שלמי נדרים/נדרים/כז/א
שלמי נדרים 
נדרים כז א
ד' כז בהמפרש ד"ה וחלה הוא המדיר עכ"ל לכאורה נראה שצ"ל המודר דאי המזומן שהוא המודר הי' בריא והמדיר שהוא המזמן הי' חולה מצי המזומן לומר אנא הא קאימנא ומצידי לא נמנע ההליכה אליך לסעוד ופשיטא דאינו נאסר עליו נכסי המדיר ובס' יד שאול להגאון רי"ש מלבוב כתב דפי' המפרש הוא לפי מאי דדחי לעיל (דף כ"ד.) הפשיטות מהאיבעי' דבעי אי פליגי רבנן על ראב"י או לא ומוקי לה דזמינא אדרי' למזמנא ע"ש דלפי דיחוי זה המזומן הוא המדיר יש לפרש וחלה המדיר שהוא המזומן. אמנם יותר נכון שצ"ל המודר ועמ"ש בפי' הרא"ש בד"ה הרי אלו נדרי אונסין בהר"נ באמצע הדבור המתחיל וכתב הרמב"ן כו' ודאמר הותר מקצתו הותר כולו דוקא בשכללם כולם ואמר כולכם או שאמר לזה ולזה בוא"ו אבל אם אמר לזה לזה הותר אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים עכ"ל דברי הר"ן שבכאן סותרים למה שפסק הוא בעצמו לקמן (דף ס"ו.) בד"ה ולענין הלכה כו' שפסק שם כר' שמעון דס"ל עד שיאמר שבועה לכל א' וא' אבל לזה לזה כללא הוי ע"ש וע' לקמן (דף פ"ז:) אמרה קונם שאני טועמת כו' מתניתין ר"ש היא וע"ש בר"ן וע' במהרי"ט בראשונות סי' ס"ח שהעיר ע"ז וכתב שם דברים עתיקים, מדבש ונופת מתוקים:
בפי' הרא"ש ד"ה הרי אלו נדרי אונסין כו' ורב הונא סובר ודאי בנדר דבעינן פיו ולבו שווין לא הי' בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון כו'. והא דלא פירש כפי' הר"ן ד"ה וכ"ת קטלא שאני כו' דרב הונא לא חש לפרכי' משום דהתם לא ה"ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת לי' כו' היינו משום שרצה הרא"ש לפרש גם לפי האוקימתא דלעיל (כ"ד.) דזמינא אדרי' למזמנא ופי' שם הרא"ש שאמר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך וא"כ ה"ל לאתנויי דל"ש דמאי איכפת לי' דה"ל לאסוקי אדעתי' דיוכל לבוא לידי חסרון אמנם הר"ן הכא מפרש ג"כ שפיר דהא אליבא דרב הונא קיימינן השתא ורב הונא הא אמר לעיל הלכה כראב"י ומוכח מזה דסבר דרבנן פליגי על ראב"י אפי' בקמייתא. ומתניתין אתיא כפשטה שהמזמן אסר נכסיו על המזומן וא"כ שייך שפיר דמאי איכפת לי' לאתנויי ומש"ה לא חש ר"ה לשנויי לפירכי' וע' בס' קרן אורה שכתב ג"כ קרוב לזה במקצת הדברים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |