין שהאלה קאי עליו. ואע"ג דהכא אמרינן דאי קתני אלו פי' דבעינן למימר קמן ולא הני דאמרן. י"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. אך לפי שהביא הר"ת ראי' מדברי המדרש להא דהכא נראה שהבין פי' המדרש כפשוטו ולדבריו שפיר הקשו התוס':