שפת אמת/עירובין/ח/ב
בגמ' א"ר כהנא כו' ד' אמות אינו מניח כו' אלא כנגד הקצר. נראה דגם אם רוצה למעט ולהניח את הקורה תוך ד"א במקום הארוך לא מהני כיון דשם מבוי אחרת עליו ואע"ג דבתוך ד"א דאמרינן בסמוך דבאלכסונו יותר מי' אינו מניח אלא נגד הקצר כ' שם הריטב"א דמ"מ יכול להניחו לפנים ממנו שלא יהי' באלכסונו כל כך מ"מ הכא מודה הריטב"א כיון דאינו מקום לקורה כלל משא"כ התם דלא הוי האיסור אלא מכח שבטל שם פתח ברוחב טפי מי' וזה יכול למעט כנ"ל:
שם בגמ' אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל כו' כנגד הקצר כו'. מסתימת הלשון הי' נראה דכיון דבכל אלכסונו א"י להעמיד הקורה צריך דוקא להעמידו במקום הקצר דכיון דאמר ד"ה משמע דלא פליגי תו כלל. אבל בחי' הריטב"א כ' דמ"מ רשאי להעמידו באלכסון קצת עד שיעמידנו על שיעור עשר. וקשה לשון ד"ה דהא אכתי פליגי נמי במבוי כזו [דלרבא גם כה"ג אינו רשאי להעמיד באלכסון]. וגם לפ"ז לכאורה מילתא דפשיטא הוא ומאי קמ"ל ר"כ. מיהו זה לק"מ דהו"א כיון דרוחב המבוי אינו יותר מי' הוי שפיר שם פתח גם כשאלכסונו מרובה מעשר קמ"ל דלא. אך יש להבין למה לא הביאו בגמ' דין זה בכל מבוי שב' הדפנות שוין ורוצה להעמיד הלחי בתוכו באלכסון של יותר מי'. ונראה דכה"ג שפיר מהני כיון דרוחב המבוי הוא פחות מי'. ודוקא הכא שאני משום דלולי הלחי היא פרוצה לגמרי מעבר הב' וכל המחיצה ע"י הלחי שמעמידו באלכסונו לכך צריך שלא יהי' יותר מי' כנ"ל. [וכ"כ הט"ז (סי' שס"ג ס"ק כ"א) להוכיח מדברי הטוש"ע שם. אכן לפמ"ש בקרבן נתנאל ליישב דברי הרי"ף מוכח דאפי' בכה"ג אינו רשאי להשתמש אלא נגד הקצר ע"ש]:
בתוס' ד"ה הכל מודים. בסוה"ד ורבא נמי אית לי' כו' משום היכרא ובסמוך מודה רבא כו' בין לחיים היכא דרחב ארבעה. וקשה דגם לדבריהם כיון דכל הטעם לאסור בלחי ולהתיר בקורה הוא משום דלחי משהו אבל קורה טפח א"כ לרבא דבפחות מד' אין איסור אלא בד' שוב רחב טפי מקורה ומ"ט אסור ועי' במהרש"א. וצ"ל דעיקר הגזירה הי' על לחי במבוי הפתוחה לכרמלית ומטעם לא פלוג אסרו גם בפתוחה לר"ה כשיש בה שיעור ד' דעשאוהו ככרמלית וממילא כשיעור ד' מיתסר. אך לפ"ז קשה דיותר הו"ל למימר דרבא מודה בפתוח לכרמלית דאסור בלחי משהו והיא מטעם דלחי משהו שייך גזירה טפי מבקורה. ולמה הוצרכו למינקט היכא דרחב ד'. [ועי' במלחמות מ"ש לדעת הרי"ף דגם ברחב ד' מותר לרבא]: