באר שבע/כריתות/ו/א

באר שבע כריתות ו א

דף ו' ע"א

ומי איכא מעילה בריח כו'. תימה אמאי לא פריך הכי על משנה שלמה בפ"ב דמעילה דקתני הקומץ והלבונה והקטורת מועלין בהם וכן קשה בפרק כל שעה דפריך על הא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מברייתא דהכא דקתני אלא שמעל טפי ה"ל למיפרך מן המשנה שהבאתי וצל"ע:

קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. בפרק כל שעה דייק מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא והקשו התוס' התם דהא בפרק החליל תניא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה ופריך התם בירושלמי היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלמא דאפילו איסורא ליכא ולא תירצו כלום. אבל בפרק החליל תירצו דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה. ולא נהירא לי דלשון אשה היתה בוררת לא משמע כן אלא בוררת ממש כדמשמע בהירושלמי שהבאתי וכדאמרו בפרק טרף בקלפי כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת והיינו מטעם שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי להריח יותר כדפירשו התוספות גופייהו התם ה"נ יש לומר לענין אור בית השואבה שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי לראות יותר דמאי שנא וכדתנן בתמיד אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגריפה:

ריח אחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה אבל קול ומראה לעולם אין בהם משום מעילה לפי שאין בהם ממש. הכי מפרש רב פפא בפרק כל שעה :

והרי תרומת הדשן דנעשית מצותה ומועלין בה. הקשה ר"י דהכא משמע דתרומת הדשן מועלין בו לאחר שנעשה מצותו ובפרק ולד חטאת במעילה תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין וקאמרינן בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח וכו' והשתא קשה דמשמע דמזבח החיצון נמי לא נהנין ולא מועלין ומפרש ר"י משום דקתני דישון מזבח הפנימי והמנורה לא מועלין משמע דוקא בתר דישון לפי שהדישון מוציאו מידי מעילה לפי שנעשית מצותן אלמא מצוה לדשנן ואהא קאמר בשלמא מזבח החיצון מצוה לדשנו דכתיב ושמו אצל המזבח ואדרבה אפילו מעילה אית ביה מדכתיב ושמו ודרשינן בסוף תמורה ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר אבל מזבח הפנימי מנלן שמצוה לדשנו וריצב"א מפרש דלאו אדיוקא קאי אלא לא נהנין ולא מועלין מדאורייתא קאי דליכא למימר לא נהנין מדרבנן כמו לא נהנין שבגמ' דבירושלמי דיומא פרק ב' מוכח דלא נהנין מדאורייתא דגרסינן התם מנין לדישון מזבח הפנימי דכתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן שאינו צריך. אם לקבוע לה מקום פי' למוראה ונוצה כבר כתב אצל המזבח ואם ללמדך שתהא במזרחו של כבש כתיב קדמה ואף הוא דריש אצל אצל פי' דאם ללמד שתהא תרומת הדשן במזרחו של כבש מדכתיב אל מקום הדשן ונימא הרי זה בא ללמד ונמצא למד להא לא איצטריך דתיפוק לן מג"ש נאמר כאן אצל המזבח ונאמר בתרומת הדשן אצל המזבח מה כאן במזרחו אף להלן א"כ אל מקום הדשן למה לי ש"מ למזבח הפנימי מנין שהוא אסור בהנאה אל מקום טהור שיהא מקומו טהור ואיכא דאפיק ליה בקל וחומר ומה מזבח החיצון אסור בהנאה מזבח הפנימי לא כל שכן אלמא דאסור בהנאה מדאורייתא במזבח החיצון והשתא הכי פירושו בשלמא מזבח החיצון אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי מנלן שיהא אסור בהנאה לאחר שנדשן דאפילו קודם דישון מנלן שיהא אסור דאפילו גופיה לא ידעינן שיהא מצוה לדשנו וא"כ משנעשה אפר נימא דנעשית מצותו ויהא מותר בהנאה ומשני דמדשן נפקא וא"ת מאי קא פשיט ליה מדשן אכתי תיבעי לך מנלן דאסור בהנאה.

וי"ל דגמרא דידן לא חשש אלא להביא פסוק שצריך דישון ומסברא ידע דכל הדשנים שוים ליאסר בהנאה או מק"ו כדאיתא בירושלמי או משום דעיקר פשטיה דקרא בדשן מזבח החיצון אלמא דמחמת יתור דלא צריך למכתביה מוקמינן ליה בפנימי ומנורה וחשיב ליה כמין היקש דאיתקוש כולהו לחיצון וא"ת אם כן לימא הכא משום דהוה ליה מזבח החיצון ופנימי ומנורה שלשה פסוקים הבאים כאחד י"ל דאין כאן פסוק מיותר דהא איצטריך למצות דשן להניח אצל המזבח ועוד נראה דאחר שלמדנו מצות דישון פנימי ומנורה להניח אצל המזבח חשיב כל הדשנין כמו דבר אחד דאל"כ היכי נפיק בירושלמי מק"ו הא שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ואל תתמה על מה שפירשתי דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אע"ג דהכא קאמר מועלין כו' הא קאמר נמי עגלה ערופה מועלין בה ובההיא לית בה מעילה אלא איסור הנאה קאמר וכה"ג איכא נמי במעילה פרק ולד חטאת חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וקאמר בגמרא דגמר אמו אמו מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המוקדשין מועלין בו ובכור הוא קדשים קלים ולית ביה מעילה וחלב המוקדשין נמי לית ביה מעילה כדתנן התם דלאו קדשי ה' אקרי אלא מועלין כדקאמר לאו דוקא אלא איסור הנאה וא"ת כיון דפרשי' דיש בו איסור הנאה מדאורייתא היכי קתני בפרק ולד חטאת המקדיש דישון בתחלה מועלין בו והיכי חייל עליה הקדש כיון דאסור בהנאה מדאורייתא י"ל דלאו בדישון מזבח איירי מדקאמר בתחלה משמע דאיירי בדבר שלא הוקדש מעולם אלא במקדש דשן כירתו וכן פרש"י ואצטריך לאשמועינן דקדושה אע"ג דאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית כדקתני התם בסיפא כל הראוי למזבח כו' אי נמי אפילו אם תימצי לומר דלאו בדשן כירה איירי דא"כ לא הוה ליה למימר דישון סתמא איכא למימר דאיירי בדשן מזבח לאחר שהוציאוהו חוץ לשלש מחנות ואשמועינן דלא הוי כשאר דשן ליאסר לעולם ולמאי דפרישית דליכא מעילה בתרומת הדשן ניחא הא דתנן במעילה אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ומקשים ליחשב נמי תרומת הדשן דיש בו מועל אחר מועל ומתרץ ר"י דהוה בכלל בהמה דמאפר קדשים הוא בא. ומיהו גם לפירוש ריצב"א צריך לומר תירוץ ר"י דנהי דבתרומת הדשן ליכא מעילה מ"מ ליחשב אפר תפוח דלכ"ע אמר בפ"ב דמעילה דמועלין בו קודש תרומת הדשן.

וא"ת מאי שנא דדישון מזבח הפנימי אפילו קודם דישון לית ביה מעילה כדאמר בפרק כל שעה דקטורת לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה ודשן מזבח החיצון מועלין בו לכ"ע קודם דישון י"ל דבדשן מזבח החיצון מועלין בו כיון שמחוסר עבודה שצריכה בגדי כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' אבל דישון מזבח הפנימי אע"פ שמחוסר דישון אין זה חסרון עבודה דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה ואע"פ שהשוינו כל הדשנים היינו לאחר שהניחם אצל המזבח דאז נעשית מצות כולן דאפילו בתרומת הדשן אין בה עוד שום עבודה ואפילו הכי אסורה בהנאה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלא דמעילה לית בה דלאו קדשי ה' קרינן ביה כיון דלא מיחסר ביה תו שום עבודה והוא הדין בדישון מזבח הפנימי דאסור בהנאה מק"ו כדפרישית אבל לענין שיהא צריך לבגדי כהונה אין לעשות ק"ו כיון דלא אשכחן בו שום עבודה אחר שנעשה דשן רק מצות דשן כדאשכחן בחיצון דצריך הרמה והשתא נמי ניחא הא דאמר בשילהי מסכת תמורה עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה ואמאי והא לא נעשית מצותה דאכתי מחוסר השלכה אצל המזבח ולמאי דפרישית ניחא דכיון דהשלכה לא אשכחן דבעי בגדי כהונה כנעשית מצותה חשבינן ליה ור"י תירץ דשאני התם שעבודות הדם מתירות אותם. כך כתבו התוספות ביומא פרק הוציאו לו:

משום דהוו להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. במעילה פרק ולד חטאת קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למ"ד אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר והא דקאמר ובגדי כהונה לא בכל בגדי כהונה מיירי שהרי בפרק האיש מקדש אמרינן בגדי כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה התורה למלאכי השרת כו' אלא מיירי דוקא בארעה בגדי לבן שהכ"ג נכנס בה לפני ולפנים ביוה"כ:

ולמאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כו'. הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובים אלא בעי לשנויי אפילו אם תימצי לומר דסבר כרבי דוסא:

משום דהוי תרי מיעוטי כתיבי בחד הוה סגי. וכן בסוף פרק כל הבשר גבי עזים העזים ונראה לי דאי לא כתב אלא חד מיעוטא הוה אמינא נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו ג' כתובים הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובים אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא. ואין להקשות היכי הוה ס"ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מעוט אחר מעוט לרבות י"ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מעוט אחר מעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי' מכח שום דרשא או ק"ו או בנין אב להכי איצטריך מעוט אחר מעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למעוט אחר מעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די"ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידכו כיון דסבירא להו שני כתובים הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא דבעל כרחך יש לומר כדפרישית א"נ אי לא כתיבי שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למעוט אחר מעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו ג' כתובים הוה ליה כל חד כמו מעוט והוה ליה תרומת הדשן ומעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט כך כתבו התוספות ביומא פרק הוציאו לו ובפרק כל שעה הקשו ג"כ אמאי איצטריך תרי מעוטי בחד סגי דלהכי כתבינן דלא למילף מינייהו ותירצו דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מלתא דלא דמי כל כך לאיסור אבל מילתא דדמי לאיסור לא להכי איצטריך תרוייהו:

תנו רבנן פטום הקטורת. ביומא פרש"י פטום פירוש כתישת הסימנים ותקון הקטורת נקרא פטום ואין לשון דישון כמו שור של פטם אלא לשון תקון וכתישה:

משקל ששה עשר ששה עשר מנה. לא שמעתי מפני מה נותן מזה ע' מנין ומזה לא כי אם י"ו מנין ומזה פחות מכן אבל נראה שלפי חזקו ופלפולו של כל סם היה מקיל במשקלו ונותן יותר מן הסם שאין חזק כל כך כך כתב הכלבו. ואני מצאתי כתוב וז"ל דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומר שהם עיקר הקטורת ומהם ירבו ליתן בקטורת יותר משאר הסממנים והני דאתו מריבויא דסמים סמים דפשטיה דקרא לא הוו אלא ארבעה גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנלן דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמונים או ששים. ואפשר לומר דבד בבד בגימטריא י"ד ור"ל שבעה בשבעה יהיה והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהני ארבעה דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד דהבד שהיא שמושית לא מוקמינן לה בגו מניינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא וא"כ הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמרן וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סממנין ושיעורן הלכתא גמירא להו בכלל שיעורין:

וקנמון תשעה. כתב הסמ"ג וקנמון אינו קאניל"א בלעז שהרי מקאניל"א יש הרבה ואלו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה שנגנז ולא נשתייר מהן כ"א מעט ומשתכחי בי גזא דצומצמאי מלכותא ע"כ. והביאו הכסף משנה וכתב ולפי זה גם כן עכשיו אינו שהרי נמצא הרבה:

מלח סדומית. פירש הכלבו הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כי לא מן השם הוא זה שהרי קטורת אין טעון מלח כדאיתא בהדיא בפרק הקומץ רבה דתניא אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טעונים מלח דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על המזבח החיצון אף כל כו' יצא קטורת שאינה על מזבח החיצון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה מהלכות איסורי מזבח אע"ג דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דקטורת טעון מלח. ונראה לי טעמו של הרמב"ם ז"ל הוא משום דמשמע במסכת תמיד כר"י דקטורת אין טעון מלח כיון דתנן בפרק היו כופתין הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום כו' הרי שנה לנו המקום והשעה של מליחת האברים ואלו גבי מעשה סדר הקטורת ששנה לנו בפרק אמר להם הממונה ברכו ובשאר פרקים לא זכר ולא פקד כלל שהיו נותנים בו מלח ועוד דברייתא שלמה שנינו בתוספתא דמנחות ריש פרק ששי דהקטורת אין טעון מלח וכן נראה מתרגום אונקלוס מדפירש מלת ממלח הנזכר במעשה קטורת מעורב ולא פירש כמשמעו מלח ממש והי לך לשון הרמב"ם ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים ודבר זה קבלה כו' וכתב שם הכסף משנה עליו זהו כר"י בנו של ר"י בן ברוקא שהבאתי לעיל. ואע"ג שלא נמצא כתוב בספרי הרמב"ם שלפנינו שהזכיר הרמב"ם קטורת בהדי יין והדם והעצים אין זה אלא טעות דלוג סופרים ותדע שהרי כשכתב הרמב"ם שם בסוף הפרק וז"ל ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף עכ"ל. הרי לא זכר כלל כאן קטורת אלמא דס"ל כר"י בנו של ר"י בן ברוקא דקטורת אין טעון מלח וכדכתב הכסף משנה ומה שלא נמצא כתוב בספרים שלפנינו לעיל בדברי הרמב"ם שהבאתי קטורת טעות דלוג סופרים הוא כדאמרן ואפילו לרבנן דסבירא להו דקטורת טעון מלח היינו דוקא בראשו של מזבח בשעת הקטרה ולא בשעת כתישת הסממנים ותקון הקטורת כמו שעלה על דעת הכלבו שאין זה מקומו ושעתו כלל כדאיתא בהדיא התם בפ' הקומץ רבה בשלשה מקומות המלח נתונה כו' בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטורת כו' והא ודאי דהכלבו איירי בשעת כתישת הסממנים ותיקון הקטורת ולא בשעת הקטרה והקרבה שהרי קאי בפטום הקטורת ולא בהקרבת הקטורת. לכן נ"ל הא דלקחו מלח סדומית לא שהיו נותנים אותו בקטורת עצמו אלא כדי לשרותו ביין קפריסין או בתוך חמר חיור עתיק כדי לשרות בהן הצפורן או לשם תיקון אחר ודבר הלמד מענינו הוא כיון דתני מלח סדומית במיצעא בהדי דברים הבאים לתקון הקטורת וכך כתב הבית יוסף בהדיא בטור א"ח סימן קל"ג שהמלח סדומית בא לתקון הקטורת וכן משמע בפשיטות מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש והשתא שפיר מיושב מה שהי' הכלבו קוהה בדבר מלח סדומית רובע שכתב ואין בידי למה רובע וזה לפי מה שעלה על דעתו שהיו נותנין אותו בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח ודאי קושיא היא אבל לפי מה שפירשתי שלא בא רק לתקון הקטורת אין שום מקום לקושיא זו למה רובע כמו שאין להקשות על השיעורים של שאר דברים שהיו נותנים בקטורת מכח הטעמים שפירשתי לעיל בדבור המתחיל משקל ששה עשר. כן נראה לי:

מעלה עשן. פרש"י שם עשב ואפשר שנקרא כן לפי שמתמר ומעלה עשן הקטורת כמקל שאינו מתפזר לכאן ולכאן וכן פירש הרמב"ם:

ואם נתן בה דבש פסלה. נראה לי דנקט דבש יותר משאור ושאר דברים שפסלה התורה לרבותא אע"פ שנתכוון שיהיה נודף ריח טוב יותר כדתני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה:

חיסר אחת מכל סממניה. לאו דוקא חיסר אלא ה"ה אי יתיר ולא נקט חיסר אחת מכל סממניה אלא לאפוקי אם חיסר בורית כרשינה ויין קפריסין ומלח סדומית הואיל ולאו סממנין נינהו אינו חייב מיתה שהרי אלו לא היה מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין והוא הדין לבורית כרשינה ומלח סדומית וכפת הירדן שאינן באים אלא לתקון מעשה הקטורת. ואע"ג דאיתא בירושלמי פרק טרף בקלפי לא נתן לתוכה מלח חייב מיתה לפי דעתי טעות סופר הוא אבל הא ודאי אם חיסר מעלה עשן חייב מיתה אע"פ שאינו בכלל הסממנים ואינו בא אלא כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה כמקל ולאפוקי ממה שכתב הרב מהרי"ק ז"ל בב"י בטור א"ח שאע"פ שחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו לא כן אבי פה קדוש יאמר זה שהרי גמרא ערוכה דידן ביומא פרק הוציאו לו וירושלמי פרק טרף בקלפי קאמרי תרוייהו בהדיא שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה ובסמוך אעתיק לשון הגמרא דידן וירושלמי וכן פסק בהדיא הרמב"ם בסוף הלכות יום הכפורים:

חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. פרש"י חייב מיתה כי עייל ביוה"כ דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה כו'. תימה רבתי בעיני שהרי ביומא פרק הוציאו לו תניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלמה מהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסירה. הרי קמן מבואר באר היטב דהא דתניא חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה לאו פירושו משום ביאה ריקנית כדפרש"י מדפריך הגמרא ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית אלא פירושו משום שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה כדכתיב הקטורת דמשמע שלמה ולא חסרה ואפילו לא נכנס לפני ולפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב חייב מיתה משום מקטיר קטורת זרה ומשום ביאה ריקנית וכן משמע בהדיא בירושלמי בפ' טרף בקלפי דקאמר חיסר בה אחת מסממניה או שלא נתן לתוכה מעלה עשן וכו' חייב מיתה אמר רבי זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ומדקאמר ועובר משום הכנסה יתירה משמע שרצונו לומר מלבד שחייב מיתה על שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה חייב מיתה אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה ריקנית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק ב' מהלכות כלי המקדש שכתב וז"ל חסר אחת מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה ובסוף הלכות יום הכפורים כתב וז"ל חסר מן הקטורת אחת מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצות כו' הרי כתב בהדיא דמלבד שהוא חייב מיתה אם חיסר מן הקטורת אחת מסממניה אע"פ שנתן בה מעלה עשן בשביל שעשה קטורת זרה חייב מיתה נמי על ביאתו בלא מצוה ולא כדמשמע מתוך פירוש רש"י שאינו חייב מיתה מפני שעשה קטורת זרה אלא מפני שנכנס למקדש שלא לצורך:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. פירש"י רשב"ג לפרושי אתא ולא פירש כיצד לפרושי אתא וממה נשמר. ונכון לומר שרשב"ג בא לפרש דברי הת"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק"ה כמו הצרי אין בגלעד שזה בודאי לא יכניס בקטורת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפין העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטורת ולאפוקי מהרמב"ם שנראה מדבריו שהוא מפרש שרשב"ג בא לחלוק ולומר שהצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו הוא הנכנס בקטורת לא העץ ופסק כת"ק כדפירש הכסף משנה ע"ש:

בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה ויין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה וכן הוא בירושלמי פרק טרף בקלפי אך שם גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגרסת גמרא דידן עדיף טפי שגורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה:

והלא מי רגלים יפין לה. כתב הכלבו יש מפרשים מי רגלים מעין אחד הוא ששמו מי רגלים ואי אפשר לומר מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת ע"כ. ואני אומר אלו המפרשים ירדו אל מעין שלא היה ולא נברא לשאוב מים חיים והעלו בידם מי רגלים וחלילה וחס לפרש כן כי שבוש גדול וטעות גמור הוא אם מכח סברא אם מכח גמרא. מכח סברא מה העדר כבוד יש מכח השם מי רגלים שיש למים אלו של מעין זה אם לא יזכר ולא יפקד כלל השם מי רגלים על אלו מים בכניסתן למקדש. אם מכח גמרא הלא גמרא ערוכה בפרק דם חטאת מפרש אותו מי רגלים ממש מדפריך התם על המשנה דקתני דם חטאת שניתז על בגד שטעון כבוס והא בעי דם חטאת שבעה סמנים השנויים במסכת נדה בפרק האשה שהיא עושה לענין כתם וחד מנייהו מי רגלים והתניא בפטום הקטורת אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש והא ודאי דמי רגלים משבעה סמנין הוא מי רגלים ממש כמפורש התם במשנה ובגמרא מי רגלים שהחמיצו תנא כמה חמוצן שלשה ימים ואם הם של זקן או של ילד כו' וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות מעשה הקרבנות כל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש וממילא הנך מי רגלים דהכא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש מדפריך הגמרא מינה ולמי שרוצה לעקש ולומר לעולם אימא לך דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת לא איירי במי רגלים ממש אלא מעין אחד ששמו מי רגלים והכי פריך הגמרא אם אין מכניסין למקדש אפילו מים זכים וצלולים של מעין ששמו מי רגלים מפני הכבוד כל שכן שאין מכניסין מי רגלים ממש במקדש מפני הכבוד אביא לו ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה בשום פנים דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש מדברי הירושלמי פרק טרף בקלפי דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד ומדקאמר אלא שאין מכניסין ריח רע אלמא דמי רגלים ממש קאמר אבל אם לא מפני הכבוד לא היו מניחין מלשרות במי רגלים מפני ריחן רע שהרי הלבונה ריחה רע ומנויה עם סמני הקטורת לכן אומר אני כל המפרש בענין אחר טועה הוא ומהפך דברי אלהים חיים:

אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש. והטעם מפני הכבוד כדאיתא בירושלמי פרק טרף בקלפי. וראיתי מי שהקשה וז"ל וא"ת מנלן שאין מכניסין מי רגלים למקדש והלא קרבו ופרשו קרב על גבי המזבח וי"ל דלית לן אלא מה דאמור רבנן ע"כ. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דשאני מי רגלים שאינן באים אלא לתקון בעלמא וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם למקדש מפני הכבוד וראיה משופר שאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה ואפילו הכי אסור ליתן לתוכו מי רגלים כדי לצחצחו מפני הכבוד כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה כל שכן למקדש שהוא קדושת הגוף שדוד קדש הרצפה מתהום ארעא כו' כדאיתא בזבחים ובפסחים לאפוקי קרבו ופרשו הוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב כן נראה לי:

קדש היא קדש תהיה לכם. בירושלמי בפ"ד דשקלים ובפרק הוציאו לו איתא פטמה בחולין רבי יוסי ב"ר חנינא אומר פסולה כו' מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש:

מותר הקטורת מה היו עושין בו כו'. בפ"ק דשבועות מייתי הך משנה וכתבו התוספות התם מותר הקטורת פי' הקונטרס מותר משלשה מנין היתרים בכל שנה ממלא חפנים ביום הכפורים דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמים שס"ה מנין למנין ימות החמה וג' מנין לחפני כ"ג ביום הכפורים ומשס"ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י"א מנין כמנין ששנות החמה יתירין על שנות הלבנה ואע"פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט מכל מקום צריכין היו לחדש בר"ח ניסן כדי שיהו מתרומה חדשה. ומיהו הא דתניא בפ"ק דכריתות דאחת לע"ב שנה היו בו חצאין של שיריים אי אפשר לפרש אלא ממותר שלשה מנין של יוה"כ שהרי כל מותר של י"א מנים של שנים פשוטות היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוים רק שעה אחת ותפ"ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב' מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דמשס"ה ולא דק וי"ס דלא גרסינן שתים אלא אחת לע' שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימר דלא דק דאי גרסינן שתים לא ניחא כ"כ ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרסינן אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ששים שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו:

מפרישין לא גרסינן ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך:

מפרישין שכר האומנין. פירש הקונטרס שמזכין להם על ידי אחד מן הגזברין ולפירושו הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב"ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין וא"ת ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במסכת שקלים בפרק התרומה דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפילו לרבי עקיבא נמי דאמר מתחלל על המלאכה הני מילי בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי א"נ הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להם מתרומה חדשה ולמ"ד במעילה בפרק ולד חטאת דהני אומנין כאומנין הבנין מ"מ אינן יכולין ליתן הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית עכ"ל התוספות. ואני אומר שהדין עם רש"י מה שפירש מותר הקטורת כו' משלשה מנין היתירין בכל שנה ממלא חפנים ביום הכפורים כו' דהכי משמע בהדיא מהברייתא דבסמוך דקתני והשאר ניתנת לאומנין בשכרן כדתנן מותר הקטורת כו' ולשון והשאר אינו נופל אלא על ג' מנין יתירין כו' כיון שנזכר בפירוש שיש מותר לאפוקי על שס"ה מנין אינו נופל לשון והשאר שהרי לא נזכר שיש מותר וכיון שכן ממילא הא דקאמר כדתנן מותר הקטורת היינו מותר של ג' מנין ועל שאר פרטי דבור התוספות הקשה הרב רבי לוי אבן חביב ז"ל בתשובה סימן קי"ח הרבה קושיות חזקות וגם על הברייתא עצמה ובחתימת דבריו מסיק וכתב הנני מודה ואומר ידעתי שלא ידעתי לא פירוש הברייתא ולא פירוש התוספות:

היו מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. פרש"י מפרישין מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזיקין את בדק הבית כו'. לפי דעתי לא יצאו אלו דברים מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם כי בודאי לא היה נעלם מעיני רש"י דרבי אושעיא המתרץ באותה הניתנת לאומנין בשכרן לא איירי כלל באומנין הבנין שאין נותנין שכרן אלא מהקדש בדק הבית אלא מיירי דוקא באומנין בית אבטינס מפטמי הקטורת שנותנין שכרן מתרומת הלשכה שכן פירש בהדיא רבי אושעיא גופיה בירושלמי דשקלים בגמרא בפ"ד דמתרץ המשנה התם כמו הכא וז"ל פיטמה לחולין ר"י ב"ר חנינא אמר פסולה ריב"ל אמר כשירה כו' עד אתיא דריב"ל כרבי יוחנן דהא תנינא המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לקרבנות צבור א"ר יוחנן קטורת א"ר אושעיא תיפתר באומן של בית אבטינס היה נוטל בשכרו קטורת כו' ע"כ. ולפי דעתי לזה נתכוון רש"י באמרו לעיל מזה וז"ל הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומן בית אבטינס שהיה נוטל קטורת כו' ר"ל ובגמרא דירושלמי שהבאתי מפרש באומן בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת כו' וכן פירש רש"י גופיה בפ"ק דשבועות וז"ל מפרישין שכר האומנין מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת כו' וכן פירש בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות ואין דבר זה צריך יותר חזוק כיון שכבר הוכחתי דרש"י גופיה נתכוין לפרש כאן כדפירש רבי אושעיא גופיה בירושלמי שהבאתי על כן אומר אני שלא אמר רש"י מעולם דבר זה אלא דברי תלמיד טועה הם. כן נ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף