שפת אמת/זבחים/ד/ב

שפת אמת זבחים ד ב

דף ד ע"ב

בגמ' אמר לי' ר"א נימא יעשה כלל זבח פרט זביחה אין כו'. וקשה הא זביחה כבר נלמד מבשר זבח תודה. ואפשר לומר דכונת הגמ' דאי כלל ופרט הוא אתי קרא להכשיר באיל נזיר כל העבודות שלא לשמה חוץ שחיטה ולוקי קרא כפשוטו בשינוי קודש ולומר דאיל נזיר הקילה בו תורה להצריך הזביחה לבד לשמה. ולפ"ז נראה דהא דמסיק הגמ' לבסוף אב"א זריקה מדר"א נפקי. אין הכונה לתרץ קושית רב אחא דהכא דא"כ הול"ל זביחה מזבח תודת שלמיו נפקא. רק דקאי על התירוץ דמעיקרא דלה' חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל וא"כ לרבות בא ולא למעט. רק דהקשו נימא כעין הפרט רק בזריקה או דוקא בקבלה ומה דשני דשקולין הם אינו מוכרח ע"ז קאמר ואב"א דע"כ כולהו מרבינן בכעין הפרט דזריקה חדר"א נפקי. וכאן לא שייך לומר דאיל נזיר בא התורה להקל. דכלל ופרט וכלל לאו מיעוט הוא רק ריבוי דמיעוט ודאי לא שייך כיון דשקולים הם וכולהו כעין הפרט אית בהו לא שייך שבא הכתוב למעט בזה הכלל ופרט וכלל. כנ"ל:

שם בגמ' שקולין הם ויבואו שניהם. וקשה דהכא תרתי והכא חדא כמ"ש התוס'. ואפשר לומר קצת משום דלשון מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עלי' בחוץ ג"כ אין מובן דמ"ש התוס' עבודה שחייבין עלי' קשה דבתר הכי לא אמר עבודה וטעונה צפון. ולכן י"ל הפי' עבודה פי' עבודה חשובה דשחיטה שעושה מעשה רבה שממית הבע"ח וכן זריקה שמשנה הדם לזרקו על המזבח. אבל קבלה והולכה לאו עבודה חשובה חשיב להו ולהכי הכא נמי תרתי:

שם בגמ' אימא היכא דשחט שלא לשמה ליפסל ותמוה דהא ליכא קרא לעכב. ואפשר דס"ל לגמ' דשחיטה כל כמה דלא זריק לא ליחשב דיעבד ויקח בהמה אחרת ולהכי דייק הגמ' בשחיטה דוקא. [ולא בשאר עבודות] ותוס' פי' קושי' הגמ' דנימא דכולהו קרא בשינוי קודש נאמרו ולעכב ומנ"ל שינוי בעלים. וע"ז מתרץ בגמ' מקרא דמוצא שפתיך והקשו בתוס' דילמא קאי אשינוי בעלים. נראה כוונתם דנהי דלא נוקי קרא באם א"ע וליכא קרא דבעי לשם בעלים] מ"מ זריקה מפורש בקרא דונרצה לו א"כ ע"ז קאי קרא דמוצא שפתיך בש"ב דלא עלו לשם חובה ואפשר לומר מדונרצה לו עצמו משמע הא לשם חבירו לא נרצה לו היינו דלא עלו. וא"צ לזה קרא דמוצא שפתיך. עוד אפ"ל לפמ"ש לעיל דאיכא כמה קראי דכתי' זבח השלמים א"כ שפיר בזביחה עכ"פ יפסול וחד זבח השלמים הוא דאתי באם א"ע לש"ב אבל אינך טובא לעכב הם:

שם בתוס' ד"ה ר"א תימה כו'. ולא הבנתי מה תמיהא היא זה דשפיר י"ל דפסול מחשבה פוסל רק בשחיטה כיון דמתכוון שיהי' הזריקה שלא לשם בעלים. אבל אחר שנשחט בכונה כשירה שוב אין מחשבה פוסלת בו. והרי פגול נמי הכי הוא דבחושב להקטיר לאחר זמנו פיגול הוא אע"ג דגוף הקטרה לא מעכבת. ובספר פ"מ וצ"ק כונו לד"א לתרץ לאו הך דונרצה לו לכפר עליו ועי' לאו הך דוצריה לו לכפר עליו לא דש"ב פוסל בשחיטה עצמה. דבריהם מובנים דהרי הגמ' קשה לעיל מה לשינוי קודש דישנו עבודות משא"כ בש"ב. הרי אפי' לס"ד ידעו דש"ב ליתא ע"ד לזרוק. ופלא על הפ"מ שהוא עצמו כ' מקודם הכי לי' להגמ' איזה פסוק דש"ב ליתא רק ע"ד לזרוק והוא מוכרח:

בד"ה ואימא כו' וקשה דמאי משני מוצא שפתיך דילמא אתי לש"ב כו' ולק"מ דמוצא שפתיך לא משמע ש"ב. ויש לתמוה הרבה בדבריהם חדא מה שהקשו דאתי לש"ב הא לס"ד ב לא ידעינן כלל ואי מקרא דונרצה לו אכתי קשה ל"ל א שפתיך הא ליכא קרא לעכב. וגם מה שתירצו דלא משמע לי' ש"ב מ"ט לא משמע לי' ש"ב כמו שינוי קודש. ותו דא"כ את למסקנא מנ"ל דש"ב דאינו מרצה. וכבר עמדו בזה ס' פ"מ וטה"ק. ולע"ד נראה כפשטא דזה עצמו כונת התוס' יושיתם דלמא מוצא שפתיך מיירי בש"ב ואתי קרא להשמיענו כתחלה אסור לשנות בשינוי בעלים. ולא עלו לשם חובה ונרצה לו לא ידעינן רק זריקה. וע"ז כתבו דלק"מ דכל לא ידעינן ממקום אחר דצריך לשם בעלים אין ללמוד ממוצא לתוך דהיכן נזכר כאן פסול ש"ב כעין לשון הגמ' בסמוך דאי מוצא שפתיך לא ידעינן במאי. אבל מודים התוס' למסקנא בעינן דבעי לשם בעלים שפיר מוצא שפתיך קאי גם על ב ש"ב משינוי קודש כל שלא עשה כדין לא מקרי אשר נדרת. וזה ברור אצלי. דלהבנת המפרשים דיש לתוס' וזה טעם דש"ב לא נכלל במוצא שפתיך עכ"פ לא שייך לשון קשה מידי ולמ"ש א"ש. עיין בס' טה"ק בסוגיא זו שהבין זו נלמד פסול קבלה מאיזה דרשא ולא מפסוק דהקריבו אין הלכה בכלל ועל יסוד זה הקשה כמה קושיות ולדעתי טעות היא בידו. דעיקר ילפותא דלעיל דהולכה לא נפקא מכלל כלה היינו דהולכה וקבלה דין אחד להם דכל דפסול בקבלה ה"ה בהולכה כנ"ל ברור:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף