שיירי קרבן/יבמות/ו/א

שיירי קרבן יבמות ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד. פירשתי בקונטרס מזיד לשם זנות וכו' וכ"כ רש"י ותוס'. אך קשה דבבבלי דף נו ע"א גרסי' רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא שוגג כמזיד. ש"מ דמזיד היינו רצון דאי מזיד לשם זנות מאי רבותי' דשוגג כמזיד הא מזיד גופיה צריך ריבוי' וצ"ע:

אנן תנינן אפי' הוא שוגג וכו'. נראה דס"ל לירושלמי דתנא דמתני' סובר דבעינן דוקא שיכוין אחד מהם לשם מצות דאל"כ לישמועינן רבותא טפי אפי' שניהם שוגגין ופליג אדר"ח ועיין בתוס' בבבלי בד"ה הוא אנוס וכו':

וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת. קשה מאי ס"ד לומר כן הא דעת דחרש כשלא לדעת דמי דהא חרש אין בו דעת וי"ל דסד"א צריך שיהיה לדעת אחד מהם וביבמה צריך דעת אך קשה א"כ מאי פשיט מברייתא דר"ח הא ר"ח לא איירי אלא בחרש עצמו ואפשר הך ברייתא דר"ח אהך ברייתא דר"ח דבסמוך אפי' שניהן שוגגין וכו' היא שנוי' ושפיר שמעינ מינה דאף בחרש אין צריכין אפי' דעת אחד מהם:

ולקחה לו לאשה שלא לדעתו וכו'. ונראה כל הנך דרשות דדריש הש"ס מולקחה לו לאשה שקולין הן וכולהו שמעינן מינה. אך בבבלי דף נד ע"א לא מסיק הכי דפריך והא אפיקתי' לשלא כדרכה וכו' אלא כי אתי קרא בין בשוגג בין במזיד וכו'. וכתבו תוס' וא"ת הא איצטרך לאשמועינן ביאה ביבמה דלא כתיב אלא הכא וכו' ע"ש. ותימא מאי קשיא להו הא לא ילפינן בין בשוגג בין במזיד ושלא כדרכה מיבמה יבא עליה אלא מדכתיב ולקחה לו לאשה כמפורש בסוגיין והא דגרסי' שם יבמה יבא עליה למצוה ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד וכו' רישא דקרא נקט דודאי מיבמה יבא עליה ליכא למשמע דמצות יבום קודמת למצות חליצה וכדפירש"י שם אלא מדאייתר ולקחה לו לאשה וכן בין בשוגג בין במזיד ילפי' מולקחה לו לאשה וצ"ע:

אם בשפחה חרופה. עיין פי' בקונטרס. ורש"י פי' בפירקין דף נה ע"א בד"ה שפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי שמותר בה כדכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה ע"כ. ותימא דתנן בכריתות פ"ב איזהו שפחה חרופה כל שחציה שפחה וחציה בת חורין שנאמר והפדה לא נפדתה דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר זו היא שפחה ודאית. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו א"כ ה"ל לפרש כר"ע אליב' דהלכתא גם בנימוקי התורה פ' קדושים פירש"י כר"ע וצ"ע. ובחידושי הארכתי בזה דסוגיא בבבלי בפרקין אתיא כרבי ישמעאל ע"ש:

עד שיפלוט. כתבו תוס' בפרקין דף נה ע"ב בד"ה אינו חייב אלא על ביאת מירוק נראה דמחייב בשפחה חרופה אפי' בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב בה שכבת זרע ע"כ. וקשה מדקאמר הכא עד שיפלוט משמע מפורש דבעינן שיוציא זרע ממש. וכ"נ מפירש"י שם שכתב ביאת מירוק שמזריע וכ"מ בבבלי בכריתות דף יב ע"ב דגרסי' התם אר"ל מודה ר"מ לחכמים אם א"ל שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאה ע"כ. מעתה אי אמרת בשלמא הוצאת זרע ממש הוא דהוי גמר ביאה ודאי דמצי להכחיש העדים שהרי א"א להעדים להעיד ע"ז אלא אי אמרת גמר ביאה כשהכניס יותר מהעטרה למעלה לצד הגוף או אפי' נאמר שצריך להכניס כל האבר הא ודאי מצי העדים לאסהודי שראו שהכניס כל האבר. ומה שהביאו תוס' ראיה מאשת איש צ"ע דגרסי' שם בפרקין שכבת זרע באשת איש למה לי פרט למשמש מת ופירש"י למה לי דהא איתרבאי בה העראה מהיקישא דר' יונה. א"כ באשת איש דאיכא היקישא אין למעט משכבת זרע העראה וכ"ש גמר ביאה אפי' בלא הוצאת זרע משא"כ בשפחה חרופה דממעטינן משכבת זרע העראה למה נוציא קרא מפשטיה ונאמר דלאו שכבת זרע ממש קאמר. וא"ת א"כ מנ"ל העראה בחייבי לאוין דהא לא שמעינן בהן העראה אלא מדגלי רחמנא ש"ז בשפחה חרופה ש"מ שאר חייבי לאוין בהעראה וכ"מ שם בבבלי ומאי דיוקא דלמא שפחה חרופה בהוצאת זרע וחייבי לאוין בגמר ביאה וי"ל כיון דאימעיטו חייבי לאוין דלא דמיין לשפחה חרופה ממילא מדמינן להו לחייבי כריתות ועיין במהרש"א דף נו ע"ב. והרמב"ם כ' פ"ט מה' שגגות הלכה ד כבר ביארנו בהלכות ביאות האסורות מה היא שפחה חרופה ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור לפיכך אם א"ל שנים בעלת ש"ח והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי ע"כ. וכ' הלח"מ תימא איך תלה רבינו דנאמן משום דאינו חייב עד שיגמור הא אפילו בשאר בעילות אסורות נאמן לומר לא בעלתי משום דהוי כאומר מזיד הייתי ואע"ג דבכריתות אמרי' מודה ר"מ בש"ח אם אמר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר לא גמרתי היינו דוקא לר"מ כדפירש"י שם דלית ליה מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי אבל לדידן דקיי"ל כרבנן אפי' בעלמא מצי למימר מזיד הייתי וכשאומר לא בעלתי בשוגג קאמר ולא במזיד ע"ש שדחק לתרץ. ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה הא ודאי אף לרבנן בשפחה חרופה צריכין לטעמא דמצי למימר לא גמרתי דהא ודאי לא מהני מה שאומר מזיד הייתי דהא בש"ח מביא קרבן על הזדון כמפורש במתני' בכריתות שם וברמב"ם שם. ומה שמביא ראיה מדברי רש"י ליתא וז"ל רש"י שם מודה ר"מ וכו' אבל מגו דמתני' לא אמר דנוח לו לשקר לומר לא אכלתי מעשות רשע ולומר מזיד הייתי ע"כ. וכוונתו מבוארת דלכך מודה ר"מ בש"ח דלא דמיא מגו זו למגו דמתני' אבל ודאי בש"ח דנאמן מטעם דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי אף לרבנן צריכ' דמגו דמזיד הייתי לא מהני כלום לפטרו מקרבן דשפחה חרופה וצ"ע:

וא"ר ירמיה וכו' שכבת זרע עד שיפלוט. פירשתי בקונטרס דאשכבת זרע דכתיב בש"ח קאי וא"ל דעל כל ש"ז דכתיב בקרא קאי דהיינו ש"ח וסוטה ואשת איש דהא בירושלמי פ"ק דסוטה הל' ב פריך אהא דר' ירמיה מש"ז דכתיב בסוטה ושניא לה ועמ"ש שם בתוס' בד"ה לשיעורין:

הערה בה חייב משום חללה נכנסה עטרה חייב משום ביאה. וקשה הא תנן בסיפא דמתני' וכן באלמנה לכה"ג הוי העראה כביאה א"כ משעת העראה ליחייב משום לא יקח לכך נ"ל דה"ג הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה ואיירי שקדשה בביאה הלכך על אלמנה לא יקח עובר מיד משעת העראה שהרי באשה כשרה קנאה בהעראה וכבר נעשית חללה בהעראה זו ומשהכניס העטרה דביאה גמורה היא טפי מהעראה חייב עליה משום חללה לא יקח שכבר נעשית חללה ע"י העראה גמר ביאתו והזריע חייב משום לא יחלל זרעו. ואתיא כמ"ש תוס' בקידושין דף י' בשם ריב"ם במפרש שרוצה לקנות בהעראה אע"פ שגמר אח"כ ביאתו קונה מיד בהעראה ודלא כמ"ש שם בשם הרשב"א ע"ש. וא"ל דהכא נמי אין העראה עושה קידושין אבל לקנות אינו קונה עד גמר ביאה מ"מ אי לא קנאה אין לחייבו משום חללה בהכנסת העטרה. ומעתה מ"ש הה"מ רפי"ז מהא"ב בד"ה כל כהן וכו' הא דגרסי' בקידושין דף עח א"ר יהודה כה"ג באלמנה לוקה ב' אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו. משמע אם גמר ביאתו יש כאן ג' מלקיות ולאו הלכתא היא חדא דה"ל ב' מלקיות מלא יחלל ותו דאביי ורבא לא מפלגי בין גמר ביאתו ללא גמר וכו' ע"ש. לפום סוגיין לק"מ דהא דקאר"י ואחת משום לא יחלל היינו משום חללה דלאחר שהערה בה נתחללה כשהכניס מהעטרה ולמעלה חייב משום חללה וכשהוציא זרע חייב משום לא יחלל זרעו. ואביי ורבא לא איירי אלא בלאוין הנוספין בכה"ג היינו לא יקח ולא יחלל זרעו ובדעת הרמב"ם והה"מ שכהן הדיוט אינו לוקה על לאו דלא יקח ולא יחלל ולפ"ז כל הסוגיא שם בקידושין אתיא כפשטא. ותמהני על הה"מ שלא הרגיש בזה וצ"ע:

מה פליגין בשהערה בה אבל אם גמר וכו'. וקשה אם גמר את הביאה פשיטא דקנה לכל הדברים דהא כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וי"ל סד"א אף בגמר ביאה אינה כאשתו אלא לדברים האמורים בפרשה. א"נ אינה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לביתו כמו באשה א"נ סד"א בעינן עד שיוציא זרע דכתיב להקים לאחיו שם א"נ קמ"ל דאפילו בהעראה פליגי. והרא"ש כ' בפרקין ובביאת שוגג דוקא פליגי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא בעלמא ע"כ. וקשה הרי כתב הרא"ש בר"פ א"נ אפי' למ"ד בעלמא משמש מת בעריות חייב בעינן ביאת ייבום דרך הקמת שם וכו'. הרי דביא' יבמה מסברא צריכה שתהא ראויה להקמת שם א"כ מאי ראיה מייתי ליבמה מהעראה דקנה בעלמא. גם הרמב"ם פסק כירושלמי:

מהו שתאכל בתרומה. פשטא דשמעתתא משמע דבביאה גרועה איירי וכ"ה בבבלי אך קשה הא אמר שמואל בסמוך לא קנה אלא בדברים האמורים בפרשה וסתמא קאמר ואפי' נתאלמנה מן הנישואין שאכלה בחיי בעלה אינה אוכלת בביאה הגרועה וי"ל תרי אמוראי אליבא דשמואל והך דהכא ר' בא בשם שמואל אמרה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף