שלמי נדרים/נדרים/מח/א
שלמי נדרים 
נדרים מח א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א פירוש הרא"ש ר"ן שיטה מקובצת חי' הלכות מהרש"א בית מאיר חתם סופר קרן אורה רש"ש שלמי נדרים |
דף מח במשנה ואיזה דבר של אותה העיר כגון הרחבה
והמרחץ וביהכנ"ס והתיבה והספרים. ופרש"י ספרי תורה ששניהם נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר.
ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"א כתב שם המחבר אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו וכתב שם הש"ך ול"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דשאני הכא דהא אינו מחוייב להשאיל ספרו ומותר להשכירו וכיון שזה לומד בו בחנם נמצא מהנהו השכר וע"ש בט"ז שכתב ג"כ שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחברו "שלא לדעתו" כמו שאין חובה עליו ליתנו לו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא שמהנהו השכר ודקדקו בלשונם שכתבו שהרי אין "חיוב" על האדם כו' משום דאף דאין חובה מ"מ מצוה איכא כמו דאמרינן בכתובות (דף נ.) הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד חד אמר כו' וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים ומ"מ כיון דרק בתורת מצות צדקה וחסד הוא וחובה אין עליו ורשות בידו לקבל שכר ואם מהנהו בחנם נמצא שנהנה המודר באיסור וגם במשנתינו שכל בני העיר שותפים בהספרים ואינן עומדים להשכיר ובעיקר הנאת הלימוד לא מיקרי הנאת הגוף דמצות לל"נ מ"מ כיון שאם ירצו טובי העיר להשכיר הספרים ולקבל שכר עבור זה הרשות בידם ויש להמדיר חלק בהשכר וכיון שלומד המודר בהם בחנם מיקרי הנאה שנהנה מחברו. והנה הב"י בספרו בדק הבית בסי' רכ"ד כתב בשם הרשב"א שאין אדם יכול לאסור ספרים על חברו ושהרשב"א ז"ל לא גריס במשנה והספרים ובס' יד שאול שם כתב שהדבר יפלא דהא בש"ס איתא כן מפורש דאסור ולא ידעתי על מה התפלא הא הב"י כתב שהרשב"א לא היה גורס במשנה והספרים וע"ש במ"ש עוד דאף לשיטת הראב"ן דהא דנדרים חלים ע"ד מצוה הוא דוקא במפרש אבל בסתם אמרינן דלא כיון ע"ד מצוה א"כ לכאורה קשה כאן שנדר בסתם נימא דלא כיון ע"ד מצוה כמו בלימוד בספרים או בישיבת והילוך לביהכנ"ס אמנם כיון דאפשר בספרים שישיג אצל אחרים ל"ש לומר דלא כיון עד"מ וכמ"ש הרשב"א לעיל (דף טז:) גבי הנאת תשמישך עלי שהקשה והא איכא מצות פ"ו ומצות ל"ל ניתנו ותירץ דהא אפשר לו באשה אחרת וה"ה הכא כמו כן יש לו לקיים מצות לימוד מספרים של אחרים:
בר"נ ד"ה לא דברו בנשיא כו' בסוף הדבור ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהל' נדרים כראב"י ופסק נמי למתניתין וכבר השיגו ע"ז הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכה שטרא לבי תרי עכ"ל בישוב דברי הרמב"ם נאמרו בו תירוצים רבים בב"ח ובט"ז סי' רכ"ד ובתוס' יו"ט תירץ כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה והוי כמו חצר שיש בו דין חלוקה דלא סמכינן אברירה כיון דאפשר בחלוקה כמו שפי' הרא"ש וכתב שתירוץ זה ברור לו כשמש והגר"א ז"ל בביאוריו הביא ג"כ תירוצו ונראה שהוטב בעיניו ג"כ מאוד אמנם עדיין צריכין אנו למודעי ליישב הסוגיא דלעיל במאי דפריך הגמ' על רבה דאמר מחלוקת שיש בה כדי חלוקה אבל אין בה דין חלוקה ד"ה מותר והרי ביהכנ"ס דכמי שאין בה דין חלוקה דמי ותנן שניהם אסורים כו' דמאי פריך הא י"ל דבביהכנ"ס כיון שיש תקנה לכתוב חלקו לנשיא דמי לחצר שיש בו דין חלוקה דלא סמכינן אברירה משום דאפשר בחלוקה ואית ליה תקנה ה"נ בביהכנ"ס אף דאין בו דין חלוקה אית ליה תקנתא אחריתי לכתוב חלקו לנשיא אבל בחצר שאין לו דין חלוקה ליתא להאי תקנתא לכתוב חלקו לנשיא כמ"ש התוס' ד"ה והכותב חלקו לנשיא בחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולים לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד בכך כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי הוא לכל בני העיר יעויי"ש וכבר העירו על התוי"ט בתוס' חדשים ובס' קרבן נתנאל ליישב דברי התוי"ט ומקרוב יצא לאור ס' בית מאיר על יו"ד מהגאון דפוזנא וכתב תירוץ מרווח ותורף דבריו דהנה הראשונים נתקשו בהא דפסקינן כראב"י דזה נכנס לתוך שלו משום דיש ברירה והא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ע' בר"נ ריש פרקין.וכתבנו שם בשם חדושי הרמב"ן והרשב"א דהא דוויתור אסור במודר הנאה אינו אלא מדרבנן ודריסת הרגל בחצר אינו אסור אלא מדין וויתור והוא איסור דרבנן ולהכי פסקינן כראב"י דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה א"כ תו לא קשיא מידי על הרמב"ם דהא פשיטא דישיבת ביהכנ"ס ודריסת הרגל שם וקביעותו שם הוי הנאה גמורה ואינו דומה לוויתור ואסור מדאורייתא ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה והגמ' דלעיל דמדמה ביהכנ"ס לחצר השותפין הוא רק לענין דלא נימא באין בו דין חלוקה לכ"ע יש ברירה אבל ודאי דיש הבדל ביניהם שזה אינו אלא וויתור וזה חשוב הנאה גמורה וע"כ אף אם נימא דראב"י גופי' דסובר יש ברירה אפילו בדאורייתא לדידיה גם בביהכנ"ס דהוי הנאה גמורה ואיסור דאורייתא לא חל הנדר ויכול כ"א לומר לתוך שלי אני נכנס מ"מ אנן אליבא דהלכתא דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה שפיר פסק הרמב"ם לאיסור בביהכנ"ס דהנאת ביהכנ"ס הוי הנאה גמורה ואיסור דאורייתא וברור שהרמב"ם מיושב בזה וע' בס' עצי לבונה הביא שם בשם ס' שמלת בנימין לתרץ ג"כ כתי' הרב בעל בית מאיר הנ"ל וביאר הדבר יותר לפי מ"ש המהרש"א במגילה (דף ח') דבבית הכנסת קפדי אהדדי וא"כ הנאה דבביהכנ"ס לאו וויתור הוא ומן התורה הוא אסור ואין ברירה אך רב יוסף לשיטתו ערובין (לז:) דל"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן עי"ש:
בד"ה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' כלומר דנהי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת כו' שאני התם דמ"מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל כו' והיינו לישנא דמתניתין דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' כלומר כזו שהיא בהערמה כו' עכ"ל וזהו לפי גירסת הר"ן שגרס במשנתינו כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת יש לפרש כן אבל לפי הגירסא שלפנינו במשניות ובגמ' כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת פירושו הכי הוא כל מתנה שאינה פי' באופן זה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ובעינן שיהיה באופן שיכול להקדיש ול"ק ממתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה אע"ג דלא יכול להקדיש דבאמת גם שם יכול להקדיש היינו כל זמן שהיא בידו שלא יוכלו אחרים ליהנות ממנה וכן כתבו התוס' בב"ב (דף קלד.) ד"ה כל מתנה כו' לחד תירוצא דמתנה ע"מ להחזיר יכול להקדיש כ"ז שהוא בידו רק להקדיש לעולם אינו יכול. דהא קאמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר וצריך להשלים תנאו ולהחזיר לו דבר הראוי לו והוי כמו שור זה עולה יהא כל שלשים יום דכל למ"ד יום הוי עולה ולאחר ל' חולין (לעיל כט:) ודעת הר"ן הוא כתירוץ התוס' בב"ב שם בשם ר"י דלא תליא מתנה בהקדש כלל דאפילו אינו יכול להקדיש הוי מתנה ושאני הכא במתנת בית חורון משום דניכר שהוא בהערמה ולאו דוקא נקיט שאם הקדישה אינה מקודשת ודעת הרא"ש בפ' יש נוחלין (סי' לח) דלאו דוקא נקיט שאינה יכול להקדיש אלא ה"ה נמי אם אינו יכול ליתנה במתנה או למוכרה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו ולא תקשה מהא דלקמן (דף פח.) המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נו"נ בפיך דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש דיש לחלק בין נותן סתם אלא שמתוך מחשבתו ניכר שאינו מכוון ליתן לו שיעשה בה כל חפצו ובין אם פירש שנותן לו רק על דבר פלוני דהוי מתנה לאותו דבר שפירש וע' בח"מ סי' רמ"א סעי' ה' וע' בתוס' סוכה (דף מא:) ד"ה הילך אתרוג זה שביארו הדבר היטב ותוכן דבריהם שבמעשה דב"ח לא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה בעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הוא הערמה בעלמא ולא שמי' מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו שום דבר וא"כ מה הקנה לו [צע"ק דהא הלשון במשנתינו חצר וסעודה נתונים לך במתנה והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה הרי זיכה לו קצת ג"כ שהוא ג"כ יאכל עמהם ואולי בלאו המתנה הי' ג"כ מזמן אותו להסעודה וא"כ במתנה זו לא הוסיף לו כלום] אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן בפ' ב' דנדרים שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת בפי' כו' ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |