שיירי קרבן/גיטין/ב/ג

שיירי קרבן גיטין ב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אפילו עירב את הנקודות. וקשה בשעשה את הנקודות וגם העביר עליהן הקולמוס לחברן השתא מיהת כתב הוא למה לא יהא כתב לענין חיוב שבת ולענין גט. ואפי' לרבנן דפליגי אר' יהודה שכתיבת השם אם העביר עליו הקולמוס אינו מן המובחר דוקא התם משום דכתיב זה אלי ואנוהו אבל בשבת ובגט הוי כתב ועיי' בבבלי בפירקין ובמ"ש בירו' שבת פי"ב ה"ה בתוס' בד"ה מהו כתב וכו' ואפשר לומר דאיירי בשלא כתב הוא הנקודו' אלא אינש אחרינא עשאן ובגט איירי שלא עשה הנקודות לשמה הלכך לא הוה כתב ועמ"ש בסמוך וצ"ע:

אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא וסיקרא ע"ג דיו חייב. לפי מאי דמסיק משמע דחייב שתי' אפי' בסיקרא ע"ג דיו. והרמב"ם כ' פי"א מה"ש סקרא ע"ג דיו פטור וכ' הה"מ דפסק כלישנא בתר' בבבלי בפרקין דאמרי לה פטור ע"כ. וקשה למה שבק דברי הירושלמי דמסייעא למ"ד חייב וי"ל דמפרש התם אמרי לה חייב מוחק הוא ופירש"י ולא כותב שמתחלה היה כתב הגון מעתה הרי דגם מ"ד חייב פליג אירושל' לפיכך הדר לכללו לפסוק כלישנ' בתרא. ומדברי הבבלי איכא למשמע דהמתקן הכתב ממה שהיה חייב א"כ בעירב את הנקודות חייב ועיין בסמוך:

מפני שאין עסוקין בהלכות שבת וכו'. בבבלי הגירסא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. פירש"י נעשה מעשה להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה. והרמב"ם פי"א מה"ש כ' דיו ע"ג סיקרא חייב שתים. וקשה למה לא כתב שחייב שתים מספק. ומן התימא על המפרשים שלא הרגישו בזה. ונראה שהרמב"ם מפ' וכי מפני שאנו מדמין וסומכין על דעתינו לחייבו קרבן לענין שבת דחולין שנשחטו בעזרה אין בו כרת כמפורש בבבלי קידושין דף נ"ו נעשה מעשה לאיסור אשת איש שיש בו כרת. ופי' זה מסתייע מלשון הירו'. גם מדברי הרשב"א נראה כן שכתב בפרקין דף כ' בד"ה הא דאר"ח וכו' דאפילו דיו ע"ג סיקרא דחייב בשבת אסיק ר"י לענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכו' ע"ש. ואס"ד דמספק חייב בשבת אין זה ק"ו די"ל אף בגיטין הוה גט מספק וצ"ע:

ולמה לינן אמרין רושם לפניהם במי' וכו'. כ' הרמב"ם פ"ק מה' גיטין עדים שאינן יודעין לחתום רושמין להם ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו קיים והם כותבין על הרושם ע"כ וכ"כ בש"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז. ותימא הא מפו' בסוגיין דאפי' לרשום בדבר שאין רישומו קיים אסור וזהו כדעת הרמ"ה שכ' הטו' שם וכמ"ש הרמ"א שם בהג"ה. וכ"מ מדברי הרא"ש בפרקין ע"ש וצ"ע:

הקורע על העור וכו'. כתב הרמב"ם פ"ז מה"ג המקרע על העו' תבני' כתב או שרשם על העור תבני' כתב כשר וכ' הה"מ ועוד אני תמה שבפי"א מה"ש כ' הקורע חיי' והרושם פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב ואיני יודע בזה טעם נכון ואולי משום דקיי"ל דאפי' על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים משא"כ לענין שבת וצ"ע ובתוספתא משמע דאף בגט בעינן דבר של קיימא וכו' ולא סמך עלה רבי' כיון שלא הזכירוה בגמרין ע"כ. ופי' הרב בב"ש סי' קכ"ה ס"ק ו' לענין שבת בעינן דבר המתקיים כלומר מה שעושה יהיה מתקיים אם רושם צריך להיות הרושם חיים וע"ג עור אינו מתקיים לכן כשר אבל בגט אם הוא כתב לפי שעה כשר ע"כ. ומה מאוד תמוהים דברי הה"מ מה ענין עלה של זית שהוא הדבר שנכתב עליו לדבר שכותבין בו דבדבר שכותבין עליו הגט ודאי יש חילוק בין גט לחיוב שבת דבפי"א מה"ש כתב אין חייב עד שיהא הכת' בדבר העומד וע"ג דבר העומד אבל לענין הכתיבה ודאי מודה הרמב"ם דצריך שיהא בדבר העומד וכ"כ רפ"ד מס"ג אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד וכו' אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד וכו' אינו גט. וכ"כ הש"ע ריש סי' קכ"ה ע"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שהבאתי בסמוך ופשטא דמתני' הכי דייקא וצ"ע:

ויש כתב. וקשה לפי מאי דפירשתי בקונט' דמיבעי' ליה כשהגט מעורה א"כ מאי פריך מברייתא נתקרע פסול דלמא התם איירי בשנקרע לגמרי ופסול משום דכתיב ספר דמשמע ספר אחד ולא ב' וג' ספרים וא"ל דסובר הירושלמי דאפי' משנים ושלשה חתיכות הוי גט ובספר איצטריך לרבנן דבעינן שיהא בדבר תלוש ולר"י הגלילי איצטרך נמי שלא יהא בדבר שיש בו רוח חיים א"כ אין לחלק בין נקרע במקצת לנקרע לגמרי דהא לקמך פריך בעלה של זית ולא כמקורע הוא ומאי קושי' מ"מ ניכר שלא נקרע במתכוין וכשר וי"ל הא תניא בסיפא כל שנקרע בקרע ב"ד פסול וקרע ב"ד לאו כשנקרע לגמרי איירי כמפורש בבבלי פ' גט פשוט. והרמב"ם השמיט בעי' זו אם אמר בין השיטים שלי והיא שנוי' בבבלי ד' כא בשם רב פפא. גם הך דיצא דספר אח' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים השמיט הרב. ונראה טעמו דסובר אפילו שנים ושלשה ספרים כשרים דהאי בספר איצטריך לספיר' דברים. וכבר הרגישו התו' בזה וכתבו דתרתי שמעינן מינה והרמב"ם לית ליה סברא זו. וכ"נ ממ"ש פ"ד מה"ג ששינה לשון המשנה וכתב ועל העלין משמע דאפי' בשני עלין כשר וכ"כ בפי' המשנה וחכ"א מפני שאמר ספר ולא אמר הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה ע"כ מדבריו אלה מבואר דסובר דחכמים דורשין ספר לרבויי אתי א"כ ליכא למדרש מיניה מיעועא דספר אחד ולא שנים ושלשה ספרי' ומש"ה מחיר לכתוב הגט אפילו על דבר שאינו של קיימ' ודלא כתוספתא. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה הקורע וכולי בשם הה"מ ומדברינו יתבאר לך הא דדחה התוספתא משום דנראה לו דהבבלי פליג עלה ומכשיר כל דבר שאפשר לכתוב עליו ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מאי וכולי:

אם פירש פסול וכו'. עיין פירושי בקונט'. ומכאן ראיה לדברי הפוסקים אם לא כתב שם עירו ושם אביו כשר דהא כותב סתם אני פלוני ולא בן פלוני ולא שם עירו ואם שינה בהן פסול ועיי' בב"ש סי' קכ"ט:

מתני' בשאמר לה וכו'. עמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מה ספר וכו':

אך שנייא היא דכתיב ונתן בידה. וקשה הא ידה רשותה משמע ואפי' זרקו קרוב לה מגורשת כדתנן לקמן כ"ש כשמסר לה מוסירה וא"ל דאיירי שהוא תפוס בבהמה דודאי אינה מגורשת כדאמרינן לעיל פ"ק אפי' כולו בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת כ"ש בתפוס בה וי"ל קסבר ר' זעירא אפי' זרקו לתוך חצרה לא משתרי לעלמא עד דמטי גיטה לידה כדאמרינן לקמן פ' הזורק המחוור שבכולן עד דמטא גיטה לידה ועיי' בבבלי דף ע"ח ע"ב בחו' בד"ה ואת וכו'. ומכאן סייעתא לדברי ר"ח ע"ש:

מה ספר שהוא בתלוש וכו'. וא"ת השתא דאמרת דאף רבנן סברי דבעינן דומיא דספר א"כ למה לא ילפו נמי מיניה דבעינן דוקא דבר שאין בו רוח חיים וי"ל כל אחד מרבה צד חשוב וכל שאין נראה לו צד חשוב לא קחשיב. ועיין בבבלי דף כ"א ע"ב בחו' בד"ה מה ספר וכו'. מיהו השתא דקאמרינן ספר מיעוטא הוא ממעטינן נמי דבר שאינו מתקיים כמ"ש לעיל בתו' בד"ה ויש וכו' ע"ש וזהו כפי התוספתא שכתבתי שם. ונפקא מיניה עוד אם נתן לאשה אחת שני גיטין כשרים בבת אחת כפי התוספתא פסולים וכ"כ תו' סוט' דף י"ח. ולסברת הבבלי לשיטת הרמב"ם כשר דלא דמיין להדדי דבסוטה כתיב בספר וה"ל מיעוטא והכא כתיב ספר ריבוייא הוא ומ"ש תוס' שם דה"נ אמרי' בב"ק כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה כופרים ע"כ תמיהא לי הא כתבו תוס' בב"ק דלאו מקרא יליף אלא מסברא למה ירויח זה במה שהשור לשנים. ומ"ש עוד מהא דאמרי' בסוכה פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה. נ"ל דאינו ראיה דפרי ודאי לאו מיעוטא הוא אלא ה"ק פרי משמע א' ומשמע שנים ואס"ד פלפלין ה"ל לקרא למימר לשון רבים דהא חד פסול דלא מינכרא לקיחתו. ומהא דאמרי' בר"ה שופר אחד אמר רחמנא וכו' אין ראיה דהתם כתיב ותקעתם בשופר דודאי מיעוטא הוא כמו בסוטה דכתיב בספר וא"ת להבבלי דסובר ספר לאו מיעוטא היא מנ"ל דאין כותבין גט במחובר לקרקע וי"ל הא מפורש שם דף כ"א ע"ב דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומכאן סייעתא קצת לדברי הרמב"ם דלשיטת תוס' היה לנו למעט מחובר מספר דודאי צד חשוב הוא למפסלא. ונפקא מיניה עוד לשיטת התוספתא דספר מיעוטא הוא צריכין נמי שיהא הגט ספר ולא כאגרת וצריך שרטוט מדאורייתא וכ"כ תוס' מנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה כתיבה וכו' ולשיטת הרמב"ם אינו צריך שרטוט דלא בעינן ספר כלל. ולשיטתו ניחא קושית תוס' במנחות שם וז"ל וצ"ע אמאי לא ילפינן גט כתיבה כתיבה דלפסול בהכי ע"ש. דשאני גט דכתיב ספר לריבוייא כל מאי דאפשר הכתיבה והדברים ברורים. והרשב"א כ' אמתני' אין כותבין במחובר לקרקע אפי' נתן לה הקרקע פסול דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל בתלוש וכ"ה בירושלמי ואע"ג דבגמרין אמרינן לספירת דברים בעלמא הוא דאתי מ"מ מדאפקי' בלשון ספר קיי"ל דבעינן תלוש וי"מ משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש ע"כ. וקשה לדבריו דתלוש מספר ילפינן א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא נמעט נמי בעלי חיים מאי קאמרת דתלוש צד חשוב שבו הוא כמ"ש תוס' שם לר"י הגלילי א"כ למה ליה לשנויי לספירת דברים בעלמא הוא דאתי לישני לתלוש הוא דאתי. והא דאמרי' בסמוך מתני' בשא"ל הא גיטיך וכו' דדייק מינה הרשב"א בנותן לה פרה ועבד סתם הכל שלה דברים נכונים הם ודלא כהר"ן. ואין להוכיח דהירוש' מכשיר במחוסר קציצה בדבר תלוש דלית ליה הך דרשא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דאי ס"ל להך דרשא קשיא למה ליה למעט תלוש מספר ומתני' ל"ק דה"ק ונותן לה הפרה לקיים מצות נתינה והשאר שלו. דודאי אית ליה הך דרשא דוכתב ונתן ואיצטרך דרשא דספר למעט אפי' נתן לה הקרקע דפסול וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ומ"ש בשם י"מ דמונחן יליף למעט קרקעות קשה דגרסי' בת"כ פ' בחקותי בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול אפי' בעבדים ובקרקעות ח"ל בשקל הקדש ע"כ ואס"ד דמונתן ממעטינן קרקעות תיפוק ליה דכתיב ונתן ערכך ביום ההוא אלא ודאי דלא ממעטי' קרקעות מונחן. ובעיקר הדין אם נתן לה הקרקע דפוסל הרשב"א תמהתי הא בעבד תנן ונותן לה העבד ואס"ד בקרקע אפי' נתן לה הקרקע אפי' מדאורייתא פסול קשה הא בכולא תלמודא כל היכא דממעטינן קרקעות ממעטי' נמי עבדים דהוקשו לקרקעות כמפורש בב"מ ובבכורות ובהרבה מקומות אלא ודאי אם נותן לה הקרקע כשר מדאורייתא. מיהו מדרבנן ודאי פסול דאל"כ מאי קשיא ליה לבבלי דף כ"א ע"ב כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין דלמא ה"ק אין כותבין במחובר על מנת לתלוש דמחוסר מעשה כתבו במחובר על מנת ליתן הקרקע ונמלך ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר הואיל ונכתב בכשרות אלא ודאי מדרבנן פסול גזרה שמא יקטום וכדאמר רבא שם דף כ"ב ע"א. אך קשה א"כ קשיא לאביי דלית ליה הך גזרה למה לא מוקי למתני' כמ"ש וא"ל קסבר אביי כיון דנתלש נפסל דא"כ גם לרבא איכא למימר הכי ולעולם כשניתן לה גם הקרקע אפי' מדרבנן כשר וי"ל הא מיהת אית ליה לרבא הך סברא גזרה שמא יקטום א"כ מ"ש עציץ נקוב מקרקע וכ"ש הוא. וא"ת א"כ ה"ל לאביי ורבא לפלוגי בקרקע ממש ולהודיעך כחו דהיתירא דאביי וא"ל דנקט עציץ נקוב להודיעך כחו דרבא דהלכתא כוותיה דמצינו דנקט התנא כחו דהיתירא אפי' כב"ש במקום ב"ה כדמוכח ריש ביצה ועוד מדנקט עציץ נקוב ולא נקט שאינו נקוב דאיכא נמי למגזר שמא יקטום אלא ודאי להודיעך כחו דאביי נקט עציץ נקוב כמ"ש תו' בסוגיין ועוד מדקאמר אביי כשר דשקל ויהיב ליה משמע דעיקר היתירא משום דשקל ליה לאפוקי קרקע ונראה דאביי פוסל מחובר לקרקע דס"ל כירושלמי דממעטינן מספר דבר המחובר לכך פוסל בקרקע ורבא כבבלי דמוקי לרבנן ספר לספירת דברים וקרקע מדרבנן אסורה שמא יקטום. וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ק מה"ג דקחשיבי' דברים הפוסלים את הגט מן התורה ולא קחשיב נמי מחובר לקרקע אע"ג דכתב שלא יהי' מחוסר מעשה אחר כתיבתו ומיניה ממעט מחובר כמפורש שם בדבריו היינו דוקא כשכתבו במחובר ותלשו אח"כ אבל בשנתן לה גם הקרקע ליכא למשמע מינה ש"מ דמכשיר בכה"ג מן התורה וא"ת לפ"ז תיקשי לן קושית הלח"מ שם הלכה ח' למה לא נקט הרמב"ם עציץ נקוב דהוה רבותא טפי. ומאי דמשני דסד"א כיון דיונק מן הקרקע בטל מן התורה ע"ש. הא לפמ"ש לרבא אפי' במחובר לקרקע ונותן לה את הקרקע כשר מדרבנן וי"ל קושית הלח"מ מעיקרא ליתא דסובר הרמב"ם עציץ שאינו נקוב לעול' מותר ולא גזרי' שמא יקטום וכמ"ש הה"מ שם בשם ר"ח. וכ"כ הלח"מ עצמו שם שכן יש לפרש דברי הרמב"ם וקושיתו אינה אלא לפמ"ש שם דאפשר לומר דהרמב"ם פוסל אף בעציץ שאינו נקוב ע"ש:

כתבו על קרן צבי גרדו חתמו וכו'. וקשה הא ע"כ אין הטעם משום דכתבו על ידות האוכלין דהא במתני' תנן וכותב על קרן של פרה ונותן לה הפרה טעמא דנותן לה הפרה הא לאו הכי לא ומתני' כמאן אי כר"י הגלילי הא מברייתא שמעי' דר"י פוסל משום דה"ל כאוכלין ואפילו נותן לה הפרה פסול אלא ודאי כרבנן למה דוקא בנותן לה הפרה מכשירין ש"מ דטעמא דרבנן משום דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה א"כ אף מברייתא ליכא למפשט מידי דברייתא כרבנן נמי אתיא דמכשירין באוכלין אלא דאתיא כר"מ דעידי חתימה כרתי ובעינן גרדו ואח"כ חתמו שלא יהא מחוסר קציצה בין חתימה לנתינה וי"ל קסבר הש"ס הא דתנן ונותן לה הפרה לאו דקיהיב לה כולא פרה ועבד אלא כיון דיהיב לה הפרה והעבד קיים מצות נתינה ומקום הגט שלה והשאר שלו וקמ"ל אע"ג דמחוסר קציצה לאו כלום הוא כל שהוא בתלוש. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה ויש כתב ובתו' בד"ה וכו' וצ"ע:

אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר. וקשה במתני' סתמא תנן ונותן לה הפרה משמע אפילו כתב אנקבות צריך ליתן לה הפרה דאל"ה ה"ל מחוסר קציצה. מיהו לפמ"ש בסמוך בד"ה כתבו וכו' ניחא. ועוד קשה הכא מפו' שהנרתיק פרוש הוא. ובר"ה דף ט' גרסי' רבי אבא שאל לרבי שופר קדוח מהו א"ל כזה תוקעין בעין טוב ע"ש פירושי וכ"ה בבבלי שם ד' כ"ז ואס"ד כפרוש הוא ה"ל כמניח שופר בתוך שופר דקיי"ל אם שמע אף קול החיצון פסול וכמ"ש הרא"ש שם בר"ה פ"ג. ודוחק לומר דאיירי בשקרן הזכרות הוא ארוך מקרן הנקבו' שהוא כשר כמ"ש הרא"ש שם מדקאמר כזה תוקעין בעין טב משמע שלא היה בו שום שינוי. ואפשר דלא דמי אף שהנרתק כפרוש מ"מ אין ביניהם הפרש שיצא הקול מתוכו. ולפ"ז צ"ל שגם אינו מעכב קול תקיעה דאל"כ פסול כדין שני שופרות וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש וצ"ע:

אף להכשר זרעים כן. ותימא הא תנן מכשירין פ"ג היו רגליו מליאות טיט וכן רגלי בהמתו עבר בנהר אם שמח בכי יותן. ובפ"ד תנן עמד תחת הצינור להקר או לידוח בטמא טמאה ובטהורה בכי יותן הרי מפורש לענין הכשר לא חשיבי בעלי חיים כמחובר וי"ל סובר רבי יונה מתני' איכא לאוקמי כמ"ד חלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי לענין הכשר זרעים אבל מ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי אף אדם כמחובר דמי והר"ש כ' פ"ד דמכשירין משנה ג' והא דמשמע לעיל גבי רגליו מליאות טיט וכו' אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר ולענין שחיטה דפסלינן במחובר בפ"ק דחולין חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלינן נמי ציפורן מחוברת אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חיברו מיבעי' ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא ע"כ. וקשה אע"ג דאין לדמות הכשר לשחיטה מ"מ הא ודאי שמעינן מהתם דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר הוא כ"ש דאדם חשיב כמחובר דאל"כ מאי קמיבעי' ליה לרבא תיפשוט ליה ממתני' דתנן ציפורן מחוברת פסול. גם למאי דאוקימנא לה למתני' דחולין כר' אמרי' תלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי ואפ"ה ציפורין מחוברת פסול אפילו בדיעבד. וע"ש בחולין דף ט"ז ע"ב בתו' בד"ה תלוש וכו'. ואני תמה מהר"ש ז"ל שלא הביא בעי' דר' יונה דהכא דאיכא למשמע מינה דלרבנן דר"י הגלילי ודאי בעלי חיי' לענין הכשר לאו כמחובר דמי'. גם נתברר לנו במאי פליגי תנאי בהכשר זרעים דמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי' סובר דמסברא מרבינן מבכל כלי אף חלוש ולבסוף חיבורו ומ"ד לאו כתלוש דמיא לא מרבי מיניה אלא דבר תלוש ממש והיינו טעמא דרבא דלא מדמי הכשר לשחיטה דבהכשר כתיב בכל דריבויייא הוא ויש לרבות בעלי חיים וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף