שפת אמת/כריתות/ו/א

שפת אמת כריתות ו א

דף ו' ע"א

בגמ' הניחא לרבנן אלא לר' דוסא כו'. לכאורה קשה אפילו לרבנן דלמה הוי ב' כתובין הלא אפי' אי בעלמא נעשה מצותו מועלין מ"מ צריך קרא והניחם שם לאוסרן לכהן הדיוט. [והך קרא דכתיב גבי תה"ד לאו יתורא הוא דהא דרשי' נמי מיני' דרשא אחרינא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר]. אכן לפמ"ש בס' באר שבע דמעילה דהכא רק בבגדי כ"ג ביו"כ. אבל בגדי כהונה דעלמא ס"ל דאין בהם מעילה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ע"ש. א"כ א"ש דאי אית בהו מעילה ממילא אסורין גם לכהן הדיוט דהוא ודאי יהנה מהם:

שם בגמ' בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא. דקדק בני אברהם מרדכי שי' למה מעיקרא אמר ט' קבין לימא נמי סאה וג' קבין או לימא הכא כ"א קבין. ואפשר דצריך לשקול בפ"ע ג' סאין וג' קבין להיות הכרעות אלו במשקל:

שם בגמ' אם נתן בה דבש פסלה ואם חסר אחת מסממני' חייב מיתה. משמע דבנתן בה דבש ליכא חיוב מיתה. ואפשר דמיירי בדבש כ"ש דבטיל ברוב ופסולה רק מדרבנן [כיון דעביד לריחא כמו דבר דעביד לטעמא דלא בטיל מדרבנן כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) בשם האו"ה]. ולהכי ליכא חיוב מיתה אע"ג דמרבינן עירובו מכל דבש. מ"מ י"ל דהיינו בפחות מרוב. מיהו פסלה משמע מדאורייתא ולכן נראה דהא עיקר קטורת י"א סממנין ומ"מ מערבין בורית כרשינה משום דרק סממנים אסור לערב ולא דברים אחרים. ולכן י"ל דבדבש נמי אין הקטורת נפסלין ורק איסור בפ"ע עביד מה דהקטיר דבש. ולהכי קאמר פסלה דפסלה מלהקטיר מכח איסור דבל תקטירו. אבל אי הקטירן יצא וא"צ להקטיר קטורת אחרים דמצוה הבאה בעבירה לא שייך הכא דאין המצוה בא ע"י עבירה דאם לא הי' נותן בה דבש ודאי הי' מקיים המצוה שפיר. וא"כ לא שייך לחיובי מיתה כיון דבהקטרה זו קיים המצוה לא מיקרי זה קטורת זרה (בפרט לרש"י [דהחיוב הוא משום ביאה ריקנית ביוה"כ לפני ולפנים] דביאה ריקנית ודאי לא הוי). מיהו במ"א כתבתי דהיכא דעושה עבירה בשעת עשיית המצוה חשוב מה"ב אפי' אין המצוה באה ע"י עבירה כיון דעשיית המצוה עצמה עבירה היא. מ"מ י"ל כיון דקי"ל בפסולים אם עלו לא ירדו כל שהי' פסולו בקודש. וא"כ כיון שיש בה כל הסממנין יהי' ראוי לקודש רק מטעם שעירב בה דבש שוב אם עלה לא ירד וכיון דלא ירד ומתכשר ע"י המזבח ליכא חיוב מיתה רק דפסולה לכתחילה להעלותה. משא"כ בחיסר אחד מסממני' דלא הי' ראוי מעולם לכך שפיר חייב מיתה. מיהו עדיין יש לדקדק כיון דמזבח הפנימי מקדש פסולין אפי' אין ראוין כלל כדאר"א בזבחים (כ"ז:) וא"כ גם בחיסר לא ירד ולמה חייב מיתה. אך אין זה קושיא דנהי דלא ירד מ"מ כיון דלא קיים מצות הקטרת שהרי חסר שפיר הוי קטרת זרה. אבל ביש בה כל הסממנים נהי דפסול מפני הדבש כיון דלא ירד שפיר קיים המצוה. מיהו זה יתכן רק בכל השנה במזבח הפנימי. אבל למאי דפרש"י וכן משמעות הגמרא ביומא (נ"ג) דמיירי ביוה"כ ושם ליכא קידוש מזבח רק על המחתה וכלי שרת אין מקדשין פסולין ליקרב ואם עלה ירד שפיר יש לחייב מיתה גם בנתן בה דבש. ואפשר דנקט פסולה ולא מיתה משום דמיירי נמי בקטרת דכל השנה גם כן עכ"פ. ועיין מה שכתוב אח"ז:

שם בגמ' ואם חיסר אחת מכ"ס חייב מיתה. פשיטא דלישנא משמע אפי' בכל השנה בהיכל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' כה"מ). אך הטעם לא נתבאר. והרמב"ם כתב דהוי קטרת זרה. ומאי בכך הא רק לאו גרירא הוא לא תעלו עליו ק' זרה ומנ"ל דחייב מיתה. ואפשר דממעשה דנדב ואביהוא נלמד דהקטירו אשר לא צוה ה' ומתו דכל האי מיתה דהכא בידי שמים היא. ובזה אפשר נמי ליישב מה דבנתן בה דבש ליכא מיתה כיון דזה איסור בפ"ע בהקטרת דבש. ואנן לא מצינו מיתה רק בקטורת אשר הם בשינוי כגון חיסר בה. אבל מה שנפסל ע"י הדבש לא הוי קטרת אשר לא צוה וצ"ע בזה:

שם כל מעשי' לא יהי' אלא בקודש. צ"ע דהאי קרא כתיב בקטורת שעשה בצלאל והם לא היו בקודש שלא היה עדיין משכן. וצ"ל בדוחק דצריך להיות במקום הקדוש ביותר. וגם אז היה צריך לעשותן עכ"פ תוך הענן ולא חוץ למחנה. וממילא משתמע לאחר שיש מקדש צריך לעשותן בעזרה דהיא מקודש יותר:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י כו' והכא לא תני. פרש"י דר"י בעי לאקשויי אדר"י ב"ר חנינא. ופי' זה תמוה בעיני דאיך שיהי' תקשי כיון דהי' דבר הראוי לציבור ולהכי א"י למכור לאחרים רק לגזבר כדי לחזור ולקנות ממנה. א"כ למה לא תני וחוזרין ולוקחין. ודאי למסקנא דר"י דאחד מסממני הקטרת א"ש כיון דעדיין אינו ראוי להקטיר. והאומן יעשה מזה קטורת ואין לוקחין מיד ממנו להכי לא תני וחוזרין ולוקחין אבל לפרש"י הגם דלא נעשה בקודש מ"מ למה לא יחזירנו מיד לקנות ממנו. ולכן נראה דאה"נ דר"י מקשה לכל הפירושים ומתקיף לה על המקשן והתרצן דהכא בלא"ה בע"כ בא' מסממנים מיירי ושוב ל"ק אדר"י ב"ח כנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף