שער המלך/מעילה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ מעילה ז

ב

ובכל

התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'. הנה בפ' הא"מ דמ"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע"ה מעל אמאי נימא אין שלד"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז"ל ד"ה אמאי מעל וז"ל תימא דהא ע"כ מיירי בשוגג כו' דה"נ משמע בפרק מרובה כו' וי"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד"ע כו' יע"ש וכ"כ התוס' בפ' מרובה דמ"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ"ק דמציעא טעמא דאין שלד"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ"ל יע"ש והנ"י ז"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא"כ בפ"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע"ש. ומהרימ"ט בח"א סי' קי"ו תמה עליו וז"ל לא ידענא מאי ק"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ"ד יע"ש וכן תמה עליו מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ"י ז"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע"כ לפי פרש"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ"ל דה"ט משום דכל דלא ידע השליח הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ויש שליח לד"ע א"כ תקשי למאי דפריך בפ"ק דמציעא לר"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס"ד דאפילו בחצר דבע"כ מותיב אמרינן אשלד"ע א"כ דק"ל לר"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר"ל וכן ראיתי להרב ש"ך ח"מ סי' שמ"ח סק"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי"ד סי' ב' דל"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ"ק דמציעא ד"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב יע"ש דאדק"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק"ל לס"ד דמקשה דפריך לר"ל ולא שייכא תי' ז"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז"ל שם יע"ש ולע"ד נראה ליישב דלס"ד דמקשה ל"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע"כ צריך לומר דה"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר דמסקינ' התם בפ"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס"ד דמקשה דהתם דפריך לר"ל ול"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק"ל משום דס"ל דכתירוצא דר"ס קי"ל כמ"ש הנ"י והר"ן והרא"ש שם יע"ש וא"כ היינו דק"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ"י ז"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע"ש והא ודאי נראה דל"ק לתוס' ז"ל כמ"ש עליו מהרימ"ט ז"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ"ש ע"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד"ת וכ"כ התוס' ז"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע"ש וא"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז"ל סימן הנז' יע"ש אמנם אחר העיון נראה דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ"מ דוד הע"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא"כ ה"נ שייך טעמא דאשל"ע ומש"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד"ק ז"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שליח לד"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד"ת ת"ל רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע והרב ש"ך ז"ל הכריח כסברת הנ"י ז"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד"ע ודחה דברי התוס' ז"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא"כ מנ"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד"ע יעש"ב ויש לדקדק עליו ממ"ש שם סמוך ונראה וז"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי"ל דהא דאמרינן בש"ס טעמא דאשל"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס"ד דמסברא קי"ל דאין שלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד"ע מה תיקן הרב ז"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל"ה שהק' לדבריהם וז"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ"ל ולע"ד ק"ל על תי' ממ"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא"כ כ"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב"א ז"ל פרק הא"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע"ש אלא משמע שדעת התו' ז"ל דאע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב"א ומש"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס"ל בפ' הע"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ"ש מוהר"ב ז"ל בשיט"מ משם תלמידי הר"פ וז"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא"ת הא טעמא דאין שלד"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי"ל דמ"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע"כ משמע דס"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח"כ לוקה שתים יע"ש וכיון שכן קשה דמאי ק"ל מדרבא הא אע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק"ל דמאי נ"מ לענין מלקות בין למ"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ"מ ותי' דנ"מ כי בעל אח"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ כו' נראה שכונתם ז"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א"נ נ"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז"ל למ"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז"ל ודוק וא"נ דלפי הך תי' הו"מ למימר דאף לרבא נ"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז"ל ונ"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע"ש הנה מבואר דמ"ש דמלישנא דמחייב הוא דק"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ"ל ודוק אך ק"ל כפי מ"ש בדעת התוס' דס"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר"י הגלילי דאי ריה"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב"ז שכתב בפשיטות דאע"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ"ל דמ"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה"נ דס"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז"ל בפ"ק דיבמות דף י' ע"א ד"ה לר"י שכתבו וז"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע"ש משמע דס"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ"ע עוד הקשה הרב מוהר"י אלפאנדרי ז"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע"ש ולע"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ"ש בתי' הב' דאף לרבא נ"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש"ל וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו שהתוס' ז"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע"ש אלא שמדברי הרי"ף שכתב מהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת מבואר דס"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש לקמן והביאו הטור סימן ל"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע"ש ואע"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד"ע א"כ בטלה לה דין שליחות י"ל דס"ל ז"ל כאיכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר וא"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק"ק לפ"ז דא"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז"ל כמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל ח"מ סי' קפ"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע"י שליח כהן דהתם אליבא דכ"ע לא מחייב שולחו כמ"ש התוס' אלא שיש לומר דאע"ג דאשלד"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש הר"ב ט"ז ז"ל בי"ד סימן ק"ס ס"ק י"א יע"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בסוגיא הלזו ד"ה שלא מצינו כו' וז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח"ה ז"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע"ג דבעלמא לא ס"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ"ש התוס' לעיל וא"כ אמאי ק"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט"ס נפל בדבריהם וכצ"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א"ד יע"ש. ולע"ד מדברי התוס' שכתבו בפ"ה דמעילה ד"ה אכילתו וז"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע"ג דישלד"ע גבי מעילה הני מילי ע"י הוצאה אבל ע"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס"ל להתוס' ז"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס"ל ישלד"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ"ש עוד אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי"ח ע"ב ובס' משאת משה חי"ד סי' ד':
ועפ"י דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר"ב עצמות יוסף ומוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף ז"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי"ל דישלד"ע כמ"ש בה' גזילה פ"ג ובה' גניבה פ"ב ופ"ג וא"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש"ל ז"ל שם לומר דממ"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ"ל דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז"ל וא"כ איכא למימר דמ"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי"ט ז"ל פ"ו דמעילה משנה א' על מ"ש רבינו והרע"ב שם דבמעילה ישלד"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג"ש דחטא חטא, אכן כפי מ"ש אפשר לומר דס"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג"ש הו"א דוקא במעילה הבא ע"י הוצאה אבל במעילה הבא ע"י אכילה או הנאה לא כמ"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ"ט ז"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע"ש. וק"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ"ו דמעילה שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר"א עשאום כמעטן של זיתים יע"ש. וא"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ"ל דס"ל לתלמודא דכיון דאשלד"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה"ב כמ"ש רש"י ז"ל משא"כ בחש"ו דאע"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד"ע כמ"ש התוס' פ"ק דמציעא ואדעתי' דבעה"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.