רש"י/כריתות/ו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות ישנים רש"ש |
בבואה לבבואה. צל לצלו:
ולאו מילתא היא. דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה:
קרא. דלעת:
רוביא. תלתן והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי:
קלקי. אשפות:
ולא על אפדני דפומבדיתא. שלסטין היו כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכז.) פומבדיתאה אלוייך אשני אושפיזך:
גילדנא סריא. דג קטן מוסרח כדאמרי' בפ"ק דמועד קטן (דף יא.) כוורא סמוך למיסרחיה מעלי:
מכותחא דרמי כיפי. אפילו כותח שהוא משובח וחזק שמשבר את האבן כששופכין הימנו ע"ג האבן אעפ"כ לא תאכלו הימנו כדאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) שלשה דברים נאמרו בכותח מטמטם את הלב כו':
כיפי. סלע כדמתרגמינן סלע כיפא:
ואם הריח בה. בקטרת של ציבור פטור:
קול. הנהנה מקול הכנורות ונבלים של כלי שרת:
ומראה. הנהנה ממראה יפה של היכל:
וריח. הקטרת:
ומשני ריח דקאמר אין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצוותו וכי קאמר מעל קודם לכן:
תרומת הדשן. מועלין בה דכתיב ושמו דמשמע שם תהא גניזתו:
שם את העגלה. שם תהא קבורתה לעולם:
הערופה. משמע היא אין אחרינא לא:
הצרי. שרף נטף כדמפרש לקמן שרף [הנוטף] מעצי הקטף ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומ"א:
צפורן. שחלת דמתרגמינן טופרא שחלקה כצפורן:
חלבנה. גלבנ"א:
שבולת נרד. חד הוא ובלעז שפיג"א:
קילופה. בשם וזהו ששמו קנמון:
(ט' קבין). סך הכל שס"ח מנין:
יין קפריסין. שבא ממקום ששמו קפרס. ע"א בגליון יין קפריסין שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס מ"ר:
בורית. סאבו"ן:
כרשינא. הבא מאותו מקום. ל"א עשב הנקרא אירב"ה שנוטי"א שעושין ממנו בורית שקורין ספוני מפי הרב הגדול:
רובע. הקב:
מעלה עשן. שם עשב:
כיפת הירדן. עשב הגדל על שפת הירדן:
פסלה. דכתיב כי כל שאור וכל דבש (ויקרא ב):
חייב מיתה. כי עייל ביוה"כ דכתיב (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה:
רשב"ג. לפרושי אתא:
ששפין. מושחין:
שתהא נאה. ששחורה היא:
שתהא עזה. שיהא ריחה חזק:
למקדש. שבעזרה היו מפטמין:
מסייע ליה כו'. מדלא מפרש ליה (לברא בשעת שריית) סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש בעזרה:
המקדיש נכסיו. קיי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:
והיו בהן דברים הראויין לקרבן ציבור. דקיי"ל המקדיש נכסיו ויש בהן דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי ליחיד מוכרין אותו ליחיד הצריך קרבן והראוי לציבור א"א להקריבו דבעי לקנותו מתרומת הקופות הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומני בית אבטינס שהיו נוטלין קטרת במס' שקלים בפרק התרומה מה היו עושין (הלכה ד):
הא תנא להו. התם במסכת שקלים והני ראויין ליחיד כמו לצבור:
בהמה וחיה. לאו דוקא:
אלא לאו קטרת. דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וקשיא לר' יוסי בר' חנינא:
באותה הניתנת כו'. לעולם בקודש נעשית ולא הספיקו ללוקחה הימנו עד שהקדישה:
מותר קטרת. שבכל שנה היה נשאר מאותן ג' מנים יתירין שכהן גדול מכניס ולא היה מקטיר אלא מלא חפניו ונשאר המותר ואותו מותר לא היה ראוי לשנה הבאה מניסן ואילך דניסן ראש השנה דתרומת שקלים דאמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה במסכת ראש השנה (דף ז.). ומה היו עושין בו:
מפרישין. מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזקים את בדק הבית:
ומחללין. את מותר זה על (מותר) מעות דכל זמן שהיא בקדושתה אינן רשאין לתתה לאומנין דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם:
ל"ג תני רב יהודה אלא ה"ג בכולהו מותרין תני חוזרין כו' והכא לא תני. והא מדתני בכולהו מותרין הניתנין לאומנין חוזרין ולוקחין אותן כו' והכא לא תני הכי מכלל דלאו בקטרת גמורה קמיירי אלא בשנעשית חולין וקרי לה ראויין לקרבנות צבור ותיובתא דר' יוסי בר' חנינא:
אלא אמר רב יוסף. מאי ראויין דקתני אחד מסממני הקטרת ולא קטרת פטומה:
שס"ח מנין. דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל. בורית ויין ומעלה עשן לאו סממנין נינהו: