אילת השחר/נדרים/לג/א
אימא שלא ילעוס חטין ויתן על מכתו. יש לעיין למה זה לא מקרי דאוסר דבר שאין בו ממש, דהא אינו אוסר החיטין, דהא מיירי אפילו דהחיטין הם של המדיר כמבואר בתוס', וא"כ אוסר הנאה מפעולת הלעיסה, וזה לכאורה אין בו ממש, ובאומר הנאת לעיסתי עליך לכאורה לא יחול הנדר כלל.
באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. יש לעיין מה הדבר שאוסר, אי אוסר את האיש לגבי הנאה ממנו מדבר המביא לידי מאכל, או את כל הדברים של המדיר המביאים לידי מאכל, ונפק"מ יהי' באם אסר על חבירו הנאה המביאה לידי מאכל אם יאסרו נפות וכברות שעדיין לא היו בעולם, דהא אין אדם אוסר על חבירו דבשלב"ל כמבואר בכתובות דף נ"ט, אבל אם אוסר בזה שלא יהנה ממנו וע"י שיהנה מהדברים שלו הנאה המביאה לידי מאכל, הא הוא כבר ישנו בעולם.
שק להביא פירות וכו' בעי ר' פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו מיפסק ומיזל בארעיה מאי. ופי' הר"ן כיון דאינו עושה בהמאכל להתקרב אליו אלא בו להתקרב להמאכל.
וצ"ע דהא בדבר שכיוצא בהן משכירין שאסור משום דבזה יקנה מאכל, והא אינו עושה פעולה בהמאכל, אלא דמזה יוכל להיות לו כסף לקנות מאכל, הרי דג"ז אסור, ולמה יוגרע סוס לרכוב וטבעת ליראות ומיזל בארעא מדבר שכיוצא בו משכירין. משמע דבדבר שכיוצא בו משכירין, כיון דע"י דיהי' לו כסף יוכל לקנות לקרב המאכל גרע, ומ"מ צ"ע.
שם. סוס לרכוב עליו וכו'. יש לעיין אם זה ספק באומדן דעת האדם, או דודאי הוא לא חשב, אלא דכונתו לפי פירוש הדיבור דהנאה המביאה לידי מאכל.
שם. מיפסק ומיזל בארעיה מאי. והיינו דעי"ז יבוא מהר לבית המשתה, ויש לעיין אם משום דעי"ז יהי' לו יותר מאכל, או דאפי' אין חילוק דיקבל אותו הדבר, אלא שיבוא יותר מהר לקבל האוכל, מקרי הנאה המביא לידי מאכל.
שם. בעי ר' פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו וכו'. ולא איפשיטא, ופסק הרמב"ם (בפ"ו מנדרים הל' ב') דאסור ואם עבר אינו לוקה. חזינן דבנפה וכברה ילקה, הרי דזה אסור מן התורה, ויש לעיין מתי עובר, אם בשעת שאלה אפילו אם אח"כ לא ישתמש בה, נמצא דההתראה תהי' בשעת שאלה, או דאינו עובר אא"כ השתמש בה, דהא איירינן דאין משכירין כיוצא בו אלא משום דהנאה זאת מביאה לידי מאכל, ואם אח"כ לא השתמש לא הי' לו הנאה המביאה ליד מאכל, או דעצם השאלת דבר מביא לידי מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל.
ונפק"מ עוד בזה דלפי מש"כ דס"ל להרמב"ם דבמדיר חבירו וההנהו לוקה המדיר, נמצא דאם השאילו נפה וכברה שייך לחייב המדיר במה שמשאילו ושייך להלקותו, אבל אי עובר רק כשמשתמש, לא יצוייר שהמדיר יעבור, ומדברי הלח"מ דכתב דהא דמשמע מהרמב"ם דבנפה וכברה לוקה מיירי באם נדר עצמו מהשני ולא כשהדירו חבירו דאז אינו לוקה, ולמה לא יכול להיות דלוקה המדיר, אבל אם נפרש דעובר רק כשמשתמש, א"ש דברי הלח"מ, וצ"ע דהא לקמן אמרינן כל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור משום דזה מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, ולכאורה מי יימר דבהפרוטה שחסך יקנה אוכל, אולי יקנה בגד שבלי שחסך לו זה לא הי' קונה הבגד הזה.
ומלשון הרמב"ם הנ"ל דסיים דבמקום שאין משכירין והשאיל כלים שאין עושין אוכל נפש כדי להראות אסור מספק ואין לוקין, משמע דאם משכירין כלים אלו לוקה, וע"כ דעצם הדבר כבר מקרי הנאה המביאה לידי מאכל ואסור, וא"כ דברי הלח"מ צ"ע.
עוד יש לעיין דבכל הני כגון טבעת ליראות כתבו הראשונים דעי"ז יקבל מנה יפה, ובודאי קשה לומר דזה מוכרח דעי"ז יקבל מנה יפה, אלא דסתמא דמילתא יש לו אפשרות יותר לקבל מנה יפה, ומשמע דאי הוי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל ולא הי' גורם רחוק, אז הי' לוקה המודר הנאה כששאל הטבעת, הרי דזה כבר מקרי הנאה המביאה לידי מאכל והי' לוקה, וכמבואר ברמב"ם דרק מחמת דהוי ספק אינו לוקה, הא אי הוי פשטינן הספק הי' לוקה, ואע"ג דהרמב"ם מפרש דעי"ז יהנה איזה הנאה, מ"מ קשה לומר דזה ברור דיהנה עי"ז איזה ריוח, וע"כ דמ"מ הי' לוקה אם לא הי' מקרי גורם רחוק, ולא משמע מדבריו דהי' לוקה רק אם אח"כ קיבל באמת מנה יפה, וע"כ דמשעת שאלה הוי כבר איסור ודאי מחמת דנהנה מהאפשרות לקבל איזה הנאה, וא"כ גם במדיר שייך שילקה אם ההנהו, ולפי"ז דברי הלח"מ דכ' דדברי הרמב"ם קאי רק בנדר מחבירו ולא בהדירו צ"ע.
שוקל לו את שקלו. וכתב הרא"ש דמצוה בעלמא הוא דקעבד ואינו דומה לפורע שאר חובותיו, וכן לשון הגמ' בכתובות משמע דמשוקל את שקלו לא הי' קשה, ובקרן אורה ביאר דיצא לו זה ממה דתירץ בגמ' דמיירי בהתנה ע"מ שלא לפרוע, ואכתי קשה משוקל לו את שקלו, ולא ניחא לי' תירוץ הר"ן דכבר נתרם ואח"כ נאבד, וע"כ דמזה לא הוי קשיא לי', אבל בטעם הדבר צ"ב, דהא אף דיש קיום המצוה בזה מ"מ הא מהנהו.
והנה כאן איירינן הכל מהמדיר אם מותר לו לשקול השקל או לפרוע החוב של המודר, והנה באופן דאסור, מהו האיסור, אם האיסור הוא משום דמכשיל את המודר בעבירה, ולהרמב"ם דהמדיר עובר בבל יחל אז הוא בעצמו עובר איסור נדר, אבל לשאר הראשונים אינו מבואר מהו האיסור, והנה אם ראובן הבטיח לשמעון להתחייב אליו, או שיפטר מלשלם חובו אם לוי ילך למקום פלוני, ולוי הדיר את שמעון שלא יהנה ממנו, ונמצא אם לוי כעת ילך למקום פלוני יגרום שראובן יהי' מחויב לשלם לו, או ששמעון יפטר מחובו אל ראובן, מסתבר דאין לוי אסור לעשות הפעולה, כיון שהפעולה בעצמה אין לה שייכות עם חיוב הממון של שמעון לראובן, ואפי' לשיטת הרמב"ם דהאיסור על המדיר דלא יחלל דיבורו, מ"מ כה"ג לא שייך איסור, וא"כ יש לומר דשוקל שקלו דזה ענין מצוה אין לו שייכות עם המודר, ואע"פ שיצא מזה הנאה אין לזה שייכות להאיסור.
וכן לשאר הראשונים דפליגי על הרמב"ם, זה ג"כ אם המודר עושה דבר ליהנות, אבל אם דבר שנגרם ע"י המודר אז רק אם המעשה מתייחס מהמדיר להמודר הוא דאסור, אבל מה שנגרם ע"י דבר צדדי לכו"ע שרי, והר"ן ג"כ הוי ס"ל סברא זו, אלא דס"ל דכיון דאינו מצווה לשלם שקל של איש אחר, אז מתייחס אל המודר ככל פורע חובו, אבל עצם הסברא קיימא לכו"ע.
והנה בהא דפורע את חובו דאמרינן אלמא אברוחי ארי בעלמא וכו' זו דברי חנן היא. יש לעיין אפי' אם אינו חייב לשלם מ"מ הא חסך לו כסף, וכמו במודר ממנו מאכל אסור אם משכירין כיוצא בהן משום דמזה יקנה מאכל, וכאן אפי' דאינו אלא כגורם כמש"כ התוס' כתובות (דף ק"ח), מ"מ הא לא הוי גורם יותר רחוק ממודר מאכל דאסור להשאיל חלוק אם משכירין כיוצא בהן, משום דמזה נשאר לו לקנות מאכל.
ולהאמור יש לחלק דהיכא דפורע את חובו עצם הנאה אינו אלא גורם לו, ולכן אינו מתייחס כלל אל המודר ומותר, משא"כ במודר הימנו מאכל ומשאיל לו חלוק, הא כיון שמשכירין חלוק, הרי נותן לו הנאת ממון ממש בידים, ומה דצריך שיהי' הנאה המביאה לידי מאכל אינו אלא תנאי בההנאה, ולגבי תנאי בההנאה סגי אם זה רק נגרם, משא"כ אם כל הנאה אינה אלא נגרם אז מותר וצע"ק.
תפול הנאה להקדש. הנה בודאי אסור למודר הנאה ליהנות ולתת את הכסף להקדש, וע"כ כאן משום דאין לו אפשרות אחרת, והנה המחנ"א (הל' זכי' מהפקר סי' י"א) הסתפק אם מחילה מהני בע"כ של הלוה או לא, ותלה זה במחלוקת הראשונים, וביאר דהשאלה היא אם מחילה הוא ענין סילוק דממילא נפטר הלוה ולכן מהני אפי' בע"כ, או דזה ענין הקנאה, ואע"פ שאי"צ לזה מעשה קנין, מ"מ זה ענין הקנאה ולא מהני בע"כ, והנה להצד דלא מהני בע"כ איך מותר לו להסכים למחילתו, דהא נמצא דהוי כלוקח ההנאה וע"ז לא יועיל מה שתפול ההנאה להקדש, ואם לא מסכים, הא נמצא דנשאר חייב עדיין ומה נהנה ולמה תפול הנאה להקדש.
אלא כאן דהחיוב הוא בעד טירחתו, יש לומר דכשאינו רוצה ועושה בחנם לא מתחיל חיוב, ולכל הראשונים כה"ג לא יהי' מחויב לשלם, וכיון שכן נהנה ע"י מה שלא רצה לקבל המחזיר אבידה שכר עבור פעולתו ולכן תפול הנאה להקדש.
ובב"מ (דף קי"ח) בהא דשומרי ספיחין אמרינן דאם השומר לא יקח את השכר עבור שמירתו, נמצא דהקרבנות אינן באין משל ציבור כיון דמגיע לו שכר, ולמה לא נימא דכשרוצה לשמור בחנם לא מתחיל חיוב אליו ואין בקופה כסף שלו. וע"כ משמע דזוכה אלא דמוחל, וא"כ גם בשכר פעולה לא יועיל בע"כ לאלה הראשונים, והדר קושיא לדוכתין דאיך מותר לו להסכים למחילתו. אמנם שם בב"מ ביארנו דמשום תקנת בעלי זרועות תיקנו שמגיע לו ע"כ כסף בעד שמירה, וכדי שלא יהי' שייך לו מוכרח לבוא מדין מחילה על מה שהי' לו חוב על הקדש ולכן נמצא דהקרבנות אינם באים משל ציבור.
אלא דצ"ע דהנה בתוס' סנהדרין (דף ס"ח ב') ביארו דקטן שעשה פעולה זוכה מה"ת בהכסף, והיינו ע"כ דלזכות עבור פעולה אי"צ דעת, ואם שייך שלא יזכה בהשכר אם אינו רוצה הרי דהדעת קובע בזכייתו, א"כ איך קטן זוכה, ודוחק לחלק דנהי דאי"צ דעת לזכות מ"מ בגדול כשיש דעת שלא לזכות אינו מתחיל לזכות.
יש לעיין למה מותר להמחזיר שלא לבקש שכר, דהא בזה מהנהו, דהא חזינן דצריך ליתן כסף להקדש, הרי דמקרי הנאה, א"כ איך מותר לו לההנותו, וע"כ צ"ל דיש חילוק בין המדיר להמודר, דלהמדיר אם אך הוא גורם רחוק אין לו איסור, אבל המודר הא הרויח ואסור שירויח, וכיון דבהכרח הרויח צריך ליתן להקדש.
ר"ן ד"ה אלמא. דבלאו הכי יש לו חלק בקרבנות ציבור כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. וכן משמע בכתובות (דף ק"ח) דאי לא הי' לו חלק ובזה ששוקל נותן לו חלק בקרבנות הי' ודאי אסור דמהנהו ממש. ולכאורה הא ודאי חלק זה אינו ממון, דהא אינו יכול למכור חלקו לקבל ממון, אלא דיש לו שיוקרב הקרבן גם עליו, וזה הא אינו אלא ענין מצוה, ומצות הא לאו ליהנות ניתנו, ולמה אסור לההנותו שיהי' לו מצות הקרבת קרבן, משמע ע"כ מזה כיון דענין המצוה ע"י שנותן ממון ובזה יש לו חלק, הוי כמו הנאת ממון וזה אסור וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |