אילת השחר/זבחים/ד/ב

אילת השחר זבחים ד ב

דף ד' ע"ב

ואע"ג דתרתי לאו דוקא כו' מ"ש שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו מחשבה בעלמא שינוי קודש נמי כו'. צ"ב מעיקרא מאי קסבר הא תרויי' אינם אלא פסול מחשבה, ואולי הו"א דשאני זה מזה דשינוי בעלים המחשבה היא על הבעלים ושינוי קודש המחשבה היא על הקרבן. אך א"כ צ"ב מה הדחי' דתרויי' מחשבה בעלמא, הא מ"מ יש חילוק ביניהם.

וי"ל דמתחילה קסבר דשינוי קדש הרי הוא משנה בגוף הקרבן דשוחט עולה לשם שלמים משא"כ שינוי בעלים אינו משנה בגוף הקרבן, ודחי דהא שינוי בעלים נמי אם הי' שייך שישנה בפועל את הבעלים שיעבור מראובן לשמעון באמצע העבודות לא הי' מועיל לראובן, אלא מאי דמחשבה בעלמא היא ולא הועילה לשנות הקרבן, וא"כ שינוי קדש נמי הרי אינו רק מחשבה.

אלא כיון דאחשבה פסלה ה"נ כיון דאחשבה פסלה. יל"ע אם כונת הגמ' לומר דהואיל ואחשבה הוי תרוייהו פסולו בגופו, או דבאמת נשארה הסברא דשינוי בעלים אי"ז פסולו בגופו, ובפסחים משמע דתרוייהו הוו פסולו בגופו, ועי' תוס'.

ולרב פנחס ברי' דרב מרי דאמר יש שינוי בעלים לאחר מיתה וכו'. הק' החזו"א דמשכחת לה בגר שמת דשינוי בעלים ליכא רק שינוי קודש, ולקמן דף ו' ע"א ד"ה מקופיא מכפרא [הג'] נתבאר מה שי"ל בזה.

אלא אמר רב אשי אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו. בפנים מאירות הק' דמשמע דעד עכשיו לא ידענו דרשא זו וא"כ מנלן דבשוחט לשם עכו"ם אינו פוסל משום דאינו מחוייב כפרה כמותו, כמ"ש תוס' בע"א ד"ה וישנו בציבור, אמנם לפי משנ"ת לעיל בדברי התוס' דלשם עכו"ם גרע מכל אינו מחוייב כפרה כמותו כיון דאין בו כפרת קרבן כלל והוי כמחשב שתתכפר בו בהמה, י"ל דבלאו קרא דונרצה לו לכפר ג"כ ידענו דאי"ז נחשב שינוי בעלים, ומה שנקטו תוס' הטעם משום דבעינן חבירו דומיא דידי', לישנא בעלמא נקטו כלשון הגמ' במחוייב כפרה כמותו, אבל אין כונתם דצריך ללמוד מהאי קרא.

עוד הק' הפנים מאירות מנין ידענו דשינוי בעלים אינו שייך אלא במחשב על הזריקה כל זמן שלא למדנו מונרצה לו לכפר, ואפשר דמסברא ידענו כן משום דשינוי בעלים הוא על הכפרה וכפרה היא רק בזריקה, וכמ"ש תוס' בד"ה מחשבה.

ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו. צ"ב למאי איצטריך קרא דהא ודאי דהאומר הרי עלי להפריש עולה, אם מתה אחרי שהפריש אינו חייב באחריות, ואם אומר הרי עלי להקריב, בודאי חייב באחריות עד שיקריב, וזה ידענו גם בלי פסוק, וכל מה שיש לדון הוא באומר סתם הרי עלי עולה, אם דעתו שיהיה מחוייב עד שיקרב כדין, ולזה מייתי מקרא דמוטל עליו, אך ק"ק דלא משמע דקרא אתי לאשמועינן אומדנא דהאומר סתם הרי עלי, כונתו לומר הרי עלי להקריב.

ואפשר דאי לאו קרא הוה אמינא דבאומר הרי עלי קרבן, כל הנדר הוא רק שיקדישו לקרבן אבל מה יעשו בו אחרי שהקדישו כבר אינו ברשותו ואינו בעלים לומר מה לעשות בו, וכמו שאם יאמר דמקדיש עולה ורוצה שיעשו בו איזה דבר שאין דינו לעשות כן בעולה, אין בדבריו כלום, ה"נ הו"א דנדרו כבר קויים בזה שהקדיש בהמה לעולה או לשלמים ואין בכח נדרו יותר מלהקדיש כיון שאינו בעלים יותר, קמ"ל דעד שנרצה לו אכתי רכיב אכתפי' ולא נתקיים נדרו עדיין.

מיהו הלשון דכמאן דטעון לי' אכתפי', אינו מובן כ"כ מה מוסיף בזה, וכי בלא"ה לא ידענו דעליו היינו שהוא חייב באחריות [ועי' רש"י חולין דף קל"ט א' ד"ה דמיחסר דכשאומר הרי עלי ה"ק עלי להביאו לעזרה, וצ"ב למה יתפרש נדרו רק להביא לעזרה, הרי אמר הרי עלי עולה ועולה קריבה למזבח וצ"ב].

תוד"ה מחשבה בעלמא. וי"ל דכיון דלא מיפסל אלא מפני שאין יכול לאכול כזית וכו'. אפשר לבאר כונתם דבמחשבת שינוי קודש ושינוי בעלים הפסול הוא מחמת שחישב לשם קרבן אחר ולשם אדם אחר, ונמצא שיש כאן מחשבה חיובית הפוסלת מש"ה קרי ליה פסולו בגופו, משא"כ שלא לאוכליו דהפסול הוא רק מחמת העדר דחישב שלא לאוכליו ונמצא שאין מי שיאכל, וזה לא מקרי פסולו בגופו.

וזה שייך גם אם נפרש דשלא לשמה הפסול הוא מחמת עקירת הלשמה מהקרבן, דמ"מ כיון שזה חל רק ע"י שמתפיס הקרבן לשם קרבן אחר או לשם בעלים אחרים, הוי ליה פסולו בגופו דחל כאן דבר הפוסל, אמנם לשון תוס' לא משמע כ"כ כפירוש זה.

כללא קמא עשיות ותו לא. ופירש"י עבודות המיוחדות שחיטה וכו' כל ד' עבודות לאפוקי הקטרת אימורים ושפיכת שיריים. צריך להבין מ"ט מיקרי הני עבודות בשם עשייה יותר משפיכת שיריים והקטרת אימורין, והרי לא נזכר שהחילוק הוא בזה דלא מעכבי כפרה רק דלא מיקרי עשיות, וצ"ב מ"ש.

שפיכת שיריים והקטרת אימורין. הנה פשוט דשינוי בעלים לא שייך אחרי הזריקה כיון דכל הענין דשינוי בעלים הוא רק על הזריקה, וכמ"ש תוס' בריש מכילתין להדיא, וא"כ כאן דאיירינן לענין שינוי בעלים קשה איך שייך לומר דבא לרבות שפיכת שיריים והקטרת אימורין [ואין לפרש כונת הגמ' דהכלל האחרון ירבה שינוי קודש, דא"כ לא צריך להקשות מטעם דלא דמי, אלא דכיון דכללא בתרא קאי ע"כ על שינוי קודש ממילא לשינוי בעלים יש רק כלל ופרט].

ואפי' שפיכת שיריים והקטרת אימורין. ומסיק דלא ילפי' אלא עבודה, ומשמע דדוקא שפיכת שיריים נתמעטו למסקנא אבל ג' מתנות שבחטאת וכן מתנה שני' בשאר קרבנות, צריכין ליעשות לשם הבעלים, ויל"ע מנ"ל דהא כיון שאינן מעכבין כבר נתכפרו הבעלים והיאך שייך בהם שינוי בעלים, ובטהרת הקודש [על רש"י] עמד בזה, ומש"כ שם דמ"מ לכתחילה צריך לשמה צ"ב.

הא תנא דבי ר' ישמעאל וכו' דריש כי האי גוונא. משמע דרק ר' ישמעאל ס"ל הכי, וא"כ צ"ב לאידך תנאי האיך נדרוש כאן דין על כל הד' עבודות דבעינן לשמה.

כלל ופרט וכלל וכו' מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמן אף כל עבודה ובעינן לשמן. הנה בכל מקום כלל ופרט וכלל בא ללמד באופן אחר מאילו היה רק הכלל הראשון לחוד, כיון שהפרט ממעט מהכלל הראשון וכלל השני מרבה הכל, ונשאר שצריך כעין הפרט, אבל כאן הרי ע"י הכלל הראשון לבד כבר ידענו עשיות דהיינו ד' עבודות, וגם אחרי הכלל ופרט וכלל נשאר ג"כ דילפי' רק ד' עבודות, וא"כ מה צריך לכלל ופרט וכלל, הרי במאי דכתיב יעשה סגי כדי שנלמד מזה עשיות.

אי מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עליה בחוץ וכו' שחיטה וזריקה אין קבלה והולכה לא. יל"ע דלכאו' מיירי הכא על המצוה לעשות לשמה, ורק אחרי שנתחדש דיש מצוה אמרי' דכשלא נעשו כמצותן נפסלו, וא"כ ק"ק מה הפירכא ממה שחייבין עליהן בחוץ, הרי על מצוה לכאו' לא שייך לומר דכיון דחמירי במה שחייבין עליהן בחוץ יהא בהם גם מצוה.

שקולין הן ויבואו שניהם לישנא אחרינא כל חדא וחדא תיקו במילתא. לכאו' ב' הלשונות הם דבר אחד ומאי בין האי לישנא להאי לישנא.

והנה הולכה פרש"י דידענו משום דלא תפקה מכלל קבלה, ויל"ע דלכאורה הולכה בכלל קבלה שייך לומר היכא שנאמרה קבלה בתורה בלשון והקריבו דבזה נכלל גם הולכה, אבל כשלמדין קבלה ע"י אחד מי"ג מדות מנ"ל דהולכה בכלל, הרי בי"ג מדות לא שייך לילך אחר הלשון וילפינן רק את הדין וממילא יהא רק בקבלה לחוד וצ"ב.

מה לאיל נזיר שכן יש עמהם דמים אחרים. הנה פשוט דגם לפי פירכא זו לא הוי ילפינן למקום שמביא כמה קרבנות יחד עם שלמים שיהא דין לשמה, ורק בנזיר חשיב מעלה לשלמים כיון שחייבתו תורה להביא עם השלמים עוד קרבנות, וא"כ למה לי סברא זו שיש עמו דמים אחרים לימא מה לנזיר שכן חייב להביא, משא"כ שאר שלמים דאין חיוב להביאן.

רש"י ד"ה מדרב אשי. וכלל ופרט לאיתויי קבלה דאי לזריקה לא איצטריך. ש"מ דכלל ופרט נמי דרשא היא וכיון דמייתרא ילפינן מינה דבר אחר באם אינו ענין.

תוד"ה שקולים הם. והקשה הרב רבי חיים דהשתא משמע וכו' וכן בריש ב"ק דמרבי מושלח שן ורגל וכו'. הנה התוס' דימו מה דמרבינן בב"ק שן ורגל משום דשקולין הן וכן בכמה מקומות, ולכאו' עדיפא מהנך, דבשן ורגל וכן כולם הוי ריבוי לחוד, ובזה אמרי' דכיון דשקולין נינהו מרבינן תרוייהו, אבל כאן שזה כלל ופרט וכלל, הרי כלל ופרט וכלל יש בו גם ריבוי לרבות כל שכעין הפרט וגם בא למעט מי שאינו כעין הפרט, וא"כ בזה הקושיא יותר מנלן לרבות תרוייהו דילמא אדרבה שניהם נתמעטו דאינם כעין הפרט, כיון דשקולין הן ואין ידוע מה בא הפרט למעט.

בא"ד. ותירץ דהיכא דאיכא משמעות בריבוי וכו'. אפשר דכונתם דכשנאמר מן למעט הרי אפילו נמעט רובע, מ"מ אין במשמעות של מן למעט רובע או נוגח, אלא דכיון שזה בא למעט משהו ממעטינן אחד, ולכן כששקולין לא נמעט שניהם, אבל במשמעות דזבח הרי משמע כל כעין זביחה, וכיון דשניהם אפשר לומר דהוו כעין זביחה ושניהם שקולים ע"כ שניהם נכללים בזביחה, וכן בקרא דושלח דזה שייך בשן וברגל, כיון דשקולין הן מפרשינן המשמעות על שניהם, וכן בנפשות, משא"כ בתיבת מן דאין משמעות לא על נוגח ולא רובע מיעוט על משהו, לכן כשאין אנו יודעים מה בא למעט, כיון דשקולין הן לא נמעט כלל.

ובשטמ"ק בב"ק דף ג' ע"א הביא מתוס' הרא"ש דיש חילוק בין לרבות ובין למעט, ואולי זה ג"כ כונת התוס' כאן דריבוי משמע לעולם לרבות הכל ומיעוט לא משמע למעט הרבה.

והנה הרשב"א שם הק' על מאי דמרבי שן ורגל משום דשקולין הם, דאדרבה נימא הי מינייהו עיילת והמוציא מחבירו עליו הראי', ותירץ דאם אתה פוטר את שניהם א"כ למה כתבינהו קרא, אלא ע"כ כיון דתרוייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה ע"כ לא מפקת חד מינייהו, ולפי סברתו תשאר קושית תוס' כאן דה"נ ברובע ונרבע אם לא נמעט תרוייהו ממילא לא נמעט כלל ולמאי מעטיה קרא, וע"כ דתרוייהו ממעטינן, ולמאי איצטריך תרי קראי.

