אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כז

יום שני כ"ז חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כז

אונס - פטור או חסרון בעשייה

דמיון הגמרא בין דין אונס בעונשין לדין אונס בקיום תנאי

בגמרא בנדרים (כז.), מעשה באדם שהביא שטרותיו לבית דין והיה צריך לשוב לביתו, ולכך אמר לבית הדין 'אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי' - ולבסוף נאנס ולא בא. ורצה רבי זירא להורות שאכן בטלו זכויותיו כיון שסוף סוף לא בא. ומביא הגמרא את תשובתו של רבא: אמר ליה רבא, אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב (דברים כב כו) "ולנערה לא תעשה דבר".

על דמיון הגמרא בין דין 'אונס' בנערה המאורסה, ובין דין 'אונס' באי קיום תנאי, תמהים כל האחרונים, מה ענין זה אצל זה - הלא לכאורה פטור אונס בנערה המאורסה הוא פטור מדיני 'עונשין', שמאחר ולא עשתה הדבר ברצון אלא באונס לכן אין להענישה על קיום מעשה זה. משא"כ באומר לב"ד שיתבטלו זכויותיו אם לא יבוא עד יום פלוני, הרי סוף סוף לא בא ומפני מה לא יוותר על זכותו כפי התחייבותו.

ובאמת הגמרא מקשה על דבריה: ודילמא קטלא שאני, וביאר הרא"ש: קטלא שאני דכתיב "ושפטו העדה והיצלו העדה", קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון, אבל זה שהתנה ולא פירש 'בלא עכבת אונס' גמר ואתני בכל ענין, ע"כ. הרי שהרא"ש מבאר שזה גופא תוכן קושיית הגמרא. אמנם הר"ן ושאר ראשונים פירשו כוונת הגמרא כפשוטה שכוונתה להקשות שמא מיתה חמורה ואך במקום קטלא אומרים לטענת אונס משא"כ בשאר דברים.

גם לדעת הרא"ש שכך הקשתה הגמרא, הרי שהגמרא אינה מיישבת את הקושיא מסברא אלא מביאה משנה אשר ממנה מבואר גם כן שיש פטור אונס בתנאי, ואם כן עדיין יש להקשות מה שייך בתנאי לפוטרו בטענת אונס, סברא המסתברת דוקא לענין עונשים. ואמנם יש לומר שהוא אומדנא בדעת המתנה שלא התכוון להתנות באופן זה, אבל לדעת הר"ן הרי שהגמרא מדמה את דין אונס בעונשים לדין אונס בתנאי ואינה שואלת על עצם הדימוי - וצריך ביאור הדמיון בין הדברים וכמו שנתבאר.

ובקובץ שיעורים (כתובות אות ה) עמד על הערה זו: ובעיקר הדבר דמקרא 'ולנערה לא תעשה דבר' ילפינן דלא מהני קיום התנאי באונס, צריך ביאור, דקרא גבי עונשין כתיב דאין מענישין את האונס, ומה שייך זה להכא דקיום הגירושין אינו עונש להבעל.

הוכחת החמדת שלמה מהיתר בהמה שנעבדה באונס שחסר במעשה

ובברייתא המובאת בגמרא בעבודה זרה (נד.) שנינו, איזהו נעבד כל שעובדים אותו, בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון. ודנה הגמרא: האי אונס היכי דמי. ומביאה הגמרא את ביאורו של רמי בר חמא: כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחווה לבהמתו דידיה. על פירוש זה מביא הגמרא את קושייתו של רבי זירא: מתקיף לה רבי זירא, אונס רחמנא פטריה, דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר". ומבואר בגמרא ובתוספות ביתר ביאור, שבכהאי גוונא שאנסוהו ופטריה רחמנא, אין הבמה אסורה משום נעבד.

ובשו"ת חמדת שלמה (או"ח סימן לח אות ז) ביאר דעת רבי זירא, אשר נראה מבואר בדעתו ש"אונס דפטריה רחמנא, לא מיקרי מעשה כלל, דפועל על ידי אונס לא הוי פועל כלל, ועל כן הוי סבירא לן דאפילו נעבד לא הוי לאסור הבהמה". דהיינו שבאמת צ"ב מה בכך שנפטר על מה שעבד לבהמה, כיון דאונס רחמנא פטריה, הלא סוף סוף בהמתו זו נעבדה כעבודה זרה ומפני מה לא תאסר כדין נעבד, ועל כך מבאר החמדת שלמה שגדר אונס אינו פטור מעונש גרידא, אלא גדרו שכיון שנאנס במעשהו אין נחשב כעושה כלל, רק שנעשה הדבר על ידו, אך אינו מתייחס אליו להחשיבו כאילו הוא הוא שעשה המעשה.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות

והרמב"ם (יסוה"ת פ"ה ה"א-ג) כתב: כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

וממשיך הרמב"ם: במה דברים אמורים בשאר מצות, חוץ מעבודת כוכבים, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור... וכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם ... וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג – הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים... ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו. ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין...

ודקדק החמדת שלמה מדברי הרמב"ם שתלה דין 'יהרג ואל יעבור' במה שאם עובר עליהם הרי זה חילל את השם – ומשמע מדברי הרמב"ם דהא דאמרינן 'יהרג ואל יעבור' היינו טעמא, דבאותן עבירות החמירה התורה להיות נידון משום חילול השם אפילו בצנעא.

על הבנה זו תמה החמדת שלמה, מנין לרמב"ם שזה עיקר הטעם, שמא עיקר הטעם הוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות (סנהדרין יח. מדפה"ר) שהוא משום חומר איסורן ולא משום חילול השם, ומטעם זה אסור לעבור עליהם אפילו כשאונס אותו העכו"ם להנאת עצמו. והרמב"ן כתב כן לאפוקי מדעת הבעל המאור שפירש שבמקום שעושים כן להנאת עצמן מותר אפילו בגילוי עריות, וע"ז כתב הרמב"ן שטעם האיסור משום חומרו וממילא לא שנא. וא"כ קשה ביותר על דעת הרמב"ם, כי הרמב"ם עצמו מסכים עם דעת הרמב"ן שאפילו להנאת עצמן בגילוי עריות הוי יהרג ואל יעבור, ואם כן מדוע הוצרך הרמב"ם לפרש שטעם האיסור משום חילול השם.

וביאר דעת הרמב"ם ע"פ היסוד הנ"ל, שגדר אונס אינו רק פטור מעונש אלא דעל ידי אונס לא מקרי פעולה כלל, וכיון שכן אי אפשר לפרש שטעם דין יהרג ואל יעבור הוא מחמת חומר האיסור, כי כיון שבאונס אינו חשוב כלל שעשה המעשה, מה אכפת לי אם המעשה חמור או לא. ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש שטעם הדין הוא משום 'לא תחללו' שאף שהמעשה אינו מתייחס אליו ביחס לאותה עבירה, אבל עצם עשיית הפעולה באונס יש בה משום חילול השם ואסורה.

ביאור הגרי"ז שלדין נעבד לא סגי במעשה של עבודה אלא בעינן לאיסור

ובעיקר ראיית החמדת שלמה מדין נעבד באונס, שממה שאין הבהמה נאסרת כשנעבדה באונס מוכח שמעשה באונס אינו מעשה כלל, שאם לא כן מה בכך שהעובד פטור מחמת אונס, מכל מקום תאסר הבהמה כיון שנעבדה. העירו האחרונים שמדברי הגרי"ז מבוארת סברא אחרת בביאור הגמרא שם, ולדבריו אין ראיה מדין נעבד ליסוד החמדת שלמה, והיא שעיקר הפוסל בנעבד הוא מה שנעשתה בו עבירה, וממילא כל שנאנס הרי אף שנעבד סוף סוף לא נעשתה בו עבירה וממילא אין בו פסול נעבד. ולדבריו אין ראיה ליסוד החמד"ש כלל, כי אפשר שמעשה באונס חשוב מעשה, אך מכל מקום בנעבד לא סגי במעשה של עבודה, אלא בעינן גם עבירה של עבודה, וכיון שעבדה באונס אף שמעשה יש כאן, עבירה אין כאן.

על כל פנים, לפי יסוד החמדת שלמה כתב הקובץ שיעורים ליישב קושייתו, כיצד רצתה הגמרא ללמוד דין אונס בקיום תנאי מקרא דולנערה לא תעשה דבר העוסק בפטור הנערה מעונש, ומה הדמיון הלא לגבי עונשים יש לומר שאין מענישים את האנוס, משא"כ לגבי קיום תנאי התלוי במציאות, כיון שסוף סוף לא בא, מה אכפת לן שלא בא מחמת אונס.

אמנם לפי יסוד החמד"ש יבואר היטב, כי בדין 'ולנערה לא תעשה דבר' לא נתחדש רק פטור מחמת שהיתה אנוסה במעשה, אלא יתירה מזאת נתחדש בדין אונס שעשייתו לא חשובה עשייה, ואם כן גם לגבי קיום תנאי יש לומר שאין לייחס את המעשה או אי המעשה אל המתנה, ואף שאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי, מכל מקום כיון שנאנס אין מחשיבים את אי הגעתו לקיום התנאי - ואין זכויותיו מתבטלים.

שני גדרי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, חסרון בהתייחסות וחסרון בעצם המעשה

והנה בדברי החמדת שלמה נתחדשו שני דברים בהגדרת דין אונס, הא' מה שאין מבארים כפשוטו שהוא פטור מעונש כיון שלא פשע במעשהו. הב' מה שהגדיר את דין אונס שהוא כמי שלא עשה מעשה כלל. אך באמת אפשר לפרש גדר דין אונס בגדר אמצעי, וכמו שהעמיד את הדבר רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל בספר זכרון שמואל (סימן סה אות לט) וזה לשונו: יש לפרש דאונס הוי חסרון בהמעשה, והיינו, או בהתייחסות המעשה אל האדם, או דהוי גם חסרון בעצם המעשה, כיון דהוי מעשה בלי רצון ודעת, עכ"ד.

ובפשטות ביאור החמדת שלמה בדין נעבד, יבואר רק אם נפרש שחסרון אונס הוא בעצם המעשה ולא רק בהתייחסות המעשה אל העושה, שהרי לאיסור נעבד - אם לא נפרש כדברי הגרי"ז - סגי בעצם מעשה העבודה אף שאינו מתייחס אל עובד זה דוקא, וכיון שמבואר בגמרא שהבהמה לא נאסרה בעבודתו של זה - על כרחך שהמעשה עצמו חסר כיון שאין רצון ודעת.

משא"כ לבאר דין אונס בקיום תנאי אין צריך לחידוש זה דוקא, ואף אם נפרש שבאונס יש חסרון בהתייחסות המעשה אל העושה, עדיין יבואר היטב דין זה, שכן בתנאו התנה שהוא יבוא או לא יבוא, וכיון שקיום התנאי נעשה באונס - אין מעשה הביאה או אי הביאה מתייחס אליו, ואם כן הוא לא קיים את התנאי.

ביאור הגרא"ו בהכרח גדר דין אונס מפטור נערה המאורסה

והגרא"ו העיר על עצם יסוד החמד"ש, כיצד נלמד דין זה מהפסוק של 'ולנערה לא תעשה דבר', שמא לא נאמר בפסוק זה אלא שמי שנאנס אינו נענש כיון שלא פשע, ואין מענישים אדם על מעשה עבירה אלא כשעובר במזיד וברצון. ומנין למדו חז"ל חידוש זה שגדר אונס הוא שאין כאן מעשה כלל או שאין מתייחס המעשה אל העושה.

וברמב"ם (סנהדרין פ"כ) כתב: כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס, אין בית דין ממיתין אותו, ואע"פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור, אע"פ שחילל את השם והוא אנוס אינו נהרג, שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר' – זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס, ע"כ לשון הרמב"ם.

ומבואר מדברי הרמב"ם שהעמיד את הפסוק 'ולנערה לא תעשה דבר' באופן שאותה נערה היתה מצווה באמת ליהרג ולא לעבור באיסור עריות, ואעפ"כ כיון שהיא אנוסה פטורה מעונש. ומעיר הגרא"ו שפירוש זה מוכרח, שכן אם מדובר באופן שכלל אינה חייב למסור את נפשה, וכגון שאינה אלא קרקע עולם, שעושה בה כחפצו ואינה פועלת כלום מצד עצמה, אם כן כלל אין צריך פסוק לפוטרה כיון שלא עשתה דבר אלא היא קרקע עולם, ואדרבה אם תמסור את נפשה ותיהרג – תתחייב בנפשה, כמו שכתב הרמב"ם שבמקום שדינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

והנה כיון שהפסוק עוסק באופן שמן הדין עליה למסור את נפשה ולהינצל מן האיסור, נמצא שיש בכחה לעשות כן והיא אף חייבת לעשות כן - ואם כן מה שייך לפוטרה מדין 'אונס', אם גדר אונס הוא פטור שהנאנס פטור כיון שלא פשע - הלא אין לך פשיעה גדולה מזו שהיתה יכולה למנוע עצמה מן האיסור ולא מנעה עצמה. וכיון שנתבאר בפסוק שמכל מקום פטורה היא מחמת 'אונס' - מוכח מכאן שדין אונס אינו פטור אלא חסרון במעשה – חסרון בהתייחסות המעשה אל העושה או חסרון בגוף העשייה.