אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מח

יום שני י"ח כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מח

מעילה בקרקע הר הבית והעזרות

מחלוקת הראשונים בהיתר ההנאה מדבר של עולי בבל

שנינו בנדרים (מז:-מח.): הריני עליך חרם, המודר אסור. הרי את עלי חרם, הנודר אסור. הריני עליך ואת עלי, שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל, כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וכו'.

את היתר ההנאה מדבר של עולי בבל, פירש הר"ן: שהפקירום עולי בבל לכל ישראל. כך גם כתבו התוספות: לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין בו לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו. וברא"ש: לאשמועינן דהפקר הוי ולא דשותפין. וכ"כ רש"י בביצה (לט: ד"ה ומותרין): שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם, ולא להיות שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו של זה.

ביאור נוסף בדין המשנה אנו למדים מתוך דברי הרמב"ם (נדרים פ"ז ה"ב): ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ וכו', ע"כ. ובפירוש המשניות כתב: וענין דבר של עולי בבל, הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים... אע"פ שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מעט מאד, שאין לאחד מהן שום רשות, עכ"ד. מבואר בדברי הרמב"ם שבאמת יש בעלות לכל ישראל על הר הבית והעזרות אך זכות כל אחד מעט מאד עד שאין כח בידו לאסור הדבר בנדר על שאר ישראל.

דרך שלישית בביאור דין המשנה מבוארת בדברי הבעל המאור (ביצה לט:) שכתב וזה לשונו: אבל לשכות ועזרות והר הבית, מקדש קדישי, ואינו יכול לאסרן דהא לית להו בעלים, ע"כ. הלא מבואר להדיא מדבריו שהטעם שלא חל הנדר על עזרות והר הבית הוא משום דהם של הקדש ואין להם בעלים.

חקירת התורת הקודש אם יש מעילה בקרקע הר הבית

בספר תורת הקודש (סימן ז) כתב לחקור במקום הר הבית שנתקדש בקידוש דוד ושלמה, לענין הקרבה ואכילה וטומאה ועוד, האם התקדש המקום גם בקדושת פה לגבי מעילה, ונפקא מינה לגבי עוקר חוליא מקרקע הר הבית [שכתבו התוספות בב"ב (עט. ד"ה מועלין) ששייך למעול בבור של הקדש באופן שעקר חוליא מן הבור]. וכן לדעת הראשונים שיש איסור מעילה במחובר.

ושורש הספק דהנה לגבי הבנין נחלקו הראשונים אם באו מבדק הבית או משיירי לשכה, ואם קדושים בקדושת הגוף או בקדושת דמים, אך כל זה לגבי הבנין משא"כ לגבי הקרקע לא מצאנו בשום מקום שבא מדמי הקדש. ורק דוד גבה כסף מהשבטים כדי שיהיה נקנה מכסף ציבור, אבל לעולם יש לומר שלא נתקדשה הקרקע בקדושת פה.

תלייה במחלוקת אם הר הבית מותר למודר משום הפקר או משום שאין לו בעלים

וכתב לתלות חקירה זו - אם מקום הר הבית קדוש או שאינו אלא מקום ציבור אך אינו קדוש - במחלוקת הראשונים הנזכרת בדין המשנה בנדרים שאין אדם יכול לאסור על חברו את הר הבית והעזרות. שהר"ן ורש"י פירשו שהוא משום שהפקירום לכל ישראל, ואילו הבעל המאור פירש שהוא משום דמקדש קדשי ואינו יכול לאוסרם כיון שאין להם בעלים. הרי שלדעת רש"י ושא"ר אין קרקע הר הבית הקדש, ואילו לדעת הבעל המאור – קרקע הר הבית הרי היא הקדש. כי בפשטות דין המשנה מתייחס לקרקע הר הבית ולא לבניינים שהיו שם.

וראיה לדבר הביא מלשון מדרש הגדול (סו"פ משפטים) שם איתא: "תחוג לי", כל זמן שאתה חוגג כמצותו מעלה אני עליך כאילו נדבה הבאתי, ובזמן שאי אתה חוגג כראוי כאילו אתה מועל בהר הבית ובעזרות. וכן אומר כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ע"כ לשון המדרש. הרי נראה להדיא מדברי המדרש כי יש דין מעילה בהר הבית, ועל כרחך צריך לומר שנתקדש כל קרקע הר הבית בקדושת פה.

עוד העלה שם סברא שבעזרה עצמה שחיפו קרקע באבנים הרי יש לומר דהויא כחלק מהבנין וממילא נתקדשה בקדושת פה כעצם הבנין.

ובספר החינוך (מצוה רנד) בדין מורא מקדש כתב שמדיני המצוה שאין אדם נכנס להר הבית אלא לדבר מצוה, וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך מעט וכו'. הרי שתלה איסור הכניסה להר הבית שלא לדבר מצוה באיסור 'מורא', ולכאורה אם אכן נתקדשה קרקע הר הבית בקדושת פה ויש בה מעילה – דל מהכא איסור מורא, יש לאסור את השהייה בהר הבית שלא לשם מצוה מדין איסור מעילה, ומשמע כדעת הראשונים הנ"ל שאין קדושת פה בקרקע העזרה.

נדון המזבח אדמה והחיד"א בדין ענבים הגדלים בהר הבית בזמן הזה

ובמחזיק ברכה לחיד"א (או"ח סימן קנא בקו"א) הביא דעת ספר מזבח אדמה, שענבים הגדלים בזמן הזה בהר הבית, מותר לישראל לקנות מהם, משום ספק ספיקא. ושורש נידונו שכיון שהעפר הנזרע שם ודאי אינו זה שהיה שם בזמן המקדש, אם כן יש לומר שאין בו קדושת הר הבית. ועל כך הוסיף החיד"א: ואני שמעתי זה קרוב לשלושים שנה מגדול אחד שהתיר גם כן מטעם 'ובאו בה פריצים וחיללוה' וכו'.

ודקדק התורת הקודש שמדבריהם מבואר להדיא, שעכ"פ בזמן שקדושת המקדש על מקומה, יש לאסור גידולי הר הבית. הרי שקרקע הר הבית קדושה בקדושת פה לענין מעילה, ומשום הכי גם גידוליה בכלל הקדושה והאסור.

נדון השמש ומגן והשדי חמד בשליחת ישמעאלים לשאוב מים בהר הבית

כך גם דנו האחרונים (שמש ומגן, הו"ד בשדי חמד מערכת הו' אות לג) לגבי המים ששואבים הישמעאלים ממקום המקדש אם מותר לשולחם לשאוב ולהביא מהם, וכתבו שאף אם לא נחוש לאיסור מעילה, מכל מקום יש לאסור מטעמים אחרים כמבואר בדבריהם. ומבואר שמצד איסור מעילה אין לחשוש לה, וביאר התורת הקודש דהיינו נמי בזמן הזה ומהטעם המבואר ש'באו פריצים וחללוה', אך בזמן המקדש היה אסור לדבריהם גם שאיבת מים אלו מדין מעילה.

אמנם התורת הקודש כתב לחלק בדין זה בין גידולי העזרה לגידולי הר הבית, דהיינו שלגבי מחנה שכינה יש לומר שממצות המקדש שתהיה קרקע המקדש קדושה, ועל כן כשם שעצם המקדש וכליו מתקדשים בקדושת פה, כך גם הקרקע, ושם מקדש הויא הקרקע, הבנין והכלים. משא"כ בהר הבית – מחנה לויה, הלא אינו בכלל מקדש לשאר דינים ויש לומר שאין בו כלל קדושה, אף לא קדושת הר הבית.

קושיית הקצות החושן מדוע מעות הנמצאות בהר הבית לא נקנים בחצר להקדש

והקצות החושן (סימן ר סק"א) הביא דין המשנה בשקלים (פ"ז מ"ב): מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה – לעולם מעשר, בהר הבית – חולין. והקשה הקצוה"ח מדוע לא יקנה הר הבית את המעות להקדש מדין חצר. וכן ביאר המחצית השקל (או"ח סימן קנד) שכן כיוון המגן אברהם (שם ס"ק כג) להקשות בדבריו.

ובספר תורת המעילה (סימן פז) הביא מי שתמה על דברי הקצות, מנין לו בפשיטות שהר הבית הוא חצר הקדש, הלא במשנה בנדרים מבואר להדיא שגדרו 'דבר של עולי בבל', והרמב"ם פירש שהוא ממון כל ישראל, והניח בצ"ע. וכתב שם שלדעת הרז"ה יש מקום לקושיית הקצות החושן, שכן נתבאר בדבריו להדיא שהר הבית קדוש, ומסתבר דהיינו אף לענין קרקע הר הבית, ואם כן שפיר יש לו לקנות המעות להקדש מדין חצר.

ובספר תורת המעילה הקשה מכמה מקומות שבהם נראה שלמדו האחרונים בפשטות שקרקע העזרה קדושה ומועלים בה, ותמה מפני מה לא תלו האחרונים את קושייתם במחלוקת הראשונים, שאך לדעת הרז"ה יש קדושה בקרקע העזרות והר הבית משא"כ לשאר ראשונים.

קושיית האור שמח כיצד נהנים הכהנים מפירות עצי הזהב שנטע שלמה

האור שמח (הוספות להל' מעילה, נדפס בסו"ס זמנים) הקשה במה שאמרו ביומא (לט:) שבשעה שבנה שלמה ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמנם, וכיון שהרוח מנשבת בהם נושרים פירותיהם ומהם היתה פרנסה לכהנים. ותמה האו"ש כיצד התפרנסו מהם למאן דאמר יש מעילה בגידולים.

וכתב ליישב שכיון שעיקר גידולים היה על ידי נס, ממילא לא חשיב גידוליהן, וכמו שכתב הרד"ק לענין השמן באשת עובדיה שלא היה חייב במעשר כיון שנתווסף על ידי נס. [ואמנם מה שדימה זאת לשמן באשת עובדיה, מבואר לכאורה שפירש טעם הפטור ממעשר שכיון שנתווסף על ידי נס לא חשבינן ליה כשמן זית או כגידולי קרקע, אמנם יש שביארו שם גדר הדין שהשמן שהיה בידה היה שמן חולין שכבר הפרישו ממנו תרו"מ וממילא השמן שנתרבה ממנו מקבל את דין הדבר שממנו נתרבה, ולכן אף הוא נפטר ממעשר, ואין הפטור מחמת היותו שמן של נס. ולפי זה בגידולי הזהב של שלמה, הרי נתרבו מדבר הקדוש ואם כן אף הגידולים יהיה בה םקדושה ומעילה, ובמק"א הארכתי].

ומכל מקום העיר האור שמח שאף אם מחמת שהם גידולי נס לא חשיבי גידוליהן, הלא סוף סוף נמצאים הם בבית המקדש, ולמה לא יקנה להקדש מדין חצר. ומבואר כדברי הקצות החושן שקרקע המקדש קונה להקדש בקנין חצר, וע"כ שאף היא קדושה.

קושיית העולת שלמה כיצד יהנו מהמים המפכים ומטבילה בלשכת המצורעים

ובעולת שלמה (מעילה יג:) הקשה כעין זה על מה שאמרו ביומא (עח.) שלעתיד לבוא עתידין מים להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, ובהם רוחצין זבין וזבות, נדות ויולדות. והקשה העו"ש איך יטבלו בו, הרי הדין הוא שמעיין שיצא בשדה הקדש, מועלין בו אף שיצא אחר כך לשדה חולין. כך גם בגמרא ביומא (ל.) מובא שבלשכת מצורעין היה מעיין שבו טבלו המצורעין, ומדוע לא היה איסור מעילה בטבילתם. ואף שמצוות לאו להנות ניתנו, הלא במקום שנהנה גופו אין היתר זה של מצוות לאו להנות ניתנו, שהיא סברא רק ביחס להנאה מעצם קיום המצוה, ולא להנאה צדדית ממעשה המצוה, וכמו שכתבו הראשונים, ואם כן כיצד טבלו בימות החמה שעה שאדם נהנה לצנן גופו. ותמה התורת המעילה מדוע לא תלו קושייתם במחלוקת הראשונים הנ"ל.

קושיית החקרי לב שהעזרות אסורות מלבד הנדר באיסור מעילה

ובחקרי לב (או"ח סוס"י קלא) הקשה על דין המשנה שמותר למודר מחברו להנות מהעזרות, דהא כיון שהעזרות באות מבדק הבית, אם כן אף אם אין איסור הנאה מחמת נדר חברו, סוף סוף אסור לו להנות מהעזרות כיון שהם קודש, ומועלים בהם.

והיד דוד (נדרים שם) יישב בפשטות שאפשר להעמיד את דין המשנה בהנאה של דריסת הרגל, ובהנאה זו לא שייך איסור מעילה, ומאידך לגבי נדרים איכא למאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, והשמיענו התנא למ"ד זה שמכל מקום העזרות מותרות בדריסת הרגל כיון שמצד הנדר אין לאסור כיון שהוא דבר של עולי בבל. והיד דוד מכריח דבריו שכן במשנה מובא גם הנאה מבית הכנסת האסורה כיון שהוא דבר של אותה העיר, ולכאורה בלאו הכי אי אפשר להנות מבית הכנסת כיון שאין אוכלים בו ואין שותים בו, ועל כרחך שדין המשנה מתייחס להנאת דריסת הרגל למאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ואם כן גם לענין העזרות יש לומר שנידון המשנה לענין הנאת דריסת הרגל.

סברת היד דוד והעולת שלמה שאין לאסור דריסת הרגל בהר הבית מדין מעילה

ומה שנקט היד דוד שלא שייך איסור מעילה בהנאה של דריסת הרגל, לכאורה צ"ל שהוא משום שלכך עומדות העזרות שיוכלו בני אדם להכנס לשם. אלא שצ"ב דבמשנה משמע שכל דריסת הרגל מותרת, ושמא יכנס לשם שלא לצורך. אך באמת יתירה מזאת כתב העולת שלמה (מעילה יג.) בביאור דין המשנה בכלים (פ"א מ"ח) שעזרת כהנים מקודשת יותר מעזרת ישראל, במה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה, לשחיטה ולתנופה. ומבואר שלעזרת ישראל ולהר הבית מותר להיכנס אף שלא לצורך. וביאר העו"ש שתנאי בית דין הוא שהקידוש את המקדש בתנאי שיוכלו להיכנס לשם.

ומעתה, אחר שנתבאר שדין המשנה נוגע להנאה מגוף הקרקע בדרך של דריסת הרגל, ובאופנים שאין לאוסרם מצד מעילה, כי כן הדרך להיכנס לשם ומתחילה הוקדשו באופן שלא תאסר דריסת הרגל בהם. אם כן יש לדחות את ראיית האחרונים מסוגייתנו, ובדרך שהלך בספר תורת המעילה, והוא שכיון ששימוש הישראל אינו מהווה סתירה לקודש, ואדרבה מייעוד הגבוה ותכליתו שיהא חצר המקדש ואף עזרת ישראל עומדים לשימוש הישראל, נמצא שאין הכרח מהיתר הישראל להשתמש בשל קודש בדרך של דריסת הרגל, שאין המקום קדוש.

ואם כן יש לומר לדעת הראשונים שבאמת אף קרקע הר הבית קדושה אף לענין מעילה, ואם יעקור חוליא יש בו דין מעילה, וגידולי הר הבית אסורים, אלא שמכל מקום לענין דריסת הרגל אין בהם מעילה. [ויש לדון בשאר שימושים, כמו טבילת מצורעים, שאפשר שגם זה נחשב חלק מתשמיש המקדש וממילא מתחילת הקדשו עמד לכך ואין כאן מעילה].