בא"ד. דזבח משמע לרבויי כעין זביחה כל שהיא עבודה. קשה דהא זבח הוא חלק מהכלל ופרט וכלל, וכיון דכלל ופרט וכלל בא למעט שנלמד רק מי שכעין הפרט, האיך אפשר לרבות כל עבודה מכח תיבת זבח.

אם כמה שנדרת עשית וכו'. יל"ע מנ"ל לשינוי בעלים, דהא הפסוק מדבר במי שלא עשה כמו שנדר, וזה שייך בשינוי קודש כגון שנדר עולה ועשאו לשם שלמים, אבל כששינה את שם הבעלים במה שינה מנדרו הרי לא נדר שיביא קרבן לשמו שלו, דלא אמר אלא הרי עלי עולה והיכן מונח בנדרו שיהא נעשה לשמו, ואפילו שיש לימוד דבעי לשם בעליו, מ"מ אם לא עשה כן למה מקרי לא כמו שנדר, ואם משום שלא עשה כדיני הקרבן, א"כ כל דין לכתחילה שיש בקרבן יהא סיבה שלא ירצה עליו דאי"ז כמו שנדרת, וע"כ דלא מקרי שעשה לא כמו שנדר רק כששינה מהנדר, וא"כ שינוי בעלים שלא הוזכר בנדר מ"ט מקרי דשינה ממה שנדר [ועי' תוס'].

ולקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אמר שמואל ביארנו דהיות שכשהבעלים מפריש קרבן הוא מפריש כדי שיהא קרבנו, דאם רוצה שיהא לאדם אחר הוא אומר בפירוש כדי שיתכפר פלוני, נמצא דכשאומר סתם הוי כמפרש שיהא נעשה לשמו.

אם כמה שנדרת עשית וכו'. מבואר דמה שעושה שלא לשמה חשיב שינוי ממה שנדר, ובספר זכרון שאול מסתפק אם כשהבעלים עצמם ישחטו את הקרבן שלא לשמו יעברו בזה משום בל יחל מלבד איסור לא יחשב, וכונתו להא דמבואר בנדה דף מ"ו א' דהמקדיש ואכלו לוקה משום בל יחל.

ונראה בזה דהנה הגמ' שם לא מביאה פסוק ע"ז שעובר בבל יחל, ולכאו' הא בנדרים דף ד' ע"ב ילפינן מקרא דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות כן, ולמה צריך פסוק הא קיבל על עצמו נזירות וכשעושה דבר שאסור לנזיר הרי הוא מיחל דבריו, ועכצ"ל דחילול הדיבור הוא רק כשעושה לא כמו שמשמע בדיבורו, אבל כשעושה דינים שאסרה תורה בנזיר ואינם מפורשים בדיבורו אינו בכלל בל יחל, ומש"ה איצטריך קרא לרבות דגם נזירות בבל יחל.

והנה כשאומר שיהא הקדש פירוש הדבר הוא שלא ליהנות מזה ורק יהי' להקדש, ולכן בזה לא צריך קרא שעובר בבל יחל אם נהנה כיון שזה הנדר עצמו, אבל כשמקדיש קרבן הרי אינו אומר בנדרו שיעשו בו כל דיני קרבן אלא נודר עולה או שאר קרבנות והתורה קבעה דינים מה לעשות עם כל קרבן, והרי זה דומה לנזירות שצריך פסוק מיוחד לרבות שעובר בבל יחל ובלי זה א"א לחדש איסור בל יחל.

תוד"ה אימא. אימר תרוייהו בשינוי קודש ולעכב. והיינו שיפסלו לגמרי ולא רק שלא יעלו לבעלים לשם חובה, ואין להקשות מ"ט לא נימא דשנה הכתוב לעכב היינו לומר שלא עלו לחובה, משום דלולא הפסוק מוצא שפתיך וגו' לא ידענו שיש כזה קרבן שהוא כשר ואינו עולה לבעלים לחובתו.

בא"ד. ומיהו לא דמי וכו'. ביאור דבריהם דר"ל דהקשה משני הצדדין שפיר ניחא דהיינו קושיתו דירצה ואת"ל דאינו מרצה לפסול לגמרי, אבל כשרוצים לשאול צד א' א"א להתחיל שיהא פסול כל זמן שאין פסוק לפסול, כיון דבעינן שנה הכתוב לעכב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א