חתם סופר/נדרים/כז/א

חתם סופר נדרים כז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נדרי אונסים וכו' וחלה הוא פי' רש"י המדיר אם אינו ט"ס צ"ל דס"ל למאי דקיי"ל הלכה כראב"י (לעיל כד ע"ב). א"כ הא מוקמינן (לעיל כד ע"א) דזמינא אדריה למזמנא ומשמע מלשון פי' הרא"ש שם שהמזומן הוא שנדר ולא המזמין ודלא כפי' הר"ן שם שפי' שהמזומן ביקש מהמזמין שידור והרא"ש לא פי' כן אלא שהמזומן עצמו נדר ולזה נתכוון פי' רש"י כאן לכאורה. אלא שאני מסתפק גם בכונת הרא"ש מפני שיש לדחוק ולפרש לשונו כהר"ן כי כן פירש בנו בטור סי' רל"ב ובקיצור פסקי הרא"ש להדיא ע"ש ואמנם במשנה למלך משמע שהבין דברי הרא"ש כפשוטן ועמ"ש לפנינו אי"ה:

ולנערה לא תעשה דבר. לכאורה תמוה מה עלה על דעת רבא להביא ראיה מהא דאין מענשין האונס להא דלא לבטליה זכותיה ומה ענין זה לזה. וכי מטעם עונש אתינן עלה. ויותר היה לו להביא ראיה מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא לומר אונס מותרת לבעלה ישראל. ע"כ נראה לע"ד דעיקר סברת רב הונא לחייבו משום דאונס דשכיח ולא שכיח ה"ל לאסוקי אדעתיה ולהתנות ומדלא אתני איהו דאפסיד נפשיה. ואע"ג דממשנתנו מוכח דאע"ג דה"ל להתנות מ"מ מותר. י"ל נדרים שאני כמ"ש הר"ן. ואתא רבא להוכיח דכל שום אונס דלא שכיח כולי האי מקרי אונס ולא אמרי' איבעי ליה לאסוקי אדעתיה מדאמר רחמנא ואיתא שם בספרי ומייתי רש"י בחומש כי בשדה מצאה פרצה קוראה לגנב מי גרם לה שתיאנס על שיצאתה בשדה וכל כבודה בת מלך פנימה. נמצא לכאורה ה"ל לאסוקי אדעתה ואפ"ה כיון שסוף סוף נאנסה אמר רחמנא ש"מ אע"ג דה"ל לאסוקי אדעתה מיקרי אונס וה"נ דכוותי'. וכי תימא קטלא שאני פי' דמשום דה"ל לאסוקי אדעתה ולא לצאת השדה לא קטלינן לה אבל עכ"פ פושע הוה ולענין ביטול זכיותיה נאמר שבטלו. לכן מייתי ממשנתנו דמנ"ל למשנתנו להקל בנדרים ולא נימא הא ה"ל לאסוקי אדעתיה אי לאו מהאי קרא ולא ס"ל לחז"ל לחלק בין קטלא לשארי דברים ולא תעשה דבר כלל משמע א"כ ה"נ לא בטלי זכותי' כנלע"ד:

ואמנם גוף הדבר מנ"ל לרבנן להתיר נדרי אונסים. הנה לא תנן במשנתנו מי שנדר ושוב אירעו שום אונס שיהיה מותר דפשיטא כיון שנדר נעשה לו איסור כנבלה ולא הותר אלא משום פקוח נפש ולא משום הפסד ממון. ועיין היטב במג"א ססי' תרנ"ו. אך מש"ה יכול להמציא לו פתח להתיר ע"י חכם או ג' הדיוטות ולומר אדעתא דהכי לא נדרנא ואם אינו נולד יתירו לו. אבל להתיר לו בלי שאלה לחכם לא. אך משנתנו מיירי מתחלת חיילות הנדר שהרי נדר אם לא יאכל עמו ובשעה שהיה צריך לאכול ולא בא אז יחול האיסור ואז הוא אנוס וכשם שאם היה אז שוגג הוה נדרי שגגות ואין הנדר חל משום האדם בשבועה פרט שלבו אונסו. ה"נ אע"ג שהוא בדעתו וכוונתו מ"מ כיון דגלי רחמנא דאנוס פטור ממצות התורה שמע מינה דאנוס לאו אדם הוא ה"ה הכא בנדרים לא מיקרי האדם בשבועה בשעת חלות הנדר ואינו חל. אלא הסברא נוטה דאנוס לעבור על דברי תורה בעי' פקוח נפש. ושלא יחול הנדר הוה בכל שאנו משערינן דאדעתא דהכי לא נדר אפילו בהפסד מעט ממון לפי ענין קפידת הנודר לא יחול הנדר דלא הוה אדם בשבועה אבל אם כבר נדר בלי תנאי שוב הוה נדר ככל ל"ת דאורייתא ולא יעבור בלי היתר אם לא בפקוח נפש. והא דמייתי רבא ממתני' אהתפסת זכותיה לא לגוף הדין שיפטור ע"י האונס דאין ראיה מתחלת חלות הנדר להתפסת זכיותיו. אלא דזה אין צריך ראיה דאונס פטור וגם ר"ה לא נסתפק בזה אלא דס"ל ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ומדלא התנה איהו אפסיד נפשיה לזה מייתי ראיה ממשנתנו דלא אמרי' אפסיד נפשיה דלענין זה אין לחלק בין נדר לדבר אחר. כל זה הבנתי מדברי הריב"ש סי' שפ"ז שקצרו הרב"י בי"ד סי' רל"ב:

והנה כתב הריב"ש שם דחלה בנו דמשנתנו אפשר דהוה נמי סכנת נפש שיהיה לבן געגועים על אביו. ועוד אפילו לא הוה רק הפסד ממון לשכור לו שומרים ומשמשים מ"מ כיון שאינו אלא בתחלת חלות הנדר סגי באונס כ"ש ועוד התם דליכא קפידא כל כך שיאכל עמו אנן סהדי דאדעתא דהפסד מועט לא נדר משא"כ בנידון דיליה אין כאן אנן סהדי דאפשר אפילו אדעתא דהפסד מרובה נמי נשבע ע"ש. ולפי הנ"ל אין הכוונה ועוד אפילו לא יהיה הכא תחלת חלות הנדר מ"מ מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר. זה א"א דצריך היתר ושאלה לחכם ואל"ה לא יעבור אא"כ בפקוח נפש. אך ה"פ ועוד אפילו יהיה בנידון שלפניו נמי תחלת חלות הנדר מ"מ אין כאן אנן סהדי שלא יהיה אדם בשבועה משום אונס ממון כזה נגד קפידא רבה של אותו הנדר שבנידון שלפני הריב"ש זהו כוונתו בסי' שפ"ז. ומ"מ נ"ל דזה יצדק יותר לפי הרא"ש שהמזומן נדר וכיון שבעל הנדר היה אונס שייך לומר שאינו אדם בשעת חלות הנדר. אבל אי אמרינן שהמזמין נדר והוא לא נאנס והרי הוא אדם בשעת חלות הנדר צריכים לדחוק קצת בזה אי נימא דחלה בנו מיירי בהפסד ממון בעלמא עיין היטב וק"ל:

ועוד נ"ל סברא ע"פ מ"ש בד"מ סי' רל"ב אות ז' בשם רשב"א מי שנשבע לפרוע לזמן והגיע שמטה בנתים פטור משבועתו דלא נשבע אלא כל זמן שהוא חייב לו שאילו מחל לו חובו אין חיוב שבועה עליו וכיון שכן ה"ל כמוחל דשמטה אפקעתא דמלכא היא עכ"ל. פי' ועל כרחו צריך למחול והרי קיים שבועתו דמחילה פרעון הוא. וא"כ י"ל ה"נ דכוותיה דהאי גברא אפילו אילו לא נשבע נמי היה פריעת ב"ח מצוה. והפקיד היה מעקל המעות אצלו מחמת ששמעון בע"ח לאחר. היתכן שנאמר שראובן ישלם לשמעון ויפסיד מאתים ע"י מנה שלו. וע"כ היה הדין שראובן פטור וה"ל כמוחל לו חובו וא"כ ממילא אין כאן איסור משום שבועה. אבל מ"ש המ"ל ריש הלכות שבועות בזה אינני מבין כלל. יהיה איך שיהיה למאי דקיי"ל בש"ע א"ח ססי' תרנ"ו כהראב"ד ע"כ דברי הריב"ש סי' שפ"ז קיימים וכדעת הב"ח והט"ז סי' רל"ב וכאשר רמז עליהם המג"א ססי' תרנ"ו וכוונתו דבשעת תחלת חלות השבועה והנדר אזלינן בתר אומדנא אדעתא דהכי לא נדר. אבל לא כשכבר חל השבועה ושוב אירעו אונס ממון. וזה דלא כהש"ך סימן רל"ב עיין היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